ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אלוחידי עאדל נגד מדינת ישראל :

רע"פ 6402/12

המבקש:
עאדל אלוחידי

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

בשם המבקש: עו"ד אסנת מוליארסקי כדורי

בבית המשפט העליון

החלטה

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז שניתן על-ידי כבוד השופטים א' טל, סג"נ; א' מקובר ו-ז' בוסתן בע"פ 47536-03-12, מיום 3.7.2012. בפסק הדין נדחה ערעור המבקש על החלטת בית המשפט השלום בראשון לציון, בת"פ 1683/09, אשר ניתנה על-ידי כבוד השופטת ש' יעקובוביץ, ביום 4.12.2011.

רקע והליכים

2. נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של ניסיון התפרצות לבנין או מבנין, שאינו מקום מגורים או תפילה, לפי סעיף 407(ב) ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); היזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק העונשין; והחזקת מכשירי פריצה, לפי סעיף 409 לחוק העונשין.

3. בכתב האישום נטען כי ביום 2.3.2009, בסמוך לשעה 03:10, ניסה המבקש, ביחד עם אחר, להתפרץ לבית עסק בעיר חולון על-ידי כיפוף תריס הגלילה של בית העסק באמצעות מוט ברזל. בכל אותה העת עמד שותפו של המבקש בסמוך אליו וסייע לו בניסיונותיו. באותן נסיבות, גרמו המבקש ושותפו היזק בזדון לעסק בכך שכופפו את תריס הברזל וחיבלו במנעול בית העסק.

4. בבית המשפט השלום כפר המבקש במיוחס לו בכתב האישום, תוך שטען כי על אף שהיה בסמוך למקום האירוע במועד הרלוונטי לא היה לו כל קשר לאירוע נשוא כתב האישום.

לאחר שמיעת הראיות, קבע בית המשפט השלום כי התביעה לא השכילה להרים את נטל ההוכחה המוטל על כתפיה ובראיות שהציגה לא הצליחה לקשור את המבקש, ברמת הוודאות הנדרשת במשפט הפלילי, לעבירות המיוחסות לו.

עוד קבע בית המשפט כי לאותם קשיים ראייתיים חברו גם מחדלי חקירה שונים, הגורעים גריעה נוספת ממשקל הראיות שהציגה המאשימה. כך, בין השאר, נמנעה המשטרה מעריכת מחקרי תקשורת לאישוש או להפרכת טענות המבקש, ונמנעה מבדיקת טביעות אצבע על מוט הברזל שנתפס בזירת האירוע, בדיקה אשר לא הייתה כל מניעה טכנית מלבצעה. לפיכך, זיכה בית המשפט השלום את המבקש מכלל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

5. יצוין, כי המבקש היה נתון במעצר החל מיום האירוע ועד לזיכויו מכל אשמה ביום 17.11.2009, תקופה של כשמונה וחצי חודשים.

6. בעקבות זיכויו בדין, הגיש המבקש, לבית המשפט השלום, בקשה לתשלום פיצויים בגין תקופת מעצרו, מכוח סעיף 80 לחוק העונשין ותקנות סדרי הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982 (להלן: התקנות). המבקש סמך את טענותיו על שני טעמים: ראשית, טען כי כפי שעולה מחומרי החקירה שהוצגו בתיק "לא היה יסוד להאשמה" כנגדו מלכתחילה; ושנית, טען כי נוכח זיכויו המוחלט ואופן התנהלות המאשימה התקיימו בעניינו אותן "נסיבות אחרות המצדיקות" פסיקת פיצוי לזכותו.

7. ביום 4.12.2011, דנה כבוד השופטת ש' יעקובוביץ בבקשה וקבעה, לאחר דיון מעמיק, כי אין אפשרות לקבוע בעניינו של המבקש כי "לא היה יסוד להאשמה", אך יחד עם זאת אכן נתקיימו אותן "נסיבות אחרות המצדיקות" את פיצויו. זאת, הן לאור זיכויו המוחלט של המבקש, הן נוכח מחדלי החקירה המתוארים בהכרעת הדין והן לאור בחירתה של המאשימה להמשיך בהליך הפלילי, גם לאחר שנתגלו "בקיעים במארג הראייתי"; בקיעים אשר חייבוה לערוך בחינה מחודשת של עמדתה, בנוגע להמשך ההליך או, למצער, ביחס להמשך מעצרו של המבקש.

לצד שיקולים אלו קבע בית המשפט כי אין להתעלם גם מהתנהלותו של המבקש, אשר נמנע מכל ניסיון לסיים את ההליך המשפטי, לאחר שסיימה המאשימה לשטוח את ראיותיה, בטענה כי "אין להשיב לאשמה". כמו כן, אין להתעלם מהעובדה שלאחר זיכויו בתיק הנדון, הורשע המבקש במספר עבירות רכוש, שבעטיין נגזרו עליו 38 חודשי מאסר בפועל.

נוכח שיקולים אלו, ותוך הסתמכות על הלכות בית משפט זה בעניין הנדון, קבע בית המשפט השלום כי יש להכיר בזכאותו של המבקש לפיצוי חלקי בגין מעצרו. המדובר בפיצוי המגיע לכדי מחצית מהסכומים הקבועים בתקנות, בגין התקופה שבין תום פרשת התביעה ועד ליום זיכויו, ובסך הכל נפסקו לטובת המבקש פיצויים בסך של 22,417.62 ₪, בעבור 129 ימי מעצר.

8. המבקש ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי מרכז. לטענת המבקש שגתה הערכאה הדיונית משלא העניקה לו פיצוי מלא, כקבוע בחוק ובתקנות, בגין כשמונה חודשים ומחצה, שבהם נתון היה במעצר. זאת, ממספר טעמים עיקריים: ראשית, טען המבקש כי, משלל סיבות שונות, שגתה הערכאה הדיונית בקובעה כי לא נתמלא התנאי של "לא היה יסוד להאשמה".

שנית, טען המבקש כי שגתה הערכאה הדיונית כאשר, על אף התקיימותן של "נסיבות אחרות המצדיקות מתן פיצוי", לא העניקה לו פיצוי מלא בעבור כל התקופה בה שהה במעצר. ועל כך הוסיף המבקש כי, משתלתה הערכאה הדיונית את אותן "נסיבות אחרות" בהתנהלות המאשימה לאחר תום פרשת התביעה, לא היה מקום או הגיון לקבוע את סכום הפיצוי על כמחצית מסכום הפיצוי המירבי.

על טענותיו אלו מוסיף המבקש וטוען כי שגתה הערכאה הדיונית כאשר שקלה את עברו הפלילי בעבירות דומות, כשיקול רלוונטי בקביעת גובה הפיצוי המגיע לו.

9. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו. בהתייחס לטענת המבקש, לפיה "לא היה יסוד להאשמה" קבעה ערכאת הערעור כי נוכח חומרי החקירה שעמדו לרשות המאשימה, בעת הגשת כתב האישום, צדקה הערכאה הדיונית בקביעתה כי המבקש אינו זכאי לפיצוי מכוח החלופה של "לא היה יסוד להאשמה".

בהתייחסה לטענות המבקש בדבר קביעותיה של הערכאה הדיונית בנוגע לחלופה של "נסיבות אחרות המצדיקות את פיצויו של המבקש", קבעה ערכאת הערעור כי כאשר נפסק הפיצוי מכוחה של חלופה זו, על בית-המשפט להתחשב, בין השאר, באופי זיכויו של הנאשם, נסיבותיו האישיות, בהרשעת הנאשם בעבירות דומות לאחר זיכויו, במחדלי חקירה ובהתנהלות המאשימה. לפיכך, משנתנה הערכאה הדיונית את דעתה על מכלול הגורמים הנ"ל, לא מצאה ערכאת הערעור מקום להתערב בקביעותיה, בדבר התקופה שבעטייה זכאי המבקש לפיצוי.

יחד עם זאת, לעניין גובה הפיצוי, קבעה ערכאת הערעור כי שגתה הערכאה הדיונית משהחליטה כי הפיצוי יעמוד על מחצית מסכום הפיצוי המירבי. משכך, קבעה ערכאת הערעור כי מן הראוי להגדיל את סכום הפיצוי הכולל לסך של 30,000 ₪.

הבקשה

10. בבקשת רשות הערעור, שאותה הגיש המבקש נטען כי העניין "מעורר שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינו הפרטי". שכן, לטענת המבקש, ככל שהדבר נוגע לשאלת זכאותו של אדם לפיצוי, בגין מעצרו עד לתום ההליכים, המשטרה והתביעה גוף אחד הן. לפיכך, אין זה ראוי כי התביעה תתנער מאחריותה למחדלים שהתגלו בחקירה המשטרתית. שהרי, התביעה היא שבוחרת, בסופו של יום, האם להגיש כתב אישום מלכתחילה, והיא זו שיכולה להורות למשטרה על ביצוע השלמות חקירה, כאשר אלו נדרשות.

עוד טוען המבקש, כי בסכום הפיצוי שנפסק לטובתו יש משום עיוות דין, כיוון שסכום זה אינו משקף את העובדה שהוא הוחזק במעצר, תקופה של כשמונה חודשים ומחצה, שבסופם זוכה זיכוי מלא מכלל האישומים, שיוחסו לו בכתב האישום.

לפיכך, טוען המבקש, כי מן הראוי לקבל בקשתו, לדון בערעור ולהורות על תשלום פיצוי מלא בגין שמונה וחצי חודשים, שבהם היה נתון במעצר.

דיון והכרעה

11. למקרא האמור בבקשה, נחה דעתי כי אין עילה ליתן למבקש רשות לערער. כלל ידוע הוא, כי לא על נקלה תתקבל רשות ערעור ב"גלגול שלישי", היות שזו שמורה למקרים מיוחדים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה (ראו, לעניין זה, רע"פ 4600/12 יאשייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.06.2012); רע"פ 4459/12 דגן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.06.2012)). סבורני, כי המבקש מנסה לשוות למקרה דנן אופי עקרוני, המעלה סוגיה משפטית רחבת השלכות והיקף. ואולם, לאחר זיקוק הטענות, ולאחר בחינה מדוקדקת ומעמיקה של הבקשה, דומה כי עיקרן של טענות המבקש נוגעות ליישום ההלכות המשפטיות הקיימות, על המקרה הקונקרטי שלפנינו. משכך, מקרה זה הוא אינו אחד מאותם מקרים מיוחדים המצדיקים דיון "בגלגול שלישי" בבית-משפט זה. ויפים, לעניין זה, דברי הש' ס' ג'ובראן בציינו כי:

"[...] בעיקרו של דבר [מדובר – א.ש.] ביישומן של ההלכות המוכרות, בכל הנוגע לסעיף 80 לחוק העונשין, על המקרה הנדון. באופן טבעי, יישומן של הלכות אלו יניב לעתים הכרעות שונות, לאור הצורך באיזון בין השיקולים השונים בכל מקרה לגופו. אך עצם קיומם של טענות באשר ליישומן הקונקרטי במקרה כזה או אחר אינם באים, בדרך כלל, במקרים המצדיקים דיון ב'גלגול שלישי' בבית משפט זה". (רע"פ 4121/09 שגיא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 02.03.2012) (להלן: עניין שגיא).

12. למעלה מן הצורך, אבקש לציין כי החלופה לפיה "לא היה יסוד האשמה" היא מתוחמת צרה ודווקנית ביותר, ותחולתה מוגבלת רק לאותם מקרים מיוחדים שבהם העמדת הנאשם לדין לקתה באי-סבירות בולטת (ראו, בין השאר, דברי השופטת ע' ארבל בע"פ 5205/04 גואטה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 03.03.2007)). קביעה זו נגזרת, בין היתר, מגישתו של בית-משפט זה, לפיה מתחם שיקול הדעת של רשויות התביעה בכל הקשור לבחינה והערכה של חומר הראיות, שעל בסיסו מוגש כתב האישום, הוא רחב ביותר. לפיכך, התערבותו של בית משפט-זה בשיקול הדעת של רשויות התביעה בעניין זה, תהיה מצומצמת ונדירה ביותר (ראו, בהקשר זה, עניין שגיא, פסקה 22 וההפניות שם).

קריאה מעמיקה של החומר שהונח לפניי, ובעיקר עיון בפסק-דינה ובהחלטתה של שופטת ש' יעקובוביץ’ בבית המשפט השלום, מצביע על כך כי המקרה שלפנינו הוא אינו אחד מאותם מקרים נדירים שבהם "שום משפטן בר-דעת, לא היה חושב שיש מקום להביא האשמה כנגדו" (ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, 88 (2002) (להלן: עניין דבש). ולפיכך, סבורני כי אין יסוד לטענות המבקש, לפיהן מתקיימת בעניינו העילה של "לא היה יסוד לאשמה", ויפים לעניין זה דברי השופט (כתוארו אז) מ' חשין:
"אמר אך זאת, שהמושג 'לא היה יסוד להאשמה' מצייר מצב קיצוני של אי-סבירות בולטת, וגם אם אמרנו כי המושג 'לא היה יסוד [לאשמה – א.ש.]' פורש עצמו לא אך על מקרים קיצוניים שבהם לא היה כל יסוד להאשמה אלא גם על סוגי מקרים שבהם יסוד ההאשמה הוא יסוד רעוע [...] גם אז לא נוכל להרחיק לכת רב מכך" (שם, בעמ' 106).

13. יתירה מזאת, חשוב לזכור כי התנאי בדבר "נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי המערער" הקבוע בסעיף 80 לחוק העונשין, הוא ביטוי עמום המותיר, וראוי שיותיר, בידי בית-המשפט מתחם רב של שיקול דעת (ר' עניין דבש, בעמ' 91). ממתחם זה לא חרגו הערכאות הקודמות.

לפיכך, לא מצאתי כי יש מקום ליתן למבקש רשות לערער.

ניתנה היום, י"ח באלול התשע"ב (‏5.9.2012).

ש ו פ ט


מעורבים
תובע: אלוחידי עאדל
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: