ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין גבריאל עידן נגד מדינת ישראל :

בש"פ 7304/12

המבקש:
גבריאל עידן

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 11.9.2012 בעמ"ת 9263-09-12 שניתנה על ידי כבוד השופט מ' בר-עם

החלטה

1. בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט משה בר-עם) בעמ"ת 9263-09-12 מיום 11.9.2012, בגִדרה נדחה עררו של המבקש על החלטת בית משפט השלום בירושלים (השופט ירון מינטקביץ) בעמ"ת 53287-07-12 מיום 2.9.2011, להורות על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2. נגד המבקש הוגש כתב אישום בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות. על-פי העובדות המתוארות בכתב האישום, סמוך לשעה 01:00, בליל 22.7.2012, התקשר המבקש אל מ.א. ושאלוֹ לגבי חוב שחב לו בתמורה לחשיש שסיפק לו. בהמשך אותו הלילה, שב המבקש והתקשר למ.א. וביקש לפגוש אותו בתואנה כי ברצונו לספק לו קנביס לצריכתם המשותפת באותו הלילה. כשהגיע המבקש לשכונת מגוריו של מ.א., הלכו השניים יחדיו לגן ציבורי בירושלים. המבקש הכין "ג'וינט", אמר למ.א. כי הוא הולך להטיל את מימיו, וחזר כעבור מספר שניות כשהוא מחזיק "ג'וינט" בין שפתיו. משהתקרב אליו מ.א. על מנת להדליק את ה"ג'וינט" שבפיו, התנפל עליו המבקש ודקר אותו מספר פעמים באמצעות סכין, תוך שהוא מתריס כלפיו "למה הלשנת עלי". מ.א. נאבק עם המבקש, והצליח למנוע ממנו להשיב לחזקתו את הסכין, שנשמטה מידו. המבקש המשיך להכות את מ.א. באגרופיו ולבסוף ברח מהמקום. כתוצאה ממעשיו של המבקש, נגרמו למ.א. פצעי דקירה והוא הובהל לקבלת טיפול רפואי דחוף בבית החולים.

3. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה לבית משפט השלום בקשה להורות על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. לא היתה מחלוקת בין הצדדים באשר לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. המחלוקת היתה ביחס לחלופת המעצר. בית משפט השלום הורה על הגשת תסקיר. מהתסקיר עלה כי למבקש רקע של צריכת סמים אשר בגינה הופנה בעבר לקהילה הטיפולית במלכישוע לשם גמילה, אך לאחר שחרורו חזר לסורו. להערכת שירות המבחן, רמת הסיכון של המבקש היא בינונית עד גבוהה. יחד עם זאת, המליץ שירות המבחן על שחרורו של המבקש לחלופת מעצר בקהילה הטיפולית במלכישוע.

4. בית משפט השלום קיבל את בקשת המשיבה וקבע כי על אף המלצת שירות המבחן, אין בחלופת המעצר במלכישוע בכדי לאיין את מסוכנותו של המבקש, מאחר והעבירה המיוחסת לו, דקירה באמצעות סכין על רקע חוב שמקורו בעסקת סמים, מעידה על מסוכנות ועל קיומם של דפוסים עברייניים, בשים לב גם לעובדה כי בוצעה לאחר תכנון מוקדם. עוד קבע בית משפט השלום כי ככלל, מקומם של הליכי גמילה וטיפול הוא בשלב של גזר הדין ולא בשלב המעצר, וכי מקרה זה אינו נופל לגדר החריגים לכלל.

5. על החלטת בית משפט השלום ערר המבקש לבית המשפט המחוזי. טענתו העיקרית היתה כי שגה בית משפט קמא מששלל חלופת מעצר בעניינו. בית המשפט המחוזי דחה את הערר ואישר את החלטת בית משפט השלום, לפיה לא התקיימו בנסיבות העניין דנן החריגים המאפשרים קבלת טיפול גמילה במסגרת הליך המעצר (בש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סוויסה (לא פורסם, ניתן ביום 21.3.2011) (להלן: הלכת סוויסה)).

6. מכאן הבקשה שלפני. בא כוח המבקש טוען כי מקרה זה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית, החורגת מעניינו האישי של המבקש, והיא האם לאור חקיקתו של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, יש לשקול מחדש את הלכת סוויסה, כך ששחרור בערובה למטרת גמילה לא יהא עוד כה חריג כפי שנקבע בהלכת סוויסה. לטענת בא כוחו של המבקש, סעיף 48(א)(7) לחוק המעצרים, הקובע כי בית המשפט רשאי לשחרר עצור המשתמש בסמים לגמילה, ובלבד שהטיפול אושר על-ידי קצין מבחן, מבטל את התנאי שהיה קיים בסעיף 44א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, לפיו שחרור בערובה של עצור המשתמש בסמים יותנה גם בהיותו במוסד לטיפול במשתמשים בסמים, נוסף על הדרישה לאישור הטיפול בידי קצין המבחן. שינוי תחיקתי זה מורה, לטעמו, כי לשם שחרור לגמילה של מי שמשתמש בסמים, אין צורך למלא אחר התנאים בהלכת סוויסה באופן דווקני, ויש לבחון כל מקרה לגופו. עוד טוען בא כוח המבקש כי מקרה זה מצדיק שחרור לקהילת מלכישוע לצורך גמילה, במיוחד לאור המלצת שירות המבחן לעשות כן.

7. לאחר שעיינתי בבקשה ושקלתי את נימוקיה, מצאתי כי דינה להידחות, ודומני כי אין צורך בדיון בנוכחות הצדדים (סעיף 53(א1)(2) לחוק המעצרים). בניגוד לטענתו של בא כוח המבקש, עניין זה אינו נופל לגדר המקרים אשר מעוררים דיון בשאלה משפטית עקרונית הנוגעת לציבור הרחב וחורגת מעניינו הפרטי של המבקש (ראו בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 17.4.2011; בש"פ 2942/11 ועקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 13.4.2011)). על אף האופי העקרוני שניסה בא כוח המבקש לשוות לעניינו, עיקר טענותיו, בקביעות של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בנוגע למסוכנותו של המבקש, אשר אין בחלופת מעצר בכדי לאיין אותה. קביעות אלו ממוקדות בעניינו האישי של המבקש, ואינן נוגעות לכלל. למעלה מן הנדרש, שוכנעתי כי לגופו של עניין אין מקום להתערב בקביעות בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, מאחר וענייננו במי שביצע לכאורה עבירת דקירה באמצעות סכין, בנסיבות כמתואר. בעבירות דקירה, הכלל הוא שמי שקיימות לחובתו ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, לא ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות חלופת מעצר, אלא בנסיבות חריגות; ואלו אינן מתקיימות בענייננו (ראו למשל: בש"פ 139/10 מדינת ישראל נ' מנור (לא פורסם, ניתן ביום 17.1.2010)). זאת ועוד, כבר נקבע, גם לאחר חקיקת חוק המעצרים, כי ככלל מקומם של הליכי גמילה הוא לאחר גזר הדין ולא בשלב המעצר (ראו הלכת סוויסה וכן בש"פ 5733/12 דוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 9.9.2012)). כפי שציינו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, נסיבות העניין דנן אינן באות בגדר החריגים לכלל.

8. אשר על כן, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ה' בחשון התשע"ג (‏21.10.2012).

ש ו פ ט


מעורבים
תובע: גבריאל עידן
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: