ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עותמאן אלסאנע נגד מדינת ישראל :

ע"פ 3607/04

כבוד השופטת א' חיות

כבוד השופט ח' מלצר

המערער:
עותמאן אלסאנע

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 4.3.04, בתיק פל. 8084/00, שניתן על ידי כבוד השופט י' אלון

תאריך הישיבה:
א' בטבת התשס"ח
(10.12.07)

בשם המערער:
עו"ד משה שרמן

בשם המשיבה:

בשם שרות המבחן למבוגרים:
עו"ד אוהד גורדון

גב' ברכה וייס

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

פסק-דין

השופט א' א' לוי:

1. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע נטען, כי המערער נמנה על קבוצה של 5 קושרים, אשר הגיעו בתאריך 27.7.00, בשעת לילה, לגבול ישראל ירדן, מתוך כוונה לייבא לארץ סם מסוכן מסוג הירואין. בשלב כלשהו נראו המערער והאני אלסנע (להלן: האני) הולכים לנקודת הגבול הקרובה לנאות הככר, וכאשר חזרו משם הם נשאו עמם שני שקים. אנשי משטרה שארבו במקום קראו לשניים לעצור, אולם אלה שמטו את השקים ופתחו בבריחה רגלית, אולם שוטרים שרדפו אחריהם עצרו אותם.

בדיקת תכולתם של השקים העלתה כי מדובר בסם מסוכן מסוג הרואין, במשקל 19.735 ק"ג נטו.

בגין עובדות אלו יוחסו למערער עבירות של קשירת קשר לבצע לפשע, ייבוא סם מסוכן והחזקת סם שלא לצריכה עצמית, עבירות לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וסעיפים 13 ו-7(א)+(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973.

2. במהלך משפטו התגונן המערער בגרסה כי בבוקר המקרה הוא הגיע עם האני לאזור ים המלח, ואת זמנם בילו בשחייה. שעה שפנו להתקלח פנה אליהם אדם שזהותו נותרה עלומה, והציע להם לעבוד בחממות שבבעלותו הנמצאות באזור נאות הכיכר, וזאת בתמורה לשכר יומי של 100 ש"ח. בהמשך, הסיע אותם האלמוני לאזור החממות והורה להם להמתין שם. אותו אדם בושש לחזור, ובעודם ממתינים בסככה כלשהי הם הבחינו בשוטרים רצים וחולפים על פניהם, ולאחר זמן מה כששבו על עקבותיהם הם עצרו אותם, חרף טענתם כי לא היה להם קשר לסם שנתפס.

3. גרסה זו של המערער לאירועים לא קנתה אחיזה בלבו של בית המשפט, הואיל ומצא אותה בלתי אמינה ומופרכת מעיקרה. למסקנה זו הגיע בית המשפט בבכרו את עדותם של השוטרים שהיו מעורבים במעצרם של המערער וחברו. לעניין זה העיד סגן-ניצב יורם סופר, כי בעקבות מידע שהתקבל בדבר עסקת סמים העומדת להתבצע בגבול, פרסו הוא ופקודיו מארב כבר ביום 26.7.00. משהמארב לא העלה באותו יום דבר, חזרו על כך השוטרים גם ביום המחרת, ובסביבות השעה 21:30 הבחינו בשתי דמויות הנעות מכביש הערבה מזרחה, תוך שהן חולפות במרחק של מטרים ספורים מהמארב. בהמשך, נראו השניים נפגשים עם אדם שהגיע מהצד הירדני של הגבול, וכאשר שבו משם נשא כל אחד מהם שק. כאשר הגיעו ליד המקום בו ארבו השוטרים, ניתנה הוראה לעצור אותם, אולם השניים הניחו את השקים ונמלטו, עד אשר נעצרו על ידי שוטרים שדלקו בעקבותיהם.

גרסתו של סנ"צ סופר נתמכה בעדויותיהם של שוטרים נוספים אשר נטלו חלק באותו אירוע, ועדויות אלו מפריכות מכל וכל את גרסת המערער לפיה הוא והאני לא יצאו כלל מהסככה, וממילא איש לא רדף אחריהם. חרף זאת, סבר בא-כוחו של המערער דאז, וכך סבור גם סנגורו דהיום, כי נוכח סתירות שנתגלו בעדויות השוטרים לא היה מקום להשתית על עדותם את הרשעת המערער. השקפתו של השופט המלומד בבית המשפט המחוזי היתה שונה. הוא קבע כי אין באותן סתירות כדי לערער את התמונה המצטיירת מדבריהם של עדי המשיבה, ולפיה נעצר המערער לאחר מרדף, ועל כן את גרסת "העבודה שהוצעה לו" ו"המתנה בסככה" הוא בדה מלבו.

4. לא ראינו מקום לשנות מאותו ממצא זה של בית המשפט המחוזי, ומדעתנו לא שינינו גם לאחר שעיינו בנימוקי הערעור שבכתב, והאזנו לטיעון בא-כוח המערער על פה. אנו נוהגים כך, ראשית, הואיל ואין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים שבעובדה אותם קבעה הערכאה הדיונית, בעקבות התרשמותה הישירה והבלתי אמצעית ממהימנותם של העדים אשר הופיעו בפניה. שנית, מה שהוגדרו כ"סתירות" בעדויות השוטרים, הן ככל הנראה טעויות שמקורן בחולשתו של הזיכרון האנושי, ותוצאה של מיקום העדים שצפו על הזירה. שלישית, וזה העיקר, מפיו של המערער נשמעה גרסה לא עקבית ותמוהה שגם בלבנו לא עוררה אמון. בחקירתו במשטרת ישראל, למחרת מעצרו הוא טען (ראו ת/14, עמ' 5), כי אותו אלמוני שפגש הציע לו עבודה תמורת שכר יומי של 100 ש"ח. לשאלה למה לא הלך לעבוד, השיב המערער: "בגלל שהוא רצה לתת לי רק מאה שקל". ובת/9, עמ' 1 השיב המערער באותו עניין: "הבן אדם זרק אותנו שם בגלל שלא נתן לנו מחיר טוב, לא הסכמנו לעבוד איתו והוא נסע". הנה כי כן, המערער והאלמוני לא הגיעו לעמק השווה בנושא השכר, ועל כורחנו מצאנו את עצמנו תוהים מדוע ראה המערער צורך לנסוע לאותן חממות אף שהקדים והבהיר למציע כי הוא מסרב לתנאי השכר שהוצעו לו. שבעתיים תהינו מדוע לא עמדו המערער וחברו על כך שהאלמוני יחזיר אותם למקום ממנו אספם, כדי שיוכלו לעשות את דרכם חזרה למקום מושבם. נראה כי גם המערער הבין את חוסר הסבירות שבגרסה זו, ועל כן עשה בעדותו בבית המשפט מאמצים לעצבה מחדש. הפעם הוא טען כי הגיע לעמק השווה עם האלמוני בנושא השכר, אולם נותרה מחלוקת בנושא עלות המגורים, מאחר והוא היה אמור לשהות במקום העבודה המוצע בכל ימי העסקתו (ראו עמ' 13 לפרוטוקול ישיבת יום 4.12.03). ושוב לא נותר אלא לתהות, מדוע הסכים המערער לנסוע עם אותו אלמוני כאשר נושא כה חשוב כמו עלות המגורים טרם סוכם?

5. נוכח האמור, דעתנו היא שבית המשפט המחוזי היה רשאי לדחות את הסברו של המערער להמצאו בזירה, וכך נותרה בפני בית המשפט גרסתם של השוטרים בלבד ועובדת תפיסת הסם. אלה האחרונים מצביעים, ובמידה הנדרשת בפלילים, כי החשד שדבק במערער כמי שביצע שתיים מהעבירות שיוחסו לו (קשירת הקשר והחזקת סם מסוכן), היה לו בסיס איתן בראיות המשיבה. גם העובדה שהמערער זוכה מעבירת ייבוא הסם אינה יכולה לסייע בידי המערער, הואיל ואותו זיכוי מקורו בספק שהתעורר בלבו של השופט של בית משפט קמא, ביחס לדרך בה הגיע הסם לידי המערער והאני במפגשם בגבול.

6. באשר לעונש – המערער נדון ל-13 שנות מאסר ו-3 שנים מאסר על-תנאי, ואף שעונש זה אינו קל, הוא התחייב מהכמות העצומה של הסם שנתפסה בחזקתו. מי שמעורב בפרשה חמורה מסוג זה אינו עוד בבחינת דג רקק בשרשרת העבריינית שחבריה מפיצים את נגע הסמים ממניע של בצע כסף. מעורב מסוג זה הוא עבריין שככל הנראה מקורותיו של הסם מוכרים לו היטב, ומכאן סכנתו המופלגת המחייבת את כליאתו לתקופה ממושכת. עם זאת, החלטנו ללכת לקראת המערער קמעא, ואנו עושים זאת הואיל והמעורב הנוסף בפרשה, האני אל אסנע, נדון בחודש ינואר 2007 ל-12 שנות מאסר בלבד. לא מצאנו כי קיימת עילה להחמיר עם המערער יותר משנעשה בעניין שותפו, ומכאן החלטתנו להעמיד את תקופת המאסר בפועל בה ישא על 12 שנים. יתר חלקי גזר דינו של בית המשפט המחוזי, יעמדו בעינם.

ניתן היום, א' בטבת התשס"ח (10.12.07).

ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט


מעורבים
תובע: עותמאן אלסאנע
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: