ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין גטר גרפיקס בע"מ נגד ת.מ.י פרס ב :

1

בתי המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו

א 067597/03

בפני:

כבוד השופט מנחם (מריו) קליין

תאריך:

04/08/2008

בעניין:

גטר גרפיקס בע"מ

התובעת

נ ג ד

1 . ת.מ.י פרס בע"מ

2 . ניסים ירום

הנתבעת 1

הנתבע 2

פסק דין

רקע

מונחת בפני תביעה כספית בסך ­­­­­­­­­­­229,950 ₪.

גטר גרפיקס בע"מ (להלן: "התובעת"), הינה חברה העוסקת באספקת ציוד בתחום הגרפיקה. בזמנים הרלוונטיים רכשה ת.מ.י פרס בע"מ (להלן: "הנתבעת 1") ציוד ומוצרים ומסרה לידי התובעת שמונה המחאות בסך כולל של 153,603.67 ₪ אשר חוללו באי פירעון, (העתק ההמחאות צורפו כנספחים א'-ח' לכתב התביעה). בנוסף הוצאו שתי חשבוניות בסכום כולל של 21,490.43 ₪, בגינן לא שולמו שקים.

לגישת התובעת התחייב מר ניסים ירום לפרוע את חובות התובעת על פי כתב ערבות מיום 05/03/03. לאור העובדה כי לא הוגש כתב הגנה מטעם מי מהנתבעים ניתן פסק דין כנגד הנתבע 2 על ידי כב' הרשמת (כתוארה אז) עידית ברקוביץ ביום 11/03/04.

ביום 14/07/04 הוגשה בקשה מטעם הנתבע 2 לביטול פסק הדין אשר ניתן במעמד צד אחד. בבקשת הביטול העלה הנתבע טענה לפיה לכתב התביעה כלל לא צורפה ערבותו האישית עליה מבקשת התובעת להסתמך. יתרה מכך טען הנתבע 2 בסעיף 9 לבקשתו לביטול פסק דין כי לתובעת כלל לא קמה עילת תביעה כנגדו לאור העובדה כי כתב הערבות אשר עליו היה חתום אינו בר תוקף, היות ובין התובעת ובין מר טובים מנהל הנתבעת 1 נחתם הסכם ביום 03/09/03 אשר על פיו התחייב מר בן טובים לערוב באופן אישי לחובות הנתבעת. בתגובה לבקשת הביטול טענה התובעת כי העתק כתב התביעה ונספחיו הגיע לידי ב"כ הנתבע 2 אשר לא טען כי לא קיבל את הנספחים.

בדיון מיום 10/11/04 בביטול פסק הדין העלו הצדדים את טענותיהם. ב"כ הנתבע 2 העלתה טענה לפיה החתימה הנחזית להיות של הנתבע 2 כלל אינו שלו וכי חתימה זו זויפה ואילו ב"כ התובעת טען כי לאור טעות משרדית לא צורף הנספח הנדון. עם זאת, המסמך הועבר לב"כ הנתבע עוד בחודש 08/04 ועל אף עובדה זו לא הועלתה עד למועד הדיון כל טענת זיוף.

בהחלטת כב' הרשמת עפרון במועד הדיון נקבע כי העלאת טענת הזיוף בעל פה במועד הדיון איננה ראויה וזאת לאור העובדה כי המסמך הנדון הגיע לידי ב"כ הנתבע כחודשיים בטרם הדיון. ומשכך היה מקום להגשת בקשה מסודרת בעניין, פסק הדין בוטל בכפוף להפקדת סכום של 7,000 ₪. בהסכמת הצדדים אשר קיבלה תוקף של החלטה מיום 06/01/05 נקבע כי הנתבע יוכל להגיש בקשת רשות להתגונן תוך 30 יום ואילו הכספים שהופקדו יוחזרו לידיו.

התיק הועבר לדיון בפני ובדיון מיום 23/06/05 העלה בית המשפט הצעה לפיה ימונה גרפולוג מומחה, מטעם בית המשפט אשר יכריע בשאלה האם החתימה זויפה אם לאו. ב"כ התובעת סירב לכך והעדיף להביא לעדות את העד אשר החתים את הנתבע 2 על המסמכים.

לבקשת התובעת ולאור העובדה כי לא הוגש כתב הגנה מאת הנתבעת 1 נחתמה פסיקתה כנגדה ביום 12/07/05, וכיוון שכך, פסק דיני זה מתייחס אך למחלוקת שבין התובעת לנתבע 2.

דיון

לדידי, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עברתי על הראיות והמסמכים המצויים בתיק, מצאתי לנכון לקבל בחלקה את התביעה והכל כפי שיפורט להלן.

חתימת הנתבע 2 על כתב הערבות

הלכה פסוקה היא, כי מקום בו מועלית על-ידי הנתבע טענת זיוף, והוא טוען כי החתימה הנחזית להיות חתימתו אינה חתימתו, הנטל להפריך את הטענה ולהוכיח כי מדובר בשטר תקף, מוטל על התובע, שכן הוא המבקש "להוציא מחברו", לעניין זה ראה, למשל, ע"א 268/56 נוי נ' עירית חדרה, פ"ד יב (1) 353, 358). כך הוא המצב בשטרות למשל: בספרו של י' זוסמן, "דיני שטרות", מהדורה שישית, בעמוד 337, קובע המחבר כי:

"נתבע הטוען טענת זיוף אינו חייב להוכיח שחתימתו זוייפה אלא התובע חייב להוכיח שהנתבע חתם על השטר,שכן רק על פי חתימתו האמיתית זכאי הוא להוציא מחברו (ראה: ע"א 355/63, 356 קרסינצקי ואח' נ' נאמן בפשיטת רגל של ש' וינרב ואח', בעמ' 328, 331; ע"א 316/79 חמדאן נ' ליאני ואח', בעמ' 315 - 316; י' זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 478).

בספר "דיני שטרות בפסיקת בתי המשפט", של המחברים עו"ד ד. תמיר ועו"ד י. יערי, בעמ' 276, נקבע:

"כאשר מכחיש הנתבע, כי החתימות או החותמת שעל השטר מחייבות אותו, מוטלת על התובע החובה להוכיח כי אכן הנתבע נתחייב בחתימות שעל השטר וחובה זו מוטלת גם על אוחז כשורה... לא ניתן להישען על החזקה שבסעיף 29 (ב) כאשר הנתבע מכחיש את חתימתו, שכן כפירה בחתימה אינה טענה של פגם בזכות הקניין אלא היא כפירה ביצירת הקניין – והחיוב הצמוד אליו – בכללותו"

חתימת המערער על המסמך הרלוואנטי - כמו כתב הערבות בענייננו - חיונית להוכחת חבותו של הנתבע 2 המסמך, והיא בגדר "עמוד התווך של התובענה"

בע"א 316/79 נזיה חמדאן נ' מאיר ליאני ואח' פ"ד לד(2) 309 314-315,נפסק:

"יתירה מזו, דווקא לעניין חתימה על מסמך, לרבות שטר, אין לנהוג בחומרה יתירה, שכן די אם הנתבע כופר בחתימה כדי שעול ההוכחה שזו חתימתו, כחלק מרכיבי התביעה, יהא מוטל על התובע ... עמוד התווך של התובענה, לפני כל שאלה של סדר דין זה או אחר, הוא המסמך החתום בידי הנתבע, ואם אין הנתבע מודה בחתימה, עניין הוא לתובע להוכיח את קיומה ואמיתותה."

בשאלת דרגי ההוכחה עולה כי בפסיקה אומצו שלושה מבחנים עיקריים:

האחת, עדות ישירה - היינו, עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה (ראה: א' הרנון, "דיני הראיות" (הדפוס האקדמי, כרך א, תש"ל) שנייה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן (הרנון, בספרו הנ"ל, בעמ' 144 - 145); והשלישית, על-ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון.R. ;144 CROSS, ON EVIDENCE (LONDON, 7TH ED., BY C TAPPER, 1989) 690.

עולה כי המכנה המשותף לדרכי הוכחה הנ"ל הינו קיומם של אלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שבמחלוקת, השופכים אור על זהות עורך המסמך או החתום עליו. הווי אומר, כאשר מתגלעת מחלוקת בכגון דא, אין די במסמך עצמו כדי ללמד, ולו לכאורה, מיהו החתום עליו, והצד אשר עליו מוטל נטל השכנוע חייב להניח נדבכים ראייתיים נוספים, אשר ביחד עם המסמך יהיה בהם די כדי להרים את הנטל האמור (ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 261-262), ת.א. (מחוזי חיפה) 710/03 וליד מוחמד שרפי ואח' נ' אחמד יוסף, ע"א (מחוזי –חיפה) 1932/05 סמאר אנוואר נ' דיאב ראיד נסר.

במקרה דנן הוגשו ראיות בדמות של מספר שקים אשר התקבלו מהנתבע 2 וכן צורף מסמך אשר נחזה לשאת את חתימתו אך עם זאת לא הוגש המסמך המקורי כפי שעולה מתשובת ב"כ התובעת (דיון מיום 06/04/08 שורות 4-8):

" ב"כ הנתבעת

קודם כל האם יש לכם את כתב הערבות המקורית. מה שצורף זה צילום ולא מקור.

ב"כ התובעת

אני בודק. אני מגיש טופס שנראה כמקור. אינני בטוח שזה כתב הערבות המקורית".

בעיון במסמך אשר הוגש וסומן כ-ת/1 נראה כי המדובר בהעתק ולא במסמך המקורי, על אף "כלל הראיה הטובה ביותר" נראה כי יש ללכת בעקבות מגמה של מעבר מקבילות למשקל, מכאן שיש לבחון את הראיות המוצגות באופן כולל לאור מכלול הנסיבות הקיימות. וכל נפסק בע"א 6205/98 מייקל סקוט אונגר נ. דניאל עופר נה (5) 71,מפי כב' השופט חשין:

"כלל הראיה הטובה ביותר מורנו כי שומה עליו על בעל-דין להציג לפני בית-המשפט את הראיה הטובה ביותר שניתן להביאה להוכחת העובדה שאותה מבקש הוא להוכיח. ראו, למשל, ש' שרשבסקי "כלל הראיה הטובה ביותר" [32]. החלת כלל זה לעניין הוכחת מסמכים יורנו, כלשונו של השופט זוסמן בע"פ 105/51 היועץ המשפטי נ' פלד (פרשת פלד [4]), בעמ' 785, כי "...תכנו של מסמך בכתב אינו ניתן להוכחה אלא על-ידי הצגת המסמך בפני בית-המשפט". לכלל עתיק-יומין זה הועלו הצדקים מהצדקים שונים – רובם ככולם מייסדים עצמם על השכל הישר ועל הניסיון האנושי – ועיקר שבהם הוא (לעניין הוכחתם של מסמכים) כי רק המסמך המקורי – על דרך העיקרון – יכול שיאמר (על עצמו) אמת, את כל האמת ורק את האמת. ראו: ש' שרשבסקי, במאמרו הנ"ל [32], בעמ' 386-385; א' הרנון דיני ראיות (כרך א) [28], בעמ' 147; פרשת פלד [4], בעמ' 787-786.

ובהמשך-

כך אף לימדנו הנשיא שמגר בפרשת שניר [5], שכלל הראיה הטובה ביותר לא עוד יורנו הלכה ככלל של קבילות אלא ככלל של מהימנות ושל העדפת ראיות על-פני ראיות אחרות. הנשיא שמגר ראה במגמה זו ביטוי לגישה הנוהגת בדיני ראיות, ולפיה "... כלל הראיה הטובה ביותר הוא עיקרון של סדר העדפה ולא כלל של פסילת ראיות. יש כאן איפוא במידה רבה ביטוי נוסף לתהליך המתמיד בדיני הראיות, לפיו עוברים ממבחני הקבילות הפורמאליים אל עבר מבחני המהימנות..."

כבר נקבע בפסיקה כי התובעת אינה חייבת בהבאת הראיות הטובות ביותר שניתן להשיג, קרי: הראיות המקסימליות, ודי אם תביא ראיות מספיקות לשם הוכחת המוטל עליה ואין נפקא מינה אם היה לאל ידו להשיג ראיה 'טובה' הימנה. אי הצגת ראיות טובות יותר, במידה ואכן היה דרוש הדבר, אינו מהווה גורם בעל משקל ראייתי לחובתו של הנושא בנטל השכנוע, אלא רק סיכון שראיות פחות טובות לא תספקנה להרים את הנטל (וראו לעניין זה, ע"פ 804/95 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (4) 208; ע"פ 4701/94 אוחיון נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 17.7.1995)).

לאור כל האמור עולה כי התובעת עמדה בנטל הראשוני המוטל עליה להוכחת טענתה כי הנתבע 2 חתם ערבות להבטחת תשלום חובות הנתבעת 1, הן על ידי הגשת צילום טופס הערבות, הן על ידי הבאת עד המאשר מעדות ישירה את עצם החתימה על כתב הערבות והן על ידי עדותו של מנהל התובעת לפיה לא יתכן להעניק אשראי כה נרחב לחברה בקשר להספקת סחורה, ללא ערבות בעליה.

מהימנות הנתבע 2

סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971- (להלן:"פקודת הראיות") קובע :נ

" ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם עניין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט."

סעיף 57 לפקודת הראיות קובע :ב

"סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות."

על פי הדין וההלכה הפסוקה, משקלם של עדות ומהימנות העדים נתונים עקרונית לשיקול דעתה של הערכאה הרואה ושומעת את העדים:

"אין לראות עדות, מבחינת האמינות, בהכרח ותמיד כחטיבה שלמה אחת, אשר לגביה יש רק שתי חלופות, והן - לקבלה בשלמות או לדחותה בשלמות; גם כאשר בית המשפט סבור כי עד פלוני הסתיר דברים ואף דברים רבים - אין בכך כדי לשלול את האפשרות לדלות מדבריו קטעים היכולים לשמש חומר ראיות אמין. ניתן לערוך סינון בדברי העדות כדי לנסות לבור את הבר מן המוץ, ולהבדיל בין האמת לשקר, וזאת על ידי היעזרות בראיות קבילות ואמינות אחרות ( ע"פ 406/78 , בשירי ואח' נ. מדינת ישראל, פד"י ל"ד(3) 393, 436 מול האותיות א'-ו'), או על פי הגיונם של דברים. בית המשפט מודרך בכגון דא על ידי הוראותיו של סעיף 53 לפקודת הראיות ( נוסח חדש), התשל"א 1971- המפנות, הלכה למעשה, לנסיון החיים, להגיון ולטביעת העין השיפוטית."(ע"פ 526/90 עו"ד שרגא בלזר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (4)133, 185 מול האות ז').

בעדותו של הנתבע 2 נמצאו מספר סתירות. עדותו לא הייתה קוהרנטית ואמינה בעיני.

גרסאות שונות נתגלו לאורך המשפט באשר לתפקידו של הנתבע 2 בנתבעת 1, וכן בשאלה האם חתם על טופס ערבות אישית. בעיון בסעיף 9 לבקשת ביטול פסק הדין מיום 14/07/04 עולה בבירור כי בין הצדדים אכן היה הסכם מחייב וזאת עד לשלב בו ביקש הנתבע 2 להעביר את התחייבויותיו למר בן טובים:

" ... לו טרחה המשיבה קודם הגשת התביעה כנגד המבקש לברר האם קמה לה העילה לחייב את הנתבע 2 ומכוח מה, כפי שנדרש על פי אמות מידה סבירות, אזי הייתה מגלה כי מדובר בכתב ערבות אישית אשר אינו בר תוקף, היות שבין המשיבה לבין מר בן טובים, מנהל הנתבעת 1 אשר נכנס לנעלי המבקש נחתם הסכם ביום 03/09/03 אשר על פיו התחייב מר בן טובים לערוב באופן אישי לחובות הנתבעת 1".

על אף טענתו של הנתבע 2 כי הערבות אשר עליה חתם איננה בתוקף בשלב מאוחר יותר כי מעולם לא ערב באופן אישי לחובות חברה. בסעיף 4 לת.ע.ר הנתבע 2 טען:

"... אני אינני חתום על כתב זה ולא ערבתי אישית ו/או התחייבתי לערוב אישית לחובות החברה שאף לא הייתה בבעלותי או בשליטתי..."

ובהמשך (בסעיף 9 לת.ע.ר הנתבע 2):

" בתצהירו של משה פרייס,כמנהלה של התובעת, הוא טען כי אלמלא הוחתמתי על כתב ערבות אישית לא הייתה הנתבעת מקבלת אשראי אצל התובעת. טענה זו אינה נכונה היות והתובעת סיפקה סחורה לנתבעת 1 כל העת, ללא שנדרשתי לחתום על איזה שהוא מסמך המחייב אותי אישית לחובות הנתבעת 1"

טענותיו אלו של הנתבע 2 אינן מתיישבות עם טענותיו בסעיף 9 לתצהיר הנ"ל. יתרה מכך עולה מדבריו כי בעת רישומו של מר בן נעים כבעלים של החברה דרשה התובעת תחילה להחתימו על טופס ערבות אישית. לאור העובדה כי בין התובעת ובין הנתבע 2 לא הייתה קיימת כל הכרות מוקדמת קשה לקבל את טענת הנתבע 2 כי התובעת חרגה ממנהגה ולא החתימה אותו על טופס ערבות אישית, בכדי לספק סחורה בהיקף של עשרות אלפי שקלים ללא תשלום במזומן.

על אף טענת הנתבע 2 כי החברה לא הייתה בשליטתו או בבעלותו עולה כי הנתבע נרשם הן כמנהל והן כבעל מניות בחברה. (דיון מיום 06/04/08 עמוד 10 שורות 27-28):

"ש.ת נרשמתי כמנהל החברה והייתי רשום כבעל מניות. הייתה לי זכות חתימה בשם החברה כולל בבנק".

בעת העברת החברה למר בן טובים סירב התובע להעביר גם את השליטה בחשבונות הבנק של הנתבעת 1. (לשאלת ב"כ התובעת חקירה נגדית ניסים ירום עמוד 10 שורה 29, עמוד 11 שורות 1-6):

"ש. באיזה בנק הייתה לך זכות חתימה?

ת. בגן יבנה. ביבנה הייתה לי זכות חתימה ולא הייתי ערב לחשבון ועוד בנק דיסקונט.

ש. כשאתה מדבר בבנק ביבנה אנחנו מדברים על בנק הפועלים.

ת.כן. גם בגן יבנה וגם ביבנה ובשניהם אני שהייתי החותם.

ש. כשמסרת להם את החברה גם העברת להם את חשבונות הבנק?

ת. חשבון הבנק היה חשבון שמנוהל על ידי ולא הייתי מוכן עד שלא יתאפס להעביר להם זכויות חתימה".

מן המסמכים אשר הוצגו בפני בית המשפט עולה תמונה לפיה השקים אשר נמסרו לפירעון לאחר מועד העברת השליטה בחברה חוללו באי פירעון, וזאת על אף שהנתבע 2 סירב להעביר את השליטה בחשבונות הבנק אשר היו בשליטתו עד אשר יתאפסו החשבונות. בהמשך חקירתו טען הנתבע 2 כי מדיניות התשלומים לתובעת הייתה שוטף + 90. (לשאלת ב"כ התובעת חקירה נגדית ניסים ירום עמוד 12 שורות 23-27):

"ש.יודע להגיד תאריך מדויק שבו אתה העברת את החברה לבן טובים?

ת. זה תחילת ספטמבר 2003.

ש. זה יהיה נכון לאמר ששילמת שוטף +90.

ת. היו שני סוגי תשלומים, אחד שקים של לקוחות ושקים של החברה הייתי נותן לפעמים אפילו יותר".

נראה כי בהתאם לתאריכי פירעון השקים הנדונים (אשר המאוחר שבהם הינו ליום 30/10/03). השקים התקבלו במשרדי התובעת עוד בחודשים יולי ואוגוסט 2003 שהינם מוקדמים למועד העברת הבעלות. אינני יכול להתעלם מן העובדה כי מלוא השקים אשר היו עתידים להיפרע לאחר שינוי הבעלויות והחתמתו של מר בן טובים על הערבויות האישיות כלל לא נפרעו. לאור עדותו של הנתבע על כי נמנע מלהעביר את הבעלות בחשבון הבנק עד אשר יתאפס, אינני רואה מדוע יש לפטור אותו מן החובות אשר צברה החברה כלפי ספקים בעת ששימש מנהל ובעל מניות בנתבעת 1.

גובה החוב שיש לייחס לנתבע 2

מכלל הראיות שהוצגו עולה כי עד ליום 03/09/03 הייתה ערבותו של הנתבע 2 בתוקף. לשאלת ב"כ הנתבע 2 (דיון מיום 06/04/08 עמוד 5 שורות 9-13):

"ש. יכול לתאר לי את האירוע בו החתמת את רונן בן טובים.

ת. בא לי ניסים ואמר יש איזה עו"ד שרוצה לקנות את העסק ואמרתי אם הערבות מקובלת. הגיע אלי אדם לא מגולח, עם עיניים אדומות והראה לי תעודת עורך דין, החתמתי אותו ואמרתי שאבדוק בלשכת עורכי הדין אם הוא עורך דין, אחרי בדיקה התברר לי שמזמן הוא כבר לא עורך דין".

תמוהה בעיני גישת התובעת אשר על אף החשד אשר התעורר ועל אף טענתה כי בדקה באשר לעצם היותו של מר בן טובים עורך דין פעיל. התובעת לא התריעה באשר לכך ובחרה שלא לשלוח כל מכתב או לחילופין להגיש תלונה באשר לתרמית הנטענת.

מכאן שאינני יכול לקבל את הטענה כי ערבותו של נתבע 2 המשיכה לחול גם לאחר המועד הנ"ל. לדידי הנתבע 2 חייב רק בגין הסחורות שנמשכו עד ליום 3/09/03 ובגין חובות שהוכחו שנוצרו עד למועד הנ"ל.

על אף שבכתב תביעתה טוענת התובעת לחוב בגובה 229,950 ₪ לנספחי כתב התביעה צורפו המחאות 3א-3ח' בסך כולל של 153,603.67 ₪ וכן שתי חשבוניות מימים 08/09/03 וכן 09/09/03 אשר בהם אין חולק כי הועברה השליטה לידיו של בן טובים. עם זאת בדיון ההוכחות מיום 06/04/08 ובניגוד לתקנה 137(א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 הוגשו וסומנו השקים ת/1- ת/6 בלבד. בסך כולל של 96,303.67 ₪. לאור האמור הנני מחייב את הנתבע 2 לשאת בסך השקים הנ"ל שחוללו בלבד.

סוף דבר

אין לו לדיין אלא את אשר רואות עיניו וליבו נכון עמו נוכח התנהגותם של הצדדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט.

כך, דשתי ודנתי בטענות התובעת התרשמתי מכנותו וגם יכולתי ואומר אף בביטחון מלא כי דעתי לעניין חתימת ערבות אישית היא כדעת התביעה. עדיפות בעיניי טענותיה של זו על טענות הנתבע ועדות התביעה מהימנה בעיני מעדות הנתבע. יחד עם זאת מקובלת עלי הגרסה כי החל מ-3/9/03 (ובגין חובות שנוצרו לאחר מכן) אין הנתבע אחראי. לדידי, ניתן לחייבו בגין הערבות רק בגין השקים שניתנו לפני המועד הנ"ל, חוללו והוגשו כמוצג לתיק בית המשפט.

אי לכך ובהתאם לכל האמור לעיל הנני מקבל בחלקה את התביעה.

הנתבע 2 יישא בסך של 96,303 ₪ צמודים נושאים ריבית מיום חילול השקים שהוגשו ועד לתשלום המלא בפועל. כמו כן יישא הנתבע 2 בהוצאות משפט וכן סך של 7,200 ₪ + מע"מ בעבור שכ"ט עו"ד.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום

ניתן היום, ג' באב, תשס"ח (4 באוגוסט 2008), בהיעדר הצדדים.

מנחם קליין, שופט

קלדנית: שלומית נחום-שלום