ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אלכסנדר פרצוב נגד היועץ המשפטי לממשלה :

בש"פ 8523/07

העורר:
אלכסנדר פרצוב

נ ג ד

המשיב:
היועץ המשפטי לממשלה

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בב"ש 10022/07 מיום 25.9.07 שניתנה ע"י כבוד השופט י' ענבר

בשם העורר: עו"ד ודים שוב; עו"ד דוד הלוי

בשם המשיב: עו"ד ג'ני קרמנב; עו"ד נילי גסר

בבית המשפט העליון

החלטה

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' ענבר) אשר דחה את בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטה על מעצרו עד לתום ההליכים בבקשה לקבוע כי הוא בר-הסגרה לאוקראינה.

רקע והליכים קודמים

1. העורר הוא אזרח ישראל, מאז עלה לישראל מאוקראינה בשנת 1999. ביום 27.2.07 הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה לקבוע כי העורר הוא בר-הסגרה לאוקראינה (ב"ש 9231/07 – להלן: בקשת ההסגרה). ביסוד בקשת ההסגרה החשד כי ביום 12.11.97 – בעיר דנפרופטרובסק שבאוקראינה – רצח העורר שוטר סיור. בגדרי ההליך האמור הורה בית המשפט המחוזי ביום 22.4.07 על מעצרו של העורר עד למתן החלטה בבקשת ההסגרה (ב"ש 9232/07, השופט י' ענבר). ערר על החלטת המעצר נדחה ביום 20.5.07 (בש"פ 3974/07, השופט א' א' לוי – להלן: ההחלטה בערר). נוכח התפתחויות שונות, עליהן נעמוד בהמשך, הגיש העורר ביום 27.5.07 בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר, אשר נדחתה ביום 4.6.07 (ב"ש 9560/07, השופט י' ענבר). בהמשך הדברים ביקש העורר לזמן מספר עדים מטעמו לדיון בבקשת ההסגרה. בקשה זו נדחתה ביום 21.6.07, ונגד החלטה זו הגיש העורר ביום 1.7.07 עתירה לבית משפט זה (בג"צ 5768/07 – להלן: העתירה). כפי העולה מההחלטה נושא הערר, הדיון בבקשת ההסגרה הסתיים, ואף הוגשו סיכומים בכתב, אלא שבית המשפט הדן בבקשת ההסגרה (השופט צ' סגל) הודיע לצדדים כי יעכב את מתן החלטתו בבקשת ההסגרה עד להכרעה בעתירה. ביום 20.9.07 הגיש העורר בקשה נוספת לעיון חוזר בהחלטת המעצר (ב"ש 10022/07). הבקשה נדחתה ביום 25.9.07 (השופט י' ענבר), ועל כך הערר שלפני. להשלמת הרקע העובדתי אציין, כי ביום 17.10.07, לאחר הגשת הערר ולאחר שהתקיים בו דיון, ניתן בבית משפט זה פסק דין הדוחה את העתירה על הסף.

את בקשתו לעיון מחודש בשאלת המעצר ביסס העורר על מספר נימוקים. נטען כי חלוף הזמן, הימשכות ההליכים, ופרק הזמן הצפוי עד למתן החלטה חלוטה בבקשת ההסגרה, מצדיקים את שחרורו של העורר ממעצר. עוד נטען כי התשתית הראייתית בבסיס בקשת המעצר נפגעה משמעותית. כפי הנטען, בקשת ההסגרה ובקשת המעצר התבססו – בכל הנוגע לתשתית להוכחת האישום – על עדויותיהם המפלילות של שני עדים. במכתב מיום 15.5.07 הודיעו רשויות החקירה באוקראינה כי אין בידם לאתר את אותם שני עדים. נוכח הודעה זו הגיש העורר את בקשתו הראשונה לעיון חוזר, אשר נדחתה, בין היתר, נוכח הנימוק כי סביר שיעלה בידי הרשויות באוקראינה לאתר את שני העדים. העורר טען כי מכיוון שבמשך החודשים שחלפו מאז חודש מאי לא עלה בידי הרשויות באוקראינה לאתר את שני העדים, ומכיוון שלא נמסר כל עדכון לגבי המאמצים לאיתורם, נשמט לחלוטין הבסיס הראייתי להוכחת האישום נגדו. העורר הוסיף כי עוד קודם לכן היתה התשתית הראייתית נגדו רעועה, נוכח ראיות שהציג עוד בדיון בבקשת המעצר, והן עדויות מוקלטות של שני העדים הטוענים כי עדותם הוצאה מהם בכוח ועדותו המוקלטת של עד נוסף מטעמו, המספק לו אליבי לשעת הרצח (להלן: עד האליבי). העורר הלין בנוסף על התנהלות הרשויות באוקראינה, אשר הודיעו ביום 15.6.07 כי אינן מצליחות לאתר את עד האליבי, כאשר התברר בדיעבד כי הוא נחקר במשטרה יום לאחר מכן. בנוסף, הוצגה עדות מוקלטת נוספת של עד האליבי לפיה בחקירתו זו הופעל עליו לחץ כדי שישנה את גרסתו. העורר טען כי התנהלות זו של הרשויות מחזקת את טענתו (שהוצגה עוד בדיון בבקשת המעצר) שלא יזכה למשפט צדק באוקראינה, ולכן אין להסגירו נוכח החשש לפגיעה בתקנת הציבור. העורר טען כי יש בידו להציע חלופת מעצר מתאימה בבית חברים ובתנאים מגבילים, וביקש את שחרורו לחלופת מעצר זו, ולחלופין כי ייערך בעניינו תסקיר מעצר.

2. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. בהתייחס לחלוף הזמן עמד בית המשפט המחוזי על ההליכים שנוהלו בבקשת ההסגרה, אשר שמיעתה למעשה הסתיימה, וההכרעה בה הושהתה עד למתן הכרעה בעתירה. בית המשפט קבע, כי הגם שחלפו שבעה חודשים מעת המעצר, אין לומר כי ההליכים מתארכים מעבר לסביר. הוסף כי גם אם תתקבל העתירה ויהיה מקום לשמוע עדים נוספים, יהיה זה אך בסוגיה המתוחמת של תקנת הציבור. בהתייחס לתשתית הראייתית ציין בית המשפט כי עיקר הטענות בהקשר זה כבר נדונו בהחלטות קודמות ונדחו. בהתייחס לטענות הנוגעות להתנהלות הרשויות באוקראינה, נקבע כי אלו אינן מטות את הכף לשחרור ממעצר והמקום לבררן הוא בדיון בבקשת ההסגרה. בית המשפט המשיך וקבע כי על יסוד מכלול הנתונים, נוכח כך שמיוחסת לעורר עבירת רצח המקימה חשש להימלטות, נוכח התקדמות הליכי ההסגרה, והתחייבותה הבינלאומית של המדינה בהתאם לאמנת ההסגרה, לא שוכנע כי האיזון בין האינטרס הציבורי והמשך המעצר, לבין ההגנה על חירותו של העורר – מצדיק את שקילת שחרורו ממעצר. נוכח מסקנתו זו לא מצא בית המשפט להורות על עריכת תסקיר מעצר.

טענות הצדדים

3. העורר חוזר בערר על טענותיו לפני בית המשפט המחוזי. העורר טוען כי גם אגב הליכי הסגרה, יש להימנע ככל הניתן מלהורות על מעצר ותחת זאת לנקוט בחלופת מעצר. לפיכך, נטען כי שגה בית המשפט משלא שקל כלל את חלופת המעצר, ומשלא הורה על עריכת תסקיר מעצר. בהתייחס לחלוף הזמן מדגיש העורר כי אם תתקבל בקשת ההסגרה הוא עתיד לערער לבית משפט זה, ומשכך, עתיד ההליך להימשך עוד זמן רב. בהתייחס למסוכנות הנשקפת ממנו טוען העורר כי בית המשפט התעלם מטענתו כי הרצח הנטען התרחש לפני עשר שנים, כי הוא עלה לישראל "שלא בהחבא", שירת שירות קרבי בצבא, התערה בחיי הקהילה מישראל ולא נזקף לחובתו כל רישום פלילי. כל אלה – לשיטת העורר – מחייבים את בחינתה של חלופת מעצר.

המדינה מתנגדת לערר. בהתייחס לתשתית הראייתית מציינת המדינה כי מרשויות האכיפה באוקראינה נמסר כי העדים טרם אותרו. המדינה מציינת כי מהרשויות באוקראינה נמסר שגם אם לא יאותרו העדים ולא יעידו במשפט, ניתן יהיה לקבל את הודעותיהם כראייה, בדומה לאפשרות לעשות כן בהתאם להוראת סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971 (נעיר בהקשר זה, כי העורר מצידו טוען כי הוראת הדין הרלוונטית באוקראינה מאפשרת לקבל הודעות כאמור כראייה, גם אם לא הוכח שאמצעי פסול הוא שמנע מן העדים להופיע למשפט, ומשכך, היא עומדת בניגוד להוראות האמנה האירופית לזכויות האדם, עליה מדינת אוקראינה חתומה). המדינה מוסיפה כי בהליך הסגרה על המבקש שחרור בערובה להראות קיומן של נסיבות חריגות מאוד על מנת להצדיק את שחרורו, ובמקרה הנוכחי לא הוצגו כאלה. עוד נטען בהתייחס לחלוף הזמן כי אין המדובר בהתמשכות בלתי סבירה של ההליכים, כי הדיון בבקשת ההסגרה נמצא לקראת סיום, וכי ככל שמתמשכים ההליכים גובר החשש להימלטות מהדין.

דיון והכרעה

4. סעיף 52(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: חוק המעצרים) קובע כי עצור רשאי לפנות בבקשה לעיון חוזר בעניין הנוגע למעצר "אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה". הוראות אלו ישימות גם במעצר אגב הליכי הסגרה (סעיף 1(ג) לחוק המעצרים). זוהי אפוא המסגרת המשפטית לבחינת טענותיו של העורר.

העורר טוען כי חלוף הזמן מהווה נסיבה לשחרורו ממעצר. בנקודת הזמן הנוכחית, אין בידי לקבל טענה זו. ההליך בעניינו של המבקש נמשך כשמונה חודשים והוא מצוי במעצר עוד מראשיתו של ההליך. עם זאת, אין לומר כי מדובר בפרק זמן בלתי סביר. נראה כי ההליך בעניינו של העורר התנהל בקצב ראוי ולעת זו, כאמור, הסתיים הדיון בבקשת ההסגרה, הוגשו סיכומים בכתב, ומשנדחתה העתירה, יש להניח כי ההחלטה בבקשת ההסגרה תינתן בזמן הקרוב. בצד האמור, ומבלי להידרש למכלול השיקולים הרלוונטיים למעצר בהליך הסגרה, די אם אציין כי העורר חשוד בביצועה של עבירת רצח, וכי קיים חשש (המובנה בהליכי הסגרה) שיימלט מן הדין, משום הצורך לנהל הליכי הסגרה. נוכח כל אלה, איני סבור כי בחלוף הזמן, בשים לב למועד הקרוב בו צפויה להתקבל החלטה בבקשת ההסגרה, יש כדי להצדיק עיון מחדש בהחלטת המעצר (השוו: בש"פ 4422/03 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 29.5.03) – להלן: עניין כהן).

העורר טוען כי אי איתורם של העדים על ידי הרשויות באוקראינה מאז חודש מאי – במשך כחמישה חודשים – מטה את הכף לשחרורו, שכן בכך נשמט הבסיס הראייתי לאישום נגדו. גם בעניין זה אין בידי לקבל את טענת העורר. ראשית אציין כי אין מדובר בנתון חדש המצדיק עיון מחדש, שכן הדברים התבררו עוד בבקשה הקודמת לעיון מחדש. כך בהחלטתו מיום 4.6.07, מציין השופט י' ענבר כי קשיים באיתור עדי תביעה הינם מעשה של יום יום גם בבתי המשפט שלנו, ואי איתורו של עד קודם לתחילת המשפט אינו אמור להוביל מיניה וביה לשחרור המבקש ממעצר. לכך יש להוסיף כי אכן, אין לשלול אפשרות כי העדים לא יאותרו בעתיד ולא יתייצבו להעיד במשפט. עם זאת, גם במצב דברים שכזה, לכאורה לא מן הנמנע כי עדויותיהם ישמשו כראייה (במסגרת עליה עמדנו לעיל). לפיכך – ומבלי לקבוע מסמרות קודם שהוכרעה בקשת ההסגרה לגופה – אין לומר בשלב הדיוני הנוכחי כי בעובדה נוספת זו יש כדי להביא לכרסום בתשתית הראייתית הנדרשת לבקשת ההסגרה, במידה המחייבת שחרור העורר ממעצר, בנקודת הזמן הנוכחית עובר להכרעה בבקשת ההסגרה.

העורר מעלה טענות הנוגעות להתנהלות הרשויות באוקראינה, המחזקות – לטעמו – את טענתו כי לא יזכה למשפט צדק באוקראינה, באופן המקים סייג להסגרתו נוכח פגיעה בתקנת הציבור (סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה, התשי"ד – 1954; להלן: חוק ההסגרה). טענה זו הועלתה עוד בדיון בבקשת המעצר. נקבע, הן על ידי בית המשפט המחוזי, הן על ידי בית משפט זה בהחלטה בערר, כי מקומה של הטענה הוא במסגרת הדיון בבקשת ההסגרה גופה. עם זאת נקבע, כי ניתן להעלות טענות הנוגעות לתנאי הסף והסייגים המנויים בחוק ההסגרה, אך הבחינה תהיה לכאורית בלבד, כדי שלא להפוך את הדיון בשאלת המעצר לדיון בבקשת ההסגרה (ראו פסקה 13 להחלטה בערר וב"ש 67/80 אורנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 500, 502 (1980), המצוטט שם). בהחלטה בערר הוסף בהקשר זה, כי לאותו שלב די בחומר שהוצג לעניין הביקורת לה נתונים גורמי אכיפת החוק באוקראינה מצדה של מועצת אירופה, ובנתונים המצביעים על שינויים משמעותיים שהתרחשו באוקראינה על מנת ליישר קו עם הסטנדרטים להם נדרשות החברות במועצת אירופה, כדי להקים את התשתית הלכאורית הנדרשת (פסקה 18). איני סבור שבנתונים הנוספים להם טוען העורר בבקשה שלפני, יש כדי לשנות מן המסקנה האמורה, ולהצדיק עיון מחדש בשאלת המעצר.

5. נוכח כלל האמור עולה, כי לא חל שינוי נסיבות שהצדיק את קבלת הבקשה לעיון חוזר, ומשכך, דין הערר להידחות. בנסיבות אלה, גם לא מצאתי שיש להורות על הכנת תסקיר מעצר. אציין בשולי הדברים, כי אין מקום שאדרש לנתונים שונים שהציג העורר כראייה לכך שלא יימלט מן הדין ושאינו מסוכן, ובהם העובדה שיצא מאוקראינה "שלא בהחבא", שירותו הצבאי והתערותו בחברה בישראל. נתונים אלה הוצגו עוד בדיון בבקשת המעצר, ואינם בבחינת "עובדות חדשות". עם זאת אוסיף בהקשר זה, כי החשש עליו עמד בית משפט זה בהחלטה בערר, כי העורר ינצל את שחרורו ממעצר להימלטות מן הדין נוכח חרב האיום הפלילי המונפת על צווארו, מתעצם בעת הנוכחית, עת הסתיים הדיון בבקשת ההסגרה, ויש להניח כי הכרעה בה תתקבל בתקופה הקרובה (השוו: בש"פ 5648/92 אנטר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3) 494, 499 (1992); עניין כהן).

סוף דבר – הערר נדחה.

ניתנה היום, ו' בחשון התשס"ח (18.10.2007).

ש ו פ ט


מעורבים
תובע: אלכסנדר פרצוב
נתבע: היועץ המשפטי לממשלה
שופט :
עורכי דין: