ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מרים חסין נגד כלל-חברה לביטוח בע"מ :

ע"א 11902/04

ע"א 11909/04

בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין

המערערים בע"א 11902/04 והמשיבים בע"א 11909/04:

1. מרים חסין

2. ניבה חסין

3. ענהאל חסין (קטינה)

המשיבה בע"א 11902/04 והמערערת בע"א 11909/04:

בית המשפט המחוזי פתח את דיונו בשתי טענות-הסף שהעלתה המשיבה. הטענה הראשונה נוגעת להליך קודם שהתנהל בין הצדדים, בבית משפט השלום ברמלה, שהופסק לאחר שהוסכם בין הצדדים "כי הדיון בתובענה זו יופסק עד לאחר שיוכרע באופן סופי מעמדה של התובעת מס' 1 [גרושתו של המנוח]...". בעלי-הדין חלוקים בשאלה מהי אותה "הכרעה סופית" בדבר מעמדה של המערערת 1, אולם בית המשפט קמא פסק שאפילו תתקבל עמדת המשיבה בעניין זה, לאמור, כי הכוונה היתה להכרעה בבית הדין הרבני באשר למעמדה של המערערת 1 כאלמנה, "הרי שמהסכמה זו לא משתמע ויתור של התובעת 1 לעניין תביעתה כתלויה, במקרה שבית הדין לא יכיר בה כאלמנתו של המנוח". ייאמר מיד: מסקנה זו בית המשפט המחוזי מקובלת עלי, ודין השגותיה של המשיבה בעניין זה – להידחות.

פסק-דין

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

שני הערעורים שבפנינו נסבים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ד"ר ד' פלפל), שהכריע בשאלות שונות הקשורות בפיצוי המגיע למערערים (בע"א 11902/04) מאת המשיבה (המערערת בע"א 11909/04), הכל – בעקבות תאונת דרכים שארעה ביום 10.2.1994, אשר הביאה למותו של יעקב חסין ז"ל (להלן: המנוח), בהיותו בן 39 שנים בלבד. המערערים הם עזבונו של המנוח, גרושתו ושתי בנותיהם. המשיבה היא מבטחת הרכב שהיה מעורב בתאונה.

בית המשפט המחוזי פתח את דיונו בשתי טענות-הסף שהעלתה המשיבה. הטענה הראשונה נוגעת להליך קודם שהתנהל בין הצדדים, בבית משפט השלום ברמלה, שהופסק לאחר שהוסכם בין הצדדים "כי הדיון בתובענה זו יופסק עד לאחר שיוכרע באופן סופי מעמדה של התובעת מס' 1 [גרושתו של המנוח]...". בעלי-הדין חלוקים בשאלה מהי אותה "הכרעה סופית" בדבר מעמדה של המערערת 1, אולם בית המשפט קמא פסק שאפילו תתקבל עמדת המשיבה בעניין זה, לאמור, כי הכוונה היתה להכרעה בבית הדין הרבני באשר למעמדה של המערערת 1 כאלמנה, "הרי שמהסכמה זו לא משתמע ויתור של התובעת 1 לעניין תביעתה כתלויה, במקרה שבית הדין לא יכיר בה כאלמנתו של המנוח". ייאמר מיד: מסקנה זו בית המשפט המחוזי מקובלת עלי, ודין השגותיה של המשיבה בעניין זה – להידחות.

טענת-הסף השנייה עניינה השתק פלוגתא שקם, לדברי המשיבה, מכוח קביעתו של בית הדין הרבני כי אין לראות במערערת 1 כאלמנתו של המנוח. גם טענה זו נדחתה על-ידי הערכאה המבררת. נפסק, כי בעוד שבית הדין הרבני "רואה באלמנה רק את זו הנשואה על פי ההלכה", הרי שבפסיקת בית המשפט העליון מוכרת גם הידועה בציבור, בנסיבות מסוימות, כאלמנה. גם בעניין זה לא ראינו עילה להתערבותנו.

משהוסרו טענות-הסף מן השולחן, ניצבה לנגד עיניו של בית המשפט קמא שאלת מעמדה של המערערת 1. זו האחרונה נישאה למנוח בשנת 1975, וכעבור כשנה נולדה בתם הבכורה. בשנת 1986 התגרשו השניים אולם מסתבר כי בכך לא תמה מערכת היחסים ביניהם. בשנת 1990 נולדה בתם השנייה, לאחר שעברו טיפולים רפואיים לצורך כך. נושא הדירה הוסדר בנספח להסכם הגירושין ובפועל – כך קבע בית המשפט קמא – המנוח חלק את זמנו בין הדירה שרכש לעצמו לבין הדירה שבה התגוררה המערערת 1. בנסיבות העניין, קבע בית המשפט המחוזי שהמערערת היא בבחינת תלויה במנוח, זאת בהיותה "בת זוג" כמשמעותו של ביטוי זה בסעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בית המשפט הסתמך לעניין זה על ההלכה שנפסקה בע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, תק-על 99(4) 84, שלפיה התיבות "בן זוגו", שבסעיף 78 הנ"ל, אינן מתייחדות לאלמנה הנשואה, והן חלות גם על האלמנה הידועה בציבור. בענייננו, כך קבע בית המשפט המחוזי, המנוח והמערערת 1 קיימו קשר ארוך ורציף, גם לאחר גירושיהם, ואף הביאו לעולם בת נוספת. מתצהירה של המערערת 1 למד בית המשפט על "היסוד האמוציונאלי" במערכת היחסים ועל נוכחותו של המנוח בחייה – למרות משברים זמניים – עד שהלה קיפח את חייו בתאונה. בהתחשב בנתונים כולם, ועל אף טענת המשיבה בדבר קיומה של הפרדת רכוש בין המערערת 1 למנוח, נמצא כי יש לראות במערערת 1 כבת-זוגו של המנוח. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי בין המנוח למערערת 1 היו בפועל יחסי תלות כלכלית. מסקנה זו תמך בית המשפט בעדויות מפי המערערות.

קביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה אינה נקייה מקשיים. אכן, בעניין לינדורן נפסק כי הדיבור "בן-זוגו" בסעיף 78 לפקודת הנזיקין משתרע גם על ידועים בציבור. אולם, במקרה זה ספק רב אם המערערת 1 והמנוח עשויים להיחשב כמי שהו "ידועים בציבור". המושג "ידועים בציבור" פורש לא אחת בפסיקה, והוא מתייחד, בעיקרו של דבר, לשניים המקיימים חיי אישות כבעל ואישה וכן מנהלים יחדיו משק בית משותף (ראו עוד בע"א 621/69 נסים נ' יוסטר, פ"ד כד(1) 617 (1970)). אין ספק כי הניסיון להגדיר ולסווג מערכות יחסים, על בסיס מודדים כאלה ואחרים, עלול לחטוא למורכבות הדברים. הגוונים הם רבים – איש איש ודרכו, אישה אישה ודרכה, ולכל בני-זוג הדרך המיוחדת להם. לא בכדי הושם הדגש על האופן שבו תופסים בני-הזוג, באופן סובייקטיבי, את מערכת היחסים ביניהם (ראו ע"א 79/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' שוקרן, פ"ד לט(2) 690, 694 (1985)). הפסיקה חזרה והבהירה, כי כל מקרה ראוי לו שייבחן לפי נסיבותיו הקונקרטיות, מתוך ראייה כוללת של מערכת היחסים של בני הזוג (ראו גם ע"א 107/87 אלון נ' מנדלסון, פ"ד מג(1) 431, 434).

סיבות שונות עלולות להביא בני-זוג נשואים להתגרש זה מזו, אולם אין ספק כי בנסיבות רגילות, הגירושין הם סימן לכך שבני-הזוג אינם חפצים עוד לקיים חיי משפחה משותפים. גם אם אפשר שבני זוג שהתגרשו ימצאו את הדרך חזרה זה לזרועותיה של זו, עד כי ייחשבו "ידועים בציבור", הרי שנדרשות ראיות משכנעות לכך. עצם העובדה שבני זוג גרושים מוסיפים לקיים מערכת יחסים כלשהי אינה מלמדת על היותם "ידועים בציבור". בסופו של דבר חוזרים אנו למבחנים של יחסי אהבה וחיבה הנלווים לניהול משק בית משותף. בענייננו, המנוח והמערערת 1 היו גרושים שנים רבות לפני התאונה, ואף כי הם בחרו להביא לעולם ילדה נוספת, הם חתמו על נספח להסכם הגירושין, שמטרתו – לפי האמור בו – "להסדיר את הפרדת עניני חייהם המשותפים כולל עניני הרכוש המשותף". אכן, שיתוף קנייני בנכסים אינו הכרחי על-מנת שבני זוג יחשבו כידועים בציבור (ראו עניין אלון הנ"ל, בעמ' 438), אולם בענייננו, פרט להפרדה בנכסים, ברור שהשיתוף-בפועל בין המערערת 1 למנוח היה, אם בכלל, חלקי בלבד. השניים החזיקו בדירות נפרדות, ובנספח להסכם הגירושין התחייב המנוח "לצאת מן הדירה ולפנותה מכל חפציו ולחדול מלעשות בה שימוש אלא למטרת ביקורים". בנוסף, אין מחלוקת על כך שהמנוח קיים יחסי אישות עם נשים אחרות, ואף מדבריה של המערערת 1 עולה שמדובר היה בנוהג קבוע, לפני הגירושין ולאחריהם (המערערת 1 אף ציינה בעדותה כי עניין זה הביא אותה להתגרש ממנו). בנסיבות אלה, נראה כי על אף שהמערערת 1 והמנוח נותרו בקשר לאחר גירושיהם, אין לומר כי קשר זה עלה כדי היותם "ידועים בציבור" לפי ההגדרה המקובלת של מושג זה.

לצד הקושי בסיווגה של המערערת 1 כתלויה במנוח, עומד הצורך לפסוק לעיזבונו של המנוח פיצויים עבור הפסד ההשתכרות "בשנים האבודות". ברע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון אלחמיד ז"ל, תק-על 2006(1) 2609, נפסק – בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי בענייננו – כי הלכת אטינגר (ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486) היא בעלת תוקף רטרוספקטיבי. משכך, יש להחיל הלכה זו בענייננו. מסקנה זו יש בה, בנסיבות המקרה, כדי לבטל את הצורך בבירור תביעתן של המערערות כתלויות. בהקשר זה יובהר, כי בית המשפט קמא לא פסק למערערות 3-1 פיצויים בגין מלוא רכיבי פיצויי התלות, אלא רק בגין הפסדי תמיכה (כאמור, לגבי המערערת 1, פיצויי התמיכה אינם נשענים על יסודות איתנים). קביעתו של בית המשפט המחוזי כי אין לפסוק במקרה זה למערערות 3-1 פיצויים בראשי הנזק של אובדן שירותים, אובדן פנסיה ואובדן קצבת זקנה, אינה מקימה עילה להתערבות. בהתחשב בכל אלה, וכן בעובדה שהמערערות 2 ו- 3 הן יורשותיו של המנוח לפי צו ירושה, ובהלכה המורה כי אין לפסוק כפל-פיצוי הן עבור אובדן תמיכה הן עבור הפסד השתכרות בשנים האבודות (ראו עניין אטינגר הנ"ל), באנו לכלל מסקנה כי תחת הפיצוי בגין הפסדי תמיכה, יש לפסוק לעיזבון פיצוי עבור הפסד השתכרותו של המנוח "בשנים האבודות" (המערערות 2 ו- 3, כאמור, הם יורשותיו של המנוח). הפיצוי בגין "השנים האבודות" יתווסף לסכומים שנפסקו בראשי הנזק של הוצאות לוויה, קבורה ומצבה (25,000 ₪) וקיצור תוחלת חיים (לפי החישוב המתואר בפסק-הדין של בית המשפט קמא). מהסכום הכולל ינוכו הגמלאות כפי שהורה בית המשפט.

דרך חישוב הפיצויים עבור הפסדי השתכרות "בשנים האבודות" הותוותה בפסק-הדין בע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(2) 199 (ראו גם ע"א 5368/06 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון חוסאם ז"ל (טרם פורסם; ניתן ביום 10.5.2007)). במקרה זה, לא נעשה בערכאה המבררת חישוב כלשהו לעניין "השנים האבודות", כיוון שבית המשפט לא ראה לנכון להחיל את הלכת אטינגר על המקרה. בפסק-הדין יש אמנם חישוב לגבי הפסד התמיכה בתלויים, אולם בחישוב זה נפלו טעויות (למשל בדרך שקלול הקופה המשותפת). מעבר לכך, החישוב שערך בית המשפט המחוזי מבוסס על ניהול משק בית משותף, ומסקנה זו טעונה בחינה מחדש לאור האמור בפסק-דיננו זה באשר לטיב יחסיהם של המערערת 1 והמנוח. אכן, החישוב במקרה זה צריך להתבצע בהתאם למאפיינים המיוחדים של מערכת היחסים בין המערערות 3-1 לבין המנוח. כמו-כן, החישוב של בית המשפט קמא אינו כולל התייחסות לנושא החיסכון, כנדרש בתביעת העזבון, ביחס לראש הנזק של "השנים האבודות". בנסיבות אלה, לא ראינו מנוס מלהחזיר את הדיון לערכאה המבררת, לצורך בירור עניין אחד: סכום הפיצוי המגיע לעיזבונו של המנוח בגין הפסד ההשתכרות "בשנים האבודות". בית המשפט קמא ישמע את טענות הצדדים בעניין זה, יקבע את הממצאים הדרושים ואת השפעתם על דרך החישוב, לאור מספר הידות הרלבנטיות, שאלת אי-קיום משק בית משותף וכיוצא באלה, ויערוך את החישוב. לסכום זה יתווספו כאמור הסכומים בגין הוצאות לוויה, קבורה ומצבה, ובגין הנזק הלא ממוני, ויופחתו ממנו ניכויים כאמור בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי.

לאור התוצאה שאליה הגעתי, ובנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

המשנה-לנשיאה

השופטת מ' נאור:

אני מסכימה.
ש ו פ ט ת

השופט ס' ג'ובראן:

אני מסכים.
ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.

ניתן היום, ל' באב התשס"ז (14.8.07).


מעורבים
תובע: מרים חסין
נתבע: כלל-חברה לביטוח בע"מ
שופט :
עורכי דין: