ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שלום איבגי נגד מדינת ישראל :

בש"פ 8534/07

העורר:
שלום איבגי

נ ג ד

המשיבה
מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב בב"ש 93099/07 מיום 8.10.07 שניתנה על ידי השופט ג' נויטל

בבית המשפט העליון

החלטה

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (כבוד השופט ג' נויטל) בגדרה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1. זו תמציתו של כתב האישום אשר הוגש לבית המשפט המחוזי: ודים קוסטנקו (להלן: "המתלונן") היה נשוי לטטיאנה קוסטנקו (להלן: "טטיאנה"), והתגורר עמה בדירה בבת-ים (להלן: "הדירה"). בחודש אוגוסט 2007 נפרדו המתלונן וטטיאנה והמתלונן עזב את דירתם המשותפת. בסמוך לאחר מכן עברה אולגה בוביס (להלן: "אולגה") בתה של טטיאנה, להתגורר עמה. באותה עת היה העורר בן זוגה של אולגה. ביום 23.8.07 הגיע המתלונן כשהוא בגילופין ולבוש בתחתוניו בלבד אל הדירה, ודרש לקבל את חפציו האישיים ואילו העורר ואולגה מסרו לו אותם, הדפו אותו וסגרו את דלת הדירה. סמוך לאחר מכן צלצל המתלונן שנית בפעמון הדלת, ובתגובה איים עליו העורר כי הוא "יגמור אותו" והמתלונן עזב. סמוך לאחר מכן נטל העורר סכין מטבח וירד לרחוב על מנת לחפש את המתלונן. כשהבחין במתלונן, התקרב לעברו, הניף את הסכין והתרה בו: "בן זונה, תעוף מפה" ולאחר מכן נטל העורר אבן והשליכה לעבר המתלונן. בהמשך, הניף העורר את הסכין שוב, רץ לעבר המתלונן ודקר אותו בבטנו. כתוצאה מהדקירה נגרמו למתלונן פגיעות חמורות והוא אף נותח לצורך כריתת מעי. בגין האמור יוחסה לעורר עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

2. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים. לבקשת העורר הורה בית המשפט (כבוד השופט צ' גורפינקל) ביום 28.8.07 על הגשת תסקיר מעצר. תסקיר כאמור הוגש ביום 16.9.07, ובגדרו נבחנה חלופת מעצר אותה הציע העורר, בדמות מעצר בית בבית הוריו. התרשמותו של קצין המבחן הייתה כי מאחר וזהו מעצרו הראשון, מתקשה העורר להתמודד עם תנאי המעצר והוא שרוי במצוקה נפשית. עם זאת, נוכח התרשמותו כי הוריו של העורר יתקשו לפקח עליו והעובדה כי בית הוריו נמצא באותה העיר בה מתגורר המתלונן, לא ראה קצין המבחן להמליץ על שחרור העורר לחלופה שהציע. לבקשת העורר, הורה בית המשפט (כבוד השופט ג' נויטל) ביום 17.9.07 על הגשת תסקיר משלים לצורך בחינת חלופה נוספת, ותסקיר כאמור הוגש ביום 24.9.07. החלופה שנבחנה בתסקיר זה היתה מעצר בית בבית דודתו של העורר בבני ברק ובפיקוחה, בצירוף פיקוח של שתיים מאחיותיו. קצין המבחן, על אף שהתקשה להעריך אם יוכל העורר לשמור על תנאי מעצר הבית לאורך זמן, המליץ על שחרורו לחלופה שהציע, וזאת לאחר שהתרשם לחיוב מהמפקחות שהוצעו.

בית המשפט המחוזי הורה, ביום 8.10.07, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה לאשמתו של העורר בביצוע המעשים המיוחסים לו, וכן כי מתקיימות עילות מעצר סטאטוטוריות של מסוכנות וחשש לשיבוש הליכי משפט, שכן לטענת המשיבה, שטף העורר את שאריות הדם מן הסכין לאחר הדקירה. נוכח האמור, נקבע כי לא ניתן להשיג את מטרות המעצר באמצעי שפגיעתו בחירות העורר פחותה.

3. מכאן הערר שלפני, בגדרו משיג העורר על הקביעה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לו. לחלופין הוא טוען, כי ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות חלופת המעצר השניה אותה הציע. לגרסתו של העורר, המתלונן הוא שניתר עליו, כאשר הסכין שביד העורר היתה שלופה וכך נחבל. בא כוח העורר מציין כי לעורר אין עבר פלילי וזו הסתבכותו הראשונה בפלילים; כי מסוכנותו של העורר – אם אכן קיימת – הינה קונקרטית ואינה כלפי כולי עלמא; כי מן העורר לא נשקפת סכנה לשיבוש הליכי משפט, וראיה לכך הינה העובדה שמסר את הסכין למשטרה כשנתבקש; כי מטרתו בשטיפת הסכין לא הייתה לשבש הליכי משפט כי אם ליטול את הסכין עמו למקרה שיפגוש בעורר שוב. לבסוף, מציע העורר תוספת של איזוק אלקטרוני. המשיבה מתנגדת לערר, מטעמיו של בית המשפט המחוזי.

4. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות. גרסתו של העורר היא כאמור, כי המתלונן הוא שניתר לעברו, בעוד הסכין שלופה בידו, וכך נדקר. לדברי המתלונן, הוא חש כי הסכין "התחככה לו [למתלונן] בחולצה", ראה רק מעט דם על קצה הסכין וסבר כי המתלונן "רק נשרט" (עמ' 3-2 להודעת העורר). גרסת המערער אינה מתיישבת עם גרסתו של המתלונן, לפיה העורר הוא שרץ לעברו ודקר אותו (עמ' 1 להודעתו של המתלונן), או עם הנזקים הכבדים אשר נגרמו למתלונן, המצביעים על כך שהסכין ננעצה עמוק בבטנו. גרסתו של העורר לגבי ההתרחשויות תבחן בבוא העת, במשפטו, אך לעת הזו שוכנעתי כי קיים סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות שיוחסו לו, ולא מצאתי כי קיימות על פני הדברים פרכות מהותיות וגלויות לעין בחומר הראיות לכאורה. (השוו: בש"פ 1001/99 קורנבליט נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.2.99); בש"פ 696/04 סבייח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.2.04)). לא מצאתי אפוא יסוד להתערב בניתוח המפורט של הערכאה הדיונית בהקשר זה.

העבירה המיוחסת לעורר מקימה עילת מעצר סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1966 (להלן: "חוק המעצרים") ומעידה על מסוכנותו לא רק כלפי המתלונן, כי אם כלפי הציבור בכלל. נפסק לא אחת בבית משפט זה כי כחלק מהמגמה למגר את שקרוי "תת-תרבות הסכין", הכלל הוא כי מי שקיימות לגביו ראיות לכאורה להוכחת מעשה דקירה, לא ניתן יהיה – בדרך כלל – לאיין את מסוכנותו באמצעות חלופת מעצר, אלא בנסיבות חריגות. ראו לעניין זה דברי השופט מ' חשין:

"נמצא לנו כי תת-תרבות הסכין החלה לפשות במקומותינו בשנים האחרונות, ומספר האירועים בהם משמשת סכין לפתרונם של חילוקי דעות, כביכול, מתרבה והולך. דומה התופעה בעיני לחיידק שצנח אל כדור הארץ ממקומות רחוקים בחלל. בני אדם שעל פני כדור הארץ אין בגופם חיסון טבעי כנגד אותו חיידק, והמגיפה פושה במחנה. מחובתם של בתי המשפט, כך דומה עלי, להעלות את תרומתם לחיסון האוכלוסיה מפני אותו חיידק רע שאנו ניגפים בפניו, ודרך אחת היא להודיע ברבים וידעו הכל: בהעדר נסיבות יוצאות דופן במיוחד, מי שיעשה שימוש בסכין לפגיעה בחברו, דינו יהיה מעצר עד תום ההליכים. זה הכלל..." (בש"פ 2181/94 איליה מיכאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.4.94); ראו גם: בש"פ 2453/05 חטיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.3.05; בש"פ 4162/06 אלמו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.5.06)).

וראו אף דברים שנאמרו על ידי השופטת א' חיות:

"אכן כן, מי שקיימות לגביו ראיות לכאורה כי עשה שימוש בנשק הסכין פעם אחת, לא ניתן לסמוך עליו שלא יחזור וייעשה שימוש כזה פעם נוספת" (בש"פ 5443/03 חמודה לובאני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.03)).

לא מצאתי כי במקרה שלפני מתקיימות אותן נסיבות יוצאות דופן אשר יצדיקו שחרורו של העורר לחלופת מעצר. אכן, לזכות העורר עומדים גילו הצעיר ועברו הנקי. כמו כן התסקיר מצביע על מצוקת העורר בשל מעצרו. יחד עם זאת, ההלכה היא כי החומרה שבעבירות הסכין, והמסוכנות הנשקפת מפעולות מעין אלה לשלום הציבור מכריעה את הכף (בש"פ 9354/05 חג'אג' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.8.05)). על פי המיוחס לו בכתב האישום, נטל העורר סכין מטבח באורך 30 ס"מ ויצא את ביתו כשהוא מחפש אחר המתלונן. לכשנמצא המתלונן, דקר אותו העורר דקירה כה עמוקה עד כי מעיו יצאו מגופו והוא נזקק לניתוח. לא זו אף זו, העורר לא הושיט יד לעזרת המתלונן ולא הזעיק עזרה רפואית כי אם המשיך בשגרת יומו.

נוכח השתלשלות האירועים כפי שהיא מצטיירת בשלב זה – המעידה על מסוכנות פורצת גבולות כהגדרת בית המשפט המחוזי – אין לפנינו נסיבות המצדיקות נאשם בעבירת דקירה לחלופת מעצר (השוו: בש"פ 3534/04 אג'באריה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.4.04)). עוד אציין, כי גם המלצת שירות המבחן לא ניתנה ללא הסתייגות. קצין המבחן מציין בתסקיר כי אי-השתלבותו של העורר במסגרות שונות עשויה "לנבא קושי לשמור על תנאי מעצר בית לאורך זמן". בין כך ובין אחרת, נוכח השיקולים עליהם עמדתי, לא אוכל לאמץ – בנסיבות העניין – את המלצת שירות המבחן.

אשר על כן, הערר נדחה.

ניתנה היום, י"א בחשון התשס"ח (23.10.07).

ש ו פ ט


מעורבים
תובע: שלום איבגי
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: