ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שלומי קדם נגד מדינת ישראל :

בש"פ 8403/07

העוררים:
1. שלומי קדם

2. ניר עמיר

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי באר-שבע בב"ש 2151/07 מיום 26.9.0 שניתנה על ידי השופט א' יעקב

בבית המשפט העליון

החלטה

1. לפני ערר על מעצר העוררים עד תום ההליכים. העובדות העומדות ברקע הערר הן אלה: תאגיד אל"ה (תאגיד איסוף מיכלי משקה בע"מ) הוקם בשנת 2001 לפי חוק הפיקדון על מיכלי משקה התשנ"ט-1999 והוא מספק שירות לציבור בתחום איסוף מיכלי משקה, החזר פקדונות ומחזור מיכלי משקה (להלן:"אל"ה"). בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי נטען, כי שלומי קדם וניר עמיר (להלן: "העורר 1" ו"העורר 2" בהתאמה או "העוררים") עסקו באיסוף, רכישה ומיון של בקבוקים ופחיות והעברתם לאל"ה על מנת לקבל עבורם את דמי הפיקדון כשבמקביל אליהם, ולעיתים תוך שיתוף פעולה עימם, פועלים שני נאשמים נוספים, בני-הזוג שלומי ושנטל ביטון (להלן:"שלומי" ו"שנטל" בהתאמה) בתחום האיסוף, הרכישה והמיון. על פי הנטען בכתב האישום, בין השנים 2007-2003 פעלו העוררים, שלומי ושנטל להצגת מצגים כוזבים בפני אל"ה באשר למספר הבקבוקים והפחיות שהביאו לאתר, על מנת לזכות במרמה בהחזר דמי הפיקדון ותשלומי בונוס גבוהים. לשם כך, נטען, קשרו הארבעה קשרים פליליים עם אנשים נוספים, וביניהם, שלושת הנאשמים הנוספים בכתב האישום, ויקטור סוסן, דניס רנגביץ' וטוביה בור (להלן:"ויקטור" "דניס" ו"טוביה" בהתאמה), כאשר במסגרתם של קשרים אלה איימו, סחטו באיומים ובכוח, חטפו לשם סחיטה, כלאו אדם, הציתו רכוש, גרמו חבלות במזיד לכלי רכב, שילמו שוחד, הציגו מצגים כוזבים בכתב ובעל-פה על מנת לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גרמו לרישומים כוזבים במסמכי תאגיד ולהפרת אמונים בתאגיד וקיבלו במרמה בנסיבות מחמירות מיליוני שקלים שחולקו בינם לבין צדדים אחרים לקשר הפלילי.

כתב האישום כולל שמונה אישומים, שבעה מהם רלוונטיים לעוררים שלפנינו ועל עיקריהם נעמוד להלן. באישום הראשון נטען, כי העוררים ואחרים קשרו קשר לקבל מאל"ה במרמה ובנסיבות מחמירות החזר דמי פיקדון ובונוסים שאינם מגיעים להם עבור בקבוקים ופחיות שכלל לא יגיעו למחזור, או שהסדר החזר הפיקדון אינו חל עליהם. במסגרת הקשר ולשם קידומו, פנו פעמים רבות לבקרים שעבדו באתר המיחזור של אל"ה באשדוד (להלן:"האתר") – שתפקידם לספור את מספר השקיות שמגיעות לאתר ואת מספר הבקבוקים או הפחיות בתוכם – וקשרו עימם קשר באמצעים פסולים למעול בתפקידם ולרשום דו"חות ספירה כוזבים. על פי הנטען, העוררים ושותפיהם נהגו למלא את השקיות במספר בקבוקים או פחיות קטן מהנדרש וכן הוסיפו לשקיות אלה פחיות ובקבוקים שאינם מיועדים למחזור. בנוסף, נהגו לרשום תעודות משלוח כוזבות, בהן נרשם מספר שקיות גדול מזה שנשלח מטעם לאתר. לצורך פעולתם זו, קשרו העוררים ואחרים קשר עם נהגים שעבדו בחברות ההובלה שהובילו את השקיות לאתר (להלן:"חברות ההובלה"), איימו על חלקם ובמקרים מסוימים אך הבטיחו להם תמורה כספית על מנת שהנהגים ישתתפו ברישום תעודות המשלוח הכוזבות. העוררים ושותפיהם אף נקטו צעדים על מנת לוודא, שהמרמה בה עסקו לא תתגלה, וסייעו בסילופן של הבדיקות המדגמיות הנערכות, על פי נוהל, בכניסה לאתר. במעשיהם אלה, כך על פי המיוחס, גרמו העוררים לאל"ה לשלם להם דמי פיקדון ובונוסים על פי דו"חות ספירה כוזבים.

באישום השני נטען, כי העוררים קשרו עם נהגים מחברות ההובלה קשר שמטרתו לגנוב שקיות מלאות בקבוקים ופחיות ממשאיות שהופקדו אצל הנהגים על ידי לקוחות אחרים. הנהגים גנבו מתוך המשאיות בקבוקים ופחיות, ומסרו אותם לעוררים תמורת תשלום. בכך, יצרו חוסר במשאיות לעומת האמור בתעודות המשלוח לאתר. מעשים אלו נעשו, בין היתר, באמצעות העברת שוחד לידי הבקרים. בהמשך, הכניסו העוררים את הפחיות והבקבוקים הגנובים לשקיות הרשומות על שמם, שלחו אותם למחזור באתר מטעמם, וקיבלו עבורם דמי פיקדון ובונוס. כתוצאה ממעשים אלה, שילמה אל"ה, מחד, עבור בקבוקים ופחיות שכלל לא הגיעו למחזור, ומאידך, שילמה לעוררים כסף שכלל לא אמור היה להגיע לידיהם. בנוסף, גרמו העוררים לרישום כוזב במסמכי תאגיד אל"ה.

האישום השלישי מתייחס לעורר 1 בלבד, ומגולל פרשה חמורה של מתן שוחד לאחד הבקרים באל"ה. על פי כתב המיוחס, יזם שלומי פגישה עם אברהם צפניה (להלן:"המתלונן") אשר עבד באותה תקופה כבקר באל"ה, נתן לו 500 ש"ח דמי שוחד והציע לו תשלום נוסף של 12,000 ש"ח בתמורה לכך שהמתלונן ירמה בספירת הבקבוקים במסגרת עבודתו כבקר. בהמשך, ספג המתלונן עוד הטרדות ואיומים רבים מידיו של שלומי, אולם סירב לשתף עמו פעולה. בשלב זה, קשרו העורר ואחרים קשר לסחוט בכוח ובאיומים את המתלונן על ידי חטיפתו והפעלת אלימות כלפיו. ביום 20.9.06 התקשר שלומי למתלונן ונדבר להיפגש עמו. לכשהגיע המתלונן למקום המפגש המוסכם, פגש בשלומי, בעורר ובאחרים ברכב השייך לעורר. לבקשת שלומי, עלה המתלונן לרכב, כשבמהלך הנסיעה צעק עליו העורר, הטיח בו עלבונות ואיים עליו. בקשותיו של המתלונן מיתר הנוכחים ברכב, והעורר ביניהם, כי יאפשרו לו לרדת מהרכב לא נענו, והעורר – אשר על פי הנטען, נהג ברכב – אף האיץ את מהירות נסיעתו. בכך, כלאו העורר ויתר הנוכחים ברכב את המתלונן בניגוד לרצונו. בהמשך, הביאו העורר ויתר הנאשמים את המתלונן למקום עליו הוסכם מראש, ושם המשיכו במסכת האיומים שהלכה והחריפה. לבסוף, הסכים המתלונן בלית ברירה לעזוב את עבודתו באל"ה ולעבוד עבור שלומי. למחרת, נמנע המתלונן מלהתייצב לעבודתו, ועשה כן רק לאחר שכנועים רבים מצד הממונים עליו.

באישום הרביעי מתוארת פרשת הפעלתו של סוכן סמוי באתר אל"ה באשדוד שנועדה לחשוף את העבירות המתוארות בכתב האישום. על פי הנטען, סמוך לאחר שהחל הסוכן לעבוד כאחראי בקרים, קשרו העוררים ואחרים קשר לאלץ את הסוכן לשתף עימם פעולה בהטיית ספירת הבקבוקים לטובתם בדרך של סחיטה באיומים ופגיעה ברכושו. במסגרת הקשר, נוקבו צמיגי מכוניתו של הסוכן והוא קיבל שיחות טלפוניות מאיימות. באישום החמישי נטען, כי העוררים ואחרים קשרו קשר לגרום נזק למכוניתו של הסוכן וכי במסגרת קשר זה הוצת רכבו של הסוכן. באישום השישי נטען, כי לאחר שנמצאו חוסרים רבים במשאיות שהגיעו מהעוררים ומן הנאשמים אחרים, הוחלט כי המשאיות שיגיעו מהם יועברו לפריקה ובקרה במרכז המחזור בחיפה ולא באתר באשדוד (להלן:"ההחלטה"). כאשר נודעה החלטה זו לעוררים, הם שוחחו ביניהם על הצורך לפעול לשינויה בדרכים אלימות. בסמוך לאחר מכן, קשרו העוררים ואחרים קשר שמטרתו לסחוט באיומים את מנהל אתר אל"ה באשדוד (להלן:"המנהל") על מנת להביא לביטול ההחלטה. במסגרת הקשר, קיבל המנהל איומים לפגיעה בבנותיו. לבסוף, באישום השביעי נטען, כי במהלך מעצרו לצורכי חקירה הטריד העורר 2 עד בפרשה.

2. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרם של העוררים, שלומי, שנטל, ויקטור, דניס וטוביה עד לתום ההליכים. בהחלטת ביניים מיום 27.8.07 הורה בית המשפט המחוזי על שחרורו של טוביה בתנאים מגבילים. ויקטור ודניס נעצרו עד לתום ההליכים בהחלטתו של בית משפט זה מיום 3.9.07 (בש"פ 7310/07, השופט י' אלון. להלן: בש"פ 7319/07). העוררים שלפנינו ושלומי נעצרו עד להחלטה אחרת בהחלטת ביניים של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ב' אזולאי) ונשלחו לקבלת תסקירי מעצר של שירות המבחן. נקבע, כי עד להחלטה אחרת שנטל לא תיעצר ותנאי השחרור שנקבעו לה בהחלטות שקדמו להגשת כתב האישום יעמדו בעינם.

3. שירות המבחן פרש בתסקירו את התלבטותו באשר לסיכון הנשקף מן העורר 1 והעריך, כי לנוכח העדר הרשעות קודמות והמסגרת המשפחתית הנורמטיבית בה גדל רמת הסיכון בהתנהגותו כלפי הסובבים אותו קטנה יחסית. עוד התרשם שירות המבחן, כי במסגרת המעצר, נתון העורר 1 למתחים ולחצים רגשיים העשויים לדרדר את מצבו. נוכח אלה סבר שירות המבחן כי יש מקום לשחרר את העורר למסגרת שתוכל להוות עבורו מקור להצבת גבולות התנהגותיים ברורים במקביל לתמיכה רגשית. שירות המבחן התרשם כי הוריו של העורר 1 יוכלו למלא פונקציות אלה, והמליץ על שחרורו לחלופת מעצר בביתם תוך העמדתו לפיקוח של שירות המבחן. באשר לעורר 2 ציין שירות המבחן, כי מדובר באדם צעיר אשר מגיל צעיר מתפקד, בפועל, כראש משפחתו. בגין כך סבר שירות המבחן, כי דפוסי התנהגותו עלולים להפחית באופן מסוים רמת השפעה של גורמים חיצוניים להתנהגותו בנוגע לשמירת התנאים המגבילים. חרף התרשמותו זו, המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר 2 לחלופת המעצר המוצעת בבית משפחתו. זאת, נוכח התרשמותו כי התפקוד של משפחת העורר 2 – תקין, ובשל התרשמותו של שירות המבחן מקשייו של העורר 2 בהתמודדות עם מעצרו.

4. לאחר קבלת התסקירים, נערך דיון נוסף בבקשה למעצר עד לתום ההליכים של שלומי, שנטל והעוררים שלפנינו. בהחלטתו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' יעקב) מיום 26.9.07 קיבל בית המשפט את הבקשה ביחס לשלומי והעוררים. נקבע, כי אין ראיות מדויקות באשר לסכומי הכסף שנגנבו על ידי העוררים. יחד עם זאת סבר בית המשפט כי "נכונה הטענה שלראיות אלה יש השלכה אך לגבי היקף עבירות המרמה הנטענות ולא באשר לעצם ביצוע עבירות המרמה והשוחד, אשר לגביהן קיימות ראיות לכאורה למכביר" (החלטת בית המשפט המחוזי בעמ' 19). בית המשפט הוסיף וציין, כי ממילא, על היקפן הנרחב של העבירות ניתן ללמוד מתוך כמות המעורבים בפרשה וסכומי השוחד הגבוהים ששולמו לנהגים ולבקרים מדי חודש. בהמשך נקבע, בעיקר על יסוד הודעות המתלונן, כי העורר 1 נטל חלק משמעותי באירוע החטיפה, שכן הוא נהג ברכב בו לכאורה נחטף המתלונן ומכוח נהיגתו ברכב, שלט באירועים. בהמשך נקבע, כי עיון בתמלילי האזנות הסתר מעלה כי הפעולות שננקטו כפי הסוכן המשטרתי נעשו בתיאום עם העוררים ובשיתוף פעולה עימם. בכל אלה די כדי לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר. בהמשך לכך נקבע, כי העבירות עצמן מקימות עילת מעצר ומלמדות על מידת מסוכנותם של העוררים, אותה לא ניתן לאיין באמצעות חלופת מעצר, חרף האמור בתסקירי שירות המבחן.

יצוין, ולכך עוד נשוב בהמשך, כי באותה החלטה, קבע בית המשפט כי תנאי השחרור שנקבעו לשנטל בהחלטות הקודמות יעמדו בעינם. זאת, משום שמזה חודשיים היא מקיימת כראוי את תנאי השחרור; משום שמתסקיר המבחן בעניינה עולה כי חווית המעצר מהווה עבורה גורם מרתיע; ובשל היותה אישה קשת יום המטפלת בשתי בנות קטינות ובעלה, שלומי, מצוי במעצר.

5. מכאן הערר שלפני. העוררים טוענים כי אין מחלוקת באשר לקיומן של ראיות לכאורה לעבירות המרמה, הגניבה והשוחד הנטענות באישומים הראשון והשני; אולם קיימת מחלוקת באשר להיקפן של עבירות אלה. לטענתם, אין כל אפשרות לקבוע את היקפה של המרמה הנטענת ועניין זה משליך על התשתית הראייתית הלכאורית הקיימת בעניינם. העוררים מוסיפים וטוענים, כי קביעתו של בית משפט קמא לפיה עבירות האיומים, ההיזק לרכב וההצתה כלפי הסוכן המשטרתי בוצעו בתיאום עמם – שגויה, הואיל ולהשקפתם, חומר הראיות אינו כולל כל ראיה בדבר מודעותם למעשים אלה או מעורבותם בהם. העוררים סבורים, כי בית המשפט נקט איפה ואיפה כאשר מחד, שחרר את שנטל לחלופת מעצר, ומאידך, הורה על מעצרם שלהם עד לתום ההליכים. בהקשר זה טוענים העוררים, כי חלקה של שנטל בפרשה היה משמעותי שלהם, ומשכך, העובדה שהיא שוחררה לחלופה בעוד הם נתונים במעצר אינה אלא הפלייה פסולה. עוד הם סבורים, כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר שלל כל חלופת מעצר בעניינם, ולא אימץ את המלצותיו של שירות המבחן לשחררם לחלופת מעצר.

המשיבה סבורה, כי שאלת היקפה המדויק של המרמה אינה רלוונטית לעצם קיומן של ראיות לכאורה וממילא, קיימות ראיות לכך שהמרמה היתה בהיקפים גדולים. בין היתר, מפנה המשיבה בהקשר זה לשיחות שניהל העורר 1 עם שלומי ובהן התייחס להיקף הסכומים בהם מדובר ולפרק הזמן הארוך שבמהלכו התרחשו מעשי המרמה. המשיבה סבורה עוד, כי מעמדם של העוררים בהיררכיה העבריינית היה גבוה וכי חומר הראיות מוכיח כי היו מעורבים במעשים שנועדו לפגוע בסוכן ומכל מקום היו מודעים להם כל העת. לבסוף טוענת המשיבה, כי אין עילה לשנות מהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לשחרר את העוררים לחלופת מעצר.

6. לאחר ששקלתי את עמדות הצדדים ועיינתי בחומר הראיות הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. ראשית, באשר לטענות העוררים ביחס לאישומים הראשון והשני. כאמור, אין מחלוקת באשר לקיומן של ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות לעוררים באישומים אלה ובא-כוחם של העוררים מיקד את טענותיו בשאלת קיומן של ראיות להוכחת היקף המרמה. להשקפתי, קיימות אינדיקציות ראייתיות להיקף הסכומים בהם מדובר. באחת השיחות שהתנהלו בין העוררים מציין העורר 1 כי על "כל דבר כזה", כשהכוונה היא ככל הנראה למשלוחים המגיעים לאתר מדי יום, הם מרוויחים 4,500 ש"ח. העורר 1 אף מציין בשיחה זו, כי "אם יהיה להם כל יום אחד כזה – זה 100,000 בחודש" (שיחה 419 להאזנה 2007-32744). צא ולמד מה היקף המרמה בו מדובר, כאשר מעשיהם של העוררים נמשכו על פני תקופה של כשלוש שנים. בנוסף, בשיחה שניהל העורר 1 עם שלומי הוא מציין, כי הוא מרוויח מיליון שקל (שיחה 706 להאזנה 2007-32695). לכך יש להוסיף, כי כבית המשפט המחוזי אף אני סבור, כי ניתן ללמוד על היקפן הנרחב של העבירות מכמות המעורבים בפרשה ומסכומי השוחד הגבוהים אשר שולמו להם, לכאורה, מדי חודש. בסיכום הדברים אוסיף, כי מקובלת עלי עמדתה של המשיבה לפיה בשלב הנוכחי שאלת ההיקף המדויק של סכומי המרמה – אם מיליוני שקלים או מאות אלפי שקלים – אינה משליכה על עצם קיומן של ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות לעוררים. טענותיהם של העוררים בעניין זה נדחות, אפוא.

7. גם בטענות העוררים לעניין מעורבותם או למצער, ידיעתם אודות מסכת ההטרדות והאיומים שהופעלה כלפי הסוכן המשטרתי כנטען באישומים הרביעי והחמישי – לא מצאתי ממש. מעורבותם הלכאורית של העוררים בעניין זה עולה באופן ברור ביותר משיחות שנוהלו ביניהם, ובהם הביעו השניים את מורת רוחם מנוכחותו של הסוכן באתר. בשיחה שנוהלה ביניהם ביום 27.6.2007 הודיע העורר 2 לעורר 1 כי הוא "הולך לאשדוד עם שימי לטפל בתימני (הכוונה לסוכן, ע' פ'). בשיחה נוספת מיום 27.6.07 מציין העורר 2 בפני שלומי כי "הבן זונה" (שוב, הכוונה לסוכן, ע' פ') חזר. העורר 2 שואל את שלומי אם "אי אפשר לעשות כלום" ושלומי משיב לו "שאפשר לעשות ושיעברו לשלב הבא". בשיחה נוספת בין העוררים הם מסכמים כי העורר 1 ייסע לאשדוד "כדי לומר לו מי יעלה ולשאול כמה יעלה עכשיו שישרפו את האוטו" של הסוכן והעורר 2 מחווה דעתו כי "גם אם יעלה 10 אלף אין מה לעשות". שיחות אלה מעידות, לכאורה, על מעורבותם של העוררים במסכת ההטרדות שהופעלה כלפי הסוכן, ששיאה בהצתת רכבו. משיחות אחרות עולה עוד, כי שנטל ושלומי עדכנו את העורר 2 באופן שוטף בדבר הפגיעה שמסב להם הסוכן ובדבר המעקבים המתבצעים אחריו (האזנה 32694 – שיחות 114, 162, 165, 267) וכי העוררים היו מעורבים עמוקות בקשירת הקשר לפגיעה בסוכן ובתכנונה של פגיעה זו (האזנה 32695 – שיחות 1027, 1098, 1230, 10,1232, 1235, 1240, 1241, 1243). סיכומו של דבר, טענתם של העוררים בדבר העדר ראיות לכאורה להוכחת מעורבותם באישומים המתייחסים לפגיעות בסוכן – נדחית אף היא. העוררים לא העלו בפני טענות של ממש באשר לעבירות המיוחסות להם בגדרם של האישומים השלישי (העורר 1) והשישי (העורר 2) ומשכך, קביעותיו של בית משפט קמא באשר לראיות לכאורה להוכחת אישומים אלה – בעינן עומדות. סיכומו של דבר, אני סבור כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת להוכחת העבירות המיוחסות לעוררים בכתב האישום.

8. גם בטענתם של העוררים בדבר הפליה בינם לבין שנטל – לא מצאתי ממש. בית משפט זה קבע לא אחת כי "עקרון השוויון בין שווים עקרון מנחה הוא בשיטתנו המשפטית כולה, והדברים אמורים אולי ביתר שאת מקום שעסקינן בשלילת חירותו של אדם" (בש"פ 6749/07 קורולקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.8.07). והשוו: בש"פ 7686/03 רפייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.9.03)). יחד עם זאת נקבע, כי עקרון השוויון אינו חזות פני הכל ויש שהוא יידחה מפני שיקולים אחרים, שיגברו עליו בעוצמתם (בש"פ 5398/03 רן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.6.03)). בענייננו, טענתם של העוררים בדבר מעמדה הבכיר של שנטל בהיררכיה העבריינית מבוססת מן הבחינה הראייתית. עם זאת, הטעמים עליהם עמד בית המשפט מצדיקים, לדעתי, את ההבחנה בינה לבין העוררים. כפי שציין בית המשפט בהחלטתו, התסקיר שניתן בעניינה של שנטל היה שונה במידה מרובה מזה שניתן בעניין של העוררים, ובגדרו, המליץ שירות המבחן – ללא סייג, להבדיל מעניינם של העוררים – על שחרורה של שנטל לחלופת מעצר. לכך מצטרפת העובדה שמעצרה של שנטל – בשעה ששלומי, בעלה, עצור אף הוא – היתה מביאה לכך ששתי בנותיהם הקטינות של בני הזוג היו נותרות ללא כל השגחה הורית. עובדה זו, יש בה, לדעתי, כדי להצדיק נקיטתה של גישה שונה כלפי שנטל חרף מקומם של השלושה בהירארכיה העבריינית.

9. השאלה שנותרה להכרעתנו היא, אפוא, שאלת שחרורם של העוררים לחלופת מעצר בהתחשב בתסקירים שניתנו בעניינם. גם בעניין זה איני סבור כי נפלה שגגה בהכרעתו של בית משפט קמא. המעשים המיוחסים לעוררים הם חמורים ביותר. מעשיהם אינם מסתכמים בעבירות רכוש גרידא, אלא מתאפיינים, לכאורה, בהתארגנות עבריינית שיטתית המטילה את חתתה על כל העומדים בדרכה, תוך שימוש באיומים וסחיטה, וביחס לעורר 1, גם באמצעות חטיפה וכליאת שווא. מחומר הראיות עולה לכאורה, כי העוררים אינם בוחלים בכל מעשה העשוי לקדם את מעשי הרמייה שרקמו תוך ניצולו של חוק שכל תכליתו היתה להיטיב עם הסביבה ועם הציבור. בלשונו של חברי השופט י' אלון, שדן, כאמור, בעניינם של ויקטור ודניס: "איננו עוסקים יותר בעברייינות רכוש גרידא, אלא בהתארגנות הנוקטת באיומים ובאלימות כלפי מי שמסרב לשתף עימה פעולה. התארגנות שכזו, בהיקפים שכאלה, קוראת תיגר על שלום הציבור ומקעקעת ערכי יסוד של משטר וחברה." מעשים אלה מעידים על המסוכנות הרבה הנשקפת מן העוררים, ונוכח אופיין של מקצת עבירות אלה – עבירות של סחיטה באיומים – חלופת מעצר אינה פתרון הולם (ראו, בין רבים, בש"פ 7415/03 מדינת ישראל נ' אבו מוך, פ"ד נז(6) 77, 82-81 (2003); בש"פ 7319/07 הנ"ל; בש"פ 11271/03 מדינת ישראל נ' אלפרון, פ"ד נח(2) 406; בש"פ 4965/05 גזאוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.6.05). כבית משפט קמא, אף אני לא השתכנעתי כי האמור בתסקירי שירות המבחן יש בו כדי להצדיק סטייה מכלל זה וכי חלופות המעצר המוצעות מאיינות את מסוכנותם של העוררים. תסקירי שירות המבחן הם לטעמי, אמביוולנטיים ועולה מהם קושי לגבש הערכת סיכון מדוייקת. על רקע עצמת הסיכון הנשקף מהעוררים, אין בתסקירים אלה כדי להכריע את הכף לטובת שחרורם של העוררים לחלופת מעצר.

על יסוד כל האמור, הערר נדחה.

ניתנה היום, י"א בחשון התשס"ח (23.10.07).

ש ו פ ט


מעורבים
תובע: שלומי קדם
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: