ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אביגדור נחמיאס נגד זאב שור :

בפני כבוד השופטת מירב קלמפנר נבון

תובע

אביגדור נחמיאס

נגד

נתבע

זאב שור

בית משפט השלום בחיפה

פסק דין

בפני תביעה בגין הסכם שכירות אשר נחתם בין הצדדים.

התובע טוען כי ביום 1/5/07 נחתם בין הצדדים הסכם לשכירות הנכס ברח' זבוטינסקי 9 בנהריה, החל מיום 1.6.2007 ועד ליום 31.5.2008. התובע התחייב להשכיר את הנכס לנתבע ואילו הנתבע התחייב לשאת בדמי שכירות חודשיים ע"ס 800$. לטענת התובע מעבר לסך של 3,200 ₪ המהווים דמי השכירות עבור חודש 5/07 וכן סך של 4,000 ₪ פקדון אשר שילם הנתבע לתובע, לא שולם לו בגין השכירות דבר. התובע טוען כי הודיע לעיריית נהריה אודות השכרת הנכס, ברם הנתבע פנה לעירייה והסב את חיובי הארנונה בחזרה על שם התובע.
לטענת התובע פניותיו אל הנתבע בדרישה לפרעון חוב השכירות וחיובי הארנונה לא נענו, ומשכך הפר הנתבע את הסכם השכירות הפרה יסודית. התובע טוען כי על מנת להקטין את נזקיו השכיר את הנכס לאחר, החל מ- 12/07. התובע טוען כי בהתאם להסכם השכירות, חייב לו הנתבע את דמי השכירות החל מ 6/07 ועד אשר הושכר הנכס ב 12/07. כן טוען התובע כי הנתבע חב לו בגין הפיגור בתשלום דמי השכירות, בהתאם להוראות הסכם השכירות סך של 50$ עבור כל יום פיגור ובסך הכל עבור 180 יום. עוד טוען התובע כי על הנתבע לשלם לו את הארנונה בה נשא בתקופה שמתחילת הסכם השכירות ועד אשר הושכר הנכס לאחר, ב 12/07.

הנתבע טוען כי החל לנהל מו"מ לרכישת הנכס ברח' זבוטינסקי 9 בנהריה, עם שלוחו של התובע, מר אליהו טיירי. לטענת הנתבע במהלכו של המו"מ הובהר לו בידי עוה"ד רז אשר יצג את התובע, כי הקרקע עליה מצוי הנכס נשוא התובענה טרם עברה פרצלציה ולפיכך הוסכם, כך לטענת הנתבע, כי עד אשר יוסדרו המקרקעין יגור הנתבע בנכס כשוכר. משכך, טוען הנתבע כי נחתם בין הצדדים הסכם השכירות ועוד באותו היום הועברו לידי התובע שכר דירה חודשי ע"ס 3,200 ₪ וכן פקדון ע"ס 4,000 ₪. הנתבע טוען כי למחרת החתימה על ההסכם, נודע לו שהתובע ומיופה כוחו הסתירו ממנו את דבר קיומן של מספר אנטנות סלולאריות בסמיכות לנכס ולמעשה הטעו אותו בכוונה . הנתבע טוען כי פנה למיופה כוחו של התובע, מר טיירי ודרש את ביטולו המיידי של הסכם השכירות והשבת הכספים אשר שילם. לטענת הנתבע מר טיירי לא התנגד והסכים לביטול הסכם השכירות. אלא שהנתבע קיבל מעיריית נהריה דרישת תשלום בגין מים וארנונה בנכס ולכן נדרש לפנות לעיריית נהריה אשר העבירה את החיוב בחזרה אל התובע. הנתבע טוען כי משבוטל ההסכם מחמת ההטעיה אשר הטעהו התובע, אין הוא חב בגינו דבר לתובע ויש לדחות את התביעה.

הנתבע הגיש תביעה שכנגד, נגד התובע ושלוחו מר טיירי אליהו וטען כי בנסיבות אשר תוארו לעיל יש משום הטעיתו של הנתבע, אי גילוי עובדות העולה לכדי תרמית, הפרת ההסכם בידי התובע וכן נסיון לעשיית עושר שלא במשפט. עוד טען הנתבע כי עצם העברת הסכם השכירות אשר בוטל והתנגדותו של התובע לחיובי הארנונה, מציגה את הנתבע אשר הינו אדם מכובד בקהילה כמי שחומק מתשלום חובותיו ובכך נפגע שמו הטוב באופן האסור על פי חוק איסור לשון הרע. הנתבע תבע אפוא השבת הסכומים ששילם לתובע, פיצויים בגין הפרת חוזה וכן פיצויים בגין פגיעה בשמו הטוב לפי חוק איסור לשון הרע.

התובע טען מנגד כי כל העובדות היו גלויות וידועות לנתבע עוד טרם חתימת הסכם השכירות ביניהם כך שלא הוטעה על ידי התובע. עוד טען התובע כי הפניה לעיריית נהריה אין בה לשון הרע וכי התביעה שכנגד אינה אלא תביעת סרק אשר יש לדחותה.

דיון :

האם הופר חוזה המכר על ידי התובע?

לטענת הנתבע ביטול ההסכם על ידו נעשה כדין זאת עקב הטעיה, כהגדרתה בסעיף 15 לחוק החוזים חלק כללי, התשל"ג- 1973 או כהגדרתה בסעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג 1973, או מחמת טעות כהגדרתה בסעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973, או מחמת חוסר תום לב של התובע ושל שלוחו במהלך המשא ומתן שניהלו הצדדים, כהגדרתו בסעיף 12 לחוק החוזים חלק כללי, התשל"ג 1973, או בשל אי התאמה כהגדרתה בסעיף 11 לחוק המכר, תשכ"ח- 1968 וסעיף 6 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א 1971 ומחמת העלמת אי ההתאמה ו/או הפגם כאמור בסעיפים 16 לחוק המכר, תשכ"ח 1968 וסעיף 8 לחוק השכירות השאילה, תשל"א 1971.

סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 קובע:
"(א) במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב.
(ב) צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, יחולו בשינויים המחוייבים.".

תום לב בניהול משא ומתן הוא פעמים רבות גילוי יזום של עובדות כאשר "על פי הנסיבות היה מקום לצפות לכך שהאדם המנהל משא ומתן יגלה אותן לצד השני"
פרופ' גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 149-150 (2005).

"הפרת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב יכולה ללבוש צורתו של מחדל או של אי-גילוי עובדות, כאשר על-פי הנסיבות היה מקום לצפות לכך שהאדם, המנהל משא ומתן, יגלה אותן לצד השני. הגילוי המתחייב מסעיף 12 אינו דווקא גילוי כתוצאה משאלותיו של הצד השני. אלא יש נסיבות, בהן מתחייבת מסירת פרטים יזומה של מידע, שהוא חיוני למי שנמצא במשא ומתן לקראת כריתת חוזה. כך נאמר בע"א 494/74, בעמ' 144, מפי חברי הנכבד, השופט בייסקי: "...כאשר על-פי הנסיבות יש לצפות שמלבד הדברים והתיאורים שנאמרו היה מקום לומר דברים שמבחינת העסקה יש להם חשיבות - כי אז יתכן והשתיקה ואי-גילוי כל הפרטים מעוותת את התמונה בכללותה והעלמת אותם פרטים על-ידי שתיקה יוצרת מצג-שוא".
דברים דומים נאמרו גם בע"א 838/75, בעמ/ 241, על ידי השופט אשר: "התנהגות בתום-לב בעת משא-ומתן לצורך כריתת חוזה משמעה התנהגות ביושר ובהגינות. היינו חובה שלא להטעות את הצד האחר על-ידי אי- גלוי מידע חשוב לשיקוליו."
כללי התנהגות נאותים אינם שתיקה והימנעות משקר בלבד (ראה: ע"א 349 /74, בעמ' 833), אלא הם אותם יושר והגינות, המחייבים בנסיבות נתונות עשיית מעשה במקום ש"רשע היה יושב ושותק" (ד' קרצ'מר, "פגמים ברצון ביצירת החוזה: טעות והטעייה" קובץ הרצאות בימי העיון לשופטים תשל"ה (הפקולטה למשפטים - הנהלת בתי המשפט, ש' שטרית עורך, תשל"ו) 113 ,107). אי-גילוי מקום בו מתבקש גילוי מהווה הפרה של חובת תום הלב. בנסיבות, בהן יש בעובדות כדי להשפיע על אופיים של ההסדרים הנערכים כתוצאה מן המשא ומתן בין הצדדים, חלה חובת גילוי כביטוי לחובת תום הלב (ד"ר ד' פלפל, במאמרה הנ"ל; פרופ' ז' צלטנר, דיני חוזים של מדינת ישראל (אבוקה, תשל"ד) 95). יש נסיבות, בהן חובה על הצדדים לנקוט פעולה אקטיבית של גילוי (השווה: ע"א 323/80), ובמיוחד כאשר ברור לבעל המידע שבין מנהלי המשא ומתן, שקיים פער ממשי בין הכוונה של הצד השני לבין מה שהוא בר השגה על-פי המצב המשפטי והעובדתי לאמיתו. חובת תום הלב כוללת את החובה לגלות ולהבהיר עובדות מטריאליות לפני כריתת החוזה, אם הדבר מתחייב לאור מהותה של העיסקה או לאור נסיבותיו של המקרה. חובת הגילוי היא תולדה של האמון המתחייב בין צדדים המנהלים משא ומתן, ומקורו של זה בחובה המשפטית, העולה מסעיף 12.".
וראה ד"נ 7/81 פנידר ואח' נ' דוד קסטרו פ"ד לז(4), 673

בענייננו, סבורני כי אין לראות בהתנהלות התובע בשלב הטרום חוזי כהתנהלות חסרת תום לב.
הנתבע העיד כי הוא מתגורר בעיר נהריה מזה כ 56 שנים. סביבת הנכס המיועד לשכירות מוכרת היטב לנתבע ותנאיה ידועים לו היטב, כבן העיר. משום כך וודאי התקשר בהסכם לשכירות הנכס הספציפי דנן עם התובע ולא בחר בנכס אחר, בסביבה אחרת. הנתבע ניסה לחמוק מתשובה ישירה כאשר נשאל על מודעות לקרבת האנטנות לנכס נשוא התובענה וטען "אני מודע עכשיו" (ראה עמ' 17 שורות 1-3 לפרוטוקול).
ככל שעובדת הימצאותן של האנטנות סלולאריות במבנה סמוך למושכר הייתה מהותית לתובע עד כדי ביטול הסכם השכירות, ניתן היה לצפות ממנו כי יברר עניין זה מול התובע בטרם החתימה על הסכם השכירות, כאשר לא יכול להיות ספק כי ידע על קיומן במקום, דבר אשר אין מחלוקת כי לא נעשה על ידו. לו היה מוכח בפני כי הנתבע שאל את התובע האם ידוע לו על הימצאותן של אנטנות סלולאריות בסמוך למושכר ותשובתו הייתה שלילית על אף שידע על קיומן, היה מקום להעלות את טענות הנתבע ביחס לחוסר תום לב בניהול המו"מ, טעות או הטעייה.
אולם במקרה זה, אין לראות באי מסירת המידע בקשר לאנטנות הסלולאריות כחוסר תום לב בניהול המו"מ, טעות או הטעייה שהרי הדברים היו ידועים היטב לשני הצדדים בטרם החתימה על הסכם השכירות.
אשר על כן, דין טענות הנתבע לעניין זה, להידחות.

כמו כן, סבורני כי הנתבע מושתק מלטעון לאי התאמת הדירה לצרכיו.
בסעיף 6 להסכם השכירות הצהיר הנתבע כלהלן: "השוכר מצהיר כי ראה ובדק את המושכר ומצאו תקין וראוי לשימושו וצרכיו, בזאת מוותר השוכר על טענות, דרישות ו/או תביעות כלשהן ביחס לטיב המושכר עם קבלת המושכר לרשותו".
התובע אישר בפני כי קרא את הסכם השכירות והבין את משמעותו לרבות המשמעות של ס' 6 בהסכם (עמ' 16 שורות 26-30 לפרוטוקול הדיון מיום 12.3.2012).
בהצהרתו זו של הנתבע, נטל הנתבע על עצמו את החובה לבדוק כי המושכר תקין וראוי לשימושו. בנסיבות אלו, לא ברור כיצד זה טוען הנתבע כי התגלה לו, לאחר חתימת החוזה, כי הדירה אינה מתאימה לצרכיו, זאת בניגוד למוצהר על ידו בהסכם השכירות לאחר שניתנה לו ההזדמנות לבדיקת התאמת המושכר לצרכיו.
משכך, אין ממש בטענת התובע לאי התאמת המושכר לצרכיו ולציפיותיו.

בנוסף, ההלכה היא שצד לחוזה שאינו מגלה לצד השני פרט מסוים על סמך הנחה סבירה שהצד השני יכול לגלותה בכוחות עצמו, אינו נחשב כמי שמטעה אותו.
ראה בע"א 11/84 אשר רבינוביץ נ' שלב - הקואופרטיב המאוחד פ"ד מ(4), 533 "חובת הגילוי משתרעת רק על פרטים (מידע ומסמכים) מהותיים, החיוניים להחלטת המתקשר השני האם להיכנס לחוזה ובאילו תנאים, ורק על פרטים כאלה שהמתקשר השני לא יכול היה להשיגם בעצמו. היסוד הסובייקטיבי של חובת הגילוי משתקף בסייג נוסף המוטל בה; אין החובה צומחת אלא כאשר יודע הצד עליו מוטלת חובת הגילוי, כי המתקשר השני אינו יכול להשיג את הפרטים החיוניים להכרעתו בכוחות עצמו"
ראה פרופ' ג. שלו, במאמרה "סעיף 12 לחוק החוזים: תום לב במשא ומתן", משפטים כרך ז' עמוד 118.

כאמור, הנתבע גר ומנהל קליניקה בנהרייה מזה כ- 56 שנים (ע"מ 14 שורה 14 לפרוטוקול הדיון) ומתגורר ברח' שד' הגעתון בנהרייה המצוי במרחק של כ- 500 מטרים ממקום הימצאותן של האנטנות ברח' ז'בוטינסקי בו ממוקם המושכר (ע"מ 18 שורות 26-27 לפרוטוקול ). יתרה מכך, מעיון בנספחים 1-7 לכתב ההגנה לכתב התביעה שכנגד עולה כי עיריית נהרייה פרסמה הודעה על הצבת האנטנות עוד בחודש 1/01 והודעה זו עוררה עניין ציבורי ותקשורתי רב. בנסיבות אלו, אם אכן נכונה טענתו של הנתבע לפיה הצבתן של אותן אנטנות סלולאריות בסמוך למקום מגוריו של התובע הנו עניין מהותי מבחינתו, אין זה סביר כי לא הוא ידע על הימצאותן של האנטנות עובר לחתימה על הסכם השכירות.
בענייננו, סבורני כי הייתה בידו של הנתבע האפשרות להשיג את המידע בעניין האמור בעצמו, ולפיכך אין המדובר בהטעיה עקב אי גילוי של עובדות שעל התובע הייתה החובה לגלותן.

האם הודעת הנתבע על ביטול ההסכם הינה כדין?

כאמור, אין מחלוקת כי הנתבע פנה אל נציג התובע כשבועיים שלושה לאחר החתימה על ההסכם וביקש להודיע לו בע"פ על ביטול החוזה בשל קיומן של אותן אנטנות סלולארית.

סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, קובע כלהלן:
"ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה; אולם במקרה האמור בסעיף 7(ב) ובכל מקרה אחר שהנפגע נתן למפר תחילה ארכה לקיום החוזה - תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה".

סעיף 21 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, קובע כלהלן:
"הודעה לפי חוק זה תינתן בדרך שקבעו הצדדים, ובאין קביעה כזאת - בדואר רשום או בדרך אחרת המקובלת בנסיבות הענין.".

בעניינו, שותק הסכם השכירות בנוגע לאופן ביטול החוזה ומשכך הרי שהודעת הביטול צריכה היתה להימסר לתובע ו/או לנציגו, בדואר רשום או לכל הפחות באמצעות הודעה בכתב.
הנטל לשלוח את הודעת הביטול מוטל על הצד החפץ לבטל את החוזה, משלא השכיל הנתבע לשלוח הודעת ביטול שכזו אלא הסתפק בהודעה בע"פ בלבד, לא עמד הנתבע בנטל המוטל עליו להוכיח כי ביטל את הסכם השכירות כדין.
כן, אין בידי לקבל את טענת הנתבע לפיה במעמד השיחה בה הודיע לנציג התובע על ביטול ההסכם, לא התנגד האחרון לדבריו של הנתבע ואף הסכים לביטול השכירות ביניהם.
עדותו של הנתבע לעניין זה הנה עדות יחידה אשר לא נתמכה בראיות אחרות ושומא על בית המשפט להתייחס לכך במידת הזהירות הנדרשת על כל המשתמע מכך. עדותו של הנתבע לעניין זה אף נסתרה בעדותו של מר טיירי, לפיה הנתבע מעולם לא מסר לו את מפתחות המושכר (ע"מ 11 שורות 1-2 לפרוטוקול) וכי הוא פנה אל העירייה אחרי שנודע לו כי הנתבע רצה למסור לו את מפתחות המושכר והוא לא רצה לקבלם (ע"מ 11 שורות 31-32 לפרוטוקול) . כן העיד מר טיירי כי הוא דרש מהנתבע שישלם את דמי השכירות עד למציאת שוכר חלופי למושכר (ע"מ 12 שורות 17-18 לפרוטוקול).
גם אם אקבל את טענת הנתבע לפיה נציג התובע "לא התנגד" לביטול החוזה, הרי שלפי סעיף 8 ג' להסכם נקבע כי היה והשוכר יירצה לפנות את המושכר לפני תום התקופה ויקבל את הסכמת המשכיר לכך, יוכל לפנות את המושכר וזאת לאחר שימצא שוכר במקומו לשביעות רצונו של המשכיר. דבר זה לא נעשה על ידי הנתבע במקרה שבפני.

האם אי תשלום דמי השכירות במועדם מהווה הפרה יסודית של הסכם השכירות.

סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א- 1970 מגדיר הפרה יסודית מהי:
" "הפרה יסודית"- הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, אן הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית; תניה גורפת בחוזה העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן, אין לה תוקף אלא אם הייתה סבירה בעת כריתת החוזה.הפרה יסודית הנה הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה לו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה.".

כאמור, אין מחלוקת כי מעבר לחודש השכירות הראשון עליו שילם התובע בסמוך לחתימה על הסכם השכירות, לא שילם הנתבע את דמי השכירות בעבור החודשים שלאחר מכן, עד לכניסתו של שוכר חדש למושכר בחודש 12/07, וכן את תשלומי הארנונה בגין התקופה שעד לחודש 12/07.
סעיף 4 להסכם השכירות הדן בדמי השכירות החודשים קובע כי איחור של יותר משבעה ימים בתשלום דמי השכירות יהווה הפרה של ההסכם.
סעיף 8 ג' להסכם קובע כי היה והשוכר יפנה את המושכר לפני תקופת החוזה שלא בהסכמת המשכיר, יהיה חייב בתשלום מלוא שכר הדירה מיום העזיבה ועד למועד גמר החוזה בפועל, ללא שום קשר אם המושכר יושכר מחדש.
ההלכה היא כי צד להסכם המודיע על ביטולו של הסכם בלא שהיתה לו זכות לעשות כן, הוא עצמו מפר את ההסכם הפרה יסודית, על כל המשתמע מכך.
וראה בע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין נ' ס.ע.ל.ר פ"ד נב(1), 210 ע"א 1/84 ברנדה נתן נ' שמעון ורוזה סטרוד פ"ד מב(1), 661 ע"א 256/89 פרץ אליאס ואח' נ' יצחק כובס פ"ד מו(3), 557).

והדברים יפים אף לענייננו. משקבעתי כי הודעת הביטול ניתנה שלא כדין, נותר הסכם השכירות בתוקפו. בהתאם לס' 4 להסכם, אי תשלום דמי השכירות והארנונה על ידי הנתבע במועדם, מהווים הפרה של ההסכם השכירות. ניתן להעריך כי לו היה חוזה התובע את ההפרה מראש הוא לא היה מתקשר בחוזה השכירות מול הנתבע מלכתחילה, ואף מן הטעם הזה יש לקבוע כי הנתבע הפר הפרה יסודית של הסכם השכירות באי תשלום דמי השכירות והארנונה במועדם.
נמצא אפוא, כי הנתבע הוא שהפר הפרה יסודית של החוזה, הפרה המקנה לתובע את הזכות לפיצויים.

אבחן עתה את היקף הנזקים לתובע

דמי השכירות:
בהתאם לסעיף 3 ב' להסכם תקופת השכירות היא החל מיום 1.6.2007 ועד ליום 31.5.2008.
אין מחלוקת כי הנתבע העביר לתובע תשלום בסך של 3,200 ₪ בגין חודש השכירות הראשון.
לעניין זה אציין כי הנתבע ככל הנראה טעה בציינו כי התשלום הנ"ל ניתן בעבור חודש 5/07, כאמור בכתב תביעתו, שכן בהתאם להסכם השכירות, תקופת השכירות החלה בחודש 6/07 ולפיכך, התשלום הראשון מתייחס לחודש זה.
כאמור, שוכר חדש נכנס למושכר רק בחודש 12/07 בהתאם לעדותם של התובע ומר טיירי ולפיכך נגרם לתובע נזק בדמות הפסד דמי השכירות בעבור החודשים 7-11/07.
6 חודשים * 800$ * 4.035 (השער היציג של הדולר נכון למועד החתימה על החוזה) = 19,368 ₪.

ארנונה:
באשר לתשלומי הארנונה. משקבעתי כי הודעת הביטול ניתנה שלא כדין, היה על הנתבע לשאת בתשלומי הארנונה בעבור התקופה מחודש 6/06- 11/07, זאת בהתאם לסעיף 326 לפקודת העיריות [נוסח חדש], הקובע:
"נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם - ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו - למסור לעיריה הודעה על העיסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלמו ולא שילמו. בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה.".

בעניין זה הוצג בפני אישור חוב ארנונה מעירית נהרייה מיום 6.7.2009 (נספחים ו' 1-2 לכתב התביעה), לפיו חוב הארנונה בגין המושכר בעבור התקופה שמיום 1.6.2007 ועד ליום 15.12.2007, הנו בסך של 7,180 ₪.
אשר על כן, נשא התובע בנזק בגין תשלום ארנונה בסך של 7,180 ₪.

פיצוי מוסכם:
בהתאם לסעיף 4 ד' להסכם השכירות אי תשלום דמי השכירות החודשיים במועדם מהווה הפרה יסודית של ההסכם. נקבע בהסכם פיצוי מוסכם בסך 50$ ליום בגין הפרה זו.
סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970, קובע כלהלן:
"הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה."
בשאלת התערבות בהפחתת פיצוי מוסכם שנקבע בחוזה, נקבע בסעיף 15(א) כי הדבר יעשה רק במקרים חריגים, בהם לא נמצא יחס סביר כלשהו, ולו בדוחק, בין שיעור הפיצוי המוסכם לבין הנזק שניתן היה לחזותו בעת כריתת החוזה. המבחן הוא האם ההפרה הקונקרטית, לפרק זמן ארוך לרבות תוצאותיה, נחזתה מראש בעת כריתת החוזה ראה ע"א 4481/90 אהרון ישראל נ' ג. פרץ מ. בן גיאת בע"מ פ"ד מז(3), 427.

בית המשפט אינו מתערב בשיעור הפיצויים המוסכמים, אלא בנסיבות מיוחדות בהם לא נימצא יחס סביר כאמור לעיל, בין גובה הפיצוי ובין הנזק הנחזה ראה בע"א 4481/90 המאוזכר לעיל;
ע"א (חיפה) 2202-04-11 פני סמדג'ה ואח' נ' לאוניד טרגר ואח' תק-מח 2011(4), 4267.

לאור מהות ההפרה, בהתחשב בסכום הפיצוי המוסכם והאפשרות לחזות מראש את הנזק בגין אותה הפרה, לא מצאתי כי שיעור הפיצוי מצדיק את התערבותי בנוגע אליו. לכך יש להוסיף אף את קביעותיי באשר לשיעורי הנזק אשר חלו על התובע. כאמור, אין להתערב בהסכמות הצדדים לפי ההסכם ולפיכך, על הנתבע לשלם את הפיצוי על פי ההסכם.
משכך אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בגין פיגור של 150 ימים בסך של 7,500 $ בשקלים לפי השער היציג של הדולר במועד חתימת ההסכם, סך של 30,263 ₪.

כתב התביעה שכנגד:
משקבעתי כי הסכם השכירות הופר שלא כדין על ידי הנתבע, למעשה מתייתר הצורך לדון בתביעה שכנגד והיא נדחית בהתאם כנגד התובע ומר טיירי וכך אף טענותיו של הנתבע באשר להפרה יסודית של ההסכם בידי התובע.

למרות זאת מעבר לנדרש, אתייחס בקצרה לטענת הנתבע בכתב התביעה שכנגד לפיה העברת הסכם השכירות ומכתב ב"כ התובע מיום 7.7.2009 לעיריית נהריה, מהווים לשון הרע כהגדרתה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה 1965.
לטענת הנתבע העברת הסכם השכירות ומשלוח מכתבו מיום 7.7.09 של ב"כ התובע שעניינו התנגדות להעברת חיובי הארנונה ע"ש התובע בתקופת השכירות, מהווים פגיעה בשמו הטוב של הנתבע והוצאת לשון הרע כנגדו, זאת בהתאם לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 חוק איסור לשון הרע, קובע כי לשון הרע הינה דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם או לבזות אדם בשל מעשים או תכונות המיוחסים לו או לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.
הפסיקה קבעה כי המבחן בעניין זה הינו אובייקטיבי, דהיינו משמעות האמירות נלמדת מתוך תוכנן, הן מתפרשות בצורה אובייקטיבית ופירושן אינו תלוי לא בכוונת המפרסם ואף לא באופן בו הובן הפרסום בידי הנפגע וראה בע"א 1104/00 דוד אפל נ. איילה חסון פ"ד נו(2) 607.
על פי המבחן האמור נבדקת מידת ההשפעה שיש לפרסום על ההערכה לה זוכה האדם בעיני הציבור וראה בע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ. בלה אלמוג פ"ד מו(5) 555.
נקבע עוד כי לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע , אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה. די שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו וראה בספרו של המלומד אורי שנהר "דיני לשון הרע" התשנ"ז 1977 ע"מ 121 בע"א 89/04 דר' יולי נודלמן נ. נתן שרנסקי (ניתן ביום 4.8.08).

בענייננו, סבורני כי אין בהעברת הסכם השכירות לעיריית נהריה משום לשון הרע. בהתאם לתקנות הרלבנטיות לעניין זה חלה חובה על התובע להעביר את הסכם השכירות לעירייה, ככל שברצונו להעביר את חיובי הארנונה על שם השוכר- הנתבע. בנסיבות אלו לא ברורה לי טענת הנתבע לפיה העברת הסכם השכירות לעירייה יש בה משום ניסיון להשפילו, לבזותו או לפגוע במשרתו.

כך גם באשר למכתבו של ב"כ התובע מיום 7.7.09 שנשלח לעיריית נהרייה ושעניינו התנגדות להטלת חיובי הארנונה בתקופת השכירות על כתפי התובע. מעיון במכתב עולה כי אין בו כל ניסיון להציג את התובע כאדם המתחמק מתשלומים או לפגוע בשמו הטוב ובמוניטין שלו. מכתב זה נשלח אל הגורמים הרלבנטיים בעירייה בעקבות מחלוקת אמיתית וכנה לעניין חיובי הארנונה שכן התובע סבר שהעירייה לא פעלה בהתאם לסמכותה עפ"י ס' 326 לפקודת העיריות. ברור כי בעת משלוח המכתב היה התובע משוכנע באמיתות טענותיו. יתרה מכך, אין המדובר במלל אשר נועד לפגוע בשמו הטוב של התובע לבזותו או להשפילו. מעיון במכתב עולה כי הטענות המועלות בו מופנות ישירות כנגד החלטת העירייה להעביר את חיובי הארנונה על כתפי על שמו של המשכיר- התובע. למעשה מעיון במכתב עולה כי מעבר לציון שמו של הנתבע כשוכר הנכס אין כל התייחסות נוספת אליו, בוודאי לא כזו שתבזה אותו או תפגע בשמו הטוב.
אינני סבורה כי באופן אובייקטיבי, מקריאת המכתב יבין הקורא הפשוט כי עסקינן באדם המתחמק מתשלומים, שכן כאמור, מדובר על מחלוקת כנה בין הצדדים לעניין חיובי הארנונה שטרם הוכרעה במועד שליחת המכתב.
לפיכך, דין טענות הנתבע לעניין זה להידחות הסף.
הנתבע טען לזכותו להשבת הסכומים אשר אותם שילם לתובע , בגין דמי שכירות עבור חודש אחד ופקדון בסך 4000 ₪. בבחינת למעלה מן הצורך יאמר כי בשורה ארוכה של פסקי דין, נקבע כי מעמדו של הנפגע מעניק לו יתרון המשתקף בכך שברירת הביטול מוענקת לו בלבד והמפר אינו יכול על ידי פעולה חד צדדית שלו להביא לביטול ההסכם ולכפות השבה. מאחר וכבר קבעתי כי מפר ההסכם היה דווקא הנתבע ולא התובע וכי ההסכם בוטל בסופו של יום מחמת הפרתו באופן המקנה לתובע את הזכות לפיצוי מוסכם כקבוע בהסכם בין הצדדים, אשר יגלם את דמי השכירות בגין החודשים אשר לא שולמו שלא כדין בידי הנתבע, הרי שאין מקום למתן זכות ההשבה לנתבע ואני דוחה תביעתו אף בעניין זה.
דרישת הפיצוי של התובע :
הפיצויים בשל הפרת חוזה מיועדים להעמיד את הנפגע , ככל שניתן לעשות זאת באמצעות תשלום כספי, באותו מצב שבו היה נתון לו קוים החוזה. הפיצויים אינם מיועדים להעניש את המפר או להעשיר את הנפגע .
ראה בע"א 288/80 וינקלר נ. ספיר סודרי חברה לבניין בע"מ , פ"ד לו (2) 365.
ע"א 195/85 בנק איגוד לישראל בע"מ נ. סוראקי פ"ד מב (4) 811 ע"א 355/80 אניסמוב נ. מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד לה(2) 800.
בהעדר הסדר מיוחד דוגמת פיצויים מוסכמים הקבועים בחוזה, יוכל הנפגע לתבוע פיצויים עפ"י דין במקום הפיצויים המוסכמים, כאמור בסעיף 15(5) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). הנפגע רשאי לתבוע לחלופין את הפיצוי המוסכם או פיצוי לפי הדין , אך הוא אינו יכול לצרפם זה לזה.
ראה בע"א 707/78 יוסף נ. קניאל פ"ד לה (4) 796.
התובע אשר בפני לא תבע כלל סעדים חלופיים , אלא ביקש לצרף פיצוי בגין נזקיו לפיצוי המוסכם ולכך, בהתאם להוראות חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) אין הוא זכאי.
מאחר ונזקיו המוכחים של התובע קרובים מאד לאלו אשר נקבעו בידי הצדדים כפיצוי מוסכם ולנוכח נסיבותיו של מקרה זה אשר צויינו לעיל, אני רואה לנכון לחייב את הנתבע בתשלום הפיצוי המוסכם אשר נקבע בהסכם.
אשר לשאלת ההוצאות – מחד גיסא , האריך הנתבע את הדיונים בתיק זה שלא לצורך, כאשר זימן לעדות את עוה"ד רז בידיעה ברורה כי השאלות עליהן הוא עתיד לענות חוסות תחת חסיון עו"ד לקוח, עדות אשר לא העלתה ולא הורידה לנושא המחלוקת אשר בפני, מאידך אופן התנהלותם של הצדדים בפני , כעולה מפרוטוקולי שני הדיונים אשר התקיימו בתיק זה, היה רחוק מלהיות מקובל ולא ארחיב בעניין זה מפאת כבודם של הצדדים. משכך, סבורני כי ראוי ששני הצדדים ישאו איש איש בהוצאותיו שלו.
סוף דבר,

הנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 30,263 ₪ בגין הפיצויים המוסכמים.
הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

הצדדים ישאו כל אחד בהוצאותיו.

כן אני מחייבת את הנתבע בתשלום שכר טרחת עו"ד בסך 3,000 ₪.
הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ב תמוז תשע"ב, 12 יולי 2012, בהעדר הצדדים.

11 מתוך 11


מעורבים
תובע: אביגדור נחמיאס
נתבע: זאב שור
שופט :
עורכי דין: