ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רפאל שחורי נגד מדינת ישראל :

רע"פ 6268/12

המבקש:
רפאל שחורי

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

בשם המבקש: עו"ד גבריאל רפפורט; עו"ד מנחם רובינשטיין

בבית המשפט העליון

החלטה

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו שניתן על-ידי כבוד השופטים הנשיאה ד' ברלינר, ג' קרא ו- מ' סוקולוב, בע"פ 49987-02-12, מיום 18.6.2012, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט השלום בתל-אביב-יפו, אשר ניתן על-ידי כבוד השופט ב' שגיא, ביום 11.1.2012.

רקע והליכים

2. נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

3. בכתב האישום נטען כי, ביום 6.11.2009, בשעה 09:30 או בסמוך לכך, ברחוב הפלמ"ח 22 בתל-אביב, איים המבקש על הפקח צחי צרפתי (להלן: המתלונן), בכך שפנה אליו ושאל אותו מדוע רשם לו דו"ח, לפני שבועיים ברחוב לוחמי גליפולי. במעמד זה, כך נטען, איים המבקש על המתלונן באומרו "תקשיב לי טוב, טוב, אם אתה רושם לי עוד דוח אחד אני אזיין לא אותך אלא את אמא שלך בתחת, ואני ארצח את כל המשפחה שלך ואני יודע איפה אתה גר ואני גם ארצח אותך, שמעת אותי אני יזיין אותך בתחת ואתה לא יודע עם מי יש לך עסק, יש לי תעודות פסיכיאטריות ואני ארצח אותך".

4. ביום 11.1.2012, הרשיע בית המשפט השלום בתל-אביב-יפו את המבקש בעבירה אשר יוחסה לו בכתב האישום, לאחר שבחן את עדויותיהם של המתלונן והמבקש. בית המשפט נתן דעתו לעובדה שהמסכת הראייתית מתבססת על עדותו היחידה של המתלונן וקבע כי היא אותנטית, ברורה ומשקפת את התרחשות האירוע. כך גם נקבע, כי חקירתו הנגדית של המתלונן, לא חשפה בקיעים או חוסר היגיון בתיאור האירוע שסיפק.

מנגד, דחה בית המשפט את גרסת המבקש, וזאת, בהסתמך על הנימוקים הבאים: העדר אינטרס כלשהו של המתלונן בהפללת המבקש, בשים לב לכך שתלונתו במשטרה הוגשה ראשונה ולא כתגובת נגד; אופן התנהלות האירוע, היינו: החלטתו של המבקש לעצור את רכבו, לצאת ולברר את הסיבה לרישום דו"ח מלפני שבועיים, מתיישב עם התנהגותו המאיימת של המבקש; בקשת המתלונן מהמבקש להמציא לו את הדו"ח, על מנת לבדוק את האפשרות לבטלו, מלמדת על רצונו של המתלונן להרגיעו ומתיישבת עם גרסתו; עזיבתו של המבקש את המקום, לאחר ששמע כי הפקח הזמין משטרה, והשוני בגרסאותיו לעניין זה; וכן, האופן הבלתי אמין בו תיאר המבקש את התבטאויותיו המילוליות.

כמו כן נקבע, כי אף אם המתלונן מסר, במסגרת עימות עם המבקש גרסה חסרה, הרי שאין בכך כדי לשנות מהתרשמותו של בית המשפט, שכן ליבת גרסתו של המתלונן נמסרה על ידו עוד ציין בית משפט קמא כי גם גרסתו של המבקש לא נמסרה במלואה במעמד זה, וכי בסוג כזה של עימות, לא נדרשים הצדדים לפרט את כל רכיבי גרסתם, אלא רק את עיקריהם.

5. בגזר דינו, עמד בית המשפט על כך שהשילוב בין עוצמת האיומים של המבקש לבין מושא האיומים, מחייב אמירה ברורה. עוד נקבע, כי יש ליתן את הדעת לכך שהמבקש לא לקח אחריות על מעשיו, לא הביע חרטה והתמיד בגרסתו כי הוא זה אשר נפל קורבן להתנהגות המתלונן. מנגד, סבר בית המשפט כי לא ניתן לבטל במחי יד את התנהלותו הנורמטיבית של המבקש לאורך השנים, ואת מצבו הרפואי עקב תאונת דרכים שעבר. לאור האמור, השית בית משפט קמא על המבקש עונש מאסר על תנאי למשך 4 חודשים; פיצוי למתלונן בסך 3,500 ₪; וקנס בסך 800 ₪.

6. המבקש ערער על הרשעתו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, וטען כי בית המשפט השלום שגה, משביסס את הרשעתו על עדותו היחידה של המתלונן. עוד נטען, כי משקלה הסגולי של עדות המתלונן אינו גבוה דיו, נוכח היותה חסרה, ובהעדר התייחסות של בית המשפט לעניין זה. כמו כן, טען המבקש, כי אין לומר כי המתלונן נעדר אינטרס בהפללתו, ועוד נטען כי לא סביר שהוא, כמי שמתפרנס כנהג מונית ואשר טרח לשלם דו"חות חנייה בעבר, יעשה כמיוחס לו בכתב האישום, בשל דו"ח חנייה בסכום של 250 ₪. לטענת המבקש, בקשת המתלונן להביא את הדו"ח הקודם מרכבו, אינה תומכת בטענות המתלונן. כמו כן, נטען כי לא הוצגה כל ראייה התומכת בכך שהמתלונן הזמין ניידת משטרה למקום, וכי מדובר באירוע מינורי, החריג בנוף חייו של המבקש, אשר על-פי טיבו ותוצאותיו, קל ערך הוא.

לעניין גזר הדין, נטען, כי שגה בית משפט קמא משדחה את בקשת ההגנה להפנות את המבקש לשירות המבחן, לצורך בחינת האפשרות לאי הרשעתו, בשים לב לכך שהמבקש הינו בן 55; נשוי ואב לשני ילדים; נעדר עבר פלילי; עובד כנהג מונית מזה כ- 30 שנה לשביעות רצון הממונים עליו; מפרנס יחיד; סובל מבעיות רפואיות; וכי הרשעתו תוביל לאי חידוש רישיון המונית שברשותו.

7. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש, לאחר שמיעת טענות הצדדים, וקבע כי אין להתערב בממצאי המהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. בית המשפט המחוזי ציין, כי עיון בעדותו של המתלונן מלמדת כי היא אותנטית, וכי יש בה ירידה לפרטים ורצף קוהרנטי, ואילו את עדותו של המבקש אינה יכולה להתקבל. אשר לבקשת המבקש להפנותו לשירות המבחן לצורך בחינת אי הרשעתו, נקבע, כי צדק בית משפט קמא משקבע כי אין מקום לשקול אי הרשעה, נוכח חומרת מעשיו של המבקש, המתבטאים באיומים קשים, הן על חייו של המתלונן והן על בני משפחתו; נוכח העובדה כי המבקש נמנע מלקבל אחריות על מעשיו וטפל על המתלונן, מסירת עדות שקר, לפיה זה האחרון המציא גרסה יש מאין. נקבע, בנוסף, כי הנזק למבקש, בעקבות הרשעתו אינו כזה, אשר בגינו ניתן לסיים את ההליך ללא הרשעה.

לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי, כי מכלול הנסיבות איננו מצדיק הימנעות מהרשעה, ובהינתן העובדה כי מדובר בענישה קלה במיוחד, הרי שדין הערעור כולו להידחות.

הבקשה

8. בבקשת רשות ערעור שהגיש המבקש, שב המבקש על טענותיו, ומוסיף כי עניינו של תיק זה מצדיק בחינה חוזרת, משום שהוא מעלה שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים בו. נטען על ידי המבקש, כי הבקשה הינה בעלת חשיבות חוקתית וציבורית, ומתחייבת, לאור העובדה שלמבקש נגרם עיוות דין חמור. לטענת המבקש, שגו הערכאות הקודמות משהרשיעו את המבקש על סמך עדותו היחידה של המתלונן, ללא אזהרה עצמית ובהעדר גורמים נלווים לחיזוק, וזאת, אף שעה שנקבע כי עדות זו, חסרה היא. עוד נטען, כי היה מקום לבחון את האפשרות להימנע מהרשעה, הואיל והפגיעה במבקש, בדמות אובדן מקור פרנסתו מזה כ- 30 שנה, הינה חמורה ביותר. זאת, אף לאור העובדה כי, בסופו של יום וטרם שנגזר דינו, הצהיר המבקש כי הוא מצר על השתלשלות האירועים, והביע חרטה על התנהגותו. לאור האמור, נטען על-ידי המבקש, כי יש להיעתר לבקשה וליתן לו רשות ערעור.

דיון והכרעה

9. לאחר שעיינתי בבקשה ובמצורף לה, הגעתי למסקנה כי אין להיעתר לה. כידוע הוא, כי על המבקש לערער בפני ערכאה זו ב"גלגול שלישי", להצביע על כך כי עולה בבקשתו שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לה (רע"פ 2262/12 וספי יאסין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.7.2012); רע"פ 5326/12 תארר סיאם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.8.2012)). לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינו של המבקש במסגרת של הליך שיפוטי נוסף, משהבקשה אינה מגלה כל שאלה בעלת חשיבות משפטית מיוחדת, החורגת מעניינם של הצדדים לה.

10. לגופו של עניין, אזכיר, כי הרשעתו של המבקש מבוססת על עדות המתלונן, לאחר שבית המשפט נתן דעתו לכך כי מדובר בעדות יחידה, אך בה בעת מדובר בעדות אותנטית, חזקה ומהימנה. בית משפט קמא הביא נימוקים שונים התומכים במסקנתו, לרבות השוני בגרסאותיו של המבקש; האופן הבלתי אמין בו תיאר המבקש את התבטאויותיו המילוליות; אופן התנהלות האירוע; וכיוצא באלו. במצב דברים זה, נודעת חשיבות יתרה לקביעות המהימנות, שעליהן מושתת פסק דינה של הערכאה הדיונית, שכן בכוחה של זו להתרשם מן העדים באורח בלתי אמצעי ולתור נאמנה אחר "אותות האמת המתגלים במשך המשפט" (כאמור בסעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). סבורני, כי בנסיבות העניין אין לקבל את טענותיו של המבקש, המופנות בעיקרן כלפי קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות אשר, כידוע, התערבות בהן תעשה אך במקרים חריגים ומצומצמים (ראו, לעניין זה, ע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.6.2012); ע"פ 3513/12 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.7.2012)).

11. אשר לגזר הדין, ניכר בעיניי כי העונש שהושת על המבקש עולה בקנה אחד עם הצורך להבטיח את שלומם וביטחונם של עובדי ציבור, כדוגמת הפקח, ולוודא כי אלה יוכלו לבצע את תפקידם ללא מורא. למותר הוא לציין, כי פעילותו התקינה של השירות הציבורי ושמירה על כבודם של המשרתים בו, הינן בגדר אינטרס ציבורי מן המעלה הראשונה. ויפים, לעניין זה, דברי המשנה לנשיאה (כתוארו אז) א' ריבלין, בציינו כי:

"...תפקודו התקין של השירות הציבורי אינו בגדר אינטרס עצמי שלו, או של השלטון, כי אם בראש ובראשונה אינטרס של הציבור. מתן הגנה מסוימת לעובדי ציבור מפני הפיכת ליעד קל, זמין ותדיר לגידופים ולנאצות מקדם אינטרס זה. סביר להעריך, אף שלא הוצגו בפנינו נתונים אמפיריים, כי עובדי ציבור חשופים, מטבע עבודתם, לפגיעות שונות בתדירות גבוהה בשיעור משמעותי גבוה מזו שהאזרח הממוצע נחשף אליה." (דנ"פ 7383/08 יוסף אונגרפלד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.7.2011), פסקה 15 לפסק דינו. ראו גם רע"פ 2019/11 אלי מיארה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.3.2011)).

12. אשר על כן, הגעתי לידי מסקנה כי אין הצדקה לדון בעניינו של המבקש במסגרת של הליך שיפוטי נוסף.

לאור האמור, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.

ניתנה היום, י"ז באלול התשע"ב (‏4.9.2012).

ש ו פ ט


מעורבים
תובע: רפאל שחורי
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: