ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין נור סטאר בע"מ נגד עמותת "פעולה ירוקה" :

בר"ם 10823/07

המבקשת:
נור סטאר בע"מ

נ ג ד

המשיבות:
1. עמותת "פעולה ירוקה"

2. חברת נתיבי איילון בע"מ

3. מדינת ישראל - המשרד לאיכות הסביבה

4. עיריית תל אביב

5. עיריית רמת השרון

6. עיריית רמת גן

7. ברעם פרסום מקורי בע"מ

המבקש להצטרף: חבר-כנסת יורם מרציאנו

בשם המבקשת: עו"ד גדיאל בלושטיין
בשם המשיבה 1: עו"ד חן תירוש
בשם המשיבה 2: עו"ד עמרי קאופמן; עו"ד זהר גרסטל-שמרלינג
בשם המשיבה 3: עו"ד דינה זילבר
בשם המשיבה 4: עו"ד גבי פריאל
בשם המשיבה 5: עו"ד ברוך חייקין
בשם המשיבה 6: עו"ד אהרן קינדרמן
בשם המבקש להצטרף: עו"ד ענת לביא אזולאי

בבית המשפט העליון

החלטה

1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ש' גדות), במסגרתה נדחתה בקשה להארכת מועד לביצוע פסק דין שניתן בהסכמה ביום 3.12.2006. בפסק הדין נקבע – בין היתר – כי המשיבות 4–6 (להלן – העיריות) יפעלו להסרת שלטי פרסומות מסחריים לאורך כביש 20 (להלן – נתיבי איילון) העובר בשטחן וכי הסעדים שניתנו ייכנסו לתוקף ביום 31.12.2007. במסגרת הבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, כמו גם בבקשה שלפני, התבקשה הארכת מועד להסרת השלטים, עד ליום 30.6.2008.

תמצית ההליכים המשפטיים הקודמים

2. תחילתה של הפרשה בעתירה מנהלית (עת"מ 1729/06 מיום 7.6.2006) שהגישה עמותת "פעולה ירוקה" (להלן – העמותה) נגד העיריות, חברת נתיבי איילון (להלן – החברה), המשרד להגנת הסביבה (להלן – המדינה) ושתי חברות שילוט (המבקשת והמשיבה 7). בעתירה נטען כי שלטי הפרסומות המסחריים הנראים מנתיבי איילון הם בלתי חוקיים באשר הצבתם מנוגדת לחוק הדרכים (שילוט), התשכ"ו-1966 (להלן – חוק הדרכים שילוט). הסעדים שנתבקשו בעתירה הם כלהלן:

"א. להורות [לעיריות] לחדול לאלתר ממנהגן ליתן היתרים ו/או אישורים מכל סוג שהוא לשלטי פרסומת מסחריים לאורך כביש האיילון ("נתיבי איילון") באשר הם נראים לעיני הנוהג בדרך זו ומהווים הפרת חוק הדרכים (שילוט) תשכ"ו – 1966.
ב. להורות [לעיריות] לבטל לאלתר כל היתר ו/או אישור מכל סוג שהוא שהעניקו בעבר לשלטים מהסוג הנזכר לעיל.
ג. להורות [לעיריות] להפעיל את סמכויותיהן על פי דין ובכלל זה סמכותן מכח ס' 246 לפקודת העיריות (נוסח חדש): פיקוח על הצבת שלטים, קרי, לפעול מיידית להסרת שלטי הפרסומת המסחריים הבלתי חוקיים לאורך כביש האיילון העובר בשטחן.
ד. להצהיר כי שלטי פרסומת מסחריים הנראים מכביש האיילון הינם שלטים לא חוקיים, באשר הם נוגדים את חוק הדרכים (שילוט) תשכ"ו – 1966 ו/או את תקנת הציבור ו/או הוראות דין אחרות."

בפסק הדין מיום 3.12.2006 הגיעו הצדדים להסכמה לה ניתן תוקף של פסק דין (כבוד השופטת ש' גדות) ולפיו:

"כל הסעדים מ- א-ד לעתירה מתקבלים בהסכמת כל הצדדים, בכפוף לכך שהם נכנסים לתוקף ביום 31.12.07. בנוסף, [המבקשת והמשיבה 7] מצהירות כי לאחר 31.12.07, לא יהיו מוצבים שלטים שלהם [כך במקור, ע' פ'] בניגוד לחוק. הסכמה זו סוגרת את התיק לרבות הליכי ביניים".

3. רואים אנו כי הסעדים שניתנו נושאים הן אופי מינהלי, הן אופי אזרחי. סעדים א-ג לעתירה מכוונים לעיריות ולהפעלתן סמכותן על פי דין. סעד ד לעתירה משמעו הצהרה על אי-חוקיות שילוט החוצות, באשר הוא נוגד את חוק הדרכים שילוט. לכך נוסף מרכיב אזרחי – התחייבות משלימה ומפורשת של המבקשת כחברה פרטית, ושל חברה נוספת כי לאחר יום 31.12.07, "לא יהיו מוצבים שלטים שלהם בניגוד לחוק".

כל המרכיבים הללו אמורים להיכנס לתוקף בחלוף למעלה משנה ממועד פסק הדין, היינו ביום 31.12.2007 (להלן – המועד הקובע).

החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה להארכת המועד

4. המבקשת פנתה לבית המשפט המחוזי ביום 26.11.2007 בבקשה להאריך את המועד לביצוע פסק הדין כך שהמועד להסרת השלטים יידחה ליום 30.6.2008. הטעם המרכזי לבקשת המבקשת היה קיומם של הליכי חקיקה בכנסת להסדרת האפשרות להצבת השלטים. החברה והמדינה התנגדו לבקשה. בית המשפט (כבוד השופטת ש' גדות) החליט כאמור, ביום 18.12.2007, לדחות את הבקשה להארכת המועד. בית המשפט קבע כי הסכמת הצדדים, לה ניתן תוקף בפסק דין, כללה הארכת מועד בת שנה ודבר לא מונע מהמבקשת לעמוד במצוות פסק הדין. בית המשפט הוסיף וקבע כי נושא החקיקה, שהיה על הפרק עוד לפני שהגיעו הצדדים להסכמה, "אינו מהווה, כאמור, חלק מההסכמה וחלק מפסק הדין", ואין בו כדי להצדיק הארכת המועד בשלב זה. הצדדים הבינו היטב את מהות העתירה ומהות ההסכמה, ולכן עליהם לבצע את פסק הדין ככתבו וכלשונו. בית המשפט פסק כי לא התמלאו התנאים לשימוש בסמכותו הטבועה להארכת מועד, שכן אין מניעה מביצוע פסק הדין, וכי אין יסוד לקבוע כי הארכת המועד היא לצורך מניעת אי צדק בולט וברור.

בקשת רשות הערעור

5. בבקשת רשות הערעור שבה ומתבקשת הארכת מועד עד ליום 30.6.2008. לטענת המבקשת, יש מקום להיעתר לבקשה נוכח שתי הצעות חוק התלויות ועומדות לדיון בוועדת הכלכלה של הכנסת ושעניינן הסדרת הנושא בחקיקה ראשית (הצעת חוק הדרכים (שילוט) (תיקון – שילוט חוצות), התשס"ז-2006 מטעם חבר הכנסת יורם מרציאנו מיום 6.11.2006; הצעת חוק הדרכים (שילוט) (תיקון – שילוט חוצות), התשס"ז-2007 מטעם חבר הכנסת יואל חסון מיום 21.3.2007). דיון בהצעת החוק של ח"כ מרציאנו התקיים בוועדת הכלכלה של הכנסת ביום 31.10.2007 אך הצעות החוק טרם עברו קריאה ראשונה, נוכח הודעת משרד התחבורה כי טרם גיבש את עמדתו הסופית בקשר להצעות החוק. לטענת המבקשת היא עשתה ככל יכולתה על מנת לקדם את הליכי החקיקה אך אלה לא צפויים להסתיים לפני המועד הקובע. לפיכך סבורה היא כי מדובר ב"מחדל" חקיקתי המצדיק את הארכת המועד המבוקשת. עוד טוענת המבקשת כי ביצוע פסק הדין במועד הקובע יגרום נזק כבד ובלתי הפיך והוצאה של מיליוני שקלים להסרת שלטי הפרסומת המסחריים; אובדן חוזי פרסום לשנת 2008; פיטורי כ-5,000 עובדים המועסקים בענף שלטי הפרסומות המסחריים (להלן – ענף שילוט החוצות) ופגיעה בתעשיית ההיי-טק בישראל, כיוון שמכונות הדפוס המדפיסות עבור ענף שילוט החוצות הן המצאה ישראלית מקורית. לטענת המבקשת הארכת המועד עניינה למעשה שימור המצב הקיים, היא לא תפגע במשיבים, ולפיכך ביצוע פסק הדין במועד הקובע כרוך באי-צדק.

התגובות לבקשה

6. העיריות הודיעו כי הן אינן מתנגדות למתן רשות ערעור. המשיבות 3-1 התנגדו לבקשה.

7. לטענת העמותה, יש לכבד הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין מחייב, ולדחות על הסף את הבקשה. העמותה הדגישה כי המבקשת פעלה מזה שנים רבות בניגוד לחוק הדרכים שילוט. הארכת המועד משמעה פגיעה בשלטון החוק והיא כרוכה גם בסיכון לחיי אדם, שעה ששלטי החוצות מסיטים את דעתם של הנהגים בדרכים. לטענת העמותה, המבקשת מסוגלת לקיים את פסק הדין, אך היא אינה מעוניינת לקיימו, ובכך אין טעם מספיק להארכת המועד. העמותה תמכה גם בנימוק הנזכר בהחלטת בית המשפט המחוזי, לפיו הארכת המועד המקורית בת השנה לא ניתנה על מנת להמתין להליכי החקיקה בכנסת, אלא על מנת ליתן למבקשת פרק זמן להיערכות, הן לצורך ההסרה הפיזית של השלטים, הן לצורך היערכות חוזית מול המפרסמים. לפיכך, קיומם של הליכי חקיקה ומידת התקדמותם אינם מעלים ואינם מורידים לענייננו. העמותה סבורה כי "נוכח השמירה על הוודאות והיציבות המשפטית, על שלטון החוק, על הפרדת הרשויות הראויה, על כיבוד הסכמתם של צדדים להסכם פשרה – יש להקפיד כי פסק הדין יקויים במועדו".

8. לטענת החברה הבקשה היא נסיון לשנות תנאי מהותי בפסק הדין, וזאת ללא כל שינוי נסיבות המצדיק זאת. לטענתה, שלטי החוצות מוצבים בניגוד לחוק ומסכנים את ציבור הנהגים בנתיבי איילון ובכך די כדי לדחות הבקשה ולהורות על ביצועו המיידי של פסק הדין במועד הקובע.

9. המדינה מציינת כי הצעות החוק לא עברו קריאה ראשונה ואף לא הסתיימה הכנתן לקראת קריאה ראשונה. במצב דברים זה אין בהצעות החוק כדי להצדיק הארכת מועד לביצוע פסק הדין ואין כל עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. לטענת המדינה יש לכבד את פסק הדין – ובייחוד כאשר בבסיסו עומדת הסכמה דיונית לה היתה המבקשת שותפה. בשנה שחלפה מאז מתן פסק הדין לא אירעו התרחשויות בלתי צפויות המצדיקות הארכת מועד, והארכה כזו אף אינה נחוצה כדי למנוע אי-צדק, שהרי המבקשת זכתה לפרק זמן ארוך של שנה, שנועד לאפשר לה להיערך להסרת השלטים במועד תוך התחשבות כל הצדדים לפשרה בשיקוליה הכלכליים. ביצוע פסק הדין במועד הקובע מתחייב לדעת המדינה גם מאינטרסים ציבוריים כגון בטיחות, איכות הסביבה ופניו של המרחב הציבורי, אשר גוברים על האינטרסים הכלכליים של המבקשת. גם באשר לטענת פיטורי עובדים בענף שילוט החוצות סבורה המדינה כי אין בה כדי לשנות מן האיזון, כיוון ש"סכנה" זו היתה ידועה למבקשת בעת מתן הסכמתה שקיבלה תוקף של פסק דין, ולצורך היערכות כל הגורמים ניתנה "תקופת חסד" של שנה עד למועד הקובע לביצוע פסק הדין. לסיכום טוענת המדינה כי עקרון שלטון החוק מחייב את ביצוע פסק הדין במועד הקובע.

10. המבקשת הגישה בקשה להשיב לתגובת המדינה. עיינתי בבקשה – ובתשובה עצמה שצורפה לבקשה. כן עיינתי בבקשת המדינה להגיש תגובה משלימה – ובתגובה עצמה שצורפה לבקשה. אני נעתר לבקשות ומתיר לקבל תגובות אלה.

11. עוד אציין כי חבר הכנסת מרציאנו (להלן – המבקש) ביקש ביום 27.12.2007 להצטרף להליך מן הטעם שצפויה להיות לתוצאתו, להערכתו, השפעה על עתירה שהגיש באותו עניין לבית משפט זה (בג"ץ 10688/07 מרציאנו נ' מדינת ישראל). דין הבקשה להידחות. הצדדים להליך בקשת רשות הערעור בבית משפט זה הם בעלי הדין בהליך בבית המשפט קמא. אין חולק כי המבקש לא היה בעל דין בבית המשפט קמא באף שלב של הדיון. בצד האמור, תקנה 425 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (החלה בענייננו נוכח הוראת תקנה 34 לתקנות בתי המשפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א – 2001) מסמיכה את בית המשפט שלערעור או הרשם להורות על צירוף משיב שלא היה בעל דין. הדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט שלערעור (ראו רע"א 3093/92 וידרשל נ' שניר (לא פורסם, 21.10.1992) פסקה 2 לפסק דינו של השופט ש' לוין). לא ברור מה הנזק שייגרם למבקש אם לא יהיה צד להליך שבפניי, שהרי טענותיו נפרשו במלואן בעתירה שהגיש. כן נראה כי צירופו בשלב מאוחר זה – בהתחשב בכך שבקשת רשות הערעור הוגשה עוד ביום 19.12.2007 – יכביד על הדיון שהכרעה בו היא דחופה. בנסיבות אלה לא ראיתי להיעתר לבקשת הצירוף והיא נדחית בזה. (השוו: בש"א 3973/91 אליהו חברה לביטוח נ' קרנית, פ"ד מה(5) 457, 463 (1991)). למותר לציין כי אין בהחלטתי זו כדי לנקוט עמדה בעתירה אותה הגיש חבר הכנסת מרציאנו.

דיון

12. נעמוד, בראשית הדברים, על סמכותו של בית המשפט להאריך מועד שנקבע בפסק דין, הן בהיבט האזרחי, הן בהיבט המינהלי.

מקום שבית המשפט קוצב בפסק דין מועד לעשיית מעשה, יש בידו סמכות טבועה להאריך את המועד שנקבע (ראו ב"ש 79/82 ישראל ארגמן חברה לבנין בע"מ נ' ברנפלד, פ"ד לו(2) 362, 363 (1982); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי כרך א 357-355 (מהדורה חמש עשרה, 2007)). סמכות זו קיימת גם כשמדובר במועדים שנקבעו בהסכם בין בעלי הדין שקיבל תוקף של פסק דין. בית המשפט יעשה שימוש בסמכות טבועה זו לשם הארכת מועד במקרים יוצאי דופן והיא תופעל כאשר הארכת המועד נחוצה לשם מניעת אי-צדק משווע (ראו רע"א 7950/04 מלון עדי אילת בע"מ נ' בנק לפיתוח התעשייה לישראל (לא פורסם, 5.9.2004) פס' 3 להחלטתו של השופט א' גרוניס; ע"א 116/82 לבנת נ' טולידאנו, פ"ד לט (2) 729, 735 - 736 (1985); ע"א 499/81 עודה נ' חדורי, פ"ד לח(4) 729, 737(1985)). זאת למשל, כאשר קיימות נסיבות שאינן בשליטת החייב לבצע את פסק הדין אשר מונעות ממנו לקיימו בעיתו (ראו רע"א 3143/04 וילאר נכסים (1985) בע"מ נ' קרמיטל אי. אל בע"מ, פ"ד נח(6) 789, 792 (2004); והשוו רע"א 7476/06 גרמיזא נ' עדס (לא פורסם, 14.1.2007)). כל עוד לא בוטל פסק הדין שניתן בהסכמה – הוא שריר וקיים, ובית המשפט יפתחו במקרים נדירים בהם חל שינוי מהותי בנסיבות היוצר בעליל מצב של אי-צדק (ראו רע"א 2919/01 אושרוביץ נ' ליפה (פריד), פ"ד נה(5) 592, 597 (2001)).

לצד שיקולים אלה המקובלים במשפט האזרחי, יש ליתן את הדעת בענייננו, בו הועלתה טענה בדבר קידום הליכי חקיקה בכנסת בסוגיה הנדונה, גם לשיקולים במישור המשפט הציבורי. לבית המשפט סמכות לקבוע "השעיה שיפוטית", שמטרתה להקפיא זמנית הצהרה על אי-חוקיות כדי לאפשר לגורמים המוסמכים (כגון הכנסת או הממשלה) לשקול במהירות מהן הפעולות הנדרשות לדעתם בעקבות ההצהרה על אי החוקיות (ראו בג"ץ 3267/97 רובינשטיין נ' שר הביטחון (לא פורסם, 19.12.2000) פסקה 13 לפסק דינו של הנשיא א' ברק). אכן, "ההשעיה השיפוטית נועדה להיות אמצעי חריג ויוצא דופן, כדי לאפשר הבאתה של בעיה לטיפולו של המחוקק" (שם, פסקה 12) אך זהו כלי חריג ומוגבל בזמן (שם, פסקה 13). המשמעות המעשית של השעיה זו היא כי מעשה בלתי חוקי של הרשות נותר על כנו למרות אי-חוקיותו, שכן הכרזת הבטלות אינה נכנסת לתוקף מיידי (ראו יגאל מרזל "השעיית הכרזת הבטלות" משפט וממשל ט 39, 41 (2005) והאסמכתאות שם).

13. אינני רואה לקבוע מסמרות בשאלת היחס בין השיקולים "האזרחיים" לבין השיקולים מתחום המשפט הציבורי (אשר חלים גם בבית המשפט לענינים מינהליים, ראו סעיף 8 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס–2000), שכן כל אחת ממערכות השיקולים האמורות מוליכה למסקנה כי במקרה שלפני אין הצדקה להאריך את המועד שנקבע בפסק הדין.

14. למבקשת ניתנה בפסק הדין עצמו תקופת מעבר בת שנה, שנועדה לאפשר לה את ההיערכות הנדרשת לביצוע פסק הדין במועד. המבקשת לא הוכיחה כי ביצוע פסק הדין במועד הקובע יגרום לה אי-צדק משווע וכי נבצר ממנה לבצע את פסק הדין במועד הקובע. במישור האזרחי נסמכות טענות המבקשת על שיקולים כלכליים בעיקרם, בעוד אלה שוקללו כבר במסגרת הפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין ומצאו ביטוי בתקופת המעבר עליה הסכימו הצדדים. משניתן פסק הדין ובו תקופת מעבר מוסכמת, משתנה נקודת האיזון ויש ליתן משקל הן לעקרון סופיות הדיון, הן לעקרון שלטון החוק. כעולה מפסק הדין, המצב הקיים הוא מצב בלתי חוקי (בגדר הסעד הרביעי בעתירה המינהלית, נקבע כי שילוט החוצות הנצפה מנתיבי איילון הוא בלתי חוקי באשר הוא עומד בניגוד לחוק הדרכים שילוט). בנסיבות אלה לא תשמע המבקשת בטענה כי השילוט הוא חוקי. במצב עניינים זה, כאשר אין מחלוקת כי פסק הדין הינו בעל תוקף מחייב וכי הוא ניתן לביצוע בפועל, אין בכוח שיקולי מאזן הנוחות להם טוענת המבקשת כדי להכשיר את המשך המצב הקיים – שהוא בלתי חוקי על פי פסק הדין (השוו: בר"ם 7515/07 גלינה בר בע"מ נ' ראש עיריית תל אביב-יפו, (לא פורסם, 5.9.2007) פסקה 11 להחלטתה של השופטת מ' נאור).

15. אשר להליכי החקיקה בכנסת בסוגיה האמורה – מוכן אני להניח לטובת המבקשת, כי בנסיבות מתאימות מוסמך בית המשפט לענינים מינהליים להאריך מועד שנקבע בפסק דין מטעם זה. דא עקא, שנסיבות מעין אלה לא הוכחו במקרה שלפנינו, נוכח השלב הראשוני של הליכי החקיקה. כעולה מתגובת המדינה, וועדת השרים לענייני חקיקה ואכיפת החוק החליטה להתנגד הן להצעת החוק של ח"כ מרציאנו (החלטה מיום 14.1.2007), הן להצעת החוק של ח"כ חסון (החלטה מיום 4.11.2007). בוועדת הכלכלה של הכנסת הוחלט שלא לקיים הצבעה על נוסח הצעת החוק של ח"כ מרציאנו (שעברה קריאה טרומית) וטרם הסתיימה הכנתה לקראת קריאה ראשונה (ראו מכתב יו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת, ח"כ גלעד ארדן, מיום 12.11.2007 שצורף לבקשה). ביום 26.12.2007 הודיע מנכ"ל משרד התחבורה והבטיחות בדרכים ליושב ראש ועדת הכלכלה של הכנסת כי הנחה את הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים לבצע מחקר מקיף בשנת 2008 שיבחן האם שלטי חוצות גורמים לפגיעה בבטיחות בדרכים. תוצאותיו יוגשו לשר התחבורה והבטיחות בדרכים ולחברי וועדת הכלכלה של הכנסת הדנים בהצעות החוק בתום שנה (ראו מכתב מנכ"ל משרד התחבורה והבטיחות בדרכים מיום 26.12.2007 שצורף לתגובה המשלימה מטעם המדינה). כפי שעולה ממכתב זה, משרד התחבורה והבטיחות בדרכים פועל בהתייחס להצעת החוק בהתאם לעמדת הממשלה, כפי שנקבעה בוועדת השרים לענייני חקיקה ואכיפת החוק (אשר שוללת, כאמור, את הצעת החוק). מן המקובץ עולה כי הליכי החקיקה בכנסת נמצאים בשלב ראשוני בלבד ואף לא ניתן להעריך את סיכויי השלמתם. במצב דברים זה אין בהליכי החקיקה כדי לבסס השעיה נוספת של ההצהרה על אי-החוקיות (כאמור בסעד ד לעתירה) בחלוף תקופת המעבר הממושכת שנקבעה בהסכמת הצדדים.

כאן המקום להזכיר דברים שנאמרו בפרשה אחרת, פרשת ענף פיטום האווזים, במסגרתה ביקשו העותרים תקופת מעבר נוספת שתאפשר להם התארגנות לקראת סגירת הענף בזו הלשון:

"עם תום תקופת המעבר, נתחייבה על-פי פסק הדין התאמה מיידית של המערכת הציבורית והעסקית לקביעות האופרטיביות של פסק הדין. עם סיומה של התקופה האמורה, לא נפתח פתח לבדיקות ובחינות נוספות, למשאים ומתנים חדשים, ולהערכה של גורם זה או אחר מתי, ובאיזו צורה ואופן יש להביא להפסקת תהליכי הפעולה של הענף. סיום תקופת המעבר גם לא פתח פתח למיקוח נוסף ביחס להארכת תקופת המעבר מעבר לזו שתוחמה בפסק הדין... על רקע מציאות זו, נותרה פסיקת בית משפט זה על כנה, בלא ששונתה באמצעות חקיקה ראשית או מישנית. קמה, אפוא, חובה בלתי מסויגת על כל הגורמים הנוגעים בדבר לכבדה ולמלא אחריה, ככתבה וכלשונה (בג"ץ 10864/05 בנימיני נ' מנהל השירותים הוטרינרים במשרד החקלאות, (לא פורסם, 22.2.2006) פס' 16 ו-17 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה; וראו גם שתי ההחלטות ב-בג"ץ 9232/01 נח - ההתאחדות הישראלית של הארגונים להגנת בעלי-חיים נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 31.3.2005)).

דברים אלה יפים גם בענייננו. בנסיבות הקונקרטיות עליהן עמדתי, לא מצאתי עילה להארכת תקופת המעבר שתוחמה בהסכמות הצדדים בפסק הדין.

אין צריך לומר, בצד האמור, כי אם תתקבל החקיקה המוצעת, ניתן יהיה להתיר הצבת השלטים; הסרתם מכוח פסק-הדין אינה מהווה, אפוא, צעד בלתי הפיך.

16. סיכומם של דברים – דין בקשת רשות הערעור להידחות. בנסיבות אלה הבקשה למתן סעד זמני עד לדיון בבקשה רשות הערעור מתייתרת, והיא נמחקת בזה. המבקשת תשא בשכר טרחת המשיבים 3-1 בסך 10,000 ש"ח לכל משיב.

ניתנה היום, כ"א בטבת התשס"ח (30.12.07).

ש ו פ ט


מעורבים
תובע: נור סטאר בע"מ
נתבע: עמותת "פעולה ירוקה"
שופט :
עורכי דין: