ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ולרי זלצמן נגד מדינת ישראל :

ע"פ 1166/12

לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן

כבוד השופטת ד' ברק-ארז

המערער:
ולרי זלצמן

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 15.12.11 בתפ"ח 39152-09-10 שניתן על ידי כבוד השופטים: ב' אזולאי, נ' זלוצ'ובר וי' רז-לוי

בשם המערער:
עו"ד מיכאל עירוני

בשם המשיב:
עו"ד נילי פינקלשטיין

פסק-דין

השופט ס' ג'ובראן:

לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 15.12.2011 (ת"פ 39152-09-10 כבוד השופטים ב' אזולאי, נ' זלוצ'ובר ו-י' רז-לוי).

נגד המערער הוגש כתב אישום מתוקן הכולל שלושה אישומים ובהם העבירות הבאות: במסגרת האישום הראשון הואשם המערער בשתי עבירות חטיפה לפי סעיף 369 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), עבירת מעשה מגונה שלא בהסכמה לפי סעיף 348(ג) לחוק, תקיפת בן זוג הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 בצירוף סעיף 382(ג) לחוק, עבירת תקיפת בן זוג לפי סעיף 379 בצירוף סעיף 382(ב)(1) לחוק ועבירת נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961. במסגרת האישום השני הואשם המערער בעבירת הדחה בחקירה לפי סעיף 245(א) לחוק ועבירת שיבוש הליכי משפט לפי סעיף 244 לחוק. במסגרת האישום השלישי הואשם המערער בעבירת תקיפת בן זוג לפי סעיף 379 בצירוף סעיף 382(ב)(1) לחוק ועבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק.

להלן עובדות האישום הראשון כפי שתוארו בכתב האישום המתוקן: במהלך שנת 2010, חיו המערער והמתלוננת כבני זוג בדירתו של המערער במשך כארבעה חודשים. בחודש אוגוסט 2010, עלו יחסיהם על שרטון והמתלוננת עברה לדור עם חברתה המתגוררת בסמוך. ביום 18.09.2010 הגיע המערער לחצר בית החברה כשהוא שרוי בגילופין. המערער אחז בידיו את המתלוננת, הכניסה בניגוד לרצונה לתא המטען של רכבו והחל בנסיעה. בסמוך לבית הקברות בעיר גרר המערער את המתלוננת הרחק מן הרכב, גידף אותה, הוריד את מכנסיו וחיכך את איבר מינו בסמוך לפיה, בניגוד להסכמתה. לאחר מכן שבו לרכב ולאחר הגיעם סמוך לבית המערער ביקשה המתלוננת לשוב לבית חברתה. בתגובה, תקף אותה המערער על ידי דחיפתה לתוך דירתו. המתלוננת, המערער ושכנה נוספת אשר הייתה עדה למעשים עד כה שתו לשוכרה בדירה. לאחר עזיבת השכנה את הדירה תקף המערער את המתלוננת על ידי תפיסה במכנסיה ותפיסה חזקה בשיניה התחתונות. בעודו אוחז כך במתלוננת הוביל אותה בשנית אל הרכב והכניסה אל תא המטען. המתלוננת יצרה קשר עם משטרת ישראל באמצעות מכשיר הטלפון הנייד שברשותה ובעקבות כך יצא המערער מן הרכב, תקף אותה על ידי דחיפת לחיה השמאלית, לקח את המכשיר ושב לנסיעתו כאשר המתלוננת עודנה בתא המטען. שוטרי משטרת ישראל איתרו את הרכב הנוסע והמערער ניסע לחמוק מהם על ידי פניית פרסה. המערער נתפס כאשר נעצר על תלולית עפר כתוצאה מתאונה שביצע. כתוצאה ממעשי המערער סבלה המתלוננת מחבלות בברכיה ובשפתה התחתונה.

לפי המתואר באישום השני, לאחר המעצר שתואר לעיל, בעת ששהו המערער והמתלוננת בתחנת המשטרה פנה המערער אל המתלוננת בשפה הרוסית וביקש ממנה כי לא תחתום על כלום.

לפי המתואר באישום השלישי, בסמוך ליום 14.08.2010 פרץ ויכוח בין המערער למתלוננת אשר במהלכו תקף את המתלוננת בכך שאחז בשמלתה, הרימה וגרם לנפילתה. בהמשך, איים המערער על המתלוננת כי יפגע בגופה ויזרוק אותה מחוץ לעיר.

ביום 25.09.2011 הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות שיוחסו לו, בעקבות הודאתו במסגרת הסדר טיעון, וביום 15.12.2011 הטיל עליו עונש של ארבע שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו; 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים; פסילת רישיון נהיגה למשך 24 חודשים; פסילה על תנאי למשך 12 חודשים לתקופה של שלוש שנים; וכן פיצוי למתלוננת בסך של 20,000 ש"ח. בגזר דינו, התייחס בית המשפט המחוזי לחומרת מעשי המערער הכוללים עבירות רבות ושונות ואת האימה שהשרו עבירות אלו על המתלוננת. כמו כן, בית המשפט ייחס חומרה מיוחדת לכך שמדובר במעשים המבטאים התייחסות מבזה כלפי המתלוננת. כן התייחס בית המשפט המחוזי לכך שהמערער לא נרתע ממורא החוק שכן ברח מן השוטרים וניסה לשבש את החקירה בעת ששהה בתחנת המשטרה. לאור כל זאת קבע בית המשפט כי יש צורך בעונש ממשי ומרתיע. מבחינת שיקולים לקולה התייחס בית המשפט להודאתו של המערער במיוחס לו, לעברו הפלילי הנקי ולעובדה כי הביע חרטה על מעשיו.

מכאן הערעור שלפנינו במסגרתו טוען המערער נגד חומרת העונש שהוטל עליו ומבקש לקצר את תקופת המאסר בפועל וכן להפחית את סכום הפיצוי למתלוננת. לטענת המערער, יש לתת משקל לנסיבותיו האישיות וביניהן עברו הפלילי הנקי ועובדת היותו מפרנס שלושה ילדים כאשר אין לו משפחה נוספת בארץ לסייע לו. כמו כן טוען המערער כי יש להתחשב בהודאתו ובחרטה הכנה שהביע החל בשלבי החקירה הראשונים. המערער טוען כי אינו מרבה בשתיית אלכוהול והעובדה שעשה כן במהלך האירועים הנדונים היא סיבה מרכזית לפעולותיו. עוד נטען כי המעשים המיוחסים לו בכתב האישום עולים לכדי רצף מתמשך של אירועים ולא אירועים נפרדים ועל כן מדובר במעידה חד פעמית. בנוסף, טוען המערער כי סכום הפיצוי שנקבע למתלוננת אינו מידתי בהתחשב בהכנסתו הדלה ונשיאתו בעול פרנסת ילדיו, עול אשר יגדל במידה וישלח למאסר בפועל. המערער טוען כי אין בידיו לשלם סכום זה. לבסוף מביא המערער פסיקה אשר תומכת כנטען כי יש לתת עדיפות לשיקול בדבר שיקום הנאשם על פני שיקולים אחרים.

מנגד, טוענת המשיבה כי העונש שהוטל על המערער הוא עונש סביר ונמצא בטווח שהוסכם בהסדר הטיעון. יתרה מכך, טוענת המשיבה כי הרף העליון בהסדר הטיעון הוא נמוך מלכתחילה ביחס לעבירות שבהן הודה המערער כיוון שהוא משקלל את עברו הפלילי הנקי וגילו. כמו כן, טוענת המשיבה כי המערער הודה רק לאחר ניהול הליך הוכחות. המשיבה רואה באירועים כעומדים בפני עצמם ולא כרצף ולכן לטענתה יש להתייחס אליהם ביתר חומרה. לבסוף טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה להפחית את שיעור הפיצויים אשר שיעורם לטעמה מבטא באופן הולם את הנזק שנגרם למתלוננת ואת חומרת המעשים.

לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ובנספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.

הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.1.2009, בפסקה 11)). במקרה הנדון לא מצאנו סטייה ברורה שכזו לחומרה. בנוסף, איננו סבורים כי מקרה זה נמנה על אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית.

למעלה מן הצורך נציין כי בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין כלל השיקולים הרלוונטיים והעונש שהוטל על המערער הוא עונש ההולם את המעשים שביצע ואת כלל נסיבות העניין. במעשיו, המערער פגע בגופה ובכבודה של המתלוננת, השפיל אותה וכן הפגין זלזול ברשויות החוק. בשל כל זאת, מצאנו כי העונש שהוטל עליו הוא עונש מידתי אשר אינו מצדיק את התערבותנו.

בנוגע לבקשה להפחתת תשלום הפיצויים, סעיף 78 לחוק העונשין קובע כי "חיוב בפיצוי לפי סעיף 77 הוא, לעניין ערעור הנאשם עליו, כפסק דין של אותו בית-משפט שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו". לפיכך, כדי שלא תקופח זכותה של המתלוננת להשיב לטענותיו של המערער כנגד ההחלטה לפסוק לטובתה פיצוי, היה עליו לצרפה כמשיבה בערעור (ראו ע"פ 3818/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 721, 732-731 (2001)). אלא שהמערער נמנע מלעשות כן. דומה, כי די בטעם זה כדי לדחות את טענותיו באשר לפיצוי הכספי שהוטל עליו (ראו למשל: ע"פ 5225/03 חבאס נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 25 (2003)). יתרה מכך אציין כי, בדומה לעונשי מאסר, נקבע בפסיקה כי ככלל אין מקום להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בקביעת הפיצוי, אלא במקרים יוצאי דופן שבהם חרגה הערכאה הדיונית באופן קיצוני משיעור הפיצוי הראוי (ראו: ע"פ 8745/08 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.11.2011)). לאחר בחינת נסיבות המקרה שלפנינו וטענות הצדדים, הגענו למסקנה כי הפיצוי שנפסק במקרה אינו חורג באופן קיצוני משיעור הפיצוי הראוי.

סוף דבר, שוכנענו כי העונש שהוטל על המערער הולם את העבירות שביצע ואת כלל נסיבות המקרה, ואנו דוחים אפוא את הערעור.

ניתן היום, כ"ו באלול התשע"ב (13.9.2012).

ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת


מעורבים
תובע: ולרי זלצמן
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: