ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל המחלקה לחקירת שוטרים נגד יורם קלימי :

בפני כבוד השופט אור אדם
המאשימה
מ.י. המחלקה לחקירת שוטרים
ע"י ב"כ עו"ד אדלמן

נגד

הנאשם
יורם קלימי - בעצמו
ע"י ב"כ עו"ד שרון וקנין

החלטה

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של פרסום ידיעות כוזבות הגורמות פחד ובהלה, בניגוד לסעיף 159 לחוק העונשין תשל"ז – 1977.
ביום 28.6.12 הסתיימה פרשת התביעה. לנוכח השעה ביקשו הצדדים לדחות את פרשת ההגנה למועד אחר, והדיון נדחה ליום 23.10.12 לשם שמיעת כל פרשת ההגנה וסיכומים בעל פה.
ביום 23.10.12, בפתח הדיון, תחת להתחיל בפרשת ההגנה ביקש הסנגור לטעון טענת אין להשיב לאשמה, כאמור בסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב – 1982.
בשולי הדברים יאמר כי בית המשפט פינה זמנו לשמיעת פרשת הגנה וסיכומים. זמנו של בית המשפט הינו מצומצם ויקר. טוב היה עושה הסנגור, אילו היה מודיע לבית המשפט מבעוד מועד על כוונתו לטעון טענת "אין להשיב לאשמה", על מנת למנוע בזבוז זמן שיפוטי יקר.
לגופו של עניין, הסנגור טען כי אף אם יינתן מלוא המשקל למלוא הראיות שהביאה המאשימה בפרשת התביעה, לא יהיה בכך כדי להביא להרשעתו של הנאשם, זאת משלוש עילות שונות:
סעיף 6 לפרק העובדות בכתב האישום, אינו מביא מצג עובדתי ברור, אלא מציין שלא כדין, טענות עובדתיות חלופיות באשר לזהות תולה המודעות נשוא האישום.
בהעדר ראיה כי הנאשם עצמו תלה את המודעות נשוא האישום, לא ניתן להאשים את הנאשם בעבירה של "פרסום" ידיעות כוזבות הגורמות פחד ובהלה.
לא מתקיים היסוד לפיו הידיעה עלולה לעורר פחד ובהלה בציבור. לטענת הסנגור יש לפרש את המונח "עלול" כרמת סיכון קרובה לודאי ולא כאפשרות בלבד.
המאשימה ביקשה לדחות את טענת ההגנה בטיעונים כדלקמן:
לעניין טענות חלופיות בכתב האישום נטען כי על פי הפסיקה, אם נתון עובדתי מסוים איננו ידוע למאשימה, היא רשאית לפרט זאת בכתב האישום, כל עוד כתב האישום בכללותו מגלה ביצוע עבירה.
המאשימה הודתה כי אין בידיה ראיה מי תלה את המודעות, אולם לדבריה יש לפרש את הסעיף בפרשנות תכליתית, לפיה כך שמי שגרם להפצה, גם אם הוא בעצמו לא הפיץ פיסית, ביצע עבירה מושלמת או לכל הפחות עבירת ניסיון.
באשר למהות הידיעה, המאשימה טענה כי הובאו ראיות שבפועל עוררו המודעות פחד ובהלה, ומקל וחומר שהן היו עלולות לעורר פחד ובהלה.
אין להשיב לאשמה – כללי: כאשר סיימה תביעה את פרשת הראיות מטעמה, רשאי הנאשם לטעון כי אין לחייב אותו כלל להשיב לאשמה, הואיל ואין בראיות התביעה אפילו הוכחה לכאורה לאשמה המיוחסת לו בכתב האישום.
ההלכה הפסוקה פירשה את הדרישה הראייתית בשלב זה באופן מצמצם. נקבע לא אחת כי אין לדקדק בשלב דיוני זה ולערוך בדיקה מסועפת לגבי כל פרט ופרט מכתב האישום, ודי שיהיו ראיות לכאורה לגבי היסודות המרכזיים של האישום. די בקיומן של ראיות "דלות" להוכחת יסודות העבירה המיוחסת לנאשם. בבחינת המסכת הראייתית בשלב זה, מתייחס בית המשפט רק לראיות התומכות בגרסת המאשימה ולא לראיות התומכות בגרסת הנאשם. עוד נפסק, כי עוצמת הראיות הנדרשת בשלב זה פחותה אפילו ממידה של "ראיות לכאורה" הנדרשת לצורך מעצר עד תום ההליכים.
לא אחת הודגש, כי לעיתים די בראיות נסיבתיות כדי לחייב את הנאשם להשיב לאשמה. הפסיקה הוסיפה וקבעה כי טענה של "אין להשיב לאשמה", מתייחסת לכל עבירה שניתן להרשיע בה בשל האירוע נשוא האישום. אף אם אין ראיות מספיקות להרשעה בעבירה הנקובה בכתב האישום, אם ישנן ראיות לכאורה לביצוע עבירה אחרת ניתן לדחות את הטענה, בין תוך הוראה על תיקון האישום ובין ללא הוראה כזו (י. קדמי, על סדר הדין בפלילים, מהדורה מעודכנת תשס"ט – 2009, חלק שני א', ע' 1444-1455 והפסיקה הרבה המאוזכרת שם).
ניסוח אישום לקוי: באשר לטענה הראשונה בדבר ניסוח לקוי של סעיף 6 לעובדות כתב האישום:
יצוין כי ההגנה העלתה טענה זו שהיא למעשה טענה מקדמית, לראשונה רק בתום פרשת התביעה וגם בכך יש טעם נפגם, שהרי טענה מקדמית יש לטעון בפתח הדיון.
לגופה של הטענה, אכן, הצירוף "ו/או" הוא צירוף לקוי, כפי שהעירו על כך לא אחת (ר' מאמרו של השופט חיים ה' כהן, "סכלות ו/או איוולת", לשוננו לעם לב, א [שיא], תשמ"א. (עמודים 14-3)).
