ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין כהן משה נגד ד"ר זוהר דבורקין :

רע"א 6307/12

המבקש:
משה כהן

נ ג ד

המשיבים:
1. ד"ר זוהר דבורקין

2. עיריית ירושלים

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק ע"א 3560-01-12, שניתן ביום 17.06.2012 על-ידי כבוד השופט רפי כרמל

החלטה

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 17.6.2012 של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 3560-01-12; כבוד השופט ר' כרמל), במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו מיום 5.12.2011 של בית משפט השלום בירושלים (ת"א 15912-08; כבוד השופט י' מילנוב), אשר דחה את תביעתו של המבקש נגד המשיבים, תביעה שהוגשה על יסוד הוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק).

רקע והליכים קודמים

2. מאבק בין השירות הווטרינרי בירושלים לבין עמותת "נח ההתאחדות הישראלית של הארגונים להגנת בעלי חיים" (להלן: עמותת נח), במסגרתו פורסמו מספר כתבות בעיתונים מקומיים ואף נעשו פניות מטעם אנשי עמותת נח לוטרינרים בשירות, הוא הרקע לבקשת רשות הערעור שלפני. במוקדהּ, מצוי מכתב תלונה שנשלח ביום 15.5.2007 על ידי המשיב 1, מנהל השירות הווטרינרי בעיריית ירושלים (להלן: המשיב), בו הוא מלין על המבקש, עובד עיריית ירושלים בתחום הנוער והצעירים ומתנדב בעמותת נח, בפני הממונה על המבקש בעיריית ירושלים (להלן: הממונה). במכתב, הלין המשיב על פעילותו של המבקש נגד השירות הווטרינרי ונגד צוות עובדיו, ובפרט על פניותיו של המבקש לעיתונות בהן הוא משמיץ ומוציא דיבתו של השירות ושל עובדיו, ובמקרה אחד אף הגיע הדבר לכדי "רדיפה אישית" של רופא בשירות הווטרינרי. אותו מקרה, כפי שהוברר במהלך הדיונים בבית משפט השלום, היה שיחת טלפון נוקבת בין המבקש לבין רופא בשירות הווטרינרי בשם ד"ר בריל (להלן: ד"ר בריל). כחודש לאחר משלוח המכתב, ומשלא נענה, שלח המשיב לממונה מכתב תזכורת בו נכתב, בין היתר, כי "אין בכוונתי לרדת מהנושא ולעבור לסדר היום".

3. בשל מכתבים אלה, הגיש המבקש תביעה לפי החוק לבית משפט השלום בירושלים. בפסק דינו, קבע בית משפט השלום כי מכתב התלונה נכנס לגדריו של סעיף 1 לחוק והאמור בו מהווה לשון הרע. על קביעה זו לא הוגשה כל השגה ולפיכך אתייחס אליה כנתון, מבלי לבחנה לגופה. לצד זאת, נקבע כי למשיבים עומדת הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(3) לחוק, באשר למשיב היה "עניין אישי כשר" במשלוח מכתב התלונה וכי במקרה דנן התקיים יסוד תום הלב. בנוסף, נקבע כי למשיבים עומדת הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, שכן הממונה אליו נשלח המכתב הוא ממונה "מכוח דין או חוזה" כדרישת הסעיף, וכי התקיים יסוד תום הלב הנדרש. לפיכך, דחה בית משפט השלום את תביעתו של המבקש, ללא צו להוצאות.

4. ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בירושלים נדחה, תוך חיוב המבקש בהוצאות. בית המשפט סמך ידיו על פסק דינו של בית משפט השלום, והדגיש כי הקביעות לעניין ההגנות הקבועות בסעיפים 15(3) ו-15(8) לחוק עומדות על בסיס עובדתי איתן. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

נימוקי הבקשה

5. לטענת המבקש, שגו הערכאות הקודמות משקבעו כי יסוד תום הלב, הנדרש לתחולתם של סעיפים 15(3) ו-15(8) לחוק, מתקיים בנסיבות העניין. נטען, כי די באמירות החמורות שנכללו במכתב התלונה כדי לשלול את קיומו של היסוד האמור. עוד נטען, כי ניסוחן של אותן אמירות כעובדות ולא כהבעת דעה, צריך היה להוביל למסקנה כי לא מתקיים יסוד הסבירות המעוגן בסעיף 16(א) לחוק, ומשכך לא קמה חזקת תום הלב בפרסום. יתר על כן, לטענת המבקש, קמה החזקה שמשלוח מכתב התלונה נעשה שלא בתום לב, שכן, לטענתו, החזקות השוללות את קיומו של יסוד תום הלב, הקבועות בסעיף 16(ב), מתקיימות. לעניין זה נטען, כי המשגה העיקרי של הערכאות הקודמות נעוץ בקביעה, כי אי נקיטת אמצעים סבירים מצידו של המשיב טרם משלוח המכתב אינה פוגמת בתום ליבו.

דיון והכרעה

6. דין בקשת רשות הערעור להידחות. כידוע, מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" ניתנת אך במקרים בהם מגלה הבקשה שאלה ציבורית חוקתית או משפטית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3) 123 (1982)). במקרה דנן, סבורני כי לא מתעוררת כל שאלה כאמור, וכי למעשה מופנית הבקשה נגד אופן יישומן של הלכות מושרשות של בית משפט זה על ידי הערכאות הקודמות, בנסיבות המקרה הקונקרטי. על כן, כאמור, אין בידי לקבל את בקשת רשות הערעור.

7. אוסיף, כי אף לגופם של דברים לא מצאתי ממש בטענותיו של המבקש. כך, סבורני כי בנסיבות העניין לא מתקיימות החזקות השוללות את יסוד תום הלב הקבועות בסעיף 16(ב) לחוק, ובפרט לא ניתן לומר לדידי, כפי שטוען המבקש, שלא ננקטו אמצעים סבירים על ידי המשיב לפני משלוח המכתב על מנת להיווכח אם הדברים המובאים בו הם אמת אם לאו. כפי שעולה מפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום, והדבר לא נסתר על ידי המבקש, הבסיס העובדתי שעמד בפני המשיב טרם משלוח המכתב נסב בעיקרו על שיחה שקיים הלה עם ד"ר בריל. אמנם, אין מדובר בבדיקה קפדנית ומעמיקה של אמיתות תוכן הדברים שהובאו במכתב, אולם סבורני, כפי שיובהר מיד, כי די באמצעים אלה, בנסיבות העניין, כדי להגיע למסקנה שננקטו אמצעים סבירים.

ככלל, סבירות האמצעים אותם יש לנקוט אינה זהה ממקרה למקרה, והיא תלוית נסיבות (אורי שנהר דיני לשון הרע 269 (1997); להלן: שנהר); ראו גם רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, פסקה 24 לפסק-דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (לא פורסם, 12.11.2006)). סבירות האמצעים מושפעת, בין היתר, מאלה: תוכן הפרסום, מידת חומרתו, תפוצתו ואופיו, נסיבות המקרה ומערכת היחסים בין הצדדים (ראו: ע"פ 8735/96 ביטון נ' קופ, פ"ד נב(1) 19, 33-32 (1998); ע"א 9406/96 קאקיש נ' ביארס, פ"ד נג(3) 352, 360 (1999)). כך למשל, ככל שהפרסום חמור יותר וככל שתפוצתו פוגענית יותר (בין בשל היותה רחבה ובין בשל היותה ממוקדת), כן תידרש מידת זהירות רבה יותר מהמפרסם, ולהיפך; כמו כן, מידת הזהירות הנדרשת בפרסום שאופיו הוא דרישה לפתוח בחקירה (למשל בהגשת תלונה למשטרה), אינה שקולה למידת הזהירות הנדרשת בפרסום המציג עניין כלשהו כוודאי, ולא מותיר פתח לחקירה ולבדיקה. יישומם של עקרונות אלה על המקרה דנן, מוביל למסקנה כי לא עלה בידיו של המבקש להראות כי המשיב לא נקט אמצעים סבירים טרם משלוח המכתב. ראשית, הדברים המובאים במכתב אינם בדרגת חומרה ניכרת וממילא הדרישה לחוקרם מקהה ממידת חומרתם. שנית, אופיו של הפרסום – משלוח מכתב תלונה ודרישה כי העניין ייבדק – מקרין על מידת הזהירות הנדרשת מהמשיב ומצמצמהּ. בכך אין לומר, כמובן, כי לא נדרשת בדיקה של אמיתות תוכן הדברים, כמו פנייה אל הגורם המתלונן ועמידה על גרסתו (ראו ע"א 2657/04 וילדר נ' ד"ר ניסנקורן, פסקה 24 (לא פורסם, 19.7.2006)), כפי שאכן נעשה במקרה כאן; אולם לא נדרשת, למשל, פנייה אל המבקש, שכן ממילא מטרת המכתב היא בדיקת התלונה לעומקהּ בידי גורם ממונה (ראו ע"א 310/74 אליהו שיטרית נ' שלמה מזרחי, פ"ד ל(1) 389, 392 (1975), שם נדון העניין ביחס להגשת תלונה למשטרה). אכן, טוב היה לוּ דבריו של המשיב במכתב התלונה היו מנוסחים ביתר זהירות ובאופן מסויג, זאת בעיקר נוכח השפעתו הפוטנציאלית של מכתב תלונה שנשלח לממונה במקום עבודה; אף על פי כן, סבורני כי בנסיבות העניין ונוכח מכלול השיקולים שפורטו לעיל אין לומר כי המשיב לא נקט אמצעים סבירים טרם משלוח מכתב התלונה.

8. בשולי הדברים, ראיתי להעיר, כי בנסיבות המקרה תחולתה של ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק דנן אינה מובנת מאליה. זאת, שכן דרישת הסעיף היא כי "הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע ... " (ההדגשה הוספה, וראו שנהר, בעמ' 302-301). בענייננו, פנה המשיב לממונה על המבקש בעיריית ירושלים בשל פעילותו של זה מחוץ למסגרת עבודתו בעירייה, אם כי נטען שהוא מפר את נוהלי העירייה, ויתכן שיש מקום לגרוס כי הממונה ממונה על המבקש גם לעניין אכיפת חובת הציות לנוהלי העירייה, ומכאן גדר הספקות. ואולם, משלא טען לכך המבקש, לא מצאתי מקום להידרש לשאלה זו במסגרת הבקשה שלפני, מה גם שדי בהגנה שבסעיף 15(3) לחוק.

9. סוף דבר, דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תשובת המשיבים, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏כ"ו בחשון התשע"ג (‏11.11.2012).

ש ו פ ט


מעורבים
תובע: כהן משה
נתבע: ד"ר זוהר דבורקין
שופט :
עורכי דין: