ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מוחמד חלאילה נגד מדינת ישראל :

ע"פ 9906/04

כבוד השופט א' רובינשטיין

כבוד השופט ס' ג'ובראן

המערער:
מוחמד חלאילה

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 29.9.04 בת.פ. 276/03 שניתן על-ידי כבוד השופטים א' רזי, ב' בר-זיו וי' אלרון

תאריך הישיבה:
ד' באב התשס"ז
(19.7.07)

בשם המערער:
עו"ד אביגדור פלדמן; עו"ד מירי הרט

בשם המשיבה:
עו"ד יאיר חמודות

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

פסק-דין

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

הרקע העובדתי

1. כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על פי המתואר בכתב האישום, ראשיתם של האירועים בתאונת שרשרת (להלן: התאונה הראשונה), שארעה בכפר מג'דל כרום (להלן: הכפר). המערער נסע בפאתי הכפר יחד עם חברו, ג'אבר ג'אבר (להלן: ג'אבר), ברכבו, כשלפתע נדרש לבלום. כתוצאה מן הבלימה התנגש ברכבו של המערער רכב שנסע מאחוריו, נהוג בידי אחד, ערפאת מנאע (להלן: ערפאת), שלא הצליח לעצור את רכבו במועד. מיד לאחר מכן התנגש ברכבו של ערפאת רכב נוסף, שהיה נהוג בידי עדאל קדאח (להלן: המנוח). המנוח, כך נטען בכתב האישום, ירד מרכבו, ניגש למכוניתו של המערער והחל צועק על המערער ואף הכה אותו בידיו מכות אחדות. בעקבות כך, יצא המערער מרכבו כשבידו סכין ותקף את המנוח. ג'אבר וערפאת ניסו להפריד בין המערער לבין המנוח, אולם המערער הצליח לדקור את המנוח בכתפו. המערער, כך על פי כתב האישום, נכנס לבדו לרכבו ונסע מהמקום, ואילו המנוח נכנס אף הוא לרכבו והחל לנסוע בעקבותיו במהירות, זאת עד הגיעם למרכז הכפר. שם, סמוך לחנות מכולת, ארעה התנגשות נוספת (להלן: ההתנגשות השניה), כשרכבו של המנוח פגע בחוזקה בחלקו האחורי של רכב המערער. המערער והמנוח יצאו כל אחד מרכבו, כשהמערער אוחז בידו אלת עץ. המערער ניגש לעבר המנוח וניסה להכותו באלה, אך המנוח התחמק מן המכה והאלה פגעה בדלת מכוניתו. מיד לאחר מכן התנפלו המערער והמנוח איש על רעהו והחלו להיאבק, כשאנשים שהיו במקום ניסו להפריד בין השניים. תוך כדי מאבק, כך נטען בכתב האישום, שלף המערער סכין ודקר את המנוח שש דקירות: שלוש דקירות בקדמת בית החזה, דקירה בגב ושתי דקירות בזרוע. או אז, הרפה המערער מהמנוח ועזב את המקום ברכבו, ואילו המנוח פסע מספר צעדים ונפל סמוך לרכבו. זמן קצר לאחר מכן, תוך כדי קבלת טיפול רפואי ראשוני, נפח המנוח את נשמתו. לאור האמור נטען כי המערער המית את המנוח בכוונה תחילה, לאחר שהחליט בדם קר לעשות זאת, בלי שקדמה התגרות מצד המנוח בתכוף למעשה, בנסיבות בהן יכול היה המערער לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו ולאחר שהכין עצמו להמית את המנוח.

2. אל מול גרסת התביעה כפי שפורטה בכתב האישום, הציג המערער בהודעותיו השונות ובעדותו בבית המשפט גרסה שונה לגמרי. הודעתו הראשונה של המערער נגבתה ממנו רק מספר ימים לאחר התרחשות האירועים נשוא כתב האישום, שכן הוא נמלט מן המקום ונעצר כעבור ימים אחדים בעיר עכו. למן הודעתו זו, הכחיש המערער מכל וכל את דבר התרחשותה של התאונה הראשונה. לגרסתו התרחשה התנגשות אחת בלבד – ההתנגשות השניה – לאחר עצירתו ב"פקק" ופגיעת רכב המנוח ברכבו. המנוח, כך טען המערער, ירד מרכבו כשבידו "משהו בצבע כסף, משהו, כך בערך 10-12 ס"מ אורך... משהו כמו ברזל דק" וחולצתו היתה כבר "מלאה בדם". המערער הודה כי עשה שימוש במקל. לגירסתו, לא הבין את צעקותיו של המנוח כלפיו, וכשראה כי המנוח מחזיק בידיו דבר מה, נטל מרכבו מקל "באורך של מטר", שחלקו "מלופף בברזל אשר שימשוֹ להחזקת מכסה המנוע עת שנדרש להרים מכסה זה" – ונתן למנוח עם מקל זה "מכה על ידו הימנית על הזרוע הימנית ואז תפסו אותי הבחורים". עם זאת, הכחיש המערער כי אחז בסכין, קל וחומר כי דקר באמצעותה את המנוח במהלך העימות האלים ביניהם. המערער דבק בגרסה זו בהודעותיו האחרות וכך גם בעדותו בבית המשפט, בחקירה הראשית ובחקירה הנגדית.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3. בית המשפט המחוזי (מפי כבוד השופט י' אלרון ובהסכמת כבוד השופטים א' רזי וב' בר-זיו) סקר בהרחבה את הראיות שהובאו בפניו ונדרש להכריע לאורן בין הגרסאות העובדתיות הסותרות של התביעה מזה ושל המערער מזה. מטעם התביעה הובאו מספר עדי ראיה ישירים לשני האירועים ולאשר התרחש בעקבותיהם. מרביתם של העדים סתרו, במהלך חקירתם בבית המשפט, את ההודעות שמסרו במשטרה, ולפיכך הוכרזו כעדים עוינים ואמרותיהם במשטרה הוגשו באמצעות סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש].

בית המשפט קמא דחה את גרסת המערער, ששלל את עצם התרחשות התאונה הראשונה ואת העימות בעקבותיה. נקבע כי תאונת השרשרת אכן התרחשה וכי היו מעורבים בה, בין היתר, כלי הרכב של המערער והמנוח. בעקבות תאונה זו ומיד לאחריה התרחש עימות מילולי ופיזי בין המנוח לבין המערער, במסגרתו יצא המערער מרכבו כשסכין בידו ושרט את המנוח בכתפו. באשר להמשך השתלשלות האירועים קבע בית המשפט כי לאחר שהמנוח התנגש ברכב המערער מאחור, יצא המערער מרכבו ומקל בידו וניסה להכות בו את המנוח. הלה הצליח להתחמק מפגיעת המקל, וזה נחבט בדלת הרכב ונשבר. בית המשפט הוסיף וקבע כי גרסת המערער, לפיה בהמשך העימות לא אחז כלל בסכין ולא דקר את המנוח, אינה מהימנה עליו: "כל אחד מעדי התביעה אשר היו עדי ראיה ישירים למאבק הפיזי אשר התרחש בין הנאשם [המערער] למנוח" – כך נקבע – "תאר לפרטי פרטים כיצד ואיך השתמש הנאשם [המערער] במקל עד כי נשבר ולאחר מכן, פנה לאחוז בסכין. העדים נותנים את תאור הסכין לפרטי פרטיה, וכיצד ואיך אחז בה הנאשם [המערער] ודקר במנוח". בית המשפט קבע כממצא עובדתי בהקשר זה, כי לאחר שהמקל נשבר, שב המערער לרכבו, נטל סכין שהיתה מונחת ברכב ואז חזר אל המנוח ודקר אותו. לאור האמור קבע בית המשפט כי אין ספק בליבו כי המערער אכן דקר את המנוח וגרם למותו.

4. בהסתמך על התשתית העובדתית שקבע, המשיך בית המשפט ובחן אם נתמלאו כל יסודות עבירת הרצח. נפסק כי הפעולות שביצע המערער לאחר שנשבר המקל – חזרתו לרכבו, הוצאת הסכין מתוכה, חזרתו אל המנוח ודקירתו בסכין, כשזו מכוונת לחזהו – בכל אלה יש משום הצהרת כוונות לגרום למותו של המנוח. בית המשפט ציין לעניין זה כי מדברי העדים עולה כי הם ניסו להפריד בין הניצים אך ללא הואיל. מכך למד בית המשפט על נחישותו הרבה של המערער ועל נחרצותו לגרום למותו של המנוח. עוד נלמד על הכוונה להמית מכך שהמערער לא הרפה מקורבנו ודקר אותו פעם אחר פעם – שש דקירות, וכן מהתנהגותו של המערער לאחר דקירת המנוח והתמוטטותו, קרי בריחתו מהמקום והותרת המנוח לדמם שם. לבסוף דן בית המשפט ביסוד הקינטור. צוין כי לא הובאה מפי ההגנה טענה כלשהיא באשר לקינטור אפשרי, ואולם, בית המשפט הוסיף בשולי הדברים שאינו סבור כי "ניתן לראות במעשה ממעשיו של המנוח כלפי הנאשם [המערער], אם בוצעו מעשים שכאלה ובכלל זה פגיעת רכב המנוח מאחור ברכב הנאשם [המערער] בתאונה השניה, כמקיים את יסוד הקינטור וזאת גם אם לא נטענה טענה שכזו מפי בא כוח הנאשם [המערער]". בסיכומו של דבר הורשע, אפוא, המערער בעבירת הרצח שיוחסה לו בכתב האישום.

הערעור

5. המערער סבור כי לא ניתן היה להרשיעו בעבירת הרצח וכי היה מקום להרשיעו, לכל היותר, בעבירה של הריגה. טענותיו מכוונות כנגד כל אחד ואחד מיסודותיה של עבירת הרצח: הוא טוען כי לא נתגבשה בו החלטה להמית, כי לא התקיים יסוד ההכנה להמית וכי מעשיו באו בתגובה לקינטור מצד המנוח.

המערער טוען כי אף שלא העלה בפני בית המשפט קמא טענה בדבר קינטור מצד המנוח, לא היה בכך כדי לפטור את בית המשפט מן הצורך לבחון אפשרות זו, שכן מדובר בטענה העולה באופן ברור מחומר הראיות. ההתנגשות השניה, כך מדגיש המערער, לא עמדה בפני עצמה אלא קדם לה רצף של אירועים, שראשיתו בתאונה הראשונה. על אף שהתאונה הראשונה היתה מקרית ולא נגרמה במכוון על ידי המערער, יצא המנוח מרכבו – כך על פי הנטען – הכה את המערער וצעק עליו בגין בלימתו הפתאומית. בהמשך, משעזב המערער את זירת התאונה הראשונה, נתחוור לו כי המנוח נוסע בעקבותיו במהירות עד למרכז הכפר, שם התנגש בו בחוזקה. המערער סבור כי נסיבות האירוע מלמדות כי הוא נרגע לאחר התאונה הראשונה וביקש לעזוב את המקום, ואולם התנגשותו המכוונת של המנוח ברכבו הציתה מחדש את זעמו העצור וגרמה לו לצאת מן הרכב כשמקל בידו. רק עם התפתחותה של הקטטה, כך נטען, לאחר שהמקל נשבר והמערער והמנוח התגוששו זה עם זה, השתלטה על המנוח חמתו במלוא עוצמתה ובאופן ששלל ממנו את יסודות ה"כוונה תחילה".

6. המערער מוסיף וטוען כי לו החליט באמת ובתמים לגרום למותו של המנוח, לא היה מסתפק במקל עימו יצא מרכבו, אלא היה עושה מלכתחילה שימוש בסכין שהיתה ברשותו. זאת ועוד. המערער סבור כי אין במספר הדקירות (שש) או במיקומן (פלג גופו העליון של המנוח) כדי ללמד בהכרח על כוונת קטילה. מספר הדקירות ומיקומן, כך טוען המערער, הם תוצאה של אופן המאבק שהתנהל בין המערער לבין המנוח, כשהם עומדים, אוחזים זה בזה ונראים כאילו הם חבוקים. לא זאת אף זאת. המערער טוען כי הנסיבות מלמדות, לכל היותר, על כוונה לגרימת חבלה חמורה, אך לא על כוונת קטילה. לשיטתו, העובדה שעזב את זירת הארוע "באדישות" כדבריו, ונסע לביתו כשהוא יודע שהמנוח פצוע בלבד ואף התרומם על רגליו, מלמדת כי לא ביקש כלל את מותו של המנוח. לבסוף, טוען המערער כי לא היה מקום לקביעת בית המשפט קמא לפיה הוא חזר לרכבו על מנת להביא את הסכין שבה דקר את המנוח. המערער מדגיש לעניין זה כי המשיבה עצמה בחרה לנסח את כתב האישום כנגד המערער באופן המלמד כי הוא שלף את הסכין "תוך כדי מאבק", כלומר כי הסכין כבר היתה עימו במועד בו יצא מרכבו עם המקל. המערער סבור כי קבלת גרסתו זו מחייבת את המסקנה כי יסוד ההכנה לא התקיים וכי לא התגבשה בו הכוונה לגרום למותו של המנוח.

7. המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וסבורה כי מצרף הראיות שהובא בפני הערכאה המבררת אינו מותיר מקום לספק כי המערער ביצע מעשה רצח בכוונה תחילה. בהשלמת טיעון מטעמה מדגישה המשיבה כי אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה המערער חזר למכוניתו כדי להוציא את הסכין, אך מכל מקום, גם אם יוחלט להתערב בממצא זה, הרי שעדיין מתקיים יסוד ההכנה.

המערער מצידו, בתגובתו לטיעון המדינה המשלים, טוען כי הערעור דנן מעורר "במלוא עוצמתו" את הצורך לבחון מחדש את מהותו של יסוד ההכנה – כיסוד פיזי טהור או כיסוד נפשי. כן סבור הוא כי לאור ההלכה שנפסקה בדנ"פ 1042/04 ביטון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: דנ"פ ביטון), חל כרסום במעמדו של המבחן האובייקטיבי ליסוד הקינטור, ולפיכך יש מקום להכיר במספר שיקולים סובייקטיביים במסגרת מבחן זה.

יסוד ה"החלטה להמית"

8. כידוע, יסוד ה"החלטה להמית" הוא "יסוד נפשי-פנימי, שמשמעותו החזות מראש של אפשרות התרחשותה של התוצאה הקטלנית, ועיקרו של דבר, הרצון שהיא תתגשם" (ע"פ 686/80 סימן-טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (2) 253, 261). ההחלטה להמית "יש שהיא נרקמת ומתגבשת לאורך זמן, נדבך על גבי נדבך, עד שהכוונה מתממשת במעשה גרימת המוות, ויש שהיא מתגבשת כהרף עין, בשל התרחשות או הלך נפש שהתהוו סמוך למעשה עצמו" (ע"פ 512/89 דניאלס נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (2) 496, 503). "אכן, 'יסוד 'ההחלטה להמית' יכול להתגבש כהרף עין, אף במהלכו של האירוע הקטלני גופו... המבחן היחיד להתקיימותו נעוץ בשאלה אם גם בפרק זמן קצר ביותר אכן חזה הממית את תוצאות מעשיו וחפץ בהגשמת כוונתו'" (הנשיא (בדימ') א' ברק בדנ"פ ביטון (בפסקה 15), המצטט את השופטת א' חיות בע"פ 7520/02 חמאתי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (2) 710, בעמ' 716).

בנסיבות הפרשה שלפנינו מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה הוכח כי נתגבשה אצל המערער ההחלטה להמית את המנוח. מעשיו של המערער – דקירתו את המנוח בסכין שש פעמים, כששלוש מתוכן מכוונות לחזהו של המנוח, כל זאת שעה שעדי הראיה לאירוע מנסים ללא הצלחה להפריד בין הניצים – מלמדים, כדברי בית המשפט קמא, "על נחרצותו ונחישותו" של המערער לגרום למותו של המנוח. לא יכול להיות ספק כי המערער, שדקר את המנוח פעם אחר פעם, שש פעמים, יכול היה לחזות את תוצאת מעשיו ואף חפץ בהגשמת תוצאה זו.

יסוד ה"הכנה"

9. יסוד ההכנה "צריך ללמד על אופייה של כוונת הקטילה, והרעיון הטמון בקביעתו כיסוד מבין יסודות העבירה הוא, כי אם עשה הנאשם פעולה של הכנה – כגון הכנת כלי נשק – משמע שחשב ושקל לפני שהחליט להרוג" (ע"פ 392/91 שץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (2) 299, 308). לעתים יסוד ההכנה "קודם בזמן למעשה ההמתה עצמו; לעתים הוא שלוב במעשה ההמתה, 'עד שכמעט אין פסק זמן ביניהם, ולעתים אין הם ניתנים להפרדה'" (הנשיא (בדימ') א' ברק בדנ"פ ביטון (בפסקה 18), המצטט את השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (6) 577, 594 (להלן: פרשת בן שלוש).

הצדדים הקדישו חלק נכבד מטיעוניהם המשלימים לדיון בשאלה אם יש מקום להתערבות ערכאת הערעור בממצא העובדתי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי, לפיו במהלך ההתגוששות בין המערער לבין המנוח, חזר המערער לרכבו על מנת ליטול את הסכין שבאמצעותה הוא דקר את המנוח. כזכור, המערער סבור גם כי המקרה שלפנינו מעורר את הצורך לבחון מחדש את ההלכה הרואה ב"הכנה" יסוד פיזי טהור.

10. נכון אני לקבל את גרסת המערער, התואמת את עמדת המשיבה כפי שהוצגה בכתב האישום, ואשר לפיה המערער לא חזר לרכבו על מנת להביא את הסכין, אלא יצא מן הרכב כשהסכין כבר ברשותו. ואולם, גם לפי גרסה זו, לא מתעורר בנסיבות המקרה כל ספק בדבר התקיימותו של יסוד ההכנה. המערער – לשיטתו – יצא מרכבו כשהוא מצויד מלכתחילה בסכין, ותוך שהוא אוחז בידו במקל. המערער ניסה להלום במנוח באמצעות המקל בעוצמה רבה, וכשהמנוח חמק ממנו, נשבר המקל על דלת הרכב מעוצמת החבטה. או אז שלף המערער את הסכין שהייתה ברשותו ודקר בה את המנוח פעמים אחדות. כשלעצמי, אני סבור שעצם ההצטיידות במקל שחלקו מלופף בברזל עשויה במקרים מסוימים למלא אחר יסוד ההכנה; אולם בענייננו אין חולק כי המערער הצטייד מראש גם בכלי-זין נוסף – בסכין – וכי הוא לא היסס לעשות שימוש אלים ואינטנסיבי בכלי זה. הזדיינות בכלי מסוכן, קל וחומר בכלים מסוכנים, לצורך תקיפת "יריב", קל וחומר "יריב" שאינו חמוש, נופלת ללא ספק בגדר מובנו הפיזי הטהור של יסוד ההכנה, בהיותה "מעשה הכנה, שנעשה לקראת הגשמת מטרה מסוימת" (ע"פ 396/69 בנו נ' מדינת ישראל, פ"ד כד (1) 561, בעמ' 577 (להלן: פרשת בנו)). יתרה מזאת, פעולותיו המתוארות של המערער נופלות, לדעתי, גם בגדר מבחן נפשי-מנטלי, שכן מעידות הן על הכנה נפשית ועל תכנון שכלי שקדם למעשה הקטילה. משכך איני סבור כי יש להעמיד לבחינה מחודשת את מהותו של יסוד ההכנה במסגרת ערעור זה.

יסוד "העדר הקינטור"

11. המערער מעלה מספר טענות כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ככל שמדובר ביסוד "העדר הקינטור". ראשית, המערער טוען כי יסוד הקינטור הוא חלק אינטגרלי מיסודותיה של עבירת הרצח, ולפיכך שומה היה על בית המשפט לבחון את התקיימותו, אפילו לא הועלתה על ידי ההגנה טענה באשר לקינטור אפשרי. שנית, המערער סבור כי לאור ההלכה שנפסקה בדנ"פ ביטון חל כרסום במעמדו של המבחן האובייקטיבי ליסוד הקינטור, ולפיכך יש מקום להכיר במספר שיקולים סובייקטיביים במסגרתו של מבחן זה. לגופו של עניין טוען המערער כי לא ניתן היה להרשיעו בעבירת רצח, שכן התנהגות המנוח היתה בבחינת קינטור.

12. במקרה שלפנינו בית המשפט המחוזי לא נמנע לחלוטין מבחינת יסוד העדר הקינטור, אלא שדיונו נערך בשולי הדברים, תוך שבית המשפט מציין כי לא הובאה בפניו "טענה כלשהי מפי ההגנה באשר לקינטור אפשרי". בית המשפט נסמך על דברי חברתי, השופטת א' פרוקצ'יה, בפרשת בן שלוש, לפיהם מקום בו לא עולה "מחומר הראיות כל קצה חוט שלהמתת המנוח קדמה התגרות מצידו כלפי המערער", ומצד שני "עולה מן הנסיבות כי הנאשם השתמש בזירת האירוע בחפץ בעל להב חד, אשר עימו ביצע את הרצח, ועובדה זו מעידה על החלטה להמית ועל הכנה שלכאורה אינם מתיישבים עם מעשה המתה אגב קינטור. בנסיבות אלה, יצאה התביעה ידי חובתה להוכחת ביצוע מעשה ההמתה על ידי המערער שנלוו אליו ההחלטה להמית והכנה, ויסוד העדר הקינטור משתלב בהוכחת "הכוונה תחילה" בהעדר כל טענה מצד המערער בדבר קיומו של קינטור ובהעדר כל רמז בראיות מתוכם ניתן ללמוד על כך" (שם, בעמ' 596. הדגשות הוספו – א' ר'). בענייננו שונים הם פני הדברים: במקרה דנן נקבע, כממצא עובדתי, כי לדקירת המנוח קדם רצף של אירועים – התאונה הראשונה, העימות האלים בין המנוח לבין המערער, נסיעת המנוח אחר המערער ופגיעתו המכוונת ברכבו של המערער. אמנם, קביעות עובדתיות אלה עומדות, בחלקן, בניגוד לגרסת המערער, ואולם, במקרים בהם לבית המשפט אין ספק מהי הגרסה העובדתית הנכונה וגרסה זו עשויה ללמד על קיומו של קינטור – בית המשפט אינו יכול להימנע מלדון ביסוד זה, וזאת גם אם גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם קו ההגנה שבחר הנאשם. אכן,

"הלכה פסוקה היא שאין בית המשפט פטור מלבחון טענת הגנה אפשרית אף אם זו לא נטענה על ידי הנאשם או בא-כוחו, וגם כאשר ההימנעות נובעת מאי השתלבותה בקו ההגנה בו בחר, כגון טענת אליבי או הגנה עצמית: ע"פ 240/84 חטיב נ' מדינת ישראל, פ"ד לט (2) 29, 37-38 וכן ע"פ 410/71 הורביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד כו (1) 624. אולם במה דברים אמורים? כאשר מחומר הראיות שנפרש בפני בית המשפט עולה אפשרות סבירה של קיום הגנה פלונית" (ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא (3) 617, 631-632).

באופן דומה צוין בהקשרה של טענת הקינטור כי:

"הסנגוריה עומדת כמובן בפני קושי לא מבוטל כאשר עליה להציג את נושא הקינטור ביחס לנאשם העומד על גירסתו, כי הוא כלל לא הרג את הקרבן. אמנם הבהרנו כבר בעבר, כי גם כאשר נאשם בעדותו מתכחש לעצם ביצוע המעשה, בין שהוא מעלה טענת אליבי, ובין שהוא מעיד שאדם אחר עשה את המעשה בנוכחותו, אין בית המשפט פטור מלבחון טענות הגנה חלופיות אפשריות, כגון הגנה עצמית, צורך וקינטור, העומדות בסתירה לגרסת הנאשם (ע"פ 524/86 חזקיה נ' מדינת ישראל, פ"ד מא (3) 653).

13. האם חומר הראיות שנפרש בפני בית המשפט קמא מוביל למסקנה כי מעשיו של המנוח מהווים קינטור? ההלכה הפסוקה פירשה את יסוד "העדר הקינטור" (או "העדר ההתגרות") בשיטתנו כיסוד הכולל שני מבחנים מצטברים: מבחן סובייקטיבי ומבחן אובייקטיבי. על פי המבחן הסובייקטיבי, כוונתו של הממית אינה "כוונה תחילה" "אם ההתנהגות המתגרה השפיעה בפועל על הנאשם, עד כדי לגרום לאיבוד שליטתו העצמית, כך שביצע את המעשה הקטלני בלי לחשוב על תוצאות מעשהו" (פרשת בנו, בעמ' 578). במקרים בהם מתקיים המבחן הסובייקטיבי, לאמור – "מקרים בהם ההמתה נגרמה בכוונה בתכוף למעשה ההתגרות ובהשפעתו, כתגובה ספונטנית-רגעית להתגרות ומתוך סערת רוח, אובדן עשתונות ואובדן שליטה עצמית..." (דנ"פ ביטון, בפסקה 30), יש להוסיף ולבחון את התנהגות הנאשם על פי מבחן אובייקטיבי. מבחן זה בא להשיב על השאלה "אם ניתן לצפות לכך, כי 'אדם מן היישוב'... לו היה נתון במצבו של הנאשם הקונקרטי, עלול היה לאבד את השליטה העצמית ולהגיב בדרך הקטלנית בה הגיב הנאשם" (ע"פ 686/80 סימן טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (2) 253, בעמ' 263). בדנ"פ ביטון דן בית משפט זה בהרכב מורחב בשאלה אם יש להמשיך להיזקק למבחן האובייקטיבי או שמא יש לבטלו או להכניס בו שינויים. בפסק דינו המקיף, הדגיש הנשיא (בדימ') א' ברק כי הגישה הערכית-נורמטיבית שבבסיס המבחן האובייקטיבי היא הגישה הראויה (שם, פסקאות 33-35). כך, הובאו דברי השופטת א' פרוקצ'יה, בע"פ 759/97 אליאבייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (3) 459, שציינה כי המבחן האובייקטיבי הוא מבחן "נורמטיבי", המהווה "בלם ערכי שנועד לכפות נורמה של התנהגות על רקע ההכרה כי יש להשיג באמצעותו תכלית חברתית-ערכית שלא ניתן בלעדיה בחברה תרבותית" (שם, בעמ' 472). כן הובאו דברי השופט ס' ג'ובראן, בע"פ 2325/02 ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (2) 448, לפיהם המבחן האובייקטיבי "נועד להשגת תכלית חברתית-ערכית שאלמלא היא הרי שאין אפשרות לקיומם של חיים נורמטיביים תקינים. בעזרתו ובסיועו של מבחן זה קובע בית המשפט נורמות התנהגות כופות, שבהן הוא מעצב את דמותו של האדם מן היישוב ואת תגובתו הצפויה" (שם, בעמ' 460). המבחן האובייקטיבי, כך הודגש, מאזן בין ערכים ובין עקרונות מתחרים: "מצד אחד מונחים הערכים והעקרונות אשר מעצבים את המבחן הסובייקטיבי. זוהי 'חולשת הטבע האנושי' שהביאה לידי כך שהממית פעל בהשפעת ההתגרות באופן פתאומי-רגעי, כתגובה ספונטנית פרי אובדן שיקול הדעת... מצד שני מונחים ערכים ועקרונות מוסריים וחברתיים. על פיהם מקדשת החברה שלנו את חיי האדם כערך עליון; היא מבקשת להגן על ביטחון הציבור; היא שואפת לקיים מערכת חיים נורמטיביים ותקינים הראויים לחברה בת-תרבות; היא רואה זאת כחיוני לפעול מתוך יחס של שוויון, כלפי כל מי שתוך כוונה להמית נוטל חיי אדם" (דנ"פ ביטון, בפסקה 36). לאור כל אלו, בא בית המשפט בדנ"פ ביטון לכלל מסקנה כי אין לבטל את אמת המידה האובייקטיבית בהיותה של זו "צורך חברתי חיוני" (שם, בפסקה 65); יחד עם זאת המחוקק נקרא לערוך "בחינה כוללת של דיני ההמתה" (שם, בפסקה 68).

14. בשים לב לנסיבות המקרה שלפנינו, הגעתי למסקנה כי במקרה דנן לא מתקיים יסוד הקינטור. אכן, דקירתו של המנוח אינה ניצבת לבדה אלא היא באה בסופה של שרשרת אירועים. ראשיתו של העימות בין המערער לבין המנוח ארעה לאחר התאונה הראשונה. המנוח, כך עולה, יצא מרכבו, הרים את קולו על המערער ועל פי אחת הגרסאות אף "נתן לו כמה מכות בידיים". המערער מצידו לא ישב בחיבוק ידיים, אלא יצא מרכבו כשהוא מזוין בסכין קפיצית ושרט את המנוח. המערער עזב את זירת התאונה והמשיך בדרכו, אלא שאז נתחוור לו כי המנוח נוסע בעקבותיו, עד שהתנגש בחלק האחורי של רכבו בחוזקה וככל הנראה במתכוון. מעשיו אלה של המנוח הציתו את חמתו של המערער, הוא יצא מרכבו כשהוא אוחז בידו במקל, ניסה להכות במערער, ומשנשבר המקל וההתגוששות הפיזית בין השניים נמשכה, שלף המערער את סכינו ודקר באמצעותה את המנוח שש דקירות. אף אם נראה בהתנהגות המנוח, ובפרט בהתנגשותו ברכב המערער, משום מעשה התגרות שבהשפעתו איבד המערער את שליטתו העצמית, עדיין יש להמשיך ולבחון: האם ניתן היה לצפות לכך שאדם מן הישוב יגיב למעשה ההתגרות המתואר בצורה כזו? על שאלה זו יש להשיב נחרצות בשלילה. כבר בעימות הראשון עם המנוח, לא היסס המערער להשתמש בסכין שברשותו בתגובה על מעשי המנוח. בעימות השני ביניהם, החריפה תגובתו של המערער, שיצא מרכבו כשהוא חמוש בכלי זין: מקל באורך של מטר שחלקו מלופף בברזל וכן סכין קפיצית. המנוח, יש לזכור, לא היה חמוש כלל. המערער הכה את המנוח במקל עד שנשבר ודקר אותו פעם אחר פעם, שש פעמים, מתוכן שלוש דקירות בקדמת בית החזה. הנוכחים בזירת העימות ניסו להפריד בין הניצים אך לשווא. המערער יכול היה לסגת בכל שלב של העימות, אך הוא פעל ב"נחרצות ובנחישות", כדברי בית משפט קמא, ולא הרפה מקורבנו. חברה נורמטיבית אינה יכולה להסכין עם תגובה כה קיצונית ואלימה כמתואר. העקרונות עליהם מבקשת חברה ערכית להגן – חיי אדם כערך עליון וההגנה על בטחון הציבור – גוברים במקרה זה ללא ספק, ושוללים מכל וכל את התנהגות המערער.

המערער טוען כי פסיקת בית משפט זה פתחה צוהר מסוים לסובייקטיביזציה של המבחן האובייקטיבי. בעניין זה נשמעו דעות שונות מפי חברי (ראו את דברי השופטים א' לוי וע' ארבל, בע"פ 8332/05 איסקוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ומאידך ראו את דברי הנשיאה ד' בייניש בדנ"פ ביטון). דעתי כזו האחרונה ואף אני סבור כי קיים קושי וחשש אמיתי מפני "סובייקטיביזציית" יתר של השיקול האובייקטיבי. אולם, מכל מקום, אפילו נלך כאן לשיטתם של אחרים ונביא בחשבון נתונים סובייקטיביים, לא יהא בכך כדי להועיל למערער שלפנינו. המערער מבקש להביא בחשבון את נסיבות ההתגרות ואת גילו הצעיר (היותו בן 20 בעת האירועים). נתונים אלה אינם משנים מן המסקנה אליה הגעתי. מעשיו של המערער הם כה קיצונים, עד כי אינם מאפשרים לקבוע כי אדם אחר מן הישוב, אפילו הוא בגילו של המערער ונוכח התגרות מן הסוג המתואר (התנגשות מכוונת של מן דהוא ברכבו), היה מבצע את מעשה הקטילה המתואר, לו היה נקלע לנסיבותיו של המערער. אשר על כן, הייתי מציע לחברי לדחות את הערעור.

המשנה-לנשיאה

השופט ס' ג'ובראן:

אני מסכים.
ש ו פ ט

השופט א' רובינשטיין:

א. מצטרף אני לחוות דעתו של חברי המשנה לנשיאה. אוסיף כי כל שהמדובר בשאלת "הסובייקטיביזציה של המבחן האובייקטיבי", שנדונה בדנ"פ ביטון וכן בפסקי דין אחרים, דעתי- ברוח דבריה של הנשיאה ביניש בדנ"פ ביטון ועוד – כי יש צורך בזהירות יתרה בהקשר זה; כפי שציינה השופטת ארבל בפרשת איסקוב, זהירות זו עניינה "שלא להימצא נתפסים לסלחנות ולהבנה שאין להן הצדקה, כלפי מי שמחזיק ברשותו אקדח ושולף אותו כלפי אחר כשהנסיבות סביבו הן אלה המעוררות לחץ". אפשר לדעתי לכנות זאת בשם החשש מפני המדרון החלקלק, שלא תיפתח הדלת לרוח פרצים בעניין שאין חמור ממנו – חיי אדם. נזדמן לי לומר בעבר (ע"פ 6819/01 גרשוני נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2005)) דברים בתמיכה במבחן האובייקטיבי; "המשפט הפלילי אמנם עוסק בנאשם היחיד, אך בגדרו נקבעו לחברה ערכים, כללים ונורמות המשותפים לכל בני החברה, והנאשם נדון על פיהם; ובקבעו כעיקרון את 'קדושת חייו' של האדם, נדרש חוק היסוד (כבוד האדם וחרותו – א"ר) ליסוד היסודות, שבלעדיו אך חידלון ותוהו, קרי חיי האדם". ולהלן: "לטעמי בא המבחן האובייקטיבי להזכירנו, בדין הקיים, כי לא בהפקר ובתוהו עסקינן. לא צערו, או קנאתו או גחמתו של פלוני בלבד יכולים להיות נר לרגלי בית המשפט. על בית המשפט לשוות לנגד עיניו מה יאמרו בני החברה ומה סף הסיבולת שלהם... דווקא כשהמדובר בשאלה ערכית ממדרגה ראשונה, יש מקום להצבת מבחנים המשותפים לבני החברה, בין אם ננסחם כמבחן עצמאי לבין אם כתוספת אמות מידה, מעין מצפן ומצפון של חברה הגונה, למניעתה של זילות חיי אדם".

ב. אף דעתי איפוא כדעת חברי המשנה לנשיאה, באשר לחשש האמיתי מפני סובייקטיביזציית יתר של המבחן האובייקטיבי; המחוקק יתן לכך דעתו מן הסתם בהידרשו לעבירות ההמתה בכלל, כמו גם לרעיון של קביעת "רצח מדרגה שניה" במקרים מסוימים, ואיני מדבר דווקא בנידון דידן (ראו גם הערת השופט ד' חשין והערתי בע"פ 10082/04 ויטלי אברמוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (2006) שחזרה בע"פ 7942/04 בן שטרית נ' מדינת ישראל, ולפני כן הערת השופט – כתארו אז – מצא בע"פ 2534/93 מליסה נ' מדינת ישראל פד נא(2) 577, 614).

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.

ניתן היום, ד' בטבת התשס"ח (13.12.07).

המשנה-לנשיאה
ש ו פ ט
ש ו פ ט


מעורבים
תובע: מוחמד חלאילה
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: