ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רזי סעת נגד מדינת ישראל :

ע"פ 2163/07

כבוד השופט א' רובינשטיין

כבוד השופט ע' פוגלמן

המערער בע"פ 2163/07:
רזי סעת

המערערת בע"פ 3239/07:
מדינת ישראל

המשיבה בע"פ 2163/07:
מדינת ישראל

תאריך הישיבה:
י"ח באב התשס"ז
(2.8.07)

בשם המערער בע"פ 2163/07 והמשיב בע"פ 3239/07:
עו"ד דוד גולן

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

פסק-דין

השופט ע' פוגלמן:

רקע עובדתי וההליך לפני בית המשפט המחוזי

בית המשפט המשיך והרשיע את המערער בעבירה של גרם מוות ברשלנות תוך כדי נהיגה, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, ביחד עם סעיף 64 לפקודת התעבורה, חלף עבירת ההריגה. בית המשפט קבע, בהסתמך על חוות דעתו של בוחן התנועה, מר דוד מולר, כי התאונה נגרמה בשל רשלנותו של המערער, שלא שם לב להולכי הרגל שחצו את הכביש, וכי התאונה היתה נמנעת, אלמלא הנהיגה הרשלנית. בית המשפט הוסיף כי העובדה שהולכי הרגל חצו את הכביש שלא במעבר חציה, לא גורעת מחובתו של המערער להבחין בהם, בשים לב לתנאי הדרך. נוכח הקביעה האמורה לעיל, כי לא התקיים אצל המערער היסוד הנפשי להרשעה בעבירה של הריגה, הוא זוכה גם מביצועה של עבירה של חבלה חמורה (בהתייחס לפציעתו של מר גולן). המערער הורשע, תחת זאת, בביצוע עבירה של נהיגה בקלות ראש וללא זהירות לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה ביחד עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

בית המשפט זיכה את המערער מן העבירה של הפקרה אחרי פגיעה, בשל כך שנשאר במקום התאונה עד להגעת הצוות הרפואי ולפינוי הפצועים. בצד האמור, לאחר שנמצא שהמערער לא התקשר להזמין אמבולנס לטיפול בבני הזוג, ועזב את מקום התאונה בטרם הגיעו השוטרים, הרשיעו בית המשפט באי מסירת פרטים, אי דיווח על תאונה, ואי הזמנת אמבולנס, עבירות לפי תקנה 144 לתקנות התעבורה.

בגזר דין מיום 27.2.07 נגזר על המערער עונש מאסר בפועל לתקופה של 24 חודשים; מאסר על תנאי בן תשעה חודשים, שלא יעבור תוך 3 שנים עבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית; ומאסר על תנאי בן ארבעה חודשים, שלא יעבור תוך 3 שנים עבירה של נהיגה בשכרות או של עזיבת מקום תאונה ללא מסירת פרטים. כן נפסל המערער מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לרכב מנועי מכל סוג לתקופה של 12 שנים.

3. על פסק הדין ערערו שני הצדדים. המערער טוען בערעורו (ע"פ 2163/07) כי יש לזכותו מן העבירה של גרם מוות ברשלנות והעבירות הנלוות לה, שכן אשמתו לא הוכחה. מודגש בערעור, כי הולכי הרגל חצו את הכביש במקום אסור לחציה כשהדרך אינה פנויה, וכי לא היה בידי המערער להבחין בהולכי הרגל במועד, מאחר שלצידו נסעו מכוניות שהסתירו לו את שדה הראייה. לחלופין נטען כי בית המשפט החמיר עם המערער יתר על המידה עת גזר את עונשו. בגדרי ערעור המדינה (ע"פ 3239/07) משיגה היא על זיכויו של המערער מן האישום בעבירות של הריגה וחבלה חמורה ומבקשת להרשיעו בהן, ולגזור את עונשו מחדש (לחלופין, התבקשה החמרה בעונש גם אם תיוותר הכרעת הדין על כנה). לטענת המדינה, עיקר הסממנים האובייקטיבים מצביעים על כך שהמערער היה שתוי, באופן שערפל את צלילות דעתו, והשפיע על ערנותו ועל דרך נהיגתו. עצם העובדה שלא נצפו מאפייני שכרות קיצוניים בהתנהגותו של המערער, אין בה להביא למסקנה כי הוא היה "צלול בדעתו" בעת התאונה. לשיטת המדינה, מכיוון שבית המשפט הסיק את העדר קיומה של מחשבה פלילית מן העובדה שהמערער היה "צלול בדעתו", הרי משנשמט – כך לשיטתה – הבסיס העובדתי לקביעה זו, לא יכולה לעמוד המסקנה כי לא התקיים היסוד הנפשי להרשעה בעבירות של הריגה וחבלה חמורה. עוד נטען בהקשר זה כי קביעת בית המשפט שהמערער היה "צלול בדעתו", אינה מתיישבת עם קביעתו כי הוא היה "שיכור" בעת התאונה, וזאת נוכח ההשפעות הנלוות לשכרות. כן טוענת המדינה, כי החזקה לפיה מי ששותה כמות נכבדה של אלכוהול מודע להשלכותיה של השתייה על נהיגתו, לא נסתרה.

דיון והכרעה

נהיגה בשכרות

4. בגדרי הערעור שהגיש, אין המערער משיג באופן מפורש על הרשעתו בעבירה של נהיגה בשכרות, אך בטיעונו לפנינו ציין כי נוכח דברים שאמרו המומחה ובוחן התנועה בעדותם (אשר יפורטו להלן) לא ניתן היה לקבוע את ריכוז האלכוהול בדמו בשעת התאונה, ומשכך לא היה מקום להרשיעו בעבירה זו. בשל הזיקה בין שאלת השכרות לדיון בעבירות של גרם מוות ברשלנות והריגה, ראינו להיזקק לטענה זו של המערער, הגם שלא נטענה בהודעת הערעור מטעמו.

בית המשפט הרשיע את המערער בנהיגה בשכרות, לאחר שקיבל את חוות דעת ד"ר גופר לפיה ריכוז האלכוהול שנמצא בדמו של המערער בבדיקת דגימת הדם שנלקחה ממנו בשעה 02.15 היה 108 מ"ג ל-100 מ"ל דם, שהוא כפול מן השיעור המותר על פי דין. ד"ר גופר שלל בעדותו, כאמור, את גרסת המערער כי תוצאות בדיקת הדם הושפעו מתרופות שנטל בין שעת התאונה לבין מועד נטילת דגימת הדם, ועל כך אין המערער משיג. המערער מבסס את טיעונו נגד הרשעתו בעבירה זו על דברים שאמר ד"ר גופר לפיהם לא ניתן לקבוע מה היה ריכוז האלכוהול המדויק בדמו של המערער בזמן התאונה, נוכח פרק הזמן שחלף בין מועד התאונה לבין מועד נטילת דגימת הדם, בזו הלשון:

"איני יכול לענות לשאלה אם יש או אין אפשרות להצביע מה היתה כמות האלכוהול בדמו של הנאשם בזמן התאונה. ריכוז האלכוהול בדם עולה בזמן השתיה ולאחר מכן יורד, מגיע לשיא ויורד. ברור שאם זמן הארוע שונה מזמן נטילת הדגימה, הריכוז לא יכול להיות זהה לחלוטין. ... חזקה שאם בזמן הבדיקה נמצא ריכוז גבוה מערך הסף, הדבר מעיד על הריכוז בעת התאונה, כך זה בכל העולם (עמ' 35 לפסק הדין, ש' 19 – 24).

מדברים אלה נלמד כי הגם שנוכח מועד נטילת דגימת הדם לא ניתן לדעת מה ריכוז האלכוהול המדויק שהיה בדמו של המערער בעת התאונה, ריכוז זה היה מעל הערך שנדגם, וממילא, מעל הערך המותר. בדברים אלה אין אפוא כדי לסייע למערער. המערער מנסה להיבנות גם מדברי בוחן התנועה, אשר אמר כי "איני יכול לומר איזה כמות אלכוהול היתה בדמו בזמן התאונה, זה לא בתחומי" (עמ' 35 לפסק הדין, ש' 2 – 3). גם בדברים אלה אין כדי לסייע למערער, שכן הרשעתו בעבירת נהיגה בשכרות לא התבססה על עדות בוחן התנועה, אשר ממילא העיד כי קביעת ריכוז האלכוהול בדמו של המערער אינה "בתחומו". יוצא, כי לא נפל כל פגם בהרשעתו של המערער בעבירה של נהיגה בשכרות, ודין טענות המערער בהקשר זה להידחות.

הריגה

5. טוענת המדינה כי שגה בית המשפט עת זיכה את המערער מעבירת ההריגה, ומאידך טוען המערער כי לא היה מקום להרשיעו בעבירת גרם מוות ברשלנות. נפתח דיוננו בעבירת ההריגה, שכן אם נמצא כי ערעור המדינה בדין יסודו, וכי היה מקום להרשיע את המערער בעבירת הריגה, ממילא מתייתר הדיון בשאלת ההרשעה בעבירת גרם מוות ברשלנות.

סעיף 298 לחוק העונשין קובע כי "הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה". כפי שנפסק, "היסוד העובדתי של עבירת ההריגה בנהיגה במצב של שכרות מורכב מן הפרטים הבאים: נהיגה בכלי רכב כאשר הנוהג שיכור, כלומר: בצורה או בתנאים שיש בהם כדי לסכן אחרים (מעשה ונסיבות), וגרימת מותו של אחר כתוצאה מכך (תוצאה) ואילו היסוד הנפשי דורש מודעות בפועל לשני המרכיבים הראשונים של היסוד העובדתי – הנהיגה בכלי רכב כאמור – ולאפשרות הממשית של התרחשות התוצאה הקטלנית, כאשר כלפי רכיב התוצאה צריך שתתקיים גם 'פזיזות', לצד המודעות כלפי האפשרות הממשית של התרחשותה ובנוסף לה. זאת, כאשר לעניין עבירת ההריגה די במודעות לאפשרות ממשית של פגיעה בגופו של אדם; ואין נדרשת מודעות לאפשרות ממשית של תוצאה קטלנית דווקא" (ע"פ 140/98 חוג'ה נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 225, 237 (1998) – להלן: עניין חוג'ה). בהתייחס לדרך הוכחת היסוד הנפשי הנדרש, נפסק כי מי שנוהג ברכב כשהוא שיכור וגורם למותו של אדם, מוחזק כמי שמתקיימים אצלו מרכיבי היסוד הנפשי להרשעתו בעבירת הריגה:

"מי שנוהג בכלי רכב כשהוא 'שיכור' וגורם אגב הנהיגה למותו של אדם, מוחזק כמי שהיה מודע: לעובדת נהיגתו ברכב כשהוא שיכור, לרבות לסיכונים הכרוכים בנהיגתו בשל שכרותו ולאפשרות הממשית שיגרום בשל כך לפגיעה בגופו של אחר (לרבות למותו), כשהוא מגלה 'פזיזות' כלפי אפשרות זו" (עניין חוג'ה, בעמ' 238, הדגשה במקור; כן ראו: ע"פ 5002/94 בן איסק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 151, 163 – 164 (1995) – להלן: עניין בן איסק; ע"פ 1641/04 לוין נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 785, 805; ע"פ 10332/03 בלייכר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.3.04), פסקה 6 לפסק דינו של המשנה לנשיא (בדימ') ת' אור).

בענייננו קבע בית המשפט כי החזקה האמורה נסתרה. קביעה זו נסמכה על מסקנתו כי עדי הראייה והשוטרים לא צפו בהתנהגות המעידה כי המערער היה שיכור, וכי לא הובאו ראיות לנהיגתו של המערער בצורה המאפיינת נהג שאיבד שליטה. מכך הסיק בית המשפט כי המערער היה צלול בדעתו בעת שנהג, למרות ריכוז האלכוהול בדמו. אין בידנו להסכים עם קביעה זו. בשונה מבית המשפט קמא, סבורים אנו כי ממכלול הראיות מתחייבת המסקנה כי נהיגתו של המערער הושפעה משכרותו, קרי – כי הוא לא היה צלול בדעתו, וכי החזקה לפיה התקיימו אצלו מרכיבי היסוד הנפשי, לא נסתרה בנסיבות המקרה.

ראשית נציין, כי את החזקה לפיה מתקיימים מרכיבי היסוד הנפשי להרשעה בעבירת הריגה אצל מי שנוהג ברכב כשהוא שיכור וגורם למותו של אדם, יש להפעיל גם מקום בו נלמדת השכרות מכך שריכוז האלכוהול בדמו של העורר גבוה מן הריכוז המותר, מבלי שנדרש לבחון את שאלת השפעת השכרות על נהיגתו. כפי שנפסק:

"ולמעלה מן הצורך, רואה אני להוסיף כי, לכאורה לפחות, במקום שבו נמצא בדמו של אדם ריכוז אלכוהול העולה על 'המידה הקבועה' כמשמעותה בתקנה 169א לתקנות - קמה ועומדת נגדו 'חזקת הפזיזות' האמורה, ואין צורך לעניין זה בראיות נוספות בדבר רמת השכרות" (עניין בן איסק, בעמ' 164).

יוצא אפוא כי לחזקה האמורה תחולה גם בענייננו. שאלה אחרת היא, האם הנתונים שהוצגו במקרה זה מקימים ספק בדבר השפעת שכרותו של המערער על נהיגתו או מביאים לסתירת החזקה האמורה. לטעמנו, כאמור, התשובה לכך שלילית. ריכוז האלכוהול שנמצא בדמו של המערער היה כפול מן המותר (108 מ"ג ל-100 מ"ל דם), וכפי שהעיד ד"ר גופר "ב-50 מ"ג הסיכוי לעשות תאונה קטלנית בממוצע, הוא פי שניים" (עמ' 20, ש' 7 – 8). נוסף לאלה, וכפי שציין בית המשפט, מפיו של המערער נדף ריח אלכוהול, ובבדיקת מאפיינים שנערכה לו נמצא כי הליכתו אינה יציבה. מכלול נתונים זה מחייב את המסקנה לפיה לא היה המערער צלול בעת שנהג ברכב, ונהיגתו הושפעה משכרותו. אמנם, כפי שציין בית המשפט, מן התשתית הראייתית עולה כי סימני השכרות בהתנהגותו של המערער לא היו בולטים, אך בכך אין כדי לשנות מן המסקנה האמורה. השאלה שלפנינו אינה האם הביאה שכרותו של המערער לידי מצב של "חוסר שליטה", אלא האם היא השפיעה על יכולתו של המערער לנהוג ברכב במידת הזהירות המתחייבת – בנסיבות המקרה, התשובה לכך חיובית.

לכל אלה יש להוסיף את אירוע התאונה עצמו. אין כל הסבר סביר אחר לכך שהמערער לא הבחין בהולכי הרגל, אשר חצו כביש רחב (הגם שלא במעבר חציה), באזור מואר, תוך שהם לבושים בבגדים בהירים, אלא במרחק של מטרים בודדים מהם, וגם אז לא לחץ כלל על בלמי המכונית (והשוו: עניין חוג'ה, בעמ' 239; ע"פ 4065/98 שיני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.7.98); ע"פ 398/04 מדינת ישראל נ' בניאשווילי (לא פורסם, 20.12.04, פסקה 16 לפסק דינו של השופט א' א' לוי). אמנם, המערער טוען כי לא יכול היה להבחין בהולכי הרגל משום ששדה הראייה שלו היה מוסתר על ידי מכוניות שחלפו לידו, אך כפי שנסביר בהמשך, עת נדון בטענות המערער, טענה זו אינה יכולה להתקבל.

נוכח כל אלה סבורים אנו, כי מן העובדות שהיו לפניו, ומן הממצאים שקבע, לא יכול היה בית המשפט להגיע למסקנה כי השכרות לא השפיעה על אופן נהיגת המערער. ודוק: בקביעת מסקנה זו – בשונה מהערכת מהימנותם של העדים – אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור (השוו: ע"א 43/83 עזבון משה כהן נ' ליננברג, פ"ד לח(3) 488, 493 (1984)).

6. מלבד הנתונים האמורים עליהם עמדנו, סומך המערער גם על עדותו הוא כי לא היה שיכור, וסבר כי הוא כשיר לנהוג ברכב. אין בעדותו זו של המערער לסייע לו (וזאת מבלי שנידרש לשאלת מהימנות עדותו, נוכח העובדה כי כפי שנראה בהמשך, חלקים מעדות המערער – המתייחסים לכמות השתייה שצרך ולדרך השתלשלות התאונה – לא התקבלו על ידי בית המשפט). ראשית, כפי שהעיד ד"ר גופר (עמ' 35 לפסק הדין, ש' 14 – 17), ריכוז האלכוהול בדמו של המערער העיד על שתייה של ארבע עד חמש פחיות בירה בריכוז של 5%, באופן שאינו מתיישב עם גרסתו כי שתה רק בקבוק בירה אחד, אשר נדחתה למעשה על ידי בית המשפט. במצב דברים שכזה, לא ניתן לקבל את טענת המערער כי לא היה מודע להשלכת השתייה על התנהגותו. כפי שנפסק:

"חזקה על המערער, כי בעת ששתה את המשקאות האלכוהוליים - שהביאוהו לכלל מצב השכרות הכבדה שבו היה נתון בשעת התאונה - היה ער ומודע להשלכות שתהיינה לכך על יכולתו המנטאלית סמוך לאחר מכן; ומשהחליט לנהוג במכונית, על-אף כמות האלכוהול ששתה, יש לראותו כמי שנטל על עצמו ביודעין סיכון של אפשרות ממשית של פגיעה בחייו או בשלמות גופו של אחר תוך גילוי אדישות או קלות דעת" (עניין בן איסק, בעמ' 164).

נוסף על כך, משקלה של עדות נהג על כשירותו לנהוג ממילא מוגבל, נוכח השפעת השתייה על יכולתו להעריך את המציאות, שכן "מי שמצוי במצב של שכרות, הכרתו מתערפלת וחושיו מתקהים. לכך, מטבע הדברים, השלכה שלילית על תפיסת המציאות המשתנה לפניו ועל התאמת פעילותו ותגובותיו לשינויים אלה" (עניין חוג'ה, בעמ' 237 – 238; כן ראו עניין בן איסק, בעמ' 163).

נוכח כלל האמור, נמצא כי מתמלאים היסודות להרשעת המערער בעבירה של הריגה: המערער נהג ברכב בעודו שיכור. שכרות זו השפיעה על נהיגתו, והביאה לתאונת הדרכים בה מצאה את מותה גב' גולן. בנוסף, התקיימו אצל המערער, כאמור, מרכיבי היסוד הנפשי להרשעתו בעבירת ההריגה. לפיכך, החלטנו לקבל את ערעור המדינה ולהרשיע את המערער בעבירת הריגה, תחת הרשעתו בעבירה של גרם מוות ברשלנות.

לטענת המערער כי התאונה היתה בלתי נמנעת

7. משהגענו לכלל מסקנה כי יש מקום לקבל את ערעור המדינה ולהרשיע את המערער בהריגה, מתייתר, כאמור, ערעורו בהתייחס להרשעתו בעבירת גרם מוות ברשלנות; זאת, בכפוף לבחינת טענתו כי התאונה היתה למעשה בלתי נמנעת. אין בידנו לקבל טענה אחרונה זו. בית המשפט אימץ את חוות דעתו של בוחן התנועה אשר בחן את מאפייני הדרך, ניתח את ממצאי התאונה וקבע כי התאונה היתה נמנעת. המערער מצידו טוען כי המומחה התעלם מכך ששדה הראייה שלו הוגבל על ידי מכוניות שנסעו משמאלו. בעניין זה מעלה תמונת הראיות מחלוקת עובדתית. המערער העיד כי "מצד שמאל שלי נסעו מכוניות, וגם מצד ימין" (עמ' 22, ש' 6 – 7) וכי "הייתי ראשון ברמזור ... לא יכולתי לראות אותם כי המכוניות מצדדי התחילו לנסוע, ואני נסעתי איתם ... לא יכולתי לראות כי עברו מכוניות מצדדי, והם היו בין המכוניות, מנסים להגיע לצד השני, לא יכולתי לראותם" (עמ' 24, ש' 11 – 13, 17 – 18). מאידך, העיד מר גולן כי "הכביש היה פתוח" (עמ' 5, ש' 23), וכי "כשהתחלנו לעבור, הכביש היה פנוי ... לא היו מכוניות על הכביש" (עמ' 6, ש' 4 – 5, 10). עד ראייה נוסף, מר דכטיאר, העיד כי "היו בשני הנתיבים רכבים בודדים, גם בכיוון נסיעת הנאשם" (עמ' 3, ש' 6 – 7). המומחה מצידו העיד כי "איני יכול לקבוע אם המכוניות משמאל לנאשם הסתירו את הולכי הרגל" (עמ' 12, ש' 18) אך הוסיף וציין כי "לא אמרתי שהמכוניות משמאל לא מפריעות, אבל התייחסתי לזמן לאחר שהמכוניות עברו, אחרת המכונית משמאל היתה פוגעת בהולכי הרגל" (עמ' 13, ש' 12 – 14). בית המשפט, אשר שמע את העדויות, מצא כאמור לאמץ את חוות דעת המומחה, וקבע כי המערער "לא שם לב להולכי הרגל למרות שיכול היה וחייב היה לראותם" (עמ' 40, ש' 25 – 26). לא מצאנו כי יש עילה להתערב במסקנה זו, הטומנת בחובה הכרעה במחלוקת העובדתית עליה עמדנו. בפרט נדגיש, כי כפי שציין המומחה, גרסתו של המערער מעוררת קושי, שכן אין בה להסביר כיצד לא נפגעו הולכי הרגל מן המכוניות שחלפו. עוד נציין, כי עצם העובדה שבני הזוג חצו את הכביש שלא במעבר חצייה אינה מסירה מעל המערער את האחריות כנוהג ברכב, נוכח המסקנה כי גם בהינתן עובדה זו, ניתן היה למנוע את התאונה.

בשולי הדברים נזכיר כי המערער הורשע גם בעבירות של אי מסירת פרטים ואי דיווח על תאונה, ובאי הזמנת אמבולנס. הודעת הערעור אינה מכוונת לעבירות אלה, וממילא לא הוצגה בה, כמו גם בטיעוני המערער לפנינו, כל טענה בעניין זה. משכך, אין אנו נזקקים לבחינת הרשעת המערער בעבירות אלה.

ערעורו של המערער על הרשעתו נדחה אפוא.

חבלה חמורה

8. בית המשפט ראה לזכות את המערער מאישומו בעבירה של חבלה חמורה. סעיף 333 לחוק העונשין קובע כי "החובל בחברו חבלה חמורה שלא כדין, דינו - מאסר שבע שנים". היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה זו זהה לזו של עבירת ההריגה (השוו: ע"פ 5787/04 שחאדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.9.04), פסקה 3), ועיקר ההבדלים שביניהן הוא בתוצאה – חבלה חמורה ולא מוות. לפיכך, נוכח מסקנתנו כי התקיים אצל המערער היסוד הנפשי הנדרש להרשעתו בעבירה של הריגה (בהתייחס למותה של גב' גולן), מתחייבת גם המסקנה כי התקיים אצלו היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה של חבלה חמורה (בהתייחס לפציעתו של מר גולן). לפיכך, מצאנו כי יש לקבל את ערעור המדינה, ולהרשיע את המערער בעבירה זו, תחת הרשעתו בעבירה של נהיגה בקלות ראש וללא זהירות.

הערעור על העונש

9. בגזר דינו עמד בית המשפט על השיקולים בגזירת עונשו של המערער. בית המשפט עמד על עברו התעבורתי המכביד של המערער אשר לחובתו עמדו 127 הרשעות תעבורה קודמות, לרבות הרשעות מן השנים האחרונות, בעבירות של נהיגה בחוסר זהירות, נהיגה בניגוד לרמזור אדום, נהיגה משמאל לקו הפרדה רצוף, שימוש בטלפון בעת נהיגה, נהיגה במהירות העולה על המותר, כניסה לצומת בעת שאי אפשר להמשיך ולנסוע בה, ואי ציות לתמרורים. כן ציין בית המשפט כי רשלנותו של המערער היתה בדרגה גבוהה למדי, כי הוא נהג בעודו שיכור (למרות שלטעמו לא נמצא קשר בין השכרות לגרימת המוות והפציעה), וכי הוא נטש את המקום עם רכבו לאחר הגעת האמבולנס. בצד אלה עמד בית המשפט על נסיבותיו האישיות של המערער – היותו חולה בסכרת ומחלתה הקשה של אימו המטופלת על ידו – שיש בהן להביא להקלה בענישה.

שיקולים אלה – בכפוף לתיקון ההרשעה כאמור – מקובלים אף עלינו. עם זאת, בשונה מבית המשפט קמא, מצאנו כי התאונה הקשה נגרמה בשל שכרותו של המערער, וכי יש להרשיעו בעבירות של הריגה וחבלה חמורה. תיקון ההרשעה כאמור מחייב החמרה בענישה. למרבה הצער, פעם נוספת עדים אנו לתוצאות הקשות הנושאת עימה התופעה הפסולה והמסוכנת של נהיגה בשכרות. המלחמה בנגע חמור זה מחייבת ענישה הולמת, כפי שנפסק:

"תופעת השכרות הולכת ומתרחבת לאחרונה, ולנוכח עומס התנועה בכבישים - על רקע המספר הגדל והולך של כלי הרכב - שומה על בתי המשפט לתרום את חלקם במאבק הלאומי נגד הקטל בדרכים, בהטלת עונשים משמעותיים על אלה המרהיבים עוז להסיע כלי רכב ברשות הרבים כאשר שכרות מכרסמת ביכולתם לשלוט בהם" (עניין בן איסק, בעמ' 165; כן ראו: ע"פ 11631/05 נפומניאשצ'י נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.5.06); ע"פ 6380/98 פטושקין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.12.98); עניין לוין, פסקה 15 לפסק דינו של השופט א' א' לוי).

נוכח האמור, ובשים לב לכך שערכאת הערעור אינה ממצה את חומרת הדין, ישונה גזר הדין כך שעונש המאסר בפועל יועמד על 36 חודשים. בנוסף יוטל על המערער עונש מאסר מותנה של 12 חודשים, שלא יעבור תוך 3 שנים עבירה של הריגה או חבלה חמורה בזמן נהיגה. עונש המאסר המותנה של ארבעה חודשים שהוטל על המערער, שלא יעבור תוך 3 שנים עבירה של נהיגה בשכרות או של עזיבת מקום תאונה ללא מסירת פרטים יעמוד בעינו. עונש הפסילה שהוטל על המערער יועמד על 14 שנה.

סיכום

10. סוף דבר – קבלנו את ערעור המדינה על הכרעת הדין, הרשענו את המערער בעבירות של הריגה וחבלה חמורה, והחמרנו בענישה שנגזרה עליו, כמפורט לעיל, כמתחייב מהרשעתו בעבירות הנוספות. ערעורו של המערער נדחה.

ש ו פ ט

השופט א' א' לוי:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט א' רובינשטיין:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן.

ניתן היום, ה' בחשון התשס"ח, (17.10.2007).

ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט


מעורבים
תובע: רזי סעת
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: