ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין נגד דניאל גרינברג :

בפני כבוד השופט שמעון שר

תובעת

מדינת ישראל

נגד

נתבע

דניאל גרינברג

ותביעה שכנגד:

התובעים 1. גרינברג דניאל
2. שלומית גרינברג
3. נלי גרינבג
4. גרינברג ניהול פרוייקטים בע"מ

נגד

הנתבעת מדינת ישראל

פסק דין

עסקינן בתביעה ותביעה שכנגד .
בתביעה של המדינה כנגד הנתבע מר גרינברג עותרת המדינה לתשלום סך של 111,960 ₪ בגין ביצוע פסק דין בו הורשע הנתבע בשימוש חורג בקרקע חקלאית בסטייה או לא בהיתר ולא ביצע צו הריסה שהטיל עליו בית המשפט.
נוכח התנהלות זו נאלצה התובעת לבצע על חשבונה את אשר הוטל על הנתבע לבצע והוציאה לשם כך הוצאה ניכרת מקופת הציבור אותה היא דורשת להשיב לידיה מכוח תובענה זו.

מנגד הוגשה תביעה על סך 2.5 מליון ₪ לצורכי אגרה בלבד על ידי הנתבע וכן נתבעים נוספים הגב' שלומית גרינברג , נלי, גרינברג, וגרינברג ניהול פרוייקטים בע"מ כנגד המדינה - שם נטען כי עסקינן למעשה בהרס, בזדון וביודעין שבוצע על ידי הנתבעת, במטרה לגרום לתובע נזק בלתי הפיך, ללא כל צורך, וללא כל קשר לביצוע כביכול של צו הריסה שיפוטי – הכל על מנת לפגוע בתובע באופן אישי, להרוס, ולמנוע פרנסתו בנסיבות מחפירות תוך ניצול לרעה של הליכי בית המשפט.

ההתנכלות נגד הנתבעת (כך במקור, צ.ל. התובעים) חוזרת על עצמה שוב ושוב, די אם נעיין בהחלטות הועדה, הסותרות את ההחלטות בקביעות מהותיות.

הצדדים הסכימו כי יוגשו סיכומים ובית המשפט יתן את פסק דינו.

קראתי את הסיכומים וגם אני סבור כי עם כל הערכה לב"כ הנתבע ויכולותיו המשפטיות המופלגות יש לעיתים לרסן קולמוס על מנת שדברים לא יחרגו מנימוס בסיסי גם אם המחלוקת הינה מחלוקת מהותית וגם אם שוויה יהיה שווי אותו הציג ב"כ הנתבע.

לאחר שקלא וטריא ולאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה של המדינה להתקבל, ודין התביעה שכנגד להידחות, ואלה נימוקיי:
א. בסיכומיו מעלה הנתבע בפעם הראשונה טענה חדשה לפיה התובעת הרסה, כביכול מבנים אשר נבנו בהיתר, ואשר סומנו בבית המשפט ה מחוזי אשר גזר את דינו של הנתבע "נ/1".
יצאתי ועיינתי בהחלטתו של השופט ברלינר אשר ניתנה במסגרת פסק הדין אשר הרשיע את הנתבע (בהוראות החיקוק ונראה כי לא פורטה דק בציטוט אשר הובא בפניי.
הציטוט אשר ראו) עיניי אומר בהאי לישנא:
"איני רואה, כמו כן, כי ישנה אי בהירות באשר למבנים שנבנו ללא היתר עד כי נדרש זיכוי. במסמך נ/5 מפורט תהליך הגשת הבקשות השונות להיתרי בניה שביקש המשיב במהלך השנים. כל ההליכים לא הביאו למתן היתר, ועל אף זאת נבנו בחווה המבנים הנוספים, כך שהמסקנה הבלתי נמנעת היא כי נעברה על ידי המשיב, העבירה האמורה, בכל המבנים שבחווה, פרט לאלה שלגביהם ניתן ההיתר נ/1.
מסקנתי היא, על כן, כי יש לקבל את הערעור ולהרשיע את המשיב בעבירה שבסעיף 2.2 להוראות החיקוק שבכתב האישום בגין שימוש חורג בקרקע חקלאית ללא היתר לגבי המבנים הנ"ל. ולהחזיר את הדיון לערכאה הראשונה על מנת לשמוע את טיעוני הצדדים באשר לעונש".

לאור הסיפא של הפסקה הראשונה טען הנתבע כי המדינה פעלה שלא כדין, וזאת בסעיף 1 לסיכומיו.
עיינתי כאמור היטב במסמכים אשר הוצגו בפניי והראיות, ודומני כי לא נתקלתי בטענה זו טרם הסיכומים שהונחו בפניי.
עיינתי בכתב ההגנה וכתב ההגנה שכנגד ובתצהירים, שם רק נטען כי "בכל המבנים ניתנו ההיתרים הנדרשים", ולא באה ראיה נוספת.

המשכתי ועיינתי בטענות אשר נטענו, פעם לכאן ופעם לכאן, אך שביקשתי לסכם את התרשמותי מהטענות הגעתי למסקנה כי הנתבע ניסה בדרך מתוחכמת להוביל את בית המשפט למסקנה אשר יהיה בה שגגה.

טענת הנתבעת כי התובע עשה מבנים ללא היתר כמסומן נ/1 הינה טענה אשר נטענה לראשונה בסיכומי הנתבע, היא בגדר הרחבת חזית אסורה ויש לדחותה על הסף. כשנפלה גרסת הנתבע כפי שעלתה בכתבי טענתו, ביחס לחוקיות מהבנים, אין לשהות לגרסאותיו החלופיות שעולות לראשונה בסיכומים. האסמכתאות לכך הן רבות, ודי לי באזכור של ב"כ המדינה באמור בספרו של ד"ר זוסמן בסדר הדין האזרחי מהדורה 7 עמ' 513.

משהגעתי למסקנה זו, למעשה הייתי יכול לסיים את הטענות ולהורות על קבלת התביעה ולדחיית התביעה שכנגד, שלא אעשה כן ואתייחס גם לשאר הטענות אשר עלו במסגרת הסיכומים אשר הונחו בפניי.

אני סבור כי המדינה פעלה בהתאם לגזר דינו של בית המשפט השלום לא ימינה ולא שמאלה.
החזרת התיק על ידי כבוד השופט ברלינר לכבוד השופט פיש על מנת שישמע את טיעוני הצדדים, הינו מעשה שבשגרה ונעשה לצורך קביעת הענישה.
כאמור ביום 31.1.08 נשמעו טיעוני הצדדים ובגזר דינו מיום 31.1.08 קבע כבוד השופט פיש:
".... אשר על כן, הנני מצווה על הריסת המבנים המפורט בכתב האישום".

בשלב זה, הייתי מצפה אם נכונים דבריו של ב"כ הנתבע או כמובן לקוחותיו, כי יסוייג האמור בנ/1 לטענותיו, ויבוא ויבקש את הבהרת בית המשפט באשר לטענות על מבנים חוקיים אשר עולות כמספר שנים לאחר מכן, כאשר המדינה באה לגבות את חובו.
בכתב האישום לא נעשתה כל הפרדה בין המבנים השונים, והמדינה, משלא הרס הנתבע את המבנים, ביצעה זאת בכוחות עצמה.
עוד יצויין כי הנתבע יכול היה לעצור כמובן אם בדרך של עיכוב ביצוע ואם בדרך של ערעור לבית המשפט המחוזי את ההריסה אשר לטענתו נעשתה שלא כדין ותוך כדי רדיפתו האישית, אך משבחר שלא לעשות כן, תמהני מדוע עתה מגיע הוא בטענה כי נרדף ואף דורש מהמדינה סך של 2.5 מליון ₪ וזאת לצורכי אגרה בלבד.

בעת ההגעה להסכמה הדיונית – השאירו הצדדים את ההחלטה בדבר הרחבת חזית ומעשה בית דין להכרעת בית המשפט.
את דעתי אמרתי, אך ב"כ המדינה לא השאיר את הפן דנן באופן פתוח וטען גם באשר לטענות אם תבואנה במידה ותדחה טענת הרחבת החזית או מעשה בית דין.
אין חולק כי גזר הדין היה חלוק שעה שבוצעה ההריסה.

ניסיתי לדלות מנ/1 איזה מהבתים אשר נטען כי נהרסו מכוח ההרשעה של בית המשפט והפכו חלוטים ניתנה כדין מכוח ההיתר אשר סומן נ/1.
טענה זו לא היתה אמורה לבוא כטענה בעלמא, ובוודאי לא בשלב הסיכומים. ואם היה צורך, אזי מן הראוי היה כי דברים אלה תובא לגביהם חוות דעת מומחה אשר יציין כיצד נהגה המדינה שלא כדין לביצוע גזר הדין.
האמירות הן אמירות כלליות ובית המשפט אינו יכול להתרשם מאמירה כללית "לגבי חלק מהמבנים". אני סבור כי צודק ב"כ התובעת כי הגרמושקה אשר היתה אמורה להוכיח אילו מהמבנים נבנו כדין ואלו מהם נהרסו, כלל לא צורפה לתיק בית המשפט .ואם היה ממש בטענה זו, אזי בית המשפט היה מתייחס לטענות ולדברים אשר העלה ב"כ הנתבע.

הטענה בדבר העלמת מידע אינה מקובלת אליי ואתייחס אליה בקצרה:
הדברים אשר הובאו בפניי דברים מלאים הם ולא נעשה כל צעד אשר יש בו כדי להטעות את בית המשפט.
טענה אחת אשר קלטה את עיניי היא הטענה בדבר החובה לקיים דיון במעמד שני הצדדים.
מאחר ומדובר בטענה כבדת משקל, יגעתי ובדקתי את הסוגיה וכן את הטענות של הצדדים, והגעתי למסקנה כי בסופו של יום גם טענה זו אין בה ממש.
אכן, בסיכומים מיוחסת לתובעת טעות או מחדל אשר מייחס חובה לבית המשפט לעיכוב ביצוע של עונש פלילי, לקיים דיון במעמד הצדדים, ולא ניתן לדחות בקשה לעיכוב ביצוע הריסה ללא נוכחות הנאשם.
גם כאן, פסעתי לאחור וניסיתי למצוא טענה זו בכתבי טענות אחרים, ולצערי לא מצאתי.
אני מקבל את הטענות של ב"כ המדינה כי ההנחה העומדת בבסיס הטענה מוטעת מיסודה שכן אין כל חובה לקיים דיון לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה – 1956 בנוכחות הצדדים .
ביום 5.11.08 נכנסו לתוקף תקנות התכנון והבנייה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק) תשס"ט- 2008 הקובעות את סדרי דין בעניין בקשות לכניסתן של צוי הריסה שניתנו במסגרת גזר דין.
בקשות הנתבע לאורכה הוגשו לאחר כניסת החוק לתוקף, ואין הכרח לקיים דיון במעמד הצדדים.
תקנה 4 (א) קובעת: "בית המשפט רשאי לאחר שעיין בבקשה לקבוע שאין מצריכה דיון במעמד הצדדים, ויתן לגביה החלטה מנומקת בכתב".
גם אם לשם הדבר האינטלקטואלי האירוע היה לפני כניסת החוק לתוקף, לא היה צורך בקיום דיון, ואנוכי קיים ונתן החלטות בית המשפט המחוזי בעניין סטופ- מרקט / יגור באשר להארכת מועד או לעיכוב ביצוע גם ללא נוכחות הצדדים מבלי כל טענה לכך.

הטענות האחרות אשר הועלו בסעיפים 31-32 לא מוסיפות ולא גורעות שכן אינני רואה בהן חשיבות אם ביקש או לא ביקש הנתבע לקיום דיון, ודי לי בהוראה החוקית ולפיכך, גם לא אתייחס לטענות אלה.

באשר לעניין ההתראה, מעבר לטענות אשר העלה ב"כ המדינה בסיכומיו ובתשובותיו , אני סבור כי אדם אשר עוצם את עיניו לנוכח גזר דין של בית המשפט, לא יכול לבוא בידיים נקיות כאשר בית המשפט מטיל עליו את ביצוע ההריסה עד מועד מסויים ולאחר מכן משלא מבצע , המדינה תבוא אליו בהתראה נוספת.
זוהי התנהגות אשר נעדרת כל תום לב, ולפיכך, מעבר להרחבה היתרה וגם כאן אני מקבל את הטענה כי מדובר בהרחבת חזית, לגופה אינה טענה שיש לה בסיס.
לא ארחיב ואומר את אשר דעתי הכללית באשר לבנייה ללא היתר, ואת דבריי אמרתי במס' פסקי דין, וזהו מסוג הדברים והדוגמאות שכל דאלים גבר והגיע העת כי המדינה תנקוט יד קשה כנגד כל אדם אשר עושה דין לעצמו ונותן חירות לרצונותיו על חשבון הציבור ועל חשבון כספי הציבור.

סופו של יום:
התביעה של המדינה מתקבלת, והנתבע ישלם לתובעת סך של 111,960 ₪ נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום השתלום המלא בפועל.
בנוסף סך של 15,000 ₪ שכ"ט עו"ד.
התביעה שכנגד נדחית.
שכ"ט מתייחס גם לדחייה זו.
כל הוצאות ההליך חלות על הנתבע.

ניתן היום, כ"ב חשון תשע"ג, 07 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ואח'
נתבע: דניאל גרינברג
שופט :
עורכי דין: