ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בנק דיסקונט סניף שד' נגד עופר פ :

12

בתי המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו

א 039996/05

בפני:

כבוד השופט חגי ברנר

תאריך:

04/08/2008

בעניין:

בנק דיסקונט סניף שד' בן גוריון

התובע;

נ ג ד

עופר פאר

הנתבע;

פסקֿֿדין

מבוא

1. בפניי תביעה לתשלום חוב בסך של 945,002 ₪ שהצטבר בחשבון הבנק של חברת י.ע.פ. אחזקות בע"מ (להלן: "חברת י.ע.פ.") בסניף ככר המושבות של הבנק התובע (להלן: "הבנק"). התביעה הוגשה נגד הנתבע מכח ערבותו הבלתי מוגבלת לחובותיה של חברת י.ע.פ.. הנתבע הינו הבעלים והמנהל של חברת י.ע.פ..

2. הנתבע התגונן בשתי טענות הגנה עיקריות, כמפורט להלן:

(א) הבנק חייב את חשבונה של חברת י.ע.פ. שלא כדין בסכום של 149,399 ₪, למרות שמדובר בחוב של חברה אחרת, בן עמי בקשט מסעדות בע"מ (להלן: "חברת בן עמי").

(ב) הבנק הפר הסכמה בעל פה בינו לבין הנתבע, לפיה תתאפשר לחברת י.ע.פ. חריגה ממסגרת האשראי הפורמלית עד כדי הגעה ליתרת חובה בסכום של 730,000 ₪. ביום 1.8.2004, באופן חד צדדי, הפסיק הבנק את מתן האשראי לחברת י.ע.פ. למרות שידע כי הדבר יגרום לסגירת מסעדת "ניו יורק" שהפעילה חברת י.ע.פ. (להלן: "המסעדה"), ולהברחת משקיע פוטנציאלי שהתכוון להשקיע במסעדה סכום של 100,000 דולר ולהצילה מקריסה. בנוסף, הבנק לא נתן התראה מוקדמת סבירה לפני סרובו להמשיך ולכבד שיקים של חברת י.ע.פ., וגם התעלם מן העובדה שביום 3.8.2004 החשבון זוכה בסכום של 85,742 על ידי חברת האשראי בגין חיובים של אורחי המסעדה.

3. נדון בטענות ההגנה כסדרן.

הטענה בענין חיוב חשבונה של חברת י.ע.פ. בחוב של חברת בן עמי

4. אין חולק כי חברת בן עמי היתה הבעלים הקודם של המסעדה וחברת י.ע.פ. היא חליפתה, ורכשה ממנה את המסעדה (ראה עדותו של הנתבע בע' 58 לפרוטוקול). יצויין כי הנתבע הינו הבעלים והמנהל גם של חברת בן עמי (ראה מוצג ת/3 וכן עדותו של הנתבע, בע' 54 לפרוטוקול).

ביום 24.2.2002 נטלה חברת בן עמי הלוואה בסך 400,000 ₪ מאת הבנק. ההלוואה היתה אמורה להפרע ב- 48 תשלומים באמצעות חיוב חשבונה של חברת י.ע.פ. (מוצג ת/4).

5. ביום 27.10.2003 חתמה חברת י.ע.פ. על ערבות מתמדת ובלתי מוגבלת בסכום לכל חובותיה של חברת בן עמי (נספח ג' לתצהירו של אבי בלו מטעם הבנק).

סעיף 12 לכתב הערבות קובע:

"הערבים נותנים בזה לבנק הרשאה לחייב כל חשבון שלהם ... בכל סכום שהערבים יהיו חייבים בו על פי תנאי כתב זה, בין שהחשבון כאמור יהיה קרדיטורי, בין שיהיה דביטורי ובין שיעשה דביטורי כתוצאה מחיוב החשבון ...".

משמע, חברת י.ע.פ. הרשתה לבנק לחייב את חשבונה בכל חוב הנובע מערבותה לחברת בן עמי.

6. לאחר שחברת י.ע.פ. חדלה לפרוע את תשלומי ההלוואה שנטלה חברת בן עמי, הועמדה ההלוואה לפרעון מיידי, וביום 4.4.2005 הורה אבי בלו, מנהל מרחב השפלה ודרום תל אביב של הבנק, לחייב את חשבונה של חברת י.ע.פ. בסכום ההלוואה (ראה נספח ד' לתצהירו). בעקבות הוראה זו, אופס חובה של חברת בן עמי, ואילו חשבונה של חברת י.ע.פ. חוייב בסך של 149,399 ₪, וזאת ביום 7.4.2005.

7. אני סבור כי הבנק היה רשאי לנהוג כפי שנהג, משום שחברת י.ע.פ. הסמיכה אותו, בגדרו של כתב הערבות לחובותיה של חברת בן עמי, לחייב את חשבונה בכל חוב הנובע מערבותה. מרגע שהלוואתה של חברת בן עמי הועמדה לפרעון מיידי, נוצר איפוא חוב של חברת י.ע.פ., בכובעה כערבה לחובותיה של חברת בן עמי, ולכן חיוב חשבונה של חברת י.ע.פ. בסכום ההלוואה נעשה כדין, מכוחו של ס' 12 לכתב הערבות. הבנק לא נזקק לשם כך להוראה נוספת מאת חברת י.ע.פ., שכן די בכך שחברת י.ע.פ. הרשתה לו לנהוג כפי שנהג בגדרו של כתב הערבות עליו חתמה.

8. הנתבע טוען כי מדובר בהרחבת חזית מצידו של הבנק, שכן הוא נתבע מכח ערבותו לחובותיה של חברת י.ע.פ., ולא מכח ערבותו לחובותיה של חברת בן עמי.

אין ממש בטענה זו. התביעה הוגשה בגין ערבותו של הנתבע לחוב שהצטבר בחשבונה של חברת י.ע.פ. נכון ליום הגשת התביעה. עיון בדף החשבון שצורף לכתב התביעה מגלה כי חוב זה כולל בחובו גם את הסך של 149,399 ₪, הוא החוב של חברת בן עמי שנזקף לחובת חשבונה של חברת י.ע.פ.. על כן, דרישתו של הבנק לתשלום חוב זה היא חלק בלתי נפרד מעילת התביעה, ואין המדובר בשינוי חזית. אכן, לאחר שהנתבע כפר בזכותו של הבנק לחייב אותו בחובותיה של חברת בן עמי, נדרש הבנק להסביר על מה ולמה נהג כפי שנהג, אך אין בכך כדי לשנות את חזית המריבה המקורית, שכללה גם את חיוב חשבונה של חברת י.ע.פ. בחוב ההלוואה של חברת בן עמי.

למעלה מהצורך אציין כי הנתבע ערב גם לחובותיה של חברת בן עמי (ראה נספח ב' לתצהירו של אבי בלו), כך שהלכה למעשה, הוא לא ניזוק כלל מן העובדה שהחוב של חברת בן עמי הוזרם לחשבונה של חברת י.ע.פ.. ככל שהדבר נוגע לנתבע, אלמלא הועבר החוב אל חשבונה של חברת י.ע.פ., הוא היה אמור לפרוע אותו בכובעו כערב לחובותיה של חברת בן עמי.

9. הנתבע מפנה בסיכומיו לשני פסקי דין בהם נקבע כי הבנק אינו רשאי לחייב את חשבונו של הלקוח בלא הסכמתו בכתב (ע"א 7960/00 באומל נ' בנק לאומי וכן ת.א. (ת"א) 85276/98 בנק דיסקונט נ' גרינשפן), אלא שאין הנדון דומה לראיה, שכן בעניננו הסכמתו של הלקוח – חברת י.ע.פ. - ניתנה בגדרו של כתב הערבות עליו חתם.

10. סיכומו של דבר, יש לדחות את טענתו של הנתבע לפיה יש לבטל את חיוב חשבונה של חברת י.ע.פ. בסך של 149,399 ₪ בגין חוב ההלוואה של חברת בן עמי.

הטענה לפיה הבנק הפר התחייבות לאפשר חריגה ממסגרת האשראי

11. חשבונה של חברת י.ע.פ. נפתח בסניף המרכזי של הבנק. ביום 19.2.2004 הועבר החשבון אל סניף ככר המושבות. הנתבע טוען כי כבר מן היום הראשון בו הועבר החשבון אל סניף ככר המושבות, הסכים הבנק לאפשר חריגה ממסגרת האשראי הפורמלית, שעמדה על 550,000 ₪. מדובר בהסכמה קבועה בעל פה לאפשר לחברת י.ע.פ. להמצא ביתרת חובה של 730,000 ₪. על כן, הבנק לא היה רשאי לפתע פתאום, ביום 1.8.2004, לחזור בו מהסכמה זו ולסרב להמשיך ולפרוע שיקים שמשכה חברת י.ע.פ..

הבנק מכחיש טענה זו. מנהל הסניף, ניר פיקמן (להלן: "פיקמן"), טוען כי אכן הבנק אישר לחברת י.ע.פ. מעת לעת חריגה ממסגרת האשראי המאושרת, אך הדבר נעשה רק בשל הבטחתו של הנתבע כי עתיד להכנס למסעדה משקיע, אשר יפחית את החוב כלפי הבנק. בסופו של דבר, לא הוצגו בפני הבנק מסמכים כלשהם המאמתים את דבר קיומו של אותו משקיע, ויתרת החובה בחשבון הלכה וגדלה. הנתבע התבקש להזרים כספים לחשבון ולאחר שלא עשה כן, הוחלט לעצור את התדרדרות החשבון ואת הגידול ביתרת החובה. בשלב מסויים סגר הנתבע את המסעדה בלא להודיע על כך לבנק, ולא היה ניתן להשיגו. כעבור מספר חודשים נפגשו פיקמן ואבי בלו (מנהל מרחב השפלה ודרום תל אביב של הבנק), עם הנתבע, והלה התחייב להפקיד לחשבון סך של 100,000 ₪ כ"דמי רצינות", על מנת שהבנק ימתין עד להסדרת החוב. סכום זה לא הופקד בסופו של דבר.

12. תצהירו של פיקמן הוא לקוני וסתמי ביותר, ונעדר פירוט מינימלי. מתקבל הרושם כי תצהיר זה נערך כלאחר יד. יחד עם זאת, בעדותו בעל פה השלים פיקמן את שהחסיר בתצהירו והתמונה העובדתית הובהרה. פיקמן הסביר כי כאשר הועבר החשבון של חברת י.ע.פ. אל סניף ככר המושבות, אושרה לו מסגרת אשראי של 550,000 ₪ (ראה גם הטופס ת/6, מיום 17.2.2004). ביום 19.2.2004, כאשר הועבר חובה של חברת י.ע.פ. אל סניף ככר המושבות, מהחשבון בסניף המרכזי, נוצרה יתרת חובה של 665,722 ₪ (ראה דף חשבון נספח ט' לתצהיר הנתבע). אז הוחלט בבנק, לבקשתה של חברת י.ע.פ., להגדיל באופן זמני את מסגרת האשראי של חברת י.ע.פ. ב- 180,000 ₪, כך שהמסגרת הזמנית החדשה עמדה על 730,000 ₪. הסכמה זו של הבנק ניתנה כנגד הבטחה של הנתבע להפקיד 350,000 ₪ לחשבון עד ליום 31.3.2004 (ראה עדותו של פיקמן בע' 25 וכן בע' 27- 28 לפרוטוקול. ראה גם בקשתה של חברת י.ע.פ. להגדלת המסגרת, מוצג ת/8, מיום 18.3.2004). יצויין כי מתוך טופס הבקשה ת/8 עולה כי מדובר בהגדלה זמנית בלבד של המסגרת, עד ליום 31.3.2004. בפועל, הכסף המובטח לא הופקד על ידי הנתבע, ולכן בחודש מאי 2004 הבנק החל להחזיר שיקים של חברת י.ע.ף.. בשלב זה ביקש הנתבע ארכה של חודש או חודש וחצי נוספים ולכן הבנק המתין עד לחודש אוגוסט 2004 לפני שחדל פעם נוספת לכבד שיקים שמשכה חברת י.ע.פ.. לדברי פיקמן, ניתנו לנתבע הודעות רבות בעל פה בדבר הכוונה שלא לאפשר את המשך החריגה בחשבון (ע' 24 לפרוטוקול).

13. הנתבע הודה בעדותו כי אכן הבטיח לבנק בחודש מרץ 2004 להזרים לחשבון עד לסוף חודש מרץ 2004 מחצית מכספי ההשקעה שאמור היה לקבל ממשקיע בשם ברק רוזן, אותו ביקש להכניס כשותף למסעדה (ע' 62 לפרוטוקול). אמנם, הנתבע טען בעדותו כי מדובר במחצית מסכום של 100,000 דולר, קרי, סך של 50,000 דולר בלבד, אך ברק רוזן, אותו משקיע פוטנציאלי, טען בתצהירו כי מדובר במחצית מהשקעה של 200,000 דולר. משמע, הבנק היה אמור לקבל 100,000 דולר, סכום העולה אפילו על הסך של 350,000 ₪ שפיקמן טען כי הובטח לו על ידי הנתבע. מכאן שיש ממש בטענת הבנק בדבר הבטחה כזו שניתנה על ידי הנתבע, ואשר לא קויימה מעולם.

14. מתוך דפי החשבון שצורפו כנספח י' לתצהירו של הנתבע, עולה כי הבנק החל ביום 3.8.2004 להחזיר שיקים שמשכה חברת י.ע.פ., אך הדבר נעשה רק כאשר החשבון כבר היה מצוי ביתרת חובה של 790,503 ₪, קרי, בחריגה של 60,000 ₪ מעבר למסגרת הזמנית של 730,000 ₪, שחדלה להתקיים ביום 1.4.2004, ובחריגה של 240,000 ₪ ביחס למסגרת המקורית של 550,000 ש"ח. אכן, באותו יום ממש, יום 3.8.2004, הופקד לחשבון סך של 85,742 ₪ שמקורו בזיכוי בגין כרטיסי אשראי של לקוחות המסעדה, כך שבסופו של יום החשבון נמצא ביתרת חובה של 655,866 ₪ בלבד, אך צריך לזכור כי מסגרת האשראי המוגדלת בסך של 730,000 ₪ היתה מסגרת זמנית שפקעה ביום 31.3.2004, כך שהמסגרת הפורמלית של חברת י.ע.פ. חזרה מאז יום 1.4.2004 לסכום המקורי של 550,000 ₪. אין איפוא ספק כי הבנק היה רשאי לנהוג כפי שנהג, בשים לב לכך שהנתבע לא קיים אחר הבטחתו ולא הפקיד לחשבון סך של 350,000 ₪, לא ביום 31.3.2004 ולא במועד מאוחר יותר, ובשים לב לכך שביום 3.8.2004, גם לאחר אי כיבודם של השיקים ואף לאחר הזיכוי של כרטיסי האשראי, חרגה עדיין חברת י.ע.פ. בסכום של כ- 105,000 ₪ לעומת המסגרת המאושרת.

15. אינני סבור כי העובדה שהבנק איפשר לחברת י.ע.פ. להמשיך ולחרוג ממסגרת האשראי בסך 550,000 ₪ גם לאחר חודש מרץ 2004, הקנתה לחברת י.ע.פ. את הזכות להמשיך וליהנות בלא הגבלה של זמן מהמשך המסגרת המוגדלת של 730,000 ₪, במיוחד בשים לב לכך שהגדלת המסגרת לסך של 730,000 ₪ נעשתה מלכתחילה על יסוד הבטחתו של הנתבע, שלא קויימה, להפקיד לחשבון עד ליום 31.3.2004 סך של 350,000 ₪. למעשה, העובדה שהבנק איפשר לחברת י.ע.פ. לאחר יום 31.3.2004 להמצא בחריגה אל מעבר למסגרת האשראי המקורית של 550,000 ₪, למרות שהנתבע לא קיים את הבטחתו, היתה אקט של חסד בלבד, שלא יצר בצידו חובה משפטית כלשהי על הבנק.

16. יצויין כי הנתבע ידע היטב על חוסר שביעות רצונו של הבנק מאופן התנהלות החשבון. הא ראיה, ביום 18.5.2004 סירב הבנק לכבד תשעה שיקים שמשכה חברת י.ע.פ. בעת שהחברה היתה מצוייה ביתרת חובה של 727,580 ₪ (ראה דף חשבון מס' 19), כך שברור היה לנתבע כי המצב הנוכחי אינו יכול להמשך עוד זמן רב. ממילא, החזרת השיקים ביום 3.8.2004 לא היתה צריכה להפתיע אותו כלל ועיקר.

17. לנוכח האמור לעיל, אינני מקבל את טענתו של הנתבע לפיה הבנק היה מחוייב להמשיך ולאפשר לחברת י.ע.פ. ליהנות ממסגרת אשראי מוגדלת של 730,000 ₪. ממילא מתבקשת המסקנה כי הבנק היה רשאי שלא לכבד את השיקים שמשכה חברת י.ע.פ. ואשר היו אמורים להפרע ביום 3.8.2004.

18. באשר לטענה לפיה לא ניתנה לנתבע התראה מספקת מראש בטרם החליט הבנק שלא לאפשר עוד את המשך החריגה מהמסגרת, הרי שיש לדחות טענה זו, משום שאני מאמין לעדותו של פיקמן כי התראות בעל פה ניתנו גם ניתנו. אינני סבור כי הבנק היה חייב לשלוח התראות בכתב, בנוסף להתראות בעל פה, שכן אין עסקינן בביטול מסגרת אשראי מאושרת, דבר המצריך לכל הדעות מתן הודעה פורמלית בכתב, אלא בסרוב להשלים עוד עם המשך החריגה מן המסגרת הקיימת. סרוב כזה אינו מחייב הודעה בכתב, כשם שההסכמה לאפשר חריגה לא הועלתה על הכתב. המסגרת המאושרת בסך 730,000 ₪ עמדה בתוקף עד ליום 31.3.2004. משלא חודשה המסגרת המוגדלת, חזרה על מכונה המסגרת המקורית בסך של 550,000 ₪, והבנק לא נדרש להזהיר את הנתבע בכתב בדבר כוונתו שלא לכבד שיקים היוצרים חריגה ממסגרת זו.

יצויין כי מנהל המסעדה, אורי שחר, העיד על שיחות טלפון שהיו לו עם פיקמן, ובהן הובהר לו שהחשבון חורג ממסגרת האשראי ויש להפקיד כספים כדי להקטין את החריגה (ע' 40 – 41 לפרוטוקול). הוא גם העיד על פגישה אחרונה ומכרעת שקיים עם פיקמן לקראת סוף חודש יולי 2004, ביוזמתו של פיקמן, ובה נמסר לו כי הבנק מתכוון שלא להמשיך ולכבד את השיקים של חברת י.ע.פ. (ס' 5 לתצהירו וכן ע' 48 לפרוטוקול). שחר העיד כי עדכן את הנתבע בקשר למה שמסר לו פיקמן באותה פגישה (ע' 50 לפרוטוקול, שורות 14 – 15). משמע, המסר בהחלט הועבר לנתבע, הגם שהוא עצמו לא טרח משום מה להשתתף בפגישה עם פיקמן.

זאת ועוד, לנוכח ההחזרה המאסיבית של תשעה שיקים ביום 18.5.2004, הנתבע ידע היטב כי הבנק אינו מוכן להמשיך ולהעניק לו מסגרת של 730,000 ₪ כדבר מובן מאליו, וכי כל חריגה מעבר למסגרת המאושרת נעשית על יסוד זמן שאול.

19. הנתבע טוען כי הבנק בהתנהגותו "הבריח" את המשקיע הפוטנציאלי ברק רוזן, ובכך גרם למעשה לאובדן ההזדמנות של חברת י.ע.פ. לשקם את עצמה ולפרוע את חובותיה לבנק. בכך לטענתו גרם הבנק במו ידיו לאי קיום החיוב הנערב. לביסוס טענה זו זימן הנתבע לעדות את ברק רוזן. זה מסר בתצהירו כי במחצית הראשונה של שנת 2004 נודע לו כי הנתבע מחפש משקיע למסעדה. הוא הסכים להשקיע 200,000 דולר תמורת מחצית מהבעלות בחברת י.ע.פ. ובמסעדה, כאשר מחצית ההשקעה תוזרם לבנק והמחצית האחרת תושקע במסעדה. נוהל משא ומתן מתקדם בינו לבין הנתבע, אך בשלב שבו העסקה עמדה לקראת השלמתה, התברר לו שהמסעדה נסגרה ולכן נסוג בו מכוונתו להשקיע בה.

20. מעדותו של ברק רוזן עולה כי ההסכמות בינו לבין הנתבע, ככל שהיו כאלה, לא הועלו על הכתב. לא נכרת זכרון דברים. לא נחתם חוזה (ע' 36- 37 לפרוטוקול). למעשה, לא קיים כל תיעוד בכתב בקשר לקיומה של הסכמה כלשהי להשקיע במסעדה. ממילא לא הוצג לבנק כל מסמך כאמור. הלכה למעשה, גם לא ניתן לדעת בוודאות שעסקת ההשקעה אכן היתה יוצאת בסופו של דבר אל הפועל, משום שאפילו הנתבע טען כי בנקודת הזמן בה סגר הבנק את ברז האשראי, בראשית חודש אוגוסט 2004, היה דרוש עדיין פרק זמן נוסף של חודש ימים עד שהיה נחתם הסכם השקעה. בנסיבות אלה, ניתן להבין מדוע סירב פיקמן להמתין תקופה נוספת עד להשלמתה של עסקת ההשקעה, למרות שנמסר לו בעל פה על קיומו של המשקיע. דיבורים בעלמא, של מנהל חברה הנמצאת על סף קריסה, אינם מספיקים על מנת שהבנק יהיה מחוייב להמתין תקופת זמן נוספת בטרם יסרב להשלים עם המשך החריגה מן המסגרת המאושרת, מה גם שהנתבע כבר הפר הבטחה קודמת שלו להזרים את כספי ההשקעה לבנק עד ליום 31.3.2004, ובחלוף ארבעה חודשים, ההשקעה עדיין לא בוצעה.

21. זאת ועוד, ניתן היה לצפות מהנתבע כי לכל הפחות יתייצב בעצמו לפגישה האחרונה עם פיקמן, שהיתה פגישה מכרעת, ולדאוג גם שהמשקיע ברק רוזן יגיע בשלב כזה או אחר לפגישה עם פיקמן, על מנת שזה יוכל להתרשם באופן בלתי אמצעי כי המשקיע אכן קיים, וכי כוונותיו רציניות. דא עקא, הנתבע לא עשה כן (ראה עדותו של מנהל המסעדה אורי שחר, בע' 48 לפרוטוקול, כיצד נפגש לבדו בסוף חודש יולי 2004 עם פיקמן). הנתבע גם לא ביקש מברק רוזן לבוא עימו לבנק כדי להציגו בפני פיקמן (ראה עדותו של ברק רוזן בע' 38 לפרוטוקול). אינני סבור כי פיקמן הוא שצריך היה לבקש פגישה עם ברק רוזן, שכן הנתבע, שביקש ארכה מהבנק, הוא שצריך היה לשכנע את הבנק ברצינות כוונותיו, ולא ההיפך.

22. בנסיבות אלה, כאשר בחודש יולי 2004 הופיע לפגישה המכרעת עם פיקמן לא הנתבע, אלא מנהל המסעדה אורי שחר, שאינו נושא משרה בחברת י.ע.ף, אלא הוא מנהל מקצועי בלבד של המסעדה, רק כדי לבקש שהות של חודש נוסף לפני שהבנק יחדל לכבד שיקים של חברת י.ע.פ., ואילו הנתבע אף לא טרח להתייצב בעצמו לפגישה זו, רשאי היה פיקמן להניח בתום לב כי מדובר בנסיון נוסף ובלתי רציני על פניו לדחות את הקץ.

23. על כן, אין לזקוף לחובתו של הבנק את סרובו של פיקמן להמתין חודש נוסף, למרות שפיקמן מודה כי ידע היטב שבלא ארכה נוספת, המסעדה תיסגר:

"ברור כל שקל שאני אתן או לא, העסק ייסגר. הבנק לא מוכן לתת אשראי בלי סוף." (ע' 26 לפרוטוקול).

החלטתו של בנק לסגור את ברז האשראי לגוף עסקי היא כמעט תמיד החלטה קריטית, משום שהדבר עלול בנקל להביא לקריסתו של עסק חי ופעיל. יחד עם זאת, המשך הגדלת האשראי הבנקאי עלול להביא בנסיבות מסויימות להתדרדרות גדולה עוד יותר של העסק, כאשר זה נקלע למצב של סחרור שממנו אין הוא יכול עוד להחלץ, וחובותיו רק הולכים ותופחים. קיים שלב מסויים שבו הבנק בהחלט רשאי להחליט כי הגיעה העת לצמצם את חשיפתו הפיננסית מול הלקוח ולמנוע מצב בו החובות כלפיו ילכו ויתפחו, תוך אובדן שליטה. בנסיבות כפי שתוארו לעיל, שוכנעתי כי הבנק הניח בתום לב שהגיעה העת לסגור את ברז האשראי על מנת למנוע גידול נוסף ובלתי מבוקר של החוב. ודוק: הבנק לא ביטל את מסגרת האשראי המאושרת בסך 550,000 ₪, אלא רק סירב לאפשר את המשך החריגה ממסגרת זו.

24. כידוע, עצם העובדה שהבנק מאשר משיכת יתר במקרים מסויימים, אין פירושה שהוא חייב לעשות כן בכל מקרה:

"דווקא אותה זכות לבנק להכריע לגבי כל משיכת יתר אם לכבדה אם לאו, מחייבת את המסקנה, שאישור משיכות יתר מסוימות, אפילו כל משיכות יתר, אין בהן לגרוע מזכות הבנק שלא להסכים למתן אשראי על-פי משיכת יתר פלונית. ... הזכות ששומר לעצמו בנק אם להסכים למשיכת יתר פלונית, הינה במסגרת שיקול הדעת, שמבקש הבנק לשמור לעצמו לעניין מתן הלוואות. כך, למשל, במסגרת דאגתו להבטיח לעצמו את החזרת כספי ההלוואה-האשראי, שהוא נותן ללקוחו, ובנוסף לביטחונות שידאג באופן הרגיל לקבל, חשוב לו לדעת, לאור מצב חובו של הלקוח לו, לצורך איזו מטרה מוצאים הכספים, אותם ילווה ללקוח. על-ידי כך יוכל להעריך את הסיכויים של הלקוח להחזירם לו, כשיהיה חייב בכך. אינטרס זה של הבנק הינו אינטרס עסקי לגיטימי, ואיני רואה, על שום מה יתערב בית המשפט וישלול מהבנק זכותו זו, לה הסכים הלקוח בחוזה מפורש, המחייב ביחסיו עם הבנק."

ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (1983) - פורסם בנבו.

יפים לענייננו הדברים שנאמרו בת.א. (ת"א) 1088/00 בן עמי אילן נ' בנק הפועלים בע"מ (סניף הקסטל) (2002) - פורסם בנבו:

"הכלל הוא כי בנק כלל אינו חייב לתת אשראי. קביעת מסגרת האשראי, הן המאושר והן זה החריג, הוא ענין להסכם מפורש בין הבנק ללקוח. הקביעה מהי מסגרת האשראי המאושרת ממש כשם שהקביעה אם בכלל לתת ללקוח אשראי, היא שיקולו של המלווה-הבנק ... המבקשים לא פירטו מהי מסגרת האשראי שאושרה להם ובכמה חרגו ממנה. מכל מקום, אף אם אישר הבנק משיכות יתר מסוימות, אין בהן לגרוע מזכותו שלא להסכים למתן אשראי על-פי משיכת יתר פלונית. הלכה היא שאין לאלץ בנק להמשיך במתן האשראי ללא הגבלה. הענין נתון לשיקול דעתו ..."

וכן:

"החומר שהוגש בדיון בהסכמה ... מלמד כי חודשים ספורים קודם לעצירת האשראי התריע הבנק בפני המבקשים, במספר הזדמנויות, על חריגות גבוהות ומתמשכות ממסגרת האשראי המאושרת ודרש לסלק את יתרות החובה. כמו כן ניהלו הצדדים מגעים קודם לעצירת האשראי בנסיון למצוא פתרון למצבה של החברה. כל אלה מביאים לקריסת הטענה בדבר התנהגות פתאומית ומפתיעה של הבנק. בנסיבות אלה, היה צפוי כי הבנק עשוי לדרוש את פרעון החוב ולסרב להעמיד אשראי נוסף, לאור מצבה הכלכלי הקשה והמתמשך של החברה. אין איפוא מקום לטענה כי הבנק פעל במפתיע וללא מתן הודעה מוקדמת, שכן ההגנה נסתרת על פניה על ידי המסמכים שהוגשו בהסכמה."

ראה גם ת.א. (ת"א) 1129/90 גרטנר צבי נ' בנק הפועלים בע"מ (1996) - פורסם בנבו:

"... בין הבנק לבין התובע נוהל קשר רציף, בין אם באמצעות פגישות אישיות בין התובע לבין מנהל הסניף ונציגי מנהלת האזור, ובין אם באמצעות תכתובות וקשר טלפוני. הבנק אישר לתובע נטילת אשראים נוספים, גם לאחר ההידרדרות במצבו הפיננסי, יתרת החובה הגדולה בחשבונו ופער הבטחונות ההולך וגדל. הבנק היה כל העת עם "אצבע על הדופק", ואף היה מוכן ליטול על עצמו סיכונים מסויימים, לנוכח מערכת היחסים הטובה שהיתה לו עם התובע ולנוכח היותו של התובע "לקוח טוב" - כהגדרת מנהל הסניף. אולם, משהמשיכה ההתדרדרות בעסקיו של התובע, פער הבטחונות הלך וגדל, יתרת החובה צמחה והלכה, והתובע עצמו, אשר שכר שירותיו של יועץ לצורך הכנת "תכנית הבראה", לא הציע הצעה קונסטרוקטיבית שהיתה מקובלת על הבנק, ואף נמנע מלחתום על מסמכים נוספים שנתבקשו על-ידי הבנק, היה רשאי הבנק לפעול לשמירת זכויותיו ולמימוש הבטוחות שהיו בידו."

דברים אלה יפים אף לעניננו, לאחר שהבנק נוכח לדעת כי הבטחותיו של הנתבע להקטין את החוב באמצעות כספי השקעה חיצונית, אינן מתממשות.

25. בשולי הדברים ראוי לציין כי