פרשת העובדות מציגה את התנהגותו של הנאשם על נסיבותיה, ככל שהדבר דרוש כבסיס להרשעתו. שומה על התביעה לוודא כי פרשת העובדות תנוסח בבהירות ותיתן ביטוי לכל יסודות העבירה, כדי למנוע הטעיה של הנאשם.
עם זאת, בתי המשפט ציינו לא אחת כי לעיתים לא יכולה התביעה לציין פרטים מדויקים של אירועים, והיא נאלצת לנקוט בלשון כללית. אף שיש בכך פגיעה בהגנתו של הנאשם, הרי שאין הדבר פסול מעיקרו, כל עוד עובדות כתב האישום מבססות אשמה בעבירה פלילית (י.קדמי, על סדר הדין בפלילים, מהדורה מעודכנת תשס"ט – 2009, חלק שני א', ע' 916, ע' 1279 והפסיקה המאוזכרת שם).
לא ראוי היה שהמאשימה תנסח את סעיף 6 כפי שנוסח. יחד עם זאת, יש לבחון אם הניסוח הלקוי פגע בהגנת הנאשם. ניתן להבין מן הסעיף בהקשר של מכלול עובדות כתב האישום, כי המאשימה טוענת, כי המודעות הכוזבות שלנאשם היה חלק ביצירתן, נתלו על ידי הנאשם עצמו או על ידי אחרים.
בנסיבות אלה, הגם שניתן היה לנסח את סעיף 6 באופן ראוי יותר, ולציין כי המודעות נשוא האישום נתלו ע"י הנאשם או אחרים מטעמו, אין בכך כדי להביא לפסילת כתב האישום ולזיכוי הנאשם.
פרסום ידיעות: הטענה השנייה נוגעת לפרשנות המונח "המפרסם". הסנגור מפנה להגדרה שבסעיף 34 כ א' לחוק העונשין, בה מוגדר כי פרסום של דברים שאינם בעל פה, משמעו הפצתו בקרב אנשים או הצגתו באופן שאנשים במקום ציבורי יכולים לראותו או מכירתו או הצעתו למכירה וכיוצא באלה.
הסנגור הוסיף והפנה לת"פ (שלום קריות) 3644/02 מדינת ישראל נ' אבו אלעיג'ה (2003). בפסק דין זה, מדובר בנאשם שהתקשר לתחנת המשטרה ואיים טלפונית כי הוא עומד לבצע פיגוע. הנאשם דשם הורשע בעבירות של איומים ותקלה ציבורית, אולם זוכה מעבירה של פרסום ידיעות כוזבות הגורמות פחד ובהלה, משום שנקבע כי לא הוכח קיום היסוד הפיזי של פרסום, שכן לא הוכח שפרט לשוטרת שמע את הדברים אדם נוסף.
התובעת לעומת זאת הפנתה לפרשת טטאינה סוסקין, שם נקבע כי אף אם הנאשמת בעצמה לא תלתה את המודעות, הרי שבהכנתן בכוונה לתלותן, היא עברה לכל הפחות עבירת ניסיון (ע"פ 697/98 סוסצקין נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (3) 284 (1998), פסקה 15 כבוד השופט אור).
בענייננו, במהלך פרשת התביעה הובאו ראיות לכאורה, לפיהן הנאשם הוא זה שיזם הדפסת מודעות אֶבֶל כוזבות, והוא קיבל את המודעות מבית הדפוס. עוד הובאו ראיות בדבר סכסוך בין הנאשם ובין מושא המודעות. כן הובאו ראיות לכך שהמודעות אכן נתלו ברחבי שדרות.
ראשית, אינני מקבל את טענתו של הסנגור המלומד כי רק אם יוכח שהנאשם בפועל הוא זה שתלה את המודעות, ניתן יהיה לראות בו מי שפרסם את המודעות הכוזבות. כפי שציינה התובעת, למשל לגבי ידיעה בעיתון, ברור שכוונת הסעיף להאשים את יוצר ההודעה ולא את הדוור שהפיץ את הידיעה...
שנית, בשלב זה בו אנו נמצאים די בראיות קלושות וחלקיות כדי לעבור את הסף ולהורות לתובע להשיב על האשמה. כאמור, הובאו ראיות לכאורה, כי התובע הוא זה שיזם הפקת המודעות הכוזבות וקיבלן לידו. הובאו ראיות לגבי מניע. הובאו ראיות כי המודעות אכן פורסמו ונתלו ברחבי העיר שדרות. די בכך כדי להקים מערכת נסיבתית המאפשרת לראות בנאשם את מי שפרסם את המודעות.
מהות המודעות: הטענה השלישית נוגעת לעניין טיבן של אותן מודעות שלפי הטענה פרסם הנאשם. התביעה הביאה ראיות , לפיהן מדובר היה במודעות על מותו לכאורה של השוטר ששון חן, אשר הוצגו כמודעות אמת, בעוד אותו שוטר היה והינו חי וקיים.
הסנגור הפנה לספרו של כבוד השופט קדמי, לפיו יש לפרש את הביטוי "העלולות לעורר פחד ובהלה בציבור" באופן מצומצם.
כבוד השופט קדמי קובע כי יש לבחון נסיבה זו על פי מבחן אובייקטיבי, היינו שיש בכוחן של הידיעות לגרום לתוצאה של פחד ובהלה. מדובר ברמת סיכון ממשית, העומדת לפחות במאזן ההסתברויות, להבדיל מרמת סיכון המבטאת אפשרות סתם (י. קדמי, על הדין בפלילים, מהדורה מעודכנת תשס"ו – 2006, חלק רביעי ע' 2028). הסנגור הוסיף וציין כי הביטוי "עלולות" מתפרש מהמינוח האנגלי LIKELY, בדומה לפרשנות שניתנה למונח זה בעניין בג"צ 73/53 קול העם נ' שר הפנים פד"י ז' (882).
מהות הידיעה המפורסמת הינה נסיבה שעל המאשימה להוכיח. מדובר בעבירה של פרסום אמרה, שמועה או ידיעה, אשר לה פוטנציאל של גרימת פחד ובהלה בציבור או הפרעה לשלום הציבור.

אין הכרח שאותה ידיעה אכן גרמה לפחד ובהלה, ודי, מבחינת היסוד הנפשי, בכך שמפרסם הידיעה יכול היה לצפות, לפחות במאזן ההסתברויות, כי היא תגרום פחד ובהלה.
ייתכן שהמחוקק לא צפה פרסום מודעת אֶבֶל כוזבת, כבסיס לעבירה לפי סעיף 159 הנ"ל. ייתכן שמעשה כגון זה המיוחס לנאשם, הולם יותר עבירות אחר ות, למשל עבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה 1965, או עבירה של תקלה ציבורית לפי סעיף 198 לחוק העונשין.
כאמור לעיל, בשלב של "אין להשיב לאשמה", ניתן להורות לנאשם להשיב לאשמה גם אם עבירה אחרת עולה לכאורה מהעובדות שהוכחו.
עם זאת, גם באשר לעבירה המיוחסת לנאשם, נוכח הרמה המינימאלית הנדרשת בשלב זה, לא ניתן לשלול כי ידיעה על מוות היא ידיעה בעלת פוטנציאל לגרום לפחד או בהלה. אדם המפרסם מודעת אֶבֶל לגבי אדם אחר שהוא צעיר במלוא אונו, בידיעה שהיא כוזבת, צופה כי ידיעה כזו עלולה לגרום פחד ובהלה. בכך מתמלאת הדרישה שבסעיף לגבי מהות הידיעה.
אשר על כן, אני דוחה את הטענה כי אין להשיב לאשמה.

ניתן היום, ‏כ"ו חשון תשע"ג, ‏11 נובמבר 2012, במעמד הצדדים.


מעורבים
תובע: מ.י. המחלקה לחקירת שוטרים
נתבע: יורם קלימי
שופט :
עורכי דין: