ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בן מיור יהושוע נגד מדינת ישראל :

בש"פ 6539/07

העורר:
בן מיור יהושוע

נ ג ד

המשיב:
מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בערר 2351/07 מיום 26.7.07 שניתנה על ידי כבוד השופט אברהם אברהם

תאריך הישיבה: כ"א באב התשס"ז (05.08.07)

בשם העורר: עו"ד הנא מאהר
בשם המשיבה: עו"ד אליעד וינשל

בבית המשפט העליון

החלטה

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט אברהם אברהם) בגדרה נדחה ערר על החלטת בית המשפט השלום בנצרת (כבוד השופטת כרמלה רוטפלד האפט) אשר הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

רקע עובדתי

1. ביום 8.5.07 הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בנצרת (ת.פ. 1756/07) המייחס לעורר שני אישומים. בהתייחס לאישום הראשון נטען, כי העורר שכר בית מאפה הממוקם בקצרין. העורר שכנע את בעלי בית הקפה (מיכאל ושירה ברנשטיין – להלן: המתלוננים) להמשיך ולנהלו, תוך שימוש באותם מסמכי הנהלת חשבונות וחשבונות בנק, שהיו על שם המתלוננים. במהלך החודשים אוגוסט – ספטמבר 2004 גנב העורר לפחות 10 שיקים מהמתלוננים ועשה בהם שימוש לצרכיו האישיים. כן נטען כי העורר נטל 3 שיקים אחרים שהיה עליו למסור לספקים ועשה בהם שימוש לצרכיו. במעשיו אלה גרם העורר לבעלים נזק כספי של כמאה אלף ש"ח. בגין אלה נאשם העורר בגניבה בידי מורשה, גניבה, וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירות לפי סעיפים 393, 383, ו-415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין).

בגין עובדות האישום הראשון הוגש בעבר כתב אישום נגד העורר (ת.פ. 540/05, בבית משפט השלום בקצרין). כעולה מן התיעוד שלפני, ההליכים בתיק הותלו ביום 14.6.05, וביום 18.5.06 ביקשה המדינה למחוק את כתב האישום, לאחר שנמצא כי הוא הוגש על ידי תובע לא מוסמך.

בהתייחס לאישום השני נטען, כי נוכח מגבלות שהוטלו על העורר עקב תיקי הוצאה לפועל המתנהלים נגדו, הקים הוא ביחד עם אחר (להלן: פאבל) עסק פיקטיבי על שמו של פאבל. סוכם כי פאבל יהיה עובד בשכר של העסק, ותמורת השימוש בשמו ובחתימתו ישולם לו בנוסף סכום של 60 אלף ש"ח (שיאפשר לו להסדיר חוב כספי שעמד לחובתו). מחודש נובמבר 2006 ועד לחודש מרץ 2007 הזמין העורר שירותים וסחורות מספקים שונים, אשר עבור חלקם שילם בשיקים שנחתמו על ידי פאבל, מתוך ידיעה כי אלה לא ייפרעו, ועבור חלקם לא שילם כלל. גם לאחר שהוגבלו חשבונות הבנק ששימשו את העסק, המשיך העורר לרכוש סחורות תוך תשלום בשיקים שלא היה בכוונתו לפרוע. למקצת הספקים שפנו אליו לאחר ששיקים שנתן לא כובדו, העביר העורר שיקים חדשים, בידיעה שגם הם לא ייפרעו. כנטען, בוצעו בדרך זו עסקות עם שלושים ספקים שונים, והיקף המרמה הכולל היה בסך של 377 אלף ש"ח לפחות. עוד נטען כי ביום 4.3.07 קיבל העורר מניות בחברה בשם ביוטי לייט אסתטיקה (להלן: חברת ביוטי), מתוך מטרה להמשיך במסכת המרמה והגניבות. בגין אלה נאשם העורר בקשירת קשר לפשע ולעוון, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה, והוצאת שיק ללא כיסוי, עבירות לפי סעיפים 499(א), 415 סיפא, 383 ו-384, ו-432 לחוק העונשין.

2. ביום 1.7.07 הורה בית משפט השלום בנצרת – לבקשת המדינה – על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בהחלטה ארוכה ומפורטת סקר בית משפט השלום את התשתית הראייתית וקבע כי קיימות ראיות לכאורה להרשעתו של העורר. בית המשפט קבע כי ביצוען של העבירות באורח שיטתי, ובאמצעים מתוחכמים והיקפם הניכר של מעשי המרמה, מלמדים על המסוכנות הנשקפת מן העורר, ומקימים עילת מעצר. צוין עוד כי נשקף חשש לשיבוש מהלכי משפט, השפעה על עדים, והתחמקות מהליכי שפיטה, וגם בכך יש להקים עילה למעצרו של העורר. בית המשפט עמד עוד על עברו הפלילי של העורר, וציין כי גם בעבר הפר העורר תנאי מעצר בית שהוטלו עליו. נוכח האמור נקבע כי אין בחלופת מעצר כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר, ולא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך אחרת.

ערר שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 26.7.07. בית המשפט המחוזי אימץ את קביעות בית משפט השלום בהתייחס לתשתית הראייתית הקיימת נגד העורר. בהתייחס למסוכנות ציין בית המשפט המחוזי כי קביעת בית משפט השלום מקובלת עליו. בהקשר זה הדגיש בית המשפט המחוזי את היקף המעשים המיוחסים לעורר, השיטתיות בביצועם, התחכום שבהם, וההיקף הכספי העצום של המרמה. נוסף לאלה הודגש העבר הפלילי המכביד של העורר, וכי תלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי. נקבע כי לא ניתן לתת אמון בעורר, ומשכך, לא ניתן להורות על חלופת מעצר. מכאן הערר שלפני.

טענות הצדדים

3. העורר טוען כי בית המשפט המחוזי לא דן בטענותיו, אלא אימץ את החלטת בית משפט השלום, ולכן, כך לשיטתו, הערר מכוון הלכה למעשה להחלטת בית משפט השלום. בהודעת הערר הארוכה והמפורטת סוקר העורר את חומר הראיות, על מנת להוכיח כי לא קמה תשתית לכאורית להרשעתו. העורר מוסיף וטוען כי העבירות המפורטות בכתב האישום אינן מלמדות על קיומה של מסוכנות, ואינן מקימות עילת מעצר. כן חולק העורר על הקביעה כי ניסה להשפיע על עדים או להעלים מסמכים ולכן, אין עילה למעצרו בהיבט זה, או נוכח החשש כי יתחמק ממשפטו.

המדינה תומכת בהחלטות הערכאות קמא. לעמדתה, הראיות מלמדות על התנהלות מפוקפקת של העורר, וכי מלכתחילה נוהל העסק מתוך מטרה להוציא כספים במרמה. כן מדגישה המדינה את המסוכנות הנשקפת לשיטתה מן העורר, הנלמדת ממעשיו, מעברו הפלילי, ומהחלטות שיפוטיות קודמות שניתנו בעניינו.

דיון והכרעה

התשתית הראייתית – האישום הראשון

4. בית משפט השלום סקר את התשתית הראייתית וקבע כי יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. כפי שציין בית המשפט, הצדדים לא חלקו על כך שהעורר עשה שימוש בשיקים של המתלוננים לצרכים אישיים, וכי רכש סחורות עבור בית המאפה מבלי לספק אותן. המחלוקת בין הצדדים נגעה לשאלת הסכמתם של המתלוננים – העורר טען כי פעולותיו היו בהסכמת המתלוננים, ואלה הכחישו זאת. בית המשפט עמד על תמיכות שונות בגרסת המתלוננים, ומאידך, עמד על אי דיוקים וסתירות העולים מהודעותיהם. נוכח אלה הגיע בית המשפט למסקנה כי קיימת תשתית ראייתית להרשעתו של העורר, וכך סוכמו הדברים (פסקה 4):

"הנה כי כן, חומר החקירה הנוגע לאישום זה מעלה מתוכו כי המשיב הודה בשימוש בשיקים של מיכאל ושירה ... בתוך כך אישר המשיב כי בחלק מהשיקים עשה שימוש למטרות אישיות שאינן קשורות לניהול בית המאפה ובדומה הודה בהוצאת חשבוניות של בית המאפה ... להגנתו טען המשיב כי כל פעולותיו נעשו בהסכמת המתלוננים, אלא שמאידך טענו הנ"ל את ההיפך הגמור. כך או כך, אין חולק כי המשיב פיזר מספר רב של שיקים, גם לשימושו האישי, והסביר כי קיבל אישור ממיכאל למלא את השיקים בכל סכום שירצה. הנ"ל אף לא הכחיש כי ישנן סחורות שהוזמנו על ידו ולא הגיעו לבית המאפה, וכשנשאל על היקפן של סחורות אלו השיב כי אינו זוכר. ... מן המקובץ עולה כי המשיב עשה בשיקים ובחשבוניות של בית המאפה ככל העולה על רוחו –לטענתו בידיעה ובהסכמה – אלא שמנגד, כאמור, מציגים המתלוננים עמדה שונה, לפיה לא ידעו על פעולות אלו, שנעשו ללא אישורם. אבהיר כי לא נעלמה מעיני הבעייתיות העולה מחומר הראיות הנוגע לאישום זה, ובכלל זה העובדה כי לא ברור איזה שימוש נעשה בשיקים שפיזר המשיב ולמי הגיעו טרם ביטולם, כמו גם חוסר הוודאות לגבי השאלה איזו מן הסחורה שהזמין המשיב הגיעה לבית המאפה ואיזו לא. עם זאת מצויים אנו בשלב בו נבדקות הראיות לכאורה. מצאתי כי די בראיות הקיימות כדי לבסס, בשלב זה, סיכוי סביר להרשעתו של המשיב באישום זה".

מסכים אני עם קביעתו של בית משפט השלום (אותה אימץ בית המשפט המחוזי) כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. אציין עוד, כי המחלוקת בין הצדדים נסבה על שאלת הסכמתם של המתלוננים לשימוש שעשה העורר בשיקים. מחלוקת זו נוגעת למהימנות העדים, ולא לנו להכריע בה בשלב הנוכחי, אך די אם נציין כי כפי שקבע בית משפט השלום, יש תימוכין לגרסת המתלוננים בהקשר זה. מאידך, אין גם להתעלם מקשיים לכאוריים שונים בתשתית הראייתית עליהם הצביע בית המשפט בהחלטתו, ובין היתר, סתירות בין עדויותיהם של המתלוננים.

התשתית הראייתית – האישום השני

5. בית משפט השלום עמד בצורה מפורטת על התשתית הראייתית. הדברים פורטו בהרחבה בהחלטתו, ועיקרם בא לידי ביטוי בסיכום הדברים, בזו הלשון (פסקה 7 להחלטה):

"עיון במפורט מעלה איפוא שכנגד המשיב עומדות, בראש ובראשונה, הודעות הספקים, מהן עולה כי המשיב רכש את אמונם, בין היתר על ידי תשלום התחלתי – לרוב קטן – ולאחר מכן החל להתחמק מתשלום בתירוצים שונים ולדחותם ב'לך ושוב'. עוד עומדות כנגדו ראיות רבות אחרות ובהן הודעותיהם של פאבל ושאר העובדים בעסק, אשר העידו כולם על דרך התנהלותו ועל חלקו הארי בניהול העסק, ובתוך כך משמשות לחובתו הודעותיו שלו.
כאמור, הודעות המשיב רצופות סתירות – פנימיות וחיצוניות – באופן שחלקים מהותיים בהן נסתרו על ידי עצמו ועל ידי אחרים. עוד העלו הודעות המשיב כי הנ"ל ניסה לאחוז את החבל משני קצותיו כאשר מצד אחד הדגיש כי הוא איש עסקים מנוסה ומצד שני הסביר שוב ושוב איך פעולותיו נעשו בלא כל תכנון, בטעות, בדרך מקרה וללא כוונה, ותוך שאינו יודע ואינו זוכר חלק נכבד מפעולותיו שלו. בדומה טען מחד כי כל כוונתו הייתה להעמיד את העסק על הרגליים ולהשיב את חובותיו עד לאחרון שבהם ומאידך הקפיד להטיל את האשמה על הספקים, על העובדים, על פאבל ועל אנשים נוספים.
מהתנהגותו של המשיב עולה כי ניסה להרחיק עצמו ככל האפשר מכל פעולה שניתן יהיה לייחס לה כוונות זדון. זאת עשה תוך מסירת תשובות מעורפלות, ארוכות ומפותלות ותוך יצירת מסך עשן אשר מקשה על הבנת הדברים לאשורם. כאן המקום לשוב ולציין כי הדברים יבחנו לאשורם בשלב ניהול התיק העיקרי. בשלב זה עומדות הראיות הגולמיות לחובתו של המשיב.
על כל האמור יש להוסיף את העובדה כי המשיב מכר סחורה שקנה במחירים מופחתים ולא שילם באמצעות התמורה את חובותיו לספקים; את התנהלותו הכספית חרף ידיעתו אודות מצב חשבונות הבנק; את אי התיעוד המסודר של הוצאות והכנסות העסק; את ערבוב חובות העסק עם חובותיו האישיים; את נסיבותיה התמוהות של העברת המניות בחברת האסתטיקה; ומעל לכל את שינוי גרסאותיו, את תשובותיו החמקניות ואת הניסיון לזרות חול בעיני חוקריו.
בתוך כך נמצאו עדויות המעידות כי המשיב היה הרוח החיה – והעיקרית – מאחורי העסק, כי הקים אותו ללא כל עתודות כספיות מתאימות, כי לא עשה דבר כדי להפחית את ההפסדים העצומים שנגרמו כתוצאת מעשיו, ואת העובדה שלא בחל בהסתרת מסמכים וביצירת קשר עם מעורבים בפרשה לפני ואחרי מעצרו.
בשקלול המתואר, ואף שלא נעלמו מעיני הבעיות העולות מחומר החקירה – ובכלל זה הסתירות בהודעותיו של פאבל ורצונם של אחרים (כגון רומן) להרחיק מעליהם כל קשר לאירועים – נמצא לי כי חומר החקירה מגלה כי קיימות בו ראיות לכאורה במידה המבססת בשלב זה סיכוי סביר להרשעתו של המשיב".

כפי שניתן ללמוד מדברים אלה, עיקר העובדות הנוגעות לאישום השני אינן שנויות במחלוקת. עצם הפעלת העסק על ידי העורר, כאשר פאבל משמש מעין "איש קש" אינה שנויה במחלוקת (וכעולה מהחלטת בית המשפט ומטיעוני העורר, העובדה כי העורר בחר בפאבל כ"שותף" כדי להתגבר על המגבלות שהוטלו עליו, לא היתה שנויה במחלוקת מלכתחילה). העובדה כי שיקים שניתנו על ידי העורר לא כובדו, כך שבסופו של יום נגרמו הפסדים כספיים לספקים – גם היא אינה שנויה במחלוקת. המחלוקת בין הצדדים נסבה על מטרת הקמת העסק מלכתחילה. העורר טוען כי כוונותיו היו כשרות, וכשלון העסק הוא בבחינת אי הצלחה עסקית "לגיטימית". לעמדת המדינה – לא כך הם פני הדברים, ומלכתחילה פניו של העורר היו לתרמית.

עיקר הראיות לתרמית הנטענת הן נסיבתיות. ראיות אלו הן הנסיבות האופפות את פתיחת העסק (ובעיקר – שאלת קיומו של בסיס כלכלי מספק); הנסיבות האופפות את דרך התנהלות העסק (מתן שיקים שלא כובדו; מכירת מוצרים בהפסד; נכיון שיקים אצל גורמים פרטיים מבלי להעביר את התמורה לספקים); והנסיבות האופפות את התקופה של סוף חיי העסק (ובעיקר – ניסיון להשתלב בעסק חדש, הוא חברת ביוטי, ופעולות שנועדו לטשטש ולהסתיר את המרמה). העדות "הישירה" העיקרית למזימה התרמית של העורר היא עדותו של פאבל, שותפו. אולם, כפי שציין בית משפט השלום, בהודעותיו של פאבל, גם בהקשר ספציפי זה, נפלו סתירות (עמ' 17, ש' 26 – 30).

נוכח אלה, מסכים אני כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות שבכתב האישום. מאידך, לא ניתן להתעלם מכך כי מרבית הראיות הינן נסיבתיות. בעוד המדינה מסיקה מראיות אלה את כוונת המרמה, מבקש העורר ללמוד מהן על התנהלות עסקית כושלת, אך "לגיטימית". אין להתעלם מחיזוקים מסוימים לעמדת המדינה, ובעיקרם, התנהלותו של העורר עצמו, אשר התחמק מלהשיב על שאלות שאינן נוחות, וניסה לטשטש את עקבותיו. התנהלות מסוג זה אינה עולה לכאורה עם התנהלותו של סוחר תם דרך, אשר כל חטאו כי לא צלח בעסקיו. מאידך, לא ניתן להתעלם מסימני שאלה שמציב העורר (למשל, טענתו כי חלק מהסוחרים קיבלו תשלום עבור הסחורה שסיפקו). את המורכבות בהסקת מסקנות מן התשתית הראיתית ניתן להדגים בעובדה – שאינה שנויה במחלוקת – כי בתחילת הדרך שולמה לחלק מן הספקים התמורה עבור הסחורות שסופקו. בכך ניתן לראות משום התנהלות עסקית לגיטימית, חפה מכוונות מרמה. מאידך, וכפי שמציין בית משפט השלום, ניתן לראות זאת גם כדרך לרכוש את אמונם של הסוחרים, כדי "לעוקצם" בהמשך.

סוף דבר – בהתייחס לשני האישומים נמצא כי קיימת תשתית ראייתית להוכחת האישום. מאידך, כאמור, לא ניתן גם להתעלם מקשיים שונים הנלווים אליה, המקהים – במידת מה – את עוצמת הראיות.

עילת מעצר וחלופת מעצר

6. העבירות המיוחסות לעורר הן עבירות מרמה ורכוש, אשר אינן מקימות חזקת מסוכנות מכוח הדין. עם זאת, הלכה היא, כי במקרים מתאימים, ניתן להורות על מעצרו של עורר משום קיומו של חשש מסוכנות, גם בעבירות מסוג זה (ראו בש"פ 5431/98 רוסלן נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 268, 272 (1998); בש"פ 8746/04 פלד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.11.04)). בהקשר זה נזכור את התחכום שנלווה למעשיו של העורר, מספר הסוחרים הרב אותו רימה, ואת ההיקף הכספי הכולל של המרמה העומד על כמה מאות אלפי שקלים (יצוין כי כפועל יוצא מאלה, בהתייחס למקצת הסוחרים, היקף המרמה אינו גבוה, ועומד על אלפי שקלים בודדים).

בבחינת המסוכנות הנשקפת מן העורר, לא ניתן להתעלם מעברו הפלילי, המכביד בהקשר בו עסקינן. לחובת העורר הרשעות בעבירות רכוש ובעבירות מרמה, וכן בעבירות אלימות. העורר שהה במאסר ממושך ולמרות זאת, כנטען, חזר לסורו. כפי העולה מגזר דין שניתן ביום 20.5.02 בגדרי פרשה קודמת בה נאשם העורר (ת.פ 1149/00, בבית המשפט המחוזי בירושלים), העורר פעל בעבר באופן דומה לזה בו פעל, כנטען, במקרה הנוכחי, וגם באותו מקרה טען כי כשל בעסקיו בתום לב. לא ניתן להתעלם גם מכך שבעבר היה העורר משוחרר לחלופה של מעצר בית, אך לא עמד בתנאי שחרורו (בש"פ 7105/01, מיום 28.9.01). מסוכנות זו מבססת את עילת המעצר שנקבעה על ידי הערכאות קמא.

יחד עם זאת אני סבור כי המסוכנות הנשקפת מן העורר, בשים לב לעוצמתה ולטיבה, אינה כזו שניתן לשלול על הסף אפשרות לאיינה בדרך של חלופת מעצר מתאימה (השוו: בש"פ 2526/05 אבו רמילה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.3.05); בש"פ 5879/06 פרץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.7.06)). בהקשר זה אעיר, כי העובדה שבעבר הפר העורר תנאי מעצר בית צריכה להיזקף לחובתו, אך בשים לב לכך כי הדבר ארע לפני שש שנים, אין היא שוללת על הסף בחינתה של חלופת מעצר.

כטעם למעצרו של העורר נטען עוד כי קיים חשש לשיבוש הליכים. נטען כי העורר יצר קשר עם אנשים שונים, חלקם עובדים בעסק, וחלקם מעורבים אחרים, מתוך מטרה לחבל בחקירה. כן נטען כי העורר נמנע מלהתייצב במשטרה, וכי בעבר הותלו הליכים שנוהלו נגדו, משום שלא ניתן היה לאתרו. טענות אלה, אשר גם בית משפט השלום הביאן בחשבון, מעידות בעיקר על חשש לשיבוש החקירה, אשר בשלב זה לא נטען כי עומד עוד על הפרק. אין לשלול כליל חשש לשיבוש מהלכי משפט או חשש להתחמקות מהדין, אך חשש זה, יחד עם האפשרות לאיינו, צריכים להבחן לגופם, בעת בחינתה של חלופת המעצר.

סיכום

7. לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום לבחון את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר. הערר מתקבל במובן זה שהדיון מוחזר לבית משפט השלום על מנת שיבחן אם קיימת חלופת מעצר קונקרטית שיש בה להפיג את חשש המסוכנות הנשקף מן העורר, ואת החשש כי ישבש הליכי משפט, ישפיע על עדים או יימלט מן הדין. העורר יהיה רשאי להציג לבית המשפט חלופות מעצר מתאימות, ובית משפט השלום יהיה רשאי, כמובן, לבקש כי ייערך תסקיר מעצר בעניינו, ככל שימצא לנכון. למותר לציין כי ההחלטה אם יהיה מקום, בסופו של יום, להורות על שחרור לחלופת מעצר מסורה לבית משפט השלום.

ניתנה היום כ"ה באב התשס"ז (09.08.07)

ש ו פ ט


מעורבים
תובע: בן מיור יהושוע
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: