ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מתי בראנס נגד מדינת ישראל :

בש"פ 6505/07

העורר:
מתי בראנס

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בב"ש 21508/07 מיום 24.7.07 שניתנה על ידי השופט י' טימור

בבית המשפט העליון

החלטה

ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט י' טימור, סגן נשיא), אשר קיבל את ערר המדינה נגד החלטתו של בית-משפט השלום בקריית גת (כבוד השופטת נ' נצר) לשחרר את העורר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים.

1. בכתב-אישום שהוגש נגד העורר לבית-משפט השלום בקריית-גת נטען, כי ביום 9.7.07 הוא מכר לסוכן משטרתי שלוש "אצבעות" חשיש תמורת 300 ש"ח, והעניק לו, ללא תשלום, "אצבע" חשיש נוספת. עסקאות אלו, נעשו, כך לפי כתב האישום, לאחר שהסוכן תיאם עם העורר פגישה בשתי שיחות טלפון שנוהלו ביניהם. עוד נטען, כי כאשר הגיעו שוטרים לביתו של העורר כשבידם צווי מעצר וחיפוש, נמצאו בביתו סם מסוכן מסוג חשיש במשקל של 0.8825 גרם לצריכה עצמית ללא היתר מתאים. בהמשך, כך נטען, איים העורר על אחד השוטרים שנכחו בביתו וכך עשה גם בהגיעו לתחנת המשטרה. בגין מעשיו אלה, יוחסו לעורר עבירות של סחר בסם מסוכן והחזקת סם לצריכה עצמית לפי סעיפים 13, 19א, 7(א) ו-7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים, התשל"ז-1973 וכן עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו, בנימוק שלחובתו עומדות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לו וכי בנוסף, תלויים ועומדים נגדו תיקים אחרים בעבירות סמים ובעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות. בית-משפט השלום (כבוד השופטת נ' נצר) סבר, כי קיימת אמנם תשתית לכאורית נגד העורר אולם עוצמתה נמוכה בעטיים של שני פגמים עיקריים שנפלו בה. הפגם הראשון – העובדה שהשיחה שבמהלכה סוכמו פרטי עסקת הסמים בין העורר לסוכן המשטרתי, כך לעדות הסוכן, לא הוקלטה, חרף כך ששיחות מאוחרות יותר בין הסוכן לעורר כן הוקלטו, וכן העובדה שלאי הקלטתה של שיחה זו לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת; מה גם – כך בית משפט השלום - שעיון בתמלילי השיחות המאוחרות לשיחה זו אינו מוביל בהכרח למסקנה לפיה המדובר במכירת סמים. הפגם השני עליו הצביע בית-המשפט, נעוץ בכך שהמומחית שבדקה את השקית שנתפסה לכאורה במהלך העסקה עם הסוכן המשטרתי ציינה, כי השקית נשאה את התאריך 8.7.07 בעוד שאין מחלוקת על כך שהעסקה הנטענת בין הסוכן לעורר בוצעה ביום 9.7.07. לכך, ציין בית-המשפט, מצטרפת העובדה שהסמים שנתפסו בחזקתו של העורר נועדו – לפי משקלם – לצריכה עצמית, ולפיכך, חלק זה של האישום אינו מקים עילת מעצר.

בגין כל אלה – ובשל כך שהעורר הוא אדם צעיר נטול עבר פלילי – הורה בית-המשפט על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית הוריו, בכפוף להפקדת ערבון כספי מטעמו בסכום של 2,500 ש"ח וחתימה על התחייבות עצמית בסכום של 7,500 ש"ח. בנוסף, חויבו הוריו של העורר– אשר ישמשו כערבים – לחתום על ערבות צד ג' בסכום של 10,000 ש"ח כל אחד. העורר נצטווה להגביל את תנועותיו לתחומי בית הוריו בלבד, בכפוף ליציאה בפיקוח לצורכי משפטו ולצרכים רפואיים דחופים. לבסוף נקבע, כי מאחר ושירות המבחן מצוי בעיצומים לא ניתנת לעת הזו הנחייה בדבר הגשת התסקיר, אולם יהיה מקום לשקול את קבלתו בבוא היום.

3. על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, בו נטען, כי הקביעה לפיה עוצמת הראיות הקיימות נגד העורר נמוכה – הינה שגויה; כי לא ניתן משקל הולם לכך שהתיקים התלויים ועומדים נגד העורר עוסקים אף הם בעבירות סמים; וכי אין כל הגיון בשחרורו של העורר לאותו מקום בו ביצע, על פי הנטען, את העבירות המיוחסות לו. לבסוף נטען, כי אין בכוחה של חלופת המעצר עליה הורה בית-משפט השלום כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר.

4. בית-המשפט המחוזי קיבל את הערר. להשקפתו, חרף הבקיעים שנתגלעו בחומר הראיות עדיין עומדת לחובת העורר – גם לשיטתו של בית-משפט השלום – תשתית ראייתית לכאורית, ויש לייחס חומרה רבה לעובדה שהעורר נחשד בביצוען של עבירות סחר בסמים בשעה ששני תיקים פליליים בעבירות דומות תלויים ועומדים נגדו, ולעובדה שהוא איים על שוטר במהלך מעצרו. אלה, סבר בית-המשפט, מצביעים על זלזול חמור בחוק וברשויות האכיפה, ובנסיבות אלה, יש חשיבות רבה לקבלת תסקיר שירות מבחן בעניינו של העורר. בשל עיצומים בשירות המבחן, הוסיף בית-המשפט, לא ניתן יהיה לקבל תסקיר בזמן הקרוב, ובהתחשב בנסיבות המקרה, תנאי חלופת המעצר שנקבעו על ידי בית משפט השלום אינם הולמים את חומרת העבירות. בסיכומו של דבר, החליט, כאמור, בית-המשפט המחוזי לקבל את הערר והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בד בבד, הורה בית-המשפט המחוזי כי שירות המבחן יגיש לבית משפט השלום תסקיר מבחן שלאחריו יתקיים דיון בבקשה לעיון חוזר, היה ותוגש כזו מטעם העורר. לבסוף צוין, כי אם עיצומי שירות המבחן יתמשכו מעבר לזמן סביר, יהיה רשאי העורר להגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי לעצרו עד לתום ההליכים.

5. מכאן הערר שלפני, בגדרו טוען העורר כי בית-המשפט המחוזי נמנע מלהתייחס באופן מהותי לחולשת הראיות עליה הצביע בית-משפט השלום; כי לא היה מקום להתבסס – כנימוק עיקרי – על קיומם של תיקים תלויים ועומדים נגד העורר כעילה למעצרו; כי בית-המשפט המחוזי כלל לא נימק מדוע חלופת המעצר שהוצעה מטעם העורר אינה הולמת; וכי הותרתו במעצר עד להגשת תסקיר – שאין יודע מתי יוגש – אינה מתקבלת על הדעת, בעיקר נוכח גילוי הצעיר ועברו הנקי של העורר.

המשיבה סבורה כי יש להותיר על כנה את החלטתו של בית המשפט המחוזי מטעמיה.

6. לאחר ששקלתי את עמדות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערר להדחות. שלא כבית משפט קמא, אני סבור כי נגד העורר עומדת תשתית ראייתית לכאורית בעוצמה מספקת, המורכבת מהודעות הסוכן המשטרתי ומפעיליו, מן ההקלטות המאששות נדבכים שונים של גרסתם, ומעובדת קיומה של שקית המכילה חשיש, אשר חרף כך שאינה נושאת את התאריך בו התרחשה העסקה הנטענת בין הסוכן המשטרתי לעורר, היא נושאת מספר סידורי זהה לזה שנרשם בידי החוקר שלידו העביר הסוכן המשטרתי את החשיש שנמכר לו מידי העורר. עוד ברור, כי עבירות סחר מן הסוג המיוחס לעורר מקימות עילת מסוכנות, משום הסכנה המיידית הנשקפת מהן לציבור. יחד עם זאת, במצוות המחוקק, עלינו לבחון בכל מקרה, האם ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מן הנאשם באמצעות חלופת מעצר שפגיעתה בחירותו תהיה פחותה. הלכה היא, כי עבירות הסחר בסמים הן עבירות חמורות אשר אינן מצדיקות, ככלל, חלופת מעצר אלא במקרים חריגים (בש"פ 5811/07 בושקאר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.7.07); בש"פ 1747/07 אבו כף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.3.07); בש"פ 4001/06 אחמד עלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.5.06)). אינני סבור כי מסד הנתונים המצוי כיום לפנינו מצביע על כך שלפנינו מקרה המצדיק חריגה מן הכלל. זאת בשל כך, שבנפרד מהעבירות של סחר בסמים – אשר, כאמור, מקימות כשלעצמן חזקת מסוכנות ואינן מצדיקות על דרך הכלל שחרור לחלופת מעצר – מיוחס לעורר איום על איש המשטרה לאחר שנתפס הסם בלשון בוטה: "אני אשב עליך בית סוהר, אני אחתוך אותך בפנים", תוך המחשת האיום בסימן של חיתוך לכוון לחיו. גם בתחנת המשטרה חזר העורר על איומו בנוסח דומה. דבר שמוסיף נדבך נוסף למסוכנות העורר. לכך יש להוסיף כי בית המשפט המחוזי לא סגר את הדלת לפני אפשרות לעיון מחדש בחלופת המעצר, נוכח גילו הצעיר של העורר ועברו הנקי (ואציין כי איני סבור שניתן לזקוף לחובתו – בשלב זה – הליכים תלויים ועומדים, קודם שהוכרע דינו באותם הליכים). לפיכך, ובכפוף לאפשרות לפנות בבקשה לעיון מחדש בסייגים המפורטים בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי.

הערר נדחה.

ניתנה היום, כ"ט באב התשס"ז (13.8.07).

ש ו פ ט


מעורבים
תובע: מתי בראנס
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: