ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין וופיק חג-יחיא נגד מדינת ישראל :

ע"פ 8676/07

המערער:
וופיק חג-יחיא

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

תאריך הישיבה: ט' בחשון התשס"ח (21.10.07)
בשם המערער: עו"ד שועאע מנצור
בשם המשיבה: עו"ד מיטל בוכמן-שינדל

בבית המשפט העליון

החלטה

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו, בגדרו נדחתה בקשת המערער לעיכוב עונש מאסר בפועל שהוטל עליו בת.פ. 1105/07 בבית משפט השלום בכפר-סבא.

רקע וטענות הצדדים

1. בית משפט השלום בכפר-סבא (כבוד השופטת ק' רג'יניאנו) הרשיע את המערער ביום 28.8.07 בהחזקת סם שלא לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג – 1973; נהיגה בזמן פסילה, עבירה לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961; ונהיגה ללא ביטוח, עבירה לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל – 1970. ביום 25.9.07 גזר בית משפט השלום על המערער עונש מאסר בפועל בן 24 חודשים (ולצידו עונשי מאסר על תנאי, פסילה מלקבל רשיון נהיגה וקנס, שאינם רלוונטיים לבקשה שלפני). כן הופעל עונש מאסר על תנאי בן 12 חודשים שהיה תלוי ועומד נגד המערער, לאחר שהורשע בעבר באחזקת סמים. בית המשפט קבע כי שני המאסרים ירוצו "בחופף ובמצטבר", כך שתקופת המאסר הכוללת לריצוי בפועל הועמדה על 32 חודשים. במועד שימוע פסק הדין נדחתה בקשת המערער לעיכוב ביצוע עונש המאסר. נקבע כי חלק הארי של גזר הדין מורכב ממאסר על תנאי של 12 חודשים שהופעל, ומשכך, המערער ידע שהוא צפוי למאסר בפועל. נוכח החלטת בית משפט השלום החל המערער מרצה את עונש המאסר. על פסק הדין (הן על ההרשעה, הן על חומרת העונש) הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (ע"פ 71795/07). עם הערעור התבקש עיכוב ביצוע עונש המאסר (ב"ש 93387/07). ביום 8.10.07 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ש' שוחט) את הבקשה. בהחלטתו עמד בית המשפט על השיקולים לעיכוב ביצוע עונש מאסר שנקבעו בפסיקה, וקבע כי אלה תומכים בדחיית הבקשה. נקבע כי העבירות בהן הורשע המערער הן חמורות, כי הוטלה עליו תקופת מאסר משמעותית, וכי נוכח עברו הפלילי של המערער, אין לקבל את טענתו כי ניהל אורח חיים נורמטיבי עובר להרשעתו. בית המשפט בחן בנוסף את סיכויי הערעור וקבע כי אלה אינם מטים את הכף להעתרות לבקשה. נוסף לאלה עמד בית המשפט על כך שהמערער כבר החל את ריצוי מאסרו, ובמצב דברים שכזה נדרשים טעמים מיוחדים כדי להצדיק את עיכוב ביצוע המאסר, שמשמעותו קטיעת ריצוי עונש המאסר. מכאן הערר שלפני.

2. לטענת המערער, עיכוב ביצוע עונש המאסר נחוץ כדי למנוע מצב בו יסיים את ריצוי עונשו או חלק ניכר ממנו טרם יתקיים דיון בערעור. נטען כי בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241 – להלן: עניין שוורץ) יש לעכב את ריצוי עונש המאסר. נטען כי העבירות בהן הורשע המבקש לא היו כרוכות באלימות, ולכן יש לסווגן כעבירות כלכליות; כי אין חשש שהמערער יימלט מהדין שכן היה משוחרר בתקופת המשפט, וכי סיכויי הערעור – המכוון גם נגד ההרשעה – טובים.

המדינה מתנגדת לערעור. נטען כי מקום בו הוחל בריצוי עונש המאסר יש להורות על עיכוב ביצוע העונש – ועל שחרור מן המאסר – רק בהתקיים טעמים מיוחדים, אשר לא מתקיימים במקרה הנוכחי. הוסף כי העונש שהוטל אינו קצר, וסיכויי הערעור – הן בהתייחס להרשעה, הן בהתייחס לגזר הדין – נמוכים.

בדיון שנערך לפני ביום 21.10.07 עדכנו הצדדים כי הערעור נקבע לדיון בבית המשפט המחוזי ביום 31.1.08.

דיון והכרעה
3. השיקולים לדחיית ביצועו של עונש מאסר שהושת על מי שהורשע בדין נמנו בפסק הדין בעניין שוורץ. נקודת המוצא הינה כי על בית-המשפט להפעיל את שיקול דעתו באופן המביא בחשבון את האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של המאסר, עוד בטרם בירור הערעור, אך עליו להקפיד עם זאת כי מימוש אינטרס זה אינו פוגע במבקש ובזכויותיו במידה העולה על הנדרש. לשם כך, על בית-המשפט לבחון, בין היתר, את התקיימותם של הקריטריונים הבאים: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שהושתה על הנאשם; טיב סיכויי הערעור והצלחתו, והאם הערעור מכוון נגד חומרת העונש בלבד; עברו הפלילי של הנאשם והתנהגותו במהלך המשפט; וכן נסיבות אישיות המיוחדות לכל נאשם ונאשם (ראו גם ע"פ 5741/04 יקירביץ' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.9.04); ע"פ 37/07 פרג' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.2.07)). בצד אלה נפסק, כי מקום בו הוחל בריצוי עונש המאסר, נדרשים טעמים מיוחדים כדי להצדיק את עיכוב ביצוע העונש, שמשמעותו קטיעת ריצוי עונש המאסר (ע"פ 3162/07 עזריה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.4.07) פסקה 6).

4. עיקר טענות המערער מתייחסות לסיכויי הערעור. הודעת הערעור אינה מכוונת כלפי הרשעת המערער בעבירות של נהיגה בזמן פסילה וללא ביטוח, בהן הורשע על סמך הודאתו. עם זאת, לטובת המערער מוכן אני להניח כי לו היה מורשע רק בעבירות אלה, לא היה מוטל עליו עונש מאסר בפועל. לפיכך, אבחן את סיכויי הערעור בהתייחס להרשעת המערער בעבירת החזקת הסם.

5. כתב האישום ייחס למערער החזקת סם שלא לצריכה עצמית, לאחר שבמכונית בה נהג נמצאה שקית נייר ובתוכה סמים. הסמים אותרו על ידי שוטרים שערכו חיפוש ברכב, בעקבות מידע מודיעיני שהגיע למשטרה. במהלך הדיון הודה המערער בשרשרת הסם ובכך שהטבליות שנתפסו ברכבו הם סמים מסוכנים (עמ' 1 לפסק הדין, ש' 21 – עמ' 2, ש' 2), אך טען כי הרכב היה פתוח והסמים "הושתלו" במכונית. עוד ביקש המערער כי שקית הנייר בה נמצא הסם תוצג לבית-המשפט, על מנת שיתרשם מגודלה. בהמשך המשפט, לאחר שהמערער סיים להעיד, הודיעה המדינה כי הסם נעלם, ולא ניתן להגישו לבית המשפט. נוכח כך, ביקש המערער לחזור בו מהודאתו האמורה. בית המשפט דחה את הבקשה. הוסבר כי הטענה הממשית היחידה שבפי המערער התייחסה לבקשתו כי השקית תוצג לפני בית המשפט, כי לחזרה מן ההודאה אין קשר לעניין זה (עמ' 8, ש' 11 – 15), וכי אי הצגת הסמים לא פגעה בהגנת המערער. עם זאת, לבקשת המערער, נוכח אובדן הסם, התיר בית המשפט לחקור את מומחה הזיהוי הפלילי של המשטרה, אשר זיהה את החומר שנמצא כסם מסוכן (ואשר בשלב קודם ויתר המערער על זימונו לעדות). לגופם של דברים, נקבע כי מן העובדות שאינן שנויות במחלוקת קמה חזקה שבעובדה כי המערער החזיק בסם, שכן זה היה בשליטתו ובפיקוחו. על סמך העדויות שנפרשו לפניו, קבע בית המשפט כי המערער לא הקים ספק סביר בקיום החזקה, וכי אין לקבל את טענתו כי הסמים "הושתלו" במכונית. בהקשר זה ראה בית המשפט לאמץ את עדויות השוטרים ודחה את עדותו של המערער. בית המשפט הוסיף וקבע כי לא ניתן לקבוע בוודאות מה היה גודל השקית בה היו הסמים (שכן המוצג אבד) אולם על סמך עדויות השוטרים נקבע כי המערער יכול היה להבחין בשקית אילו הונחה על ידי אחר.

בגזר הדין עמד בית המשפט על עברו הפלילי של המערער, הכולל הרשעות בעבירות התפרצות, תקיפת שוטר, החזקת נשק שלא כדין, החזקת סמים, ואיומים. בנוסף, המערער ריצה עונש מאסר בפועל בן שישה חודשים בגין הרשעתו בעבירות הסמים, ותלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בן 12 חודשים, בר הפעלה. בית המשפט ציין כי לא הוצג כל נימוק שיצדיק את הארכת התנאי תחת הפעלתו. עוד עמד בית המשפט על החומרה הגלומה בעבירות בהן הורשע המערער – הן עבירות הסמים, הן העבירות של נהיגה בזמן פסילה וללא ביטוח.

בהודעת הערעור טוען המערער נגד דחיית טענות ההגנה שהציג. נטען כי אלה מקימות ספק סביר בכך שהחזיק בסמים. עוד נטען כי די באובדן הסם כדי להקים את אותו ספק. בהתייחס לגזר הדין טוען המערער כי היה על בית המשפט להורות על עריכת תסקיר מאסר בעניינו, כי העונש שהוטל עליו חמור יתר על המידה, בשים לב לנסיבותיו האישיות ואורח החיים הנורמטיבי שהוא מנהל, וכי לא היה מקום להפעיל את עונש המאסר על תנאי.

בבחינת הטענות בערעור על רקע פסק הדין, אין לומר כי סיכויי הערעור מטים את הכף לדחיית ביצוע עונש המאסר. אין בידי לקבוע מסמרות בעניין זה אשר יתברר על ידי ערכאת הערעור, אך ניתן לומר כי המשוכה שעל המערער לעבור היא גבוהה. בית משפט השלום דחה את גרסת המערער כי הסמים הושתלו במכונית, לאחר שמצא את עדותו לא מהימנה, וראה לאמץ את עדויות השוטרים. בשים לב להלכה לפיה ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות מסוג זה (השוו: ע"פ 9604/04 כריכלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.9.07) פסקה 12 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש), יש קושי לקבוע כי סיכויי הערעור בהקשר זה הם טובים. גם טענת המערער כי אובדן הסם מחייב את זיכויו, מעוררת קושי, שכן המערער, כאמור, הודה עוד קודם לכן בקיום הסם ובשרשרת הסם, ולכן נראה לכאורה כי צדק בית משפט השלום כשקבע כי הדבר לא פגע בהגנתו. בהתייחס לגזר הדין, הרי נוכח השיקולים עליהם עמד בית משפט השלום, ובהם החומרה הגלומה בעבירות סמים, ועברו הפלילי של המבקש, הסיכוי להפחתה משמעותית בעונש – שתביא לכך שתקופת המאסר (גם אם תמצא ערכאת הערעור להפחיתה) תסתיים עוד קודם להכרעה בערעור – אינו גבוה. בפרט, כאשר העונש שהוטל על המערער כולל הפעלה של מאסר על תנאי (ובהקשר זה אעיר, כי טענת המערער כי לא היה מקום להפעיל את עונש המאסר על תנאי, אלא להאריכו, מעוררת קושי של ממש, ולו משום שהדבר מחייב שלא להטיל על המערער עונש מאסר בגין הרשעתו הנוספת – ראו סעיף 56 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977; רע"פ 4300/07 נאצר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.5.07)).

6. בצד האמור אוסיף, כי תקופת המאסר שהוטלה על המערער אינה קצרה, ואף כוללת, כאמור, הפעלה של עונש מאסר על תנאי. בנוסף, החומרה הגלומה בעבירות הסמים בהן הורשע המערער היא רבה (השוו: בש"פ 3220/02 כפיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.4.02)), ולחובתו הרשעות קודמות, כולל בעבירות סמים. שיקולים אלה אף הם תומכים בדחיית הבקשה לעיכוב ריצוי עונש המאסר. בטענת המערער כי מכיוון שהיה משוחרר במהלך המשפט, אין חשש שיימלט מהדין ולא נשקפת ממנו מסוכנות, אין כדי לשנות את המסקנה האמורה.

7. סוף דבר – נוכח המסגרת הנורמטיבית עליה עמדנו, לא מצאתי כי שגה בית המשפט המחוזי עת דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע המאסר, ומשכך, דין הערעור להידחות.

ניתנה היום, י"א בחשון התשס"ח (23.10.07).

ש ו פ ט


מעורבים
תובע: וופיק חג-יחיא
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: