ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אלכסנדר ולדמן נגד גרינברג :

1

בתי המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו

א 056942/05

בפני:

השופט אטיאס אריה

תאריך:

04/08/2008

בעניין:

אלכסנדר ולדמן

תובע

נ ג ד

1. תמיר גרינברג

2. רוס דיאם בע"מ

נתבעים

פסק דין

תביעה לחיוב הנתבעים בעוולת גרם הפרת חוזה לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח - 1968 (להלן: "פקודת הנזיקין").

העובדות שאינן במחלוקת

1. התובע הוא מר אלכסנדר ולדמן (להלן: "התובע") אשר עסקו בסחר יהלומים. הנתבע מס' 1 הינו מר תמיר גרינברג (להלן: "הנתבע"), אשר היה בזמנים הרלבנטיים לתביעה המנהל של הנתבעת 2, רוס דיאם בע"מ (להלן: "הנתבעת").

2. ביום 3.3.04 נערך ונחתם הסכם בין התובע, מצד אחד לבין חברת Fauvill Ltd. (להלן: "פאוויל") אשר היתה בזמנים הרלבנטיים, מצויה בשליטת עוה"ד יגאל וליאור שפירא ומר ראובן גרוס. להסכם היתה גם צד חברת Magna Egoli Company S.L. Ltd. (להלן: "מגנה") המאוגדת לפי דיני סיירה ליאונה ועוסקת בכרית יהלומים בסיירה ליאונה ומצויה בשליטת פאוויל.

3. בהסכם נקבע בין השאר, כי התובע ילווה לפאוויל 500,000 $. עם כריתת ההסכם נערך הסכם שעבוד, לפיו פאוויל ומגנה מתחייבות לשעבד את כל נכסיהן וזכויותיהן, להבטחת התחייבויותיהן בהסכם. לפי נספח 13 להסכם, לתובע יוקנו זכויות בלעדיות לרכוש את כל היהלומים שייכרו ע"י פאוויל ומגנה. לתובע הוקנתה גם זכות השיווק והמכירה הבלעדיים של היהלומים הנ"ל וכן זכאות לגבות לעצמו עמלה בשיעור של 6% ממחיר המכירה של היהלומים. לצד זכות זו נקבעה גם התחייבות שלילית של פאוויל ומגנה, להימנע מלמכור את היהלומים לצד שלישי, זולת התובע. הדרך אשר נקבעה להחזר ההלוואה הינה בתשלומים שיהוו 25% מכל תקבול ברוטו שיקבלו פאוויל ומגנה או התובע בעקבות מכירה של יהלומים. קרי, התובע זכאי היה לנכות 25% מכל סכום שיתקבל אצלו ממכירת היהלומים שיגיעו לידיו מכוח זכויותיו הנ"ל. בהסכם נקבע כי לאחר 9 חודשים התובע רשאי להודיע על רצונו שהסכום שטרם נפרע מסך ההלוואה יעמוד לפירעון מידי. לדבריו של התובע לאחר 9 חודשים, הוא דרש את החזר ההלוואה ולא נענה. בשל כך הגיש התובע תביעה לבית משפט זה בת.א 26694/05 להחזר כספי ההלוואה.

4. בשנת 2005, סוף חודש אוגוסט ותחילת חודש ספטמבר, התקשרה הנתבעת עם מגנה בעסקה לרכישת חבילת יהלומים בסך 80,000 $. ביום 26.9.05 נמסרה לנתבעת חבילת היהלומים נשוא העסקה. בתאריך 29.9.05 נודע לתובע כי מגנה מסרה חבילת יהלומים לנתבע. ביום 9.10.05 הגיש התובע בקשה להטלת עיקול זמני על היהלומים שנמסרו לנתבעים או על התמורה כתוצאה ממימוש היהלומים במסגרת ת.א 26694/05 והבקשה נדחתה (בש"א 178893/05). ביום 10.10.05 ביקש התובע צו מניעה זמני, במעמד צד אחד נגד עוה"ד יגאל וליאור שפירא, מר ראובן גרוס, פאוויל ומגנה, להימנע מלהוציא מידם יהלומים שהתקבלו כתוצאה מכרייה במכרה של פאוויל ומגנה, לאור הגילויים האמורים, בדבר מסירת היהלומים לידי אדם אחר (בש"א 179004/05), בו ביום הוצא צו מניעה זמני כמבוקש, עם הוראה להמציא את הצו לצדדי ג' המפורטים בה – קרי, לנתבעים (להלן: "הצו"). עוד באותו יום התובע המציא לנתבעים את בקשת צו המניעה הזמני וכן את הצו. בתגובתן של פאוויל ומגנה לצו המניעה הזמני הן טענו כי עסקת המכר עם הנתבע הושלמה ותמורת העסקה הועברה.

טענות התובע

1. התובע טוען כי הנתבעים שילמו למגנה לאחר שקיבלו את הבקשה לצו מניעה זמני ואת הצו, האוסר על מגנה ובעלי השליטה בה להוציא יהלומים מחזקתם, בצירוף כל המידע על ההסכם והשעבוד, וכן לאחר שיחה טלפונית בין התובע לנתבע. למרות זאת, פעלו הנתבעים להשלמת רכישת היהלומים ולכן גרמו לפאוויל ומגנה ביחד עם עוה"ד שפירא ומר גרוס להפר את הסכמי ההלוואה והשעבוד. מכאן מבקש התובע לקבוע את חבותם של הנתבעים בעוולת גרם הפרת חוזה בהתאם לסעיף 62(א) לפקודת הנזיקין.

2. באשר לשאלת הנזק, סובר התובע כי בקיימם את העוולה, מנעו ממנו הנתבעים את מחיר היהלומים בסך 80,000 $, שאילו היה מקבלם התובע היה זכאי לקזזם כנגד סכום ההלוואה הבלתי מסולק, שמועד פירעונה חלף ולכן נזקו של התובע עומד על סך 80,000 $. לחלופין הנתבעים במעשיהם מנעו מן התובע 25% ממחיר המכירה של היהלומים, שהתובע היה זכאי לפי ההסכם לקזז כנגד יתרת ההלוואה הבלתי מסולקת, אילו היהלומים היו נמכרים באמצעותו, כאשר לאחוז זה יש להוסיף את העמלה שהתובע היה זכאי לזקוף לזכותו בסך של 6%, סך הכל נזק של 24,800 $.

טענות הנתבעים

1. הנתבעים טוענים כי השלימו את עסקת מכר היהלומים וקיבלו בעלות ביהלומים קודם שידעו בכלל על קיומו של התובע. העובדה כי קניית היהלומים היתה בתשלום דחוי אינה רלבנטית כלל.

2. לשיטת הנתבעים, התובע לא הוכיח את זכותו החוזית כלפי מגנה ואת הפרתה. בתביעה קודמת שהגיש התובע כנגד מגנה לא קיים פסק דין. כדי להוכיח את ההפרה היה עליו לנהל את התובענה כלפי מגנה ביחד עם תובענה זו. חובה היה עליו להביא ראיות ולזמן את הגורמים הרלבנטיים מצד מגנה כדי שתשמע גרסתם, אחרת עלול להיווצר אבסורד כאשר התביעה כלפי מגנה תדחה ותביעת כלפי הנתבעים, בעילה של גרם הפרת חוזה תתקבל. הגשת תביעה זו במנותק מהתביעה שהגיש התובע כלפי מגנה ותוך הסתרתה מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט.

3. הנתבעים סוברים כי הם זכאים להגנת סעיף 12 לחוק המיטלטלין,תשל"א-1971 הדן בעסקאות נוגדות וכן להגנת "תקנת השוק" בהתאם לסעיף 34 לחוק המכר התשכ"ח-1968 ולכן לא ניתן לתבוע אותם בעילה הקשורה לעסקה הנ"ל.

4. הנתבעים טוענים לחלופין כי לא קיננה בליבם הידיעה הדרושה לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין. הדבר נובע מכמה סיבות: כתבי בית הדין שהומצאו לנתבע כללו כמה חבילות של מסמכים, לרבות מסמכים באנגלית. הנתבע כלל לא קרא מסמכים אלה אלא עבר על הדפים הראשונים ברפרוף. כתבי בית הדין לא היו מופנים אל הנתבעים, והנתבעים אף לא הופיעו בהם כצדדים לבקשה לצו המניעה, לכן אף האדם הסביר שהיה מקבל כתב תביעה כה גדול לא היה מתעמק בכתוב בו לאחר שנוכח לדעת כי הוא לא מופנה אליו. גם מניסוח הסעד שמתרכז בבקשה למנוע ממגנה ואחרים להוציא מידם יהלומים המוחזקים על ידם, לא הוצבה מניעה להעברת תמורה במסגרת עסקה שהושלמה. כמו כן, גם השיחה הטלפונית עם התובע לא יצרה ידעה, היות וזה האחרון לא סיפר כי יש לו הסכם עם מגנה, לא הפנה את הנתבעים להוראות ההסכם ולא אמר כי בהתקשרות של הנתבע עם מגנה יש סתירה להסכם.

5. הנתבעים גורסים כי לא התקיים גם מצב של עצימת עיניים היות והנתבע ניסה לברר את העניין עם התובע וכן ניסה לברר את טענות התובע עם מר גרוס ועו"ד שפירא. דהיינו, הנתבעים נקטו באמצעים סבירים כדי לוודא את המצב לאשורו, אשר בעקבותיו הגיעו למסקנה כי אין לתובע זכות עדיפה.

6. לחלופי חלופין, טוענים הנתבעים כי יש לחייב את התובע באשם תורם בשיעור 100%.

ביום 29.9.05 כבר נודע לתובע על מסירת היהלומים לנתבע, אף על פי כן עד יום ה- 10.10.05 לא עשה דבר על מנת לפנות לנתבע ולהתריע בפניו כי מדובר בעסקה נוגדת וכן התמהמה בהגשת הבקשה לצו מניעה. בנוסף, הבקשה לצו מניעה לא הופנתה כנגד הנתבעים והסעד שביקש לא מתייחס לעסקה בין מגנה לנתבעים. כמו כן, בשיחה בין התובע לנתבע, התובע לא הזהיר את הנתבע כדבעי תוך פירוט העובדות הרלבנטיות. לבסוף, לשיטת הנתבעים, האשם בעימות הנדון בין הזכויות, רובץ לפתחו של התובע שהיה אמור לרשום שעבוד על זכויותיו לפי ההסכם ולא עשה כן.

7. בנוסף הנתבעים טוענים כי במידה ויקבע כי התערבו בהפרת ההסכם, כשנתנו את התמורה למגנה, הרי שפעלו כך מתוך "צידוק סביר". אין מחלוקת כי בשעת כריתת ההסכם למכר היהלומים, הנתבע לא ידע על הסכם הקודם. הנתבעים הגנו על זכותם החוזית והבעלות שלהם ביהלומים. אם לא היו משלמים היו בגדר מפרי הסכם.

8. מוסיפים הנתבעים וטוענים כי בכל הנוגע לנזק הנטען, מכיוון שצו המניעה בוטל, לא יכול התובע לטעון כי נגרם לו נזק או הפסד. וכמו כן כל עוד לא יזכה בתביעה נגד מגנה לא ניתן להוכיח בכלל כי קיימת לו זכות וכי נגרם לו נזק. הנזק לתובע יתגבש רק אם התובע יזכה בתביעתו כלפי מגנה ולא יצליח לגבות את סכום זכייתו מהם.

דיון

1. סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן:

"מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק-ממון."

ארבעה יסודות מונחים ביסוד העוולה; גרימה, הפרת חוזה מחייב, ידיעה ו"בלי צידוק מספיק" (ראו: ת.א (מחוזי ת"א) 2578/00 מקדונלד נ' מקדונלד'ס (אלוניאל) בע"מ (לא פורסם, 1.7.02) (להלן: "עניין מקדונלד")) . נבחן יסודות אלו להלן, תוך מתן דגש על טענות הצדדים.

גרימה

2. הדרישה היא לקשר סיבתי בין פעולתו של המתערב לבין הפרת החוזה. במקרה שלפנינו אכן קיים קשר סיבתי בין מכירת היהלומים לנתבעים לבין הפרת ההסכם, המקנה לתובע זכות לרכוש את היהלומים וכן להסכם השעבוד המשעבד את היהלומים שייכרו ע"י מגנה.

הפרתו של חוזה מחייב

3. הצדדים לא חלקו על תקפות ההסכם והסכם השעבוד, בין התובע ובין פאוויל ומגנה, אשר צורפו לכתב התביעה. ברם, בכל הנוגע להפרת ההסכם, גורסים הנתבעים כי לא ניתן לדון בתביעה זו מבלי להצטייד בפסק דין בשל הפרת הסכם בין מגנה לתובע. אומר כבר מיד כי גישה זו לא מקובלת עלי. אכן במצב רגיל ראוי כי שאלת ההפרה תבואר בהליך מאוחד, בו גם הצד לחוזה וגם המתערב יהיו שותפים, אולם התובעים בחרו שלא לפעול כאמור ושמורה להם זכות זו. בע"א 254/71 רנביט אימפורט בע"מ נ' לנגלייב, פ"ד כו(2) 12 , נדחתה קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה עד שלא יוכח כי היה קיים חוזה מחייב, אין עילה לתביעה של גרם הפרת חוזה והוחלט כי אין צורך להמתין בהגשת תביעתה נגד המתערבים עד שיוחלט, במשפט אחר, כי היה קיים חוזה מחייב ושהוא הופר. בנוסף, דעתי היא, שהתובע יכול להוכיח כי הסכם ההלוואה הופר גם מבלי להזדקק לעדותם של שלוחיה של מגנה וזאת הוא עשה ע"י הצגת ההסכמים עם מגנה, לפיהם לתובע זכות לקנות את כל היהלומים שייכרו על ידי מגנה וכן הוא הוכיח כי קיימת הסכמה שיהלומים אלו ישועבדו לטובת הסכם זה. מכאן שהקניית היהלומים לאדם אחר עומדת בסתירה להסכמים אלו. בפני הנתבעים היתה פתוחה הדרך להוכיח את ההיפך אולם לא נטענה כל טענה קונקרטית הנוגעת לכך שלא הופר חוזה.

"ביודעין"

4. עיקר המחלוקת בתיק זה נוגע למרכיב הידיעה. כדי להוכיח את תביעתו, על התובע להראות בכל הנוגע למרכיב הידיעה, כי בעת הגרימה הנתבע ידע על החוזה ותנאיו וכן כי ידע שמהלך אותו הוא נוקט, עשוי לגרום להפרת חוזה [ראו: נילי כהן, דיני נזיקין העוולות השונות - גרם הפרת חוזה, 146 (תשמ"ו) (להלן: "נילי כהן"). גורס הנתבע כאמור כי למרות שהומצאו לו, הבקשה לצו מניעה, הצו וההסכמים הרלבנטיים עם התובע, רכיב הידיעה כלל לא התקיים אצלו. כדי לבחון את הדבר אביא תחילה את ההלכה הפסוקה הנוגעת ליסוד הידיעה בעוולת גרם הפרת חוזה כפי שהובאה בע"א 628/77 חסיד נ' קנופף, פ"ד לד(2), 225:

"כידוע אין הנתבע בעילה של גרם הפרת חוזה חייב לדעת את תוכנו ותנאיו של החוזה, ודי אם היתה לו ידיעה כללית על קיומו שיש בה כדי להצדיק קביעתו של בית- המשפט שהוא גרם להפרת אותו חוזה "ביודעין". די לשם כך אם "עצם עיניו", בין כדי לא לדעת על קיומו של החוזה ובין כדי לא לדעת שמעשהו יגרום להפרתו של החוזה... מכל מקום, לדעתי די בכך שהנתבע ידע עובדות שאדם סביר היה מסיק מהן דבר קיומו של חוזה, או לפחות את האפשרות הקרובה לקיומו, אלא שהעדיף לעצום עיניים, היינו שלא לדעת זאת, ועל כן נמנע מלהסיק את המסקנה המתבקשת מן העובדות ומלשאול את הנוגעים בדבר אם קיים ביניהם חוזה". (שם, 233)

מעבר לכך, כאשר רכש המתערב ידיעה ממשית וברורה אודות החוזה, תהייה נטיה מובנת מאליה להטיל עליו חובה לבדוק אם פעולתו אינה עומדת בסתירה לאותו חוזה. אי עמידה בנטל זה עשויה להפוך את המתערב למי שעצם את עיניו נוכח תניות החוזה (ראו: נילי כהן, 155).

לגופו של עניין ולאור בחינת העובדות לפי הקריטריונים דלעיל הגעתי למסקנה כי הנתבעים ידעו אודות הסכם ההלוואה ועל הפוטנציאל להפרתו. כפי שצוין, עם הגשת הבקשה לצו מניעה התובע המציא העתק של הבקשה לנתבע. בבקשה מגולל התובע את הוראות ההסכם בינו לבין מגנה ומספר על גילויו כי מגנה מפרה את הסכמים עימו ע"י מסירת היהלומים לנתבע. שמו של הנתבע צוין מפורשות בסעיף 32 לבקשה. התובע מסר לנתבע גם את ההסכמים הרלבנטיים וכן מאוחר יותר הומצא לנתבע גם הצו המורה מפורשות כי יש להמציא את עותק הבקשה לכל הצדדים המפורטים בסעיף 32 לבקשה, שאלו למעשה הנתבעים. לא די בכך שכל החומר הדרוש לגיבוש מידע מלא ומדויק לגבי העסקה של התובע עם מגנה היה לפני הנתבעים, אלא לאחר המסירה הנתבע והתובע שוחחו בטלפון, וזה האחרון הסביר לו כי יש צו מניעה בנוגע ליהלומים שקיבל ממגנה (סעיף 15 לתצהיר הנתבע). מספר התובע כי הנתבע התחייב כי לא יבצע שום פעולה ביהלומים ולא ימשיך כל עסקה בהם עם מגנה (סעיף 29 לתצהירו) וכך מעיד הנתבע: "הבנתי מהתובע שהיהלומים שרכשתי מגרוס יש עליהם כרגע צו מניעה, עיקול זמני לא יודע איך לקרוא לכך במונחים משפטיים, נגדי ושאני מחויב כרגע לא לעשות איתם כלום" (עמ' 14 שורה 16-17) וכן הוא ממשיך ומספר: "הבנתי ממנו כי הוא תובע את היהלומים ויש לו מחלוקת כספית עם גרוס" (עמ' 14 שורה 19). במצב זה, הצהרות הנתבע כי "עבר על הדפים ברפרוף" לא יכולה לשמש לו הגנה. גם העובדה שהצו אינו מופנה אליו אינה מעלה ואינה מורידה, שכן עסקינן בידיעה והרי הצו נמסר לו. בבקשה לצו מניעה מפורטת העסקה איתו ובית המשפט החליט למסור את העתק ההחלטה אליו. עינינו רואות כי בשלב זה הנתבע ידע אודות ההסכם עם התובע ולכל הפחות ידע כי נוצרה בעייתיות מסוימת בין העסקה שערך עם מגנה לבין התחייבויות קודמות שלה לתובע. לאחר הבנה זו, הנתבע התקשר למר גרוס. "אמרתי לגרוס מדוע לא אמר לי שיש איזה בעיה עם היהלומים שרכשתי ממנו. הוא אמר לי שאין שום בעיה לצד שלי ואני מחויב לעסקה איתם ושאעמוד בכל התנאים כמו שסגרנו. בקשתי ממנו שאני רוצה חוות דעת של עו"ד שפירא... גרוס התקשר אלי חזרה ואמר שעו"ד שפירא טען כי התובע הסתיר ממנו את העובדה הכי מהותית שניסו לקבל צו עיקול זמני נגדי ונגד החברה שלי על החזקת היהלומים והבקשה נדחתה." (עמ' 15 שורה 1-6). על סמך שיחה זו מבקש הנתבע לקבוע שהוא נקט באמצעים סבירים לברור המצב, תוך הסתמכות על חוות דעת משפטן ולאחר בחינה זו, התגלה לו כי אין ממש בטענות התובע במיוחד לנוכח הגילוי כי נדחתה בקשת התובע להטלת עיקול על היהלומים ולכן אף לא מדובר במצב של עצימת עיניים.

יש להעמיד דברים על דיוקם. ההתקשרות עם מר גרוס אינה ניסיון סביר בנסיבות העניין לברור המצב לאשורו. למר גרוס אינטרס בעסקה, הוא הצד אשר ערך כביכול שני הסכמים נוגדים. גם עו"ד שפירא הוא חלק מאותה עסקה ולכן היה אמור להיות נהיר לנתבע כי ההתייעצות עם שני אלה אינה יכולה להניב עצה אובייקטיבית. מלבד זאת, לא ניתן לומר כי הנתבע התייעץ עם משפטן היות ולכל היותר הנתבע שמע מפי מר גרוס, את שאמר עו"ד שפירא. ולבסוף, ההסתמכות על העובדה כי בקשת התובע לצו עקול נדחתה אינה סבירה בנסיבות העניין. הנתבע לא בירר מדוע הבקשה לעיקול נדחתה והחליט לטמון ראשו בחול. מכאן שהנתבע לא נקט באמצעים סבירים לווידוא המצב לאשורו, במיוחד לאור כל המידע שהיה זמין, גלוי וידוע לפניו וכן לאור השיחה עם הנתבע, בכל אלה היה כדי להציג בפני הנתבע את כל המידע שדרוש לו.

מעבר לכל האמור, יש לציין כי במהלך הדיון נחשף כי הנתבע ביקש מעו"ד שפירא שיפוי על תביעה זו ועו"ד שפירא הבטיח לשפות את הנתבע על כל נזק שיגרם לו מתביעה זו. אני נוטה להסכים עם ב"כ התובע כי בקשת השיפוי כשלעצמה, מוכיחה ידיעה של הנתבע אודות הסיכון שבפעילותו ועל כך שייתכן כי עסקת היהלומים מפרה את זכויות התובע.

מועד התשלום

5. למען הסדר הטוב, יש להסיר שאלה שאינה במחלוקת אמיתית. לפי כתב ההגנה ותצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעים, לא ניתן להצביע על מועד התשלום עבור היהלומים ונראה כי עובדה זו טושטשה. הנתבע מספר בסעיף 13 לתצהירו כי "בהתאם להתחייבות שלי למגנה מסרתי שיק דולרי בסך 80,000 $ בתמורה ליהלומים. מאוחר יותר בגלל בעיות הסבה התבקשתי להחליף את השיק בשיק דולרי אחר. בסופו של דבר השיבה אליי מגנה, מסיבות השמורות עימה, את השיק הנקוב בדולרים וביקשה כי התשלום יתבצע בשקלים, כאשר המועד הנקוב בשיק יהיה נכון למועד קבלת היהלומים בפועל. קבלתי את השיק הקודם, והעברתי שיק בשקלים אשר גם נפרע לבסוף." בכל תיאור עלילת התשלום, לא פורטו מועדי המשיכה ומועדי הפירעון של כל אחד מהשקים הנ"ל. לאחר גילוי השקים וספחיהם, בהליך גילוי מסמכים, התברר כי מועד הפירעון אשר נרשם בשיק הראשון הינו 17.10.05. דהיינו, 6 ימים לאחר שבקשת צו המניעה וההסכמים נמסרו לנתבע ולאחר שהתגבשה הידיעה כפי שקבעתי לעיל. שיק זה בוטל בנסיבות עמומות ואלו הם דברי הנתבע בהקשר זה:

"...לקחו את השיק ולאחר כמה ימים הגיעו אלי חזרה עם השיק וטענו כי אין להם אפשרות להפקיד את השיק בחשבונם מסיבות כאלה ואחרות והם רצו שאשנה את שם הנפרע. הם רצו גם שיק מזומן ולא שיק דחוי... שיניתי את השיק בכך שנמחקה המילה מגנה משם הנפרע ואז שוב חזרו עם השיק בבקשה לשיק חדש כי אין להם אפשרות להעביר זאת לחשבונם" (עמ' 9 שורה 18-22).

השיק האחרון שנמשך בסכום שקלי, נמשך גם הוא לפקודת מגנה. מועד הפירעון של שיק זה הינו 27.9.05, אלא שלפי שובר השיק מצוין כי הוא נרשם בתאריך 26.10.05, חודש לאחר מועד הפירעון שנרשם עליו. גם הנתבע מודה כי ניתן שיק אשר תאריך הפירעון שלו כבר עבר. לפי דפי חשבון הבנק של הנתבעת, ביום 26.10.05 חויב חשבונה בסכום השיק ולפי ספר כניסת הטובין של הנתבעת נרשמה כניסת היהלומים המדוברים כשלידה מצוין התאריך "27.9" אולם הרישום נעשה לאחר רישום של שבע כניסות אחרות שמועדן מאוחר מתאריך 27.9. הנה כי כן, על כורחך יש לומר שמועד התשלום בפועל התבצע לאחר שהנתבעים ידעו אודות העסקה עם התובע.

ידיעה מאוחרת

6. נותר לדון בשאלה האם גם ידיעה שמתגבשת לאחר כריתת העסקה המאוחרת, כמו במקרה דנא, ולפני תשלום התמורה, מספיקה לצורך הקביעה שנתבע-המתערב גרם להפרה ביודעין?

הנתבעים מעלים בסיכומיהם טענה חדשה לפיה בעצם מסירת היהלומים ביום 26.9.05 הושלמה עסקת המכר, שהרי סעיף 33 לחוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המכר") קובע: "הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו, אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר או על דרך אחרת להעביר את הבעלות". על כן, כך נטען, העובדה כי המכר היה בתשלום דחוי אינה רלבנטית, שכן העברת הבעלות התבצעה עובר לידיעת הנתבעים. התובע בסיכומי התשובה שלו מתריע כי טענה זו מהווה שינוי והרחבת חזית אסורה ודעתי נוטה להסכים איתו באופן חלקי. טענה זו מצד אחד מציגה בפני בית המשפט את המצב המשפטי, לפיו הבעלות עוברת עם המסירה. אף על פי כן, מסירת הנכס אינה בהכרח שקולה כהעברת בעלות, שכן על-פי סעיף 33 לחוק המכר ניתן להסכים על דרך אחרת להעברת בעלות ומשום כך טענה זו טומנת בחובה גם טענה עובדתית לפיה הוסכם בין מגנה לנתבע כי הקניין ביהלומים יעבור עם מסירתם או לחלופין לא הוסכם דבר בנקודה זו ויש להפעיל את הרישא של הסעיף. טענה עובדתית זו צריכה הוכחה, אולם הנתבעים כאמור העלו טענה זו רק בסיכומים ולכן אף לא הומצא הסכם בין מגנה לנתבע. כמו כן, בשלב הסיכומים, אין בכוחו של התובע להפריך טענה זו ולהוכיח כי הוסכם אחרת.

מכל מקום, גם אם הקניין ביהלומים עבר בעת המסירה, חבותו של הנתבע – המתערב אינה נשללת בהכרח. נילי כהן, משווה בין ההסדר הנזיקי בעוולת גרם הפרת חוזה בסיטואציה של עסקאות סותרות להסדר הקנייני לעסקאות נוגדות הקבוע בסעיפים 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 ו-12 לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971. כידוע, על פי הוראות אלו, עדיפה ההתחייבות הראשונה, אפילו כרת בעל העסקה הנוגדת את חוזהו בתום לב, ובלבד שבשלב מאוחר יותר עד לקבלת הקניין בנכס לעצמו, נודע לו על הזכות הראשונה. לפי ההסדר הקנייני תנתן עדיפות למתערב רק אם היה תם לב לאורך כל הדרך עד הקניית הזכות לעצמו. אם ננסה להחיל את עובדות התיק דנא על סעיף 12 לחוק המיטלטלין ולקבוע מי עדיף, ידו של הנתבע תהייה על הת