ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בעמ נגד עירית תל-אביב-יפו :

בעניין:
בי סג בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד
גדעון סגל
המערערת

נגד

עיריית תל אביב

ע"י ב"כ עוה"ד
ציפי ליפשיץ
המשיבה

בית המשפט ציין כי כאשר נישום לא משלם את חובות הארנונה, עומדות לרשות שתי אפשרויות: האחת, הגשת תביעה אזרחית לבית משפט מוסמך; והשנייה, פנייה להליכי גבייה מינהליים לפי פקודת העיריות או לפי פקודת המיסים (גביה). בפס"ד נסייר העירייה נקטה בהליכי גבייה מינהליים. במקרה זה הנישום הוא זה שפנה לבית המשפט בהמרצת פתיחה וביקש להצהיר, בין השאר, כי העירייה לא הייתה רשאית לפתוח בהליכי גבייה מנהליים, וזאת מחמת התיישנות.

פסק דין

השופטת רות לבהר שרון

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט שלום בתל אביב (כבוד השופטת רחל ערקובי), שניתן בתא"ק 9930-09-09, ביום 25.11.10, במסגרתו התקבלה חלקית תביעת המשיבה, עיריית תל אביב, נגד המערערת, לתשלום חוב ארנונה, וכן ערעור על ההחלטה בבקשת רשות להגן מיום 27.04.10, במסגרתה ניתנה למערערת רשות להגן בטענת התיישנות בלבד, וכן ערעור על החלטות מיום 06.01.11 ומיום 20.01.11.

העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא

1. ביום 10.09.09 הגישה המשיבה, עיריית תל אביב יפו (להלן: "העירייה") כנגד המערערת, חברת בי סג בע"מ (להלן: "המערערת"), תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום חוב ארנונה בסך 406,293 ₪ לגבי בנין הידוע כחלקה 13 בגוש 6950 ברח' חכמי דוד 18 בתל אביב (להלן: "הנכס").

בהתאם להודעת העירייה, שהוגשה בעקבות דרישת בית משפט קמא, שקיבל למעשה את טענת המערערת כי כתב התביעה אינו מגלה לאיזו תקופה מתייחס החוב- הודיעה העיריה כי החוב הנתבע מתייחס כדלקמן:

חוב ארנונה מספר 0382-0180-001-34 לשנים 2000 - 2007 - בסך 173,073 ₪;
חוב ארנונה מספר 0382-0180-004-35 לשנים 2000 - 2002 - בסך 138,451 ₪;
חוב ארנונה מספר 0382-0180-003-38 לשנים 2000 - 2002 - בסך 134,806 ₪.

2. בין הצדדים התגלעה מחלוקת לגבי תשלום הארנונה כבר בשנת 2003, ומשכך הגישה המערערת מספר עררים. במקביל, ותוך שהליכי הערר עומדים ותלויים, לאחר שדרישה לתשלום החוב שנשלחה ביום 06.04.03, לא שולמה, רשמה העירייה ביום 24.04.03 על הנכס הערת אזהרה לפי סעיף 11א(1)(2) לפקודת המסים (גביה), ובהמשך, ביום 26.04.04, פתחה בהליכי הוצאה לפועל לשם מימוש הערת האזהרה, ולגביית החוב (הליכים אלה עוכבו עם הגשת העתירה המנהלית על ידי המערערת, כפי שיפורט להלן).

בעקבות זאת, ומשמדובר בחוב שבמחלוקת, הגישה המערערת ביום 23.06.04 עתירה מנהלית (להלן: "העתירה המנהלית") כנגד העירייה בה עתרה, בין השאר, כדלקמן:

"...במידה שלדעת המשיבים העותרת חייבת סכומים בגין ארנונה - כי אז עליהם להגיש כנגד העותרת תובענה מתאימה לבית משפט;
...
לחילופין, ככל שבית המשפט הנכבד לא יורה כי על המשיבים להגיש תובענה כנגד העותרת, כאמור לעיל, לקבוע, לגופו של עניין, כי העותרת אינה חייבת למשיבה מספר 1 חובות ארנונה בגין הנכס...".

העיריה לא התייצבה לדיונים שנקבעו בעתירה המנהלית, וביום 19.12.05 קבע בית המשפט כדלקמן: "אינני רואה ברירה לפני אלא לקבל את העתירה ככתבה וכלשונה במעמד צד אחד בלבד. כך אני פוסק. אין צו להוצאות".

בקשת העירייה לבטל את פסה"ד בעתירה המנהלית נדחתה, ובית המשפט קבע כדלקמן: "אני דוחה את הבקשה. הבקשה רצופה בעובדות לא מדויקות. מעבר לזה הבקשה הוגשה באיחור לאחר שלפסק הדין כבר היו השלכות מעשיות (ביטול הערר)".

העירייה לא הגישה ערעור על פסק הדין או על דחיית בקשת הביטול, וגם לא ערערה על פסה"ד בערר שהתקבל בינתיים. כך גם לא נקטה העירייה בכל הליך שהוא כנגד המערערת, במשך קרוב ל- 4 שנים לאחר מתן פסק הדין בעתירה המנהלית.

באוגוסט 2009, פנתה המערערת לעירייה בבקשה לבטל את העיקול שהטילה על חשבון הבנק שלה, ולמחוק את הערת האזהרה שנרשמה על הנכס עוד בשנת 2003 בגין חובות הארנונה. אלא שהעירייה לא עשתה כן, ותחת זאת, הגישה את התביעה נשוא הערעור.
(הערת האזהרה נמחקה על ידי העירייה רק ביום 28.12.09 לאחר הגשת התביעה נשוא הערעור).

3. בבקשת הרשות להגן (להלן: "הבר"ל") שהגישה המערערת לבית משפט קמא היא העלתה שלוש טענות מרכזיות בגינן סברה כי יש ליתן לה רשות להגן:
(1) טענת קיזוז; (2) טענות התיישנות, שיהוי ומניעות לאור העובדה שהחוב הנתבע הוא בגין השנים 2000 - 2002, בעוד התביעה הוגשה רק בספטמבר 2009; (3) קיומו של מעשה בי-דין לאור פסק הדין החלוט בעתירה המנהלית שהגישה המערערת, שהתקבלה במלואה.

ניתנה רשות להגן בטענת ההתיישנות בלבד, והצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה הוגשו לבית המשפט עובדות מוסכמות (נספח ו' לכתב הערעור) וסיכומים, ובית משפט קמא פסק ללא שמיעת ראיות.

יצויין כי בקשת הרשות להגן בכל הנוגע לטענת הקיזוז ומעשה בי-דין - נדחתה. באשר לטענת הקיזוז, קבע בית המשפט כי זו לא פורטה כנדרש ולא הוכחה, ובאשר לטענת קיומו של מעשה בי-דין, קבע בית המשפט כי משמעות קבלת העתירה שהגישה המערערת הינה הפסקת הליכי הגבייה והפניית העירייה למסלול של הגשת כתב תביעה, ודחה את טענת המערערת כי משמעות קבלת העתירה הינה כי המערערת אינה חייבת דבר לעירייה, כפי שעתרה המערערת לקבוע בסעד החלופי לו עתרה במסגרת העתירה המנהלית.

4. בית משפט קמא דחה את טענת המערערת לפיה הליכי הגבייה אינם בגדר "תביעה לקיום זכות" כמשמעותה בסעיף 2 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות" או "החוק"), וקבע כי הליכי הגבייה בהם נקטה העירייה עצרו את מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, וזאת מיום 24.04.03 [שאז נרשמה על ידי העירייה הערת אזהרה לפי פקודת המסים (גבייה)], ועד ליום 19.12.05, הוא המועד בו ניתן פסק הדין בעתירה המנהלית, והעירייה חוייבה לבטל את הליכי ההוצאה לפועל בהם נקטה ביום 26.04.04, ושכאמור עוכבו.

לאור זאת קבע בית המשפט כי לגבי חוב הארנונה לשנת 2000, ולגבי חוב הארנונה לשנת 2001, (שמועד תחילת מרוץ ההתיישנות הוא ב-1 בינואר לכל שנה) - התביעה התיישנה, ודחה את התביעה בגין החוב לשנים אלה.

לעומת זאת, ביחס לחוב הארנונה לשנת 2002, קבע בית המשפט כי החוב לא התיישן, וקיבל את התביעה, תוך שציין כי העירייה הגישה פירוט של החוב, אך יחד עם זאת קבע כי "לא הוגשה לביהמ"ש יתרת חוב סופית הנוגעת לשנת 2002, אלא יתרה הנוגעת לפירוט החשבונות בנוגע לנכסים השונים בבניין. משכך אני מורה לתובעת להגיש חישוב יתרת החוב הנוגע לשנת 2002 בלבד, בתוך 20 יום ...".

5. לאחר מתן פסק הדין, הגישה העירייה "בקשה למתן הבהרה ולמתן ארכה להגשת פסיקתא" במסגרתה טענה כי חלק מהחובות שנתבעו על ידה התייחסו לשנים 2002 - 2007, וכי משבית המשפט קבע כי החובות החל משנת 2002 לא התיישנו, יש לפסוק לזכותה את מלוא החוב שנתבע ממועד זה ואילך. לאחר שהתקבלו תגובות הצדדים, קבע בית המשפט ביום 30.12.10 כי "לא ברור לביהמ"ש מה נדרש ממנו להבהיר. החלק של התביעה הנוגע לשנים שלפני 2002 נדחה מחמת התיישנות. יתרת התביעה התקבלה. נא להגיש פסיקתא בהתאם לכתב התביעה, למעט השנים 2000, 2001".
ביום 06.01.11, הבהיר ביהמ"ש כדלקמן: "ניתנה החלטה. בפסק דיני קבעתי כי החובות לפני 1.1.2002 התיישנו, כל החובות האחרים שנתבעו בתביעה זו לא התיישנו והתביעה בגינם התקבלה, ולכן אני דוחה את טענות הנתבעים בעניין זה".
ביום 20.01.11, בהמשך להודעות של הצדדים, הוסיף וקבע בית המשפט כדלקמן: "כתב התביעה מפרט את החוב הנטען, המחלוקת הנוגעת להתיישנות נוגעת לשנים שעד 2002, ולכן נראה כי זה מקור הבלבול. הכוונה, הינה כי טענות הנתבעות התקבלו ביחס לשנים 2000-2001, וזאת ביחס להתיישנות. לפיכך משהתקבלה התביעה ביחס לחוב הנוגע החל משנת 2002, על התובעת להגיש חישוב חדש אותו התבקשה התובעת להעביר לב"כ הנתבעת, לאור העובדה שהסכום אינו זהה לסכום המופיע בכתב התביעה".

בסופו של יום, נחתמה ביום 24.02.11 פסיקתא, הכוללת את תשלום בגין חובות הארנונה משנת 2002 ועד שנת 2007.

טענות הצדדים בערעור

6. לטענת המערערת שגה בית משפט קמא כשלא נתן לה רשות להגן בטענת מעשה בית דין. לטענתה, במסגרת פסק הדין בעתירה המנהלית קיבל בית המשפט את העתירה שהגישה "ככתבה וכלשונה", כאשר אחד מהסעדים שהתבקשו על ידה היה לקבוע, לגופו של עניין, כי אין לה חובות ארנונה לעירייה בגין הנכס.
לגופו של עניין, טוענת המערערת, כי שגה בית המשפט כשדחה את טענת ההתיישנות לגבי שנת 2002, ושגה כשקבע כי הליכי הגבייה המינהליים בהם נקטה העירייה, דהיינו רישום הערת האזהרה לפי פקודת המסים (גבייה) ופתיחת הליכי הוצאה לפועל - עצרו את מירוץ ההתיישנות ביחס לתקופה שמתחילת ההליכים ועד למועד בו הורה בית המשפט על סגירת הליכי ההוצאה לפועל. לטענתה, הליכי הגבייה הנ"ל אינם בגדר "תובענה" לצורך סעיף 15 לחוק, ועל כן אינם עוצרים את מירוץ ההתיישנות. בהקשר זה, מוסיפה וטוענת המערערת כי יש להבחין בין הגדרת "תביעה לקיום זכות" לצורך סעיף 2 לחוק ההתיישנות, לבין הגדרת "תובענה" לצורך סעיף 15 לחוק ההתיישנות, הוא הסעיף הרלוונטי לענייננו. בתוך כך, טוענת המערערת כי הסתמכות בית משפט קמא על ההלכה שנפסקה ברע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית (פורסם בנבו, 20.06.10) (להלן: "פס"ד נסייר") - שגויה, שכן פסק דין זה אינו עוסק בשאלה הרלוונטית לענייננו, שהיא - האם פתיחה בהליכי גבייה מנהלית מצד הרשות נכנסת לגדר הגדרת "תובענה" לפי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, והאם הליכים אלה עוצרים את מרוץ ההתיישנות לצורך הגשת תביעה לבית משפט. לטענת המערערת, על פי הפסיקה, בכל הנוגע לסעיף 15 לחוק ההתיישנות, הליכי הגבייה שננקטו על ידי העירייה אינם בגדר "תובענה" ועל כן התביעה התיישנה [ע"א (ת"א) 3055/05 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' רונית כהן (פורסם בנבו, 30.04.08)].

עוד טוענת המערערת, כי שגה בית משפט קמא כשדחה טענתה לפיה בכל מקרה על התביעה להידחות מחמת שיהוי, וכי התנהגות העירייה, שבמשך שנים לא עשתה דבר, לא ערערה על פסק הדין בעתירה המנהלית, ואף הסכימה (גם אם לא ביצעה זאת) למחוק את הערת האזהרה שרשמה - מלמדת כי ויתרה על כל זכות שהיא, ככל שהייתה כזו. מה גם שהמערערת שינתה מצבה לרעה כאשר נמחקו חלק מהעררים שהגישה בעקבות פסק הדין שהתקבל בעתירה המנהלית.

לבסוף, משיגה המערערת על ההחלטות שניתנו על ידי בית המשפט לאחר מתן פסק הדין, ביום 06.01.11 וביום 20.01.11, כפי שצוטטו לעיל, ועל העובדה כי חרף הצהרות העירייה כי התביעה הינה ביחס לחוב בגין השנים 2000 - 2002, בסופו של יום היא חוייבה על פי הפסיקתא, גם ביחס לחובות שנוצרו לאחר שנת 2002 ועד לשנת 2007.

7. מנגד, מבקשת העירייה לדחות את הערעור תוך שהיא מסתמכת על פסק דינו של בית משפט קמא, וטוענת כי אין לקבל את פרשנות המערערת לעניין תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות. לטענתה, בצדק קבע בית המשפט כי הליכי הגבייה המנהליים שננקטו על ידה עוצרים את מירוץ ההתיישנות, ובצדק הסתמך בית משפט קמא על פס"ד נסייר.

עוד טוענת העירייה, כי בצדק דחה בית המשפט את טענת השיהוי, ואת הטענות לגבי קיומו של מעשה בית-דין, וכי המערערת לא ערערה על קביעה זו.

לבסוף, טוענת העירייה, כי יש לדחות את טענות המערערת לגבי יישום פסק הדין ואישור הפסיקתא גם ביחס לחובות שנוצרו עד לשנת 2007, שהם חובות שנכללו באופן מפורש בכתב התביעה ובהודעת העירייה בעניין זה, מה גם שהמערערת לא ערערה על החלטת בית משפט קמא מיום 02.02.11, שדחתה את התנגדויות המערערת לפסיקתא.

ד י ו ן

8. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ו בעיקרי הטיעון, ולאחר ששמעתי את הצדדים, אני סבורה כי דין הערעור להידחות.

א. התיישנות

9. הסוגיה העיקרית הדרושה הכרעה בענייננו הינה האם פתיחת הליכי גבייה מנהליים לפי סעיף 11א לפקודת המיסים (גביה) עוצרת את מירוץ ההתיישנות, כך שהתקופה בה התנהלו הליכים אלה לא תבוא במנין הימים לצורך בחינת שאלת ההתיישנות.

10. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי מועד תחילת מנין ההתיישנות יחל ביום בו נולדה עילת התובענה, וזו לשונו:

"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

בענייננו, עילת התביעה נולדה, לגבי כל שנת מס - ב-1 לינואר של אותה שנה [יצוין כי קיימת מחלוקת בפסיקה בהקשר זה, ואולם מאחר והצדדים לא חלקו על כך לא מצאתי מקום לשנות מקביעת בית משפט קמא בהקשר זה].

אין חולק שבהינתן שהתביעה הוגשה ביום 10.09.09, חלפו למעלה משבע שנים מהיום בו נולדה עילת התביעה, לגבי כל אחת משנות המס 2000 - 2002, אלא שכאמור, טענה העירייה, כי הליכי הגבייה שהיא נקטה, עוצרים את מירוץ ההתיישנות, טענה שהתקבלה על ידי בית משפט קמא, ובשל כך, נקבע כי לגבי שנת 2002, לא התיישנה התביעה (יצוין כי לגבי שנות המס 2000 ו-2001 התביעה התיישנה בכל מקרה, דהיינו גם בהינתן שנעצר מרוץ ההתיישנות בתקופה בה נוהלו הליכי הגבייה המנהליים).

11. סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע כי כאשר הוגשה תובענה לבית המשפט, "והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה" .
"תובענה" מוגדרת כ "הליך אזרחי לפני בית משפט" (סעיף 1 לחוק).

המסגרת הנורמטיבית

13. בפס"ד נסייר, עליו הסתמך בית משפט קמא, דן בית המשפט העליון, לראשונה, בשאלת תחולת דיני ההתיישנות על הליכי גבייה מנהליים, ופסק כי דיני ההתיישנות חלים גם על הליכי גבייה מנהליים, תוך שקבע כי הליך גבייה מינהלי הינו בגדר "תביעה לקיום זכות" לפי סעיף 2 לחוק.

בית המשפט ציין כי כאשר נישום לא משלם את חובות הארנונה, עומדות לרשות שתי אפשרויות: האחת, הגשת תביעה אזרחית לבית משפט מוסמך; והשנייה, פנייה להליכי גבייה מינהליים לפי פקודת העיריות או לפי פקודת המיסים (גביה). בפס"ד נסייר העירייה נקטה בהליכי גבייה מינהליים. במקרה זה הנישום הוא זה שפנה לבית המשפט בהמרצת פתיחה וביקש להצהיר, בין השאר, כי העירייה לא הייתה רשאית לפתוח בהליכי גבייה מנהליים, וזאת מחמת התיישנות.

בית המשפט ציין כי "המסגרת היחידה בה ניתן להעלות טענת התיישנות כנגד גבייה מינהלית הינה בעתירה מינהלית או, בעבר, בתביעה לפסק דין הצהרתי... במסלול זה הנישו ם הינו תובע או עותר. לכן עתיד הוא להיתקל בטענה שאין הוא רשאי להעלות טענת התיישנות שהרי זו כזכור, הינה 'מגן' בלבד" .

בית המשפט קבע כי כאשר הנישום פונה לבית המשפט בשל כך שננקט נגדו הליך גבייה מנהלי - רשאי הנישום להעלות טענת התיישנות כנגד הליכי גבייה מינהליים במסגרת עתירתו, וכלשונו:

"... נישום אשר הרשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מינהלי רשאי להתגונן בטענה שחוב המס התיישן. טענת התיישנות זו נותרת טענת הגנה, הגם שאופן השמעתה הוא על דרך יזימת הליך - כיום, עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים".

בית המשפט בחן בפן הפרשני את השאלה "האם הליך הגבייה המינהלי יכול להיחשב 'תביעה לקיו ם זכות' כמובנה בסעיף 2 לחוק ההתיישנות", ומבין שתי החלופות הפרשניות: האחת, מצמצמת, ולפיה תביעה לקיום זכות הינה רק תביעה במובנה הקלאסי, כלומר הליך בפני רשות שיפוטית שנועד להכריע בקיומה של זכות; והשנייה, מרחיבה, ולפיה גם הליך לאכיפת זכות, כגון הליך גבייה, המתנהל בפני גוף שלטוני נחשב "תביעה", העדיף בית המשפט את הפרשנות המרחיבה, וקבע כדלקמן:

"...המתחם הלשוני של הביטוי 'תביעה לקיום זכות' רחב דיו כדי להכיל את שתי החלופות הפרשניות וניתן אף לומר כי הוא נוטה יותר לאפשרות המרחיבה הכוללת בתחומה גם את הליכי הגבייה המינהליים... בדרישה לשלם ניתן, לכאורה, לראות 'תביעה לקיים זכות'...".

בית המשפט קבע כי "כל הרציונלים העומדים ביסוד טענת ההתיישנות כוחם יפה גם כאשר מדובר בחוב הנתבע בהליך גבייה מינהלי", וכי מבחינת תכליתו של מוסד ההתיישנות אין טעם ליצירת הבחנה רק בשל כך שהחוב נגבה באמצעות הליכי גבייה מנהליים, ולא באמצעות תביעה לבית משפט. בית המשפט הוסיף וציין כי תכליתם של הסדרי הגבייה המינהליים - הענקת אמצעי אדמיניסטרטיבי נוח ויעיל לרשות לגביית חוב - מצדיקה להחיל עליהם את דיני ההתיישנות [ע"א 633/91 מנהל מס רכוש ומנהל מס שבח מקרקעין ת"א נ' שמש, פ"ד מח(1)841, 850 (1004)].

ראו גם עע"מ 10372/08 עיריית בת ים נ' שמואל אדוט ז"ל (פורסם בנבו, 04.01.11) במסגרתו חזר בית המשפט על ההלכה שנקבעה בפס"ד נסייר.
14. עיון בפסיקה מאז פס"ד נסייר מלמד כי הערכאות המבררות יישמו את פס"ד נסייר ולצורך דיני ההתיישנות ראו בהליכי גבייה מנהליים ככל הליך תביעה אזרחי אחר, החילו עליהם את דיני ההתיישנות, וקבעו, כי הליכי גבייה מנהליים עוצרים את מירוץ ההתיישנות, כל עוד הם נמשכים, באופן ממשי.
15. בעת"מ 6882-11-10 סמקו סנטר (1998) בע"מ נ' עיריית נס ציונה (פורסם בנבו, 22.11.10), שניתן מספר חודשים לאחר פס"ד נסייר, קבע בית המשפט כדלקמן:

"... לצורך טענת ההתיישנות יש לראות בהליכי גבייה מינהליים כשווי ערך להליכי תביעה אזרחית, שמשנפתחו לפני תום תקופת ההתיישנות, וכול עוד הם נמשכים כסדרם, רשאית העירייה להמשיך בהליכי הגבייה ולא תעמוד לחייב טענת התיישנות. כדי להסיר חשש של פעולות גבייה שהן מהשפה ולחוץ, יש להניח שאם פעולות הרשות לגביית חוב בהליכים מינהליים הן פעולות מעטות, מקריות שאינן מגלות כוונה לגבות את החוב, עשוי בית המשפט למנוע מהרשות לטעון נגד ההתיישנות אף שמהבחינה הפורמלית החלה בפועלות גבייה" (הדגשה שלי - ר.ל.ש).

16. כך גם בעת"מ (חי') 37926-07-10 סימון עמר נ' עירית נהריה (פורסם בנבו, 08.12.10) קבע בית המשפט, בעקבות פס"ד נסייר, באופן דומה, כדלקמן:

"...ברור שמרוץ ההתיישנות נעצר כאשר העירייה החלה בנקיטת הליכים לגביית החוב... בהקבלה שבין הוראות ההתיישנות בדין האזרחי, להתיישנות הליכי גביה מנהלית, יש לראות בשליחת דרישת תשלום, ולמצער, בנקיטת פעולות אכיפה, כמפסיקות את מרוץ ההתיישנות בדיוק כמו שהגשת תביעה לבית המשפט מפסיקה את המרוץ" .

17. בעת"מ 17053-03-12 חוסיין עזאם נ' עיריית קריית אתא (פורסם בנבו, 15.04.12) קבע בית המשפט כי כדי שהרשות תוכל לטעון להפסקת מירוץ ההתיישנות לאור נקיטת הליכי גבייה מנהליים עליה להראות כי במהלך שבע השנים ועוד בטרם התיישן החוב היא החלה בנקיטת הליכי הגבייה.

18. בעת"מ (חי') 31653-10-11 עמותת ישיבת אש התורה נ' עיריית חיפה (פורסם בנבו, 06.06.12) קבע בית המשפט כי "יש מקום לראות בנקיטת הליך גביה ינהלי, הליך מיוחד וייחודי העוצר את מירוץ ההתיישנות - כביכול כהגשת תובענה", תוך שהסתמך על שנפסק בעת"מ 6882-11-10 לעיל.

19. כך גם בעת"מ (נצ') 44695-06-11 תאופיק חסאן יזבק נ' עיריית נצרת (פורסם בנבו, 11.06.12) חזר בית המשפט וציין כ י "על פי ההלכה הפסוקה, מירוץ ההתיישנות נפסק עת הרשות פותחת בהליכי אכיפה לגביית החוב, לרבות הליכי אכיפה מנהליים". הרציונל העומד בבסיס מוסד ההתיישנות - כך בתחום האזרחי וכך גם בתחום המנהלי, מורכב הן מטעמים ראייתיים והן מטעמים של מניעות... מועד משלוח תשלום מכתב הדרישה יחשב כמועד התביעה, זאת נוכח ההוראות החלות על הליכי גבייה מנהליים, על פי פקודת המיסים [גבייה] שהינם חלופים לתביעה אזרחית".

[ראו גם עת"מ 6764-03-11 הנריק רוסטוביץ עו"ד, מנהל עיזבון המנוח אברהם עצמון ז"ל נ' עירית חולון (פורסם בנבו, 30.06.11); ת"מ (מרכז) רות אנטמן נ' מועצה איזורית עמק חפר (פורסם בנבו, 02.10.11); עת"מ (ת"א) 2668/08 יוסף סויסה ז"ל נ' עיריית רחובות (פורסם בנבו, 04.10.11); עת"מ (ת"א) 9453-01-12 עזבון המנוח פנחס עמירה ז"ל נ' עירית תל-אביב-יפו (פורסם בנבו, 01.05.12); עת"מ (חי') 12088-02-09 עזבון המנוח יצחק מזרחי ז"ל נ' עיריית קרית אתא (פורסם בנבו, 16.07.12); עת"מ (ב"ש) 50144-02-11 מאיר גל נ' עיריית אשדוד (פורסם בנבו, 06.08.12); תא"ק (ת"א) 32934-09-11 חנה ענבר נ' עירית תל-אביב-יפו (פורסם בנבו, 27.05.12)].

20. באשר לע"א (ת"א) 3055/05 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' רונית כהן (פורסם בנבו, 30.04.08), אליו מפנה המערערת, הרי יש לאבחן פסק דין זה מענייננו, שכן במסגרתו נבחנו הליכי מימוש משכון ולא הליכי גבייה מנהליים של חוב ארנונה, כאשר בניגוד להליכי גבייה מינהליים שיש לגביהם התיישנות, אין התיישנות בהליכי מימוש משכון, ולא דומה הליך של מימוש משכון במסגרת הליכי הוצל"פ שאינו הליך המהווה תובענה להליכי גבייה מינהליים שהינם הליכים מיוחדים מכוח חוק המהווים גם מהווים תובענה, ולפיכך לא דומה המשל לנמשל.

ומן הכלל אל הפרט

21. בענייננו הגישה העירייה תביעה לתשלום חוב ארנונה לשנים 2000 - 2002, וזאת ביום 10.09.09, כאשר קודם לכן, נקטה בהליכי גבייה מינהליים, שהופסקו, בהוראת בית המשפט במסגרת פסק הדין בעתירה המינהלית ביום 19.12.05. כאמור, טוענת המערערת כי תביעת העירייה התיישנה גם לגבי שנת 2002, בעוד העירייה טוענת כי התביעה לגבי שנת 2002 לא התיישנה, כפי שקבע בית משפט קמא, לאור העובדה שהליכי הגבייה שנקטה בעבר עצרו את מירוץ ההתיישנות.

22. אומנם בפס"ד נסייר לא התייחס בית המשפט להוראות סעיף 15 לחוק, אלא בחן את הוראותיו של סעיף 2 לחוק, ואולם, הרציונאל העומד בבסיסו של פס"ד נסייר הינו כי לצורך תחולת דיני ההתיישנות אין כל מקום להבחין בין הליך גבייה מינהלי לבין הליך תביעה או תובענה המוגשים לבית משפט, וזאת לאור הרציונאליים שבסיס מוסד ההתיישנות, בין אם התוצאה בסופו של יום הינה לטובת הנישום, ובין אם היא לטובת הרשות.

23. ויודגש, כפי שעולה מהפסיקה שאוזכרה לעיל, כדי שהליכי הגבייה יעצרו את מירוץ ההתיישנות, צריכים להיות הם הליכי גבייה ממשיים, ועל הרשות לפעול בשקידה ראויה, תוך פרק זמן סביר, ובמרווחי זמן סבירים בין פעולה לפעולה. בהקשר זה יצוין כי בענייננו למעשה לא ננקטו פעולות גבייה ממשיות, למעט כאמור הטלת העיקול ופתיחת תיק ההוצאה לפועל, ואולם במקרה זה אין לזקוף זאת לחובת העירייה, שכן הוטל על ההליכים עיכוב ביצוע, וההליכים המינהליים נפסקו בעקבות עתירה שהגישה המערערת עצמה בה ביקשה לחייב את המשיבה ללכת בתלם של תביעה ולא הליכי גבייה מינהליים, ומבוקשה אף ניתן לה, ומשפנתה אז המשיבה למסלול האזרחי של תביעה חלים עליה לכאורה דיני ההתיישנות הרגילים לגבי תביעה רגילה ולא דיני השיהוי המיוחדים למסלול המינהלי.

24. בענייננו בית המשפט התייחס לתקופה בה נעצר מירוץ ההתיישנות, וקבע כי מיום 24.04.03 - מועד רישום השיעבוד, ועד ליום 19.12.05, שאז הורה בית המשפט במסגרת העתירה המינהלית על הפסקת ההליכים, דהיינו שנתיים, שבעה חודשים ו-25 ימים - זו התקופה בה נעצר המירוץ. משהצדדים לא ערעורו על קביעה זו, לא מצאתי מקום להרחיב בעניין זה או לשנות מקביעה זו. אתספק בכך שגם לו הייתי פונה למועד בו נשלחה למערערת הדרישה לתשלום החוב - 06.04.03 - כאשר הלכה היא כי "הליך הגבייה המנהלי נפתח בהפניית דרישה לנישום לעמוד בתשלום חובו" (פס"ד נסייר, פסקה 21), לא היה בכך כדי לשנות מהתוצאה.

25. לאור כל האמור, משנעצר מירוץ ההתיישנות לתקופה הנ"ל, הרי שחוב הארנונה לשנת 2002 - לא התיישן, כפי שקבע גם בית משפט קמא, ועל כן, דין הערעור להידחות.

ב. שיהוי

26. בפס"ד נסייר, בחנה כבוד השופטת פרוקצ'יה בהרחבה את סוגיית השיהוי, ובתוך כך ניתחה את ההבדלים בין דיני התיישנות אזרחיים לבין דיני השיהוי במשפט הציבורי, אולם המחלוקת האם במקרים כגון אלה שנבחנו בפס"ד נסייר חלים דיני ההתיישנות האזרחיים או שמא, מאחר ומדובר בפעולה של רשות, חלים דיני השיהוי מהמשפט המנהלי - הושארה בסופו של יום בצריך עיון, וכך ציינה כבוד השופטת ברלינר בפס"ד נסייר: "על פני הדברים, נראה לי כי כל הליך שתכליתו מימוש זכות כספית קיימת, להבדיל מיצירת זכות חדשה כגון הטלת מס חדש וכדומה, כפופה לחוק ההתיישנות. עם זאת, מכיוון שהדבר אינו נחוץ להכרעה אשאיר סוגיה זו בצריך עיון".

27. כבוד השופטת פרוקצ'יה סברה כי על גביית ארנונה על ידי הרשות חלים דיני ההתיישנות האזרחיים, וכלשונה:

"26. תחום המסים הוא מענפיו המובהקים של המשפט הציבורי... יחד עם זאת, גם בתחום זה, עשויה לעלות שאלה מהו היסוד הדומיננטי בהליכים שעניינם קשר באכיפת חובת האזרח לשלם מסים; האם האלמנט המכריע בהם הוא מינהלי או אזרחי, לצורך החלת ההתיישנות או השיהוי.
27. ענינים הקשורים בגביית מיסים הם בעלי מאפיין אזרחי בולט. בכך בכלל, ובכך בגביית ארנונה בפרט...
28. ככלל, בתביעות בענייני ארנונה מתקיימים הרציונלים העיקריים שביסוד ההתיישנות האזרחית בתביעות בעלות אופי כספי. לרשות ניתן פרק זמן של שבע שנים לממש את תביעתה; הנישום רשאי לצפות כי בחלוף התקופה לא ייחשף עוד לתביעה לתשלום הכסף; ואשר לאינטרס הציבורי - אמנם, חסימת תביעת הרשות בטענת התיישנות פוגעת באינטרס הציבורי לממש את גביית המס במלואה; עם זאת, עוצמת הפגיעה אינה עומדת כנגד שיקולי היציבות והוודאות המושגים בחלת תקופת ההתיישנות האזרחית על תביעות הרשות למימוש הגבייה.
29. תוצאה זו, לפיה התביעה לתשלום ארנונה כפופה להתיישנות האזרחית, מתיישבת עם התפיסה הכללית העולה מתוך חקיקת המס בישראל והפסיקה הקשורה בה, לפיה תביעה לתשלום מס או להשבתן כפופות בדרך כלל לתקופת התיישנות אזרחית...." (הדגשות שלי - ר.ל.ש).

משמעות קביעה זו, לפיה על גביית ארנונה חלים דיני ההתיישנות האזרחיים, הינה כי "... תקופת ההתיישנות מכוח הדין נחשבת 'גבול עליון' לחסימת זכות התביעה, ואילו השיהוי מכוח דיני היושר עשוי לחול בתוך תחומי תקופת ההתיישנות ולהביא לקיצורה בנסיבות מסוימות" (פס"ד נסייר, פסקה 10 לפסק דינה של כבוד השופטת פרוקצ'יה). עוד ציינה השופטת פרוקצ'יה בהקשר זה כדלקמן:

"השיהוי בדין האזרחי בא למעט מתקופת ההתיישנות הסטטוטורית, והוא מתגבש, בהתקיים תנאים מסוימים, במקום שבו, אפילו הוגשה התובענה בתחומי תקופת ההתיישנות הסטטוטורית, עדיין יש לראות בהגשת התביעה משום שימוש לא נאות בזכותה דיונית בידי התובע, ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע, כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. לצורך טענת שיהוי בדין האזרחי, נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה, התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמהלך הזמן הנתבע שינה את מצבו לרעה; היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי, שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום לבו של התובע... השימוש בטענת השיהוי בדין האזרחי, שנועד לסייג ולהגביל את תקופת ההתיישנות הסטטוטורית, הוא ענין נדיר וחריג ביותר, וייעשה כאשר הדבר מתחייב מטעמים מהותיים של צדק והגינות כלפי הנתבע, משיקולים שבאינטרס ציבורי, ומדאגה לקיום הליך שיפוטי תקין. חריג זה יוחל גם על רקע התודעה בדבר זכות הגישה של התובע לערכאות המשפט, בבחינת זכות חוקתית, שההתיישנות שבדין מגבילה אותה, ודין השיהוי האזרחי מצר אותה עוד יותר " (הדגשות שלי - ר.ל.ש).

28. ומן הכלל אל הפרט; במקרה זה לא הוכח כי המשיבה זנחה את זכות התביעה, שהמערערת שינתה מצבה לרעה או שמדובר בתובענה חסרת תום לב. כפי שנקבע, השימוש בשיהוי כטענת הגנה הוא נדיר וחריג בדין האזרחי, ויעשה כאשר הדבר מתחייב מטעמים מהותיים של צדק והגינות בלבד.

בענייננו, הליכי הגבייה המנהליים הופסקו ביום 19.12.05, אז הורה בית המשפט בעתירה המנהלית על הפסקתם, או לכל המאוחר ביום 02.02.06, כאשר נדחתה בקשת העירייה לביטול פסק הדין שניתן בעתירה המנהלית, ומכאן עברנו למעשה מבחינת השיהוי במישור המינהלי לבחינת השיהוי במישור האזרחי.

ביום 03.12.08 שלחה העירייה למערערת שלוש דרישות לתשלום חוב הארנונה, מהן עולה כי לא הייתה לעירייה כל כוונה לוותר על התביעה. בתגובה שלח ב"כ המערערת מכתב וטען כי קבלת העתירה המנהלית הייתה "ככתבה וכלשונה", ועל כן, לטענתו, המערערת אינה חייבת דבר. ב"כ המערערת ניסה לטעון כי העתירה המנהלית התקבלה "ככתבה וכלשונה" ומשמעות הדבר, לאור הסעד החילופי שהתבקש "לקבוע, לגופו של עניין, כי העותרת אינה חייבת למשיבה מספר 1 חובות ארנונה בגין הנכס..." - שאין לעותרת כל חוב לעירייה בגין הארנונה נשוא הדיון. אין לקבל טענה זו, שהרי בית המשפט הורה למעשה, בהתאם לסעד העיקרי לו עתרה המערערת, להגיש תביעה מתאימה לבית המשפט, וכך נעשה.

29. העולה מן האמור הינו כי אומנם לא ניתן לומר כי העירייה פעלה במלוא המרץ, ואולם אין לומר כי מדובר בשיהוי לא סביר, בוודאי לא באמות המידה של הדין האזרחי. משהתקבלה העתירה המנהלית, היה על העירייה לנקוט בדרך של תביעה אזרחית. אומנם חלפו כשנתיים וחצי מהמועד בו התקבלה העתירה המנהלית, ועד למועד בו העירייה שבה ודרשה את חוב הארנונה, ואולם, הגם שלא מדובר במועד קצר, אין הוא בגדר שיהוי בלתי סביר, המצדיק את דחיית התובענה. בהקשר זה יצוין, כי על פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה מס' 7.1002 בעניין "הפעלת הליכי גבייה מנהליים לפי פקודת המסים (גביה)", משך זמן סביר לפתיחת הליכי גבייה הינו, ככלל, עד שלוש שנים. יצוין, כי אומנם ההנחיות הנ"ל אינן חלות בענייננו, הן מאחר והוצאו רק בפברואר 2012, והן מאחר ועוסקות בהליכי גבייה לפי פקודת המיסים (גביה) ולא בהגשת תובענה לבית המשפט, אולם בוודאי שניתן ללמוד מהן על "רוח הדברים".

זאת ועוד, העובדה שהערת האזהרה הוסרה בסופו של יום (לאחר הגשת התביעה) אין משמעה שהעירייה זנחה את החוב, שכן למעשה משהתקבלה העתירה המנהלית, ובהתאם לסעד העיקרי שהתבקש, היה על העירייה לפעול בדרך של הגשת תביעה, ולא הייתה רשאית להמשיך ולפעול לפי פקודת המסים (גבייה).

כל האמור לעיל הינו למעשה למעלה מן הצורך, שכן כאמור במקרה דנן המשיבה פעלה ללא שיהוי בהליכים מינהליים בשנים 2003 עד 2004, והפסיקה לעשות כן רק עקב עתירת המערערת עצמה, שביקשה לחייב את המשיבה לנקוט בדרך של תביעה ולא בהליכי גבייה מינהליים, ומשהצליחה המערערת בכך אין לה לבוא בטרוניה כלפי המשיבה כי נהגה בדרך של הגשת תביעה במסלול האזרחי, על כל המשתמע מכך, בלא שנפל שיהוי בהתנהגותה, שיהוי שיש לבחון במסלול של תביעה רגילה ולא במסלול המינהלי.

30. לאור כל האמור, דין טענת השיהוי שהעלתה המערערת - להידחות.

ג. טענות נוספות

31. באשר לטענת המערערת לפיה היה מקום ליתן רשות להגן בטענה של קיומו של מעשה בית דין בעקבות פסק הדין בעתירה המנהלית - דין הטענה להידחות. הסעד העיקרי לו עתרה המערערת במסגרת העתירה המנהלית היה "כי במידה שלדעת המשיבים העותרת חייבת סכומים בגין ארנונה - כי אז עליהם להגיש כנגד העותרת תובענה מתאימה לבית משפט". אומנם, לחלופין עתרה המבקשת להורות כי לגופו של עניין אינה חייבת לעירייה את חוב הארנונה הנטען, אולם סעד זה התבקש רק "ככל שבית המשפט הנכבד לא יורה כי על המשיבים להגיש תובענה כנגד העותרת כאמור לעיל". כך גם אומנם בית המשפט קיבל במסגרת פסק דינו את העתירה המנהלית "ככתבה וכלשונה", ואולם איננה סבורה כי בית המשפט התכוון להעניק את שני הסעדים החלופיים, אלא כוונתו הייתה כי הסעד העיקרי שנתבע - ניתן, ובמיוחד כשלא נשמעו הדברים לגופם.
32. באשר לטענות המערערת לגבי הפסיקתא והחלטות בית משפט קמא מיום 06.01.11 ו-20.01.11, הרי שנראה כי מתייתר הצורך לדון בכך לאור הצהרת ב"כ המערערת בדיון שנערך בפנינו ביום 30.04.12, כי הפסיקתא אינה כוללת חובות לשנת 2007 (עמ' 1, שורות 12 - 16, לפרוטוקול הדיון מיום 30.04.12).

33. לבסוף, לאור חוסר הבהירות ולאור העובדה שאין התייחסות מפורשת בחוק ואף לא על ידי בית המשפט העליון בפס"ד נסייר לסעיף 15 לחוק - ראוי היה שהמחוקק ייתן דעתו לנושא באופן מפורש.

סוף דבר

34. לאור כל האמור, לו נשמעה דעתי, הייתי ממליצה לחבריי להרכב לדחות את הערעור, ולאשר את קביעת בית משפט קמא, לפיה החוב לשנת 2002 לא התיישן, לאור עצירת מירוץ ההתיישנות בתקופה בה נקטה העירייה בהליכי גבייה מנהליים.
המערערת תשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪, כאשר הפיקדון שהופקד על ידה, יועבר למשיבה, על חשבון הוצאות אלה.

רות לבהר שרון, שופטת

השופט י' שנלר, אב"ד
אני מסכים.

ישעיהו שנלר, שופט
אב"ד

השופט ד"ר ק' ורדי
אני מסכים.

ד"ר קובי ורדי, שופט

הוחלט כאמור בפסק דינה של כבוד השופטת לבהר שרון.

ניתן היום כ"ג בחשון, תשע"ג (08.11.12), בהעדר הצדדים.

המזכירות תעביר עותק פסה"ד לב"כ הצדדים.

ישעיהו שנלר, שופט
אב"ד

ד"ר קובי ורדי, שופט

רות לב הר שרון, שופטת


מעורבים
תובע: בעמ
נתבע: עירית תל-אביב-יפו
שופט :
עורכי דין: