ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין סימון ז'אן נגד פיוטר ליבמן :

ע"א 2720/08

כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור

כבוד השופט ח' מלצר

המערער ב-ע"א 2720/08 והמשיב ב-ע"א 3153/08:

סימון ז'אן

המערעת ב-ע"א 3153/08 והמשיבה ב-ע"א 2708/08:
2. עו"ד איזבלה ליבנגרוב

המשיבים בע"א 3153/08:
3. הכנסייה היוונית הקתולית

המערערת שכנגד ב-ע"א 3153/08:
5. לידיה ליבמן

תאריך הישיבה:
א' בשבט התשע"א
(06.01.11)

עו"ד רחל חסון

בשם המשיבה ב-ע"א 2720/08, והמערערת ב-ע"א 3153/08:

עו"ד גלזר חיים

בשם המשיבים בע"א 3153/08:

עו"ד עמאד דקואר

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

פסק-דין

מחלוקת עיקרית בענייננו נסבה לגבי השאלה, האם ליבמן הבינו בעת החתימה על החוזה כי הם רוכשים זכויות חכירת-משנה בלבד מוגבלות בזמן, או שמא הם הוטעו להאמין שהמדובר בקבלת זכויות בעלות (או זכויות שוות ערך לכך) בדירה.

3. בתאריך 14.10.1991 הגיעו ליבמן אל הדירה, עם שכנם, שדיבר עברית ורוסית (בני הזוג ליבמן דיברו באותה העת רק רוסית) ופגשו לאחר מכן את ז'אן ואת חתנו. במעמד זה הסכימו ליבמן לרכוש את הדירה תמורת סך בשקלים השקול ל-35,000 דולר, והצדדים חתמו על זכרון דברים. יש להדגיש כי בזמן החתימה על זכרון הדברים, עו"ד לייבנגרוב לא ייצגה עדיין את ליבמן. בהמשך, לצורך חתימת החוזה בין הצדדים, עו"ד לייבנגרוב לקחה על עצמה את ייצוגם של ליבמן, ואז נערכו שתי פגישות נוספות, שבהן נכחו בין השאר: ליבמן, ז'אן, עו"ד לייבנגרוב ובא-כוחו של ז'אן, עו"ד גוטרמן. בסיומה של הפגישה השנייה, בתאריך 18.11.1991, נחתם בין הצדדים חוזה, שהיה למעשה חוזה להעברת זכויות חכירת המשנה מז'אן – לליבמן. לאחר מכן פנו ליבמן לבנק משכן (להלן: בנק משכן, או הבנק) לצורך קבלת הלוואה. במסגרת הבדיקות שערך הבנק נערכה חוות דעת של שמאי מקרקעין בנוגע לדירה, וזה קבע כי ערך זכויות הבעלות בדירה הוא 35,000 דולר.

בעקבות האמור לעיל קיבלו בני הזוג ליבמן משכנתא מהבנק, עו"ד לייבנגרוב רשמה את זכותם לחכירת-משנה במרשם המקרקעין, וליבמן עברו להתגורר בדירה, בסוברם כי הם בעליה.

4. בשנת 1996 ביקשה הכנסייה מליבמן לפנות את הדירה, נוכח העובדה שהסכם החכירה המקורי עם דורעם, ועימו כל הסכמי חכירת-המשנה – הסתיימו. ליבמן השיבו לכנסייה כי הם לא ידעו שהם לא רכשו את זכויות הבעלות בדירה, והם ביקשו שתקופת חכירת-המשנה תוארך. בעקבות זאת הודיעה הכנסייה לליבמן שהיא מסכימה בעיקרון כי חכירת-המשנה בנכס תוארך, כך שהיא תסתיים רק בתאריך 31.12.2035, וזאת תמורת תשלום כולל של 11,766 דולר.

ככל שניתן להבין מפסק הדין ומטענות הצדדים – ליבמן לא שילמו את הסכום האמור, ואילו הכנסייה לא מימשה מצידה את איומיה לפנותם מן הדירה.

5. בעקבות השתלשלות האירועים הנ"ל הגישו ליבמן תביעה שבמסגרתה הם ביקשו כדלקמן:

(א) כי ייקבע שעל הכנסייה להאריך את תקופת חכירת-המשנה ב-49 שנים, ובהתאם לכך יחויבו ז'אן ועו"ד לייבנגרוב בתשלום כל סכום שיידרש מהם לצורך ההארכה האמורה;

(ב) לחלופין, אם ייקבע כי אין על הכנסייה חובה להאריך את חכירת-המשנה בתקופה נוספת – ליבמן ביקשו כי ז'אן ועו"ד לייבנגרוב יחוייבו לשלם להם סכום של כ-70,000 דולר, שהם כל ההוצאות שהוציאו ליבמן על הדירה (כולל מחיר רכישת הזכויות בה מז'אן, שיפוצה של הדירה, פרעון תשלומי המשכנתא ועוד);

(ג) בנוסף לכל הנ"ל בית המשפט הנכבד התבקש לחייב את ז'אן לפצות את ליבמן בסך של 50,000 ש"ח, בגין עוגמת נפש ומצוקה נפשית, ובסכום של 3,500 דולר בגין הפרה יסודית של החוזה בינו לבין ליבמן.

פסק הדין בבית המשפט המחוזי

6. בית המשפט המחוזי הנכבד הגיע למסקנות העובדתיות הבאות:

לאחר החתימה על זכרון הדברים ובמהלך הפגישות שקדמו לחתימה על החוזה, ז'אן אכן מסר לעו"ד לייבנגרוב את המסמך משנת 1990, כך שהיה ברור לה כי הזכויות שליבמן רוכשים הם זכויות חכירת-משנה בלבד; כמו כן, אין ראיות לכך שז'אן הסתיר בצורה מכוונת מסמכים שונים מליבמן; למרות זאת, הוכח במאזן ההסתברויות כי ליבמן לא הבינו שהמדובר בזכויות חכירת-משנה בלבד מוגבלות בזמן, וכי הם אכן סברו בתום לב שמדובר ברכישת זכויות בדירה שיאפשרו להם לגור בדירה ללא הגבלה. כן התגלה כי כשנה וחצי לפני שז'אן מכר את הזכויות בדירה לליבמן, תמורת סך בשקלים השקול ל-35,000 דולר, הוא רכש אותן הזכויות תמורת סכום בשקלים השקול ל-16,000 דולר.

7. בשים לב לנתונים הנ"ל נקבע בפסק הדין כי ז'אן פעל בחוסר תום-לב במשא ומתן, בכך שהוא לא מנע את טעותם של ליבמן בנוגע למהות הזכויות שנרכשות על ידם ולא טרח לוודא כי הם מבינים שהזכויות בדירה הן עד לשנת 2008 לכל היותר על-פי המסמך משנת 1990. באשר לעו"ד לייבנגרוב, נפסק שהיא התרשלה בייצוגם של ליבמן, והתרשלותה ניכרת בכך שהיא לא ווידאה שהם מבינים את מהות העסקה, ולא יידעה אותם בנוגע להיקף הסיכון הממשי שאליו הם חשופים במסגרת העסקה.עם זאת בית המשפט היה מוכן לקבל את דבריה של עו"ד לייבנגרוב שמסרה בתצהירה כי היא הודיעה לליבמן שמדובר בחכירה, תוך שהיא אומרת להם שאיננה רואה כל סיבה שהכנסיה לא תאריך את החכירה. בית המשפט קבע כי דברי הרגעה אלה, שלא היו מבוססים על עובדות, כמו גם דברי בא-כוחו של ז'אן במעמד החתימה בהקשר זה ש"יהיה בסדר", היוו בסיס לטעותם של ליבמן ביחס לזכויות שרכשו.

8. בהמשך נדרש בית המשפט המחוזי הנכבד למערכת היחסים שבין ליבמן לבין הכנסייה. בנושא זה נקבע כי המסמך משנת 1990 חייב את הכנסייה במישור החוזי להאריך את תקופת חכירת-המשנה עד לשנת 2008, בלא תשלום נוסף (שכן הנכונות להאריך היתה "בכפוף לתנאי החכירה המקוריים" וההנחה היא שלאחר מכן היא רשאית לדרוש דמי חכירה כנגד הארכת החכירה).

9. כפועל יוצא מן הקביעות הנ"ל בית המשפט המחוזי הנכבד פסק כי ז'אן ועו"ד לייבנגרוב מחוייבים לשלם לליבמן, בשיעורים של שישים אחוזים ו-ארבעים אחוזים, בהתאמה, פיצוי בסך כולל של 60,000 ש"ח. סכום זה, כך נפסק: "משקף עלות הארכת החכירה עד לשנת 2035, שהיא 318 דולר למ"ר, כפי שקבעה הכנסייה ... בניכוי 12 השנים שעברו משנת 1996, עליהן אין הנתבעים 3 ו-4 (הכנסיה כאן – ח"מ) זכאים לדרוש תשלום משום שהם מחוייבים למכתב הארכיבישוף" (המסמך משנת 1990 – ח"מ).

בנוסף חויבו ז'אן ועו"ד לייבנגרוב בתשלום הוצאות המשפט וכן בשכר טרחת עורך-הדין של ליבמן, בסך כולל של 22,000 ש"ח, בצירוף מע"מ, שאמורים להתחלק ביניהם בהתאם לחיובם היחסי בפיצויים שנפסקו.

מכאן הערעורים שלפנינו.

תמצית טענות הצדדים

10. על פסק הדין – הוגשו כאמור ארבעה ערעורים (שני ערעורים ושני ערעורים-שכנגד). להלן יובאו עיקרי טענות הצדדים.

11. ז'אן משיג על כך שהוא חויב בפיצוי, למרות העובדה שנקבע בפסק הדין ממצא עובדתי, שהוא לא הסתיר מידע מבאת-כוחם של ליבמן, עו"ד לייבנגרוב. ז'אן טוען בהקשר זה שלא ניתן לייחס לו חוסר תום-לב, מקום בו ליבמן היו מיוצגים על ידי עורכת-דין, אשר שלטה הן בשפה העברית והן בשפה הרוסית והחומר הרלבנטי הוצג לה. לבסוף מערער ז'אן על קביעת גובה הפיצוי, שלא נתמכת לשיטתו בכל תחשיב ובהנמקה (יש לציין שליבמן הגישו חוות דעת שמאי בנוגע לנזק שנגרם להם, ואולם בית המשפט הנכבד לא התייחס לחוות דעת זו בפסק דינו).

12. עו"ד לייבנגרוב גורסת כי שגה בית המשפט המחוזי הנכבד בכך שהוא הגיע למסקנה העובדתית שלפיה ליבמן לא הבינו "בזמן אמת" את מהות הזכויות שהוצעו למכירה על ידי ז'אן, והיא מעלה בהקשר זה מספר השגות עובדתיות. מעבר לכך עו"ד לייבנגרוב סבורה כי במועד החתימה על החוזה, היה זה סביר להניח כי זכויות חכירת-המשנה – אכן יחודשו על ידי הכנסייה, ועל כן אין לייחס לה רשלנות (יש לציין שמדיניות הכנסייה בנושא זה אמנם השתנתה בצורה מוצהרת רק בשנת 1997). לחלופין טוענת עו"ד לייבנגרוב כי זכרון הדברים שנחתם בין ליבמן ל-ז'אן "מנתק" את הקשר הסיבתי שבין התרשלותה הנטענת לבין הנזק שנוצר.

13. מעבר לאמור לעיל נטען הן על ידי ז'אן והן על ידי עו"ד לייבנגרוב כי ממילא תביעתם של ליבמן התיישנה, שכן היא הוגשה יותר משבע שנים לאחר מועד כריתת החוזה, שנחתם כאמור בתאריך 18.11.1991. לבסוף משיגים השניים גם על גובה שכר הטרחה שהם חויבו לשלם בגדרי פסק הדין.

14. ליבמן, מצדם, מעלים בערעורים-שכנגד מספר השגות כנגד פסק הדין, שמתמקדות בעיקר בטענה כי למעשה הנזק שנגרם להם הינו גדול בהרבה מכפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד. עוד נטען כי הסכמת הכנסייה להאריך את תקופת חכירת-המשנה – אין בה, כשלעצמה, כדי להוות רישום זכויותיהם של ליבמן אצל רשם המקרקעין, ועל כן יש לפצותם גם בגין 12 השנים שהושמטו מתחשיבו של בית המשפט המחוזי הנכבד. לבסוף מעלים גם ליבמן טענות במישור העובדתי: לשיטתם היה מקום לקבוע כי ז'אן פעל כדי לרמות אותם, ולא רק התנהל בחוסר תום-לב.
15. להשלמת התמונה יש לציין שהכנסייה הודיעה בתאריך 14.3.2010 כי מאחר שלא מבוקש ממנה כל סעד בערעור, היא איננה מביעה דעתה בערעורים, או בערעורים-שכנגד, תוך שהיא מבקשת לשמור לעצמה את כל טענותיה במכלול. בהמשך ההליכים בערעור – הצדדים הודיעו לנו שבעקבות מגעים שקיימו באי-כוחם של ז'אן ועו"ד לייבנגרוב עם הכנסיה, על פי החלטתנו מתאריך 15.3.2010 – זו הודיעה כי תסכים להארכת תקופת החכירה עד לשנת 2021, וזאת בתמורה לסכום כולל של 14,200 דולר.

16. משנסקרה התשתית העובדתית הרלבנטית והמחלוקות שבין הצדדים וטענותיהם בוארו – הגיעה העת לעבור להכרעה, וזו תפורט מיד בסמוך.

דיון והכרעה

17. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, ועיון בחומר הרב שהוגש לנו על ידם, הגעתי לכלל מסקנה כי ראוי לחייב את ז'אן בגין ניהול משא ומתן שלא בתום לב ואת עו"ד לייבנגרוב בגין רשלנות בייצוג ולהורות להם – לשלם לליבמן פיצויים על פי המתווה המוצג בפסקאות 32-31 שלהלן, וזאת בחלוקה ביניהם בהתאם לאמור בפיסקה 33 שלהלן. את הטעמים למסקנותי אלה, שאציע לחבריי לאמץ, אבאר עתה.

דחיית טענת ההתיישנות

18. התביעה, מושא הערעורים שלפנינו, הוגשה בשנת 1999. זכרון הדברים בין ליבמן ל-ז'אן נחתם כשמונה שנים לפני כן – בשנת 1991. האם בנסיבות אלה חלה על תביעתם של ליבמן התיישנות? אני סבור שהתשובה לשאלה זו היא שלילית, וזאת מן הטעם שחל כאן סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות). אסביר את הדברים בקצרה. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

על הטוען כי הסעיף הנ"ל מתקיים מוטל להוכיח מספר תנאים: קיומן של עובדות שנעלמו מן התובע; העובדות האמורות הינן מהותיות, ויורדות לשורשה של התביעה; העובדות נעלמו מן התובע, מסיבות שאינן תלויות בו; התובע לא היה יכול למנוע את קיומן של אותן הסיבות, אף תוך נקיטת זהירות סבירה (ראו: ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, 866 (1998); רע"א 901/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל (לא פורסם, 19.9.2010) (להלן: פרשת הוועדה לאנרגיה אטומית)).

19. כפי שצוין לעיל, תביעתם של ליבמן, מושא הערעורים שלפנינו, התבססה על הטענה כי הם לא ידעו, עד לשנת 1996, עובדה מהותית, והיא כי זכויות הבעלות בדירה (או זכויות שוות ערך) כלל לא נרכשו על ידם. יתר על כן – נטען כי חוסר תום-הלב מצד ז'אן ורשלנותה של עו"ד לייבנגרוב הם שיצרו את מצג השווא הנ"ל, והם מנעו גם את האפשרות שליבמן יגלו את הנתון הנ"ל, אפילו בני הזוג ליבמן היו מתנהלים בזהירות סבירה (ראו לדוגמה בתצהירו של פיוטור ליבמן מתאריך 5.1.2005, מוצג א' בערעור שכנגד, שהוגש במסגרת ע"א 2720/08, עמוד 3). טענות עובדתיות אלו הוכחו להנחת דעתו של בית המשפט המחוזי, ואף אני סבור שאין לשנות ממסקנות הערכאה הדיונית בהקשר זה. בנסיבות אלו ברור הדבר כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות – אכן חל במכלול. זה המקום להדגיש: ליבמן לא ידעו על רכיב ההתרשלות, או על רכיב הנזק עד לשנת 1996 (מועד בו קיבלו לראשונה את המכתב מהכנסיה שדרש את פינויים), וגם לא היה להם "קצה חוט" בנוגע לנתונים אלה, כלשון המבחן שנקבע לעניין זה בפרשת הוועדה לאנרגיה אטומית, שכן הם גרו בדירה בחושבם במהלך תקופת הביניים (משנת 1991 ועד לשנת 1996) כי רכשו זכויות בעלות, או זכויות שוות ערך בה. בנסיבות המקרה (וגם בהתעלם מן הנתונים האישיים של בני הזוג ליבמן עצמם, שהיו עולים חדשים) – לא ניתן לומר כי ליבמן היו יכולים, בזהירות סבירה, לגלות את העובדות לאשורן, עד לשנת 1996 (השוו: ע"א 2582/09 גנאים נ' בית החולים רמב"ם (לא פורסם, 8.8.2010)). יתר על כן, כאשר הם פנו לעו"ד לייבנגרוב לאחר שקיבלו, בשנת 1996, את המכתב מהכנסיה – היא הרגיעה אותם ואמרה שלכנסיה אין כל זכות לפנות אותם. אשר על כן מירוץ ההתיישנות החל כאן לא בשנת 1991, אלא בשנת 1996, ומכאן שדין טענת ההתיישנות – להידחות (השוו גם: ע"א 2008/07 לוטן נ' דוד ירמייב ז"ל באמצעות עזבונו (לא פורסם, 14.2.2011) (להלן: פרשת לוטן)).

אעבור עתה לדון בטענותיהם של ז'אן ועו"ד לייבנגרוב, לגופו של עניין. לניתוח עובדות הפרשה אקדים כבר בשלב זה את מסקנתי, שצוינה כבר גם לעיל, והיא כי ז'אן אכן פעל שלא בתום-לב בשלב המשא ומתן עם ליבמן, ופגם זה בהתנהלותו של ז'אן לא נרפא, או "נטמע" ברשלנותה של עו"ד לייבנגרוב, שמהווה מוקד נוסף לחיוב בפיצויים בגין הנזק שנגרם. בנוסף, יש לערוך שינוי מסוים בתחשיבו של בית המשפט המחוזי הנכבד, לעניין הנזק שנגרם לליבמן, ולעניין החלוקה הפנימית של הנזק בין המזיקים. מסקנות אלו ילובנו בפירוט מיד בסמוך.

חוסר תום לב מצידו של ז'אן

20. את חוסר תום-הלב שבהתנהלותו של ז'אן יש למקם בעובדה שז'אן לא תיקן את טעותם של ליבמן, אשר סברו שהם רוכשים נכס, המגלם זכויות בעלות, או זכויות שוות ערך – במחיר השוק, או בקירוב אליו. על מנת לבאר מסקנה זו, יש להראות:
כי מחיר זכויות חכירת-המשנה בדירה לא היה קרוב ל-35,000 דולר בתקופה הרלבנטית (עובדה שליבמן לא היו מודעים אליה); כי ליבמן סברו שהם משלמים מחיר סביר (או קרוב לכך) עבור הנכס או הזכויות שהם חשבו כי נרכשו על ידם (זו הטעות); וכי אי-העמדת הדברים על מכונם מצידו של ז'אן מהווה הפרה של החובה לנהוג בתום לב במשא ומתן (זו משמעות אי-תיקון הטעות). נתקדם איפוא ונדון בהנחות אלו לפי סדרן.

(א) הטענה כי זכות חכירת-המשנה בדירה לא היתה שווה, בשנת 1991, סכום של 35,000 דולר (ואף לא סכום שקרוב לכך), הוכחה כאן על ידי שתי אינדיקציות מרכזיות:

ראשית, ז'אן עצמו רכש את זכויות חכירת-המשנה כשנה ומחצה קודם לכן בסכום של 16,000 דולר בלבד. ודוק: אין לקבל את טענתו של ז'אן, לפיה היתה עלייה יותר מכפולה במחיר הזכויות בדירה בתקופה שבה הוא החזיק בה. טענה זו לא נתמכת בראיות, והיא הועלתה בעלמא בלבד. מעבר לכך, יש לזכור שהיה מדובר בזכות חכירת-משנה בלבד, ולא בזכות בעלות, כאמור.

שנית, דו"ח השמאי מטעם בנק משכן שהעניק את ההלוואה לליבמן קבע שזכויות הבעלות בדירה היו שוות באותה העת כ-35,000 דולר. מכאן ניתן איפוא להסיק, על דרך השלילה (ובגזירה מבעלות – לשכירות) שזכויות חכירת-משנה לכ-5 שנים, עם אופציה להארכה עד לשנת 2008 (בסה"כ לכ-17 שנה), לא היו שוות גם הן 35,000 דולר, אלא משמעותית פחות, כמפורט בפיסקה 30 שלהלן.

(ב) אף כי זכויותיו של ז'אן בדירה לא היו יכולות להיות מוערכות במועד המכירה כאמור, גם בקירוב, לסכום של 35,000 דולר – מן הראיות שהוגשו לבית המשפט המחוזי הנכבד עולה כי ליבמן היו משוכנעים שהמחיר שנקבע הינו הוגן וסביר ביחס לנמכר (באשר הם סברו – בטעות כאמור – שמדובר בזכויות בעלות או זכויות שוות-ערך). בית המשפט המחוזי הנכבד הרחיב בנושא זה, והוא ציין, בין היתר, את העובדה שבני הזוג ליבמן היו באותה העת עולים חדשים, שלא דיברו עברית, ומעבר לכך הם מטבע הדברים לא היו בקיאים ברזי תחום המקרקעין בישראל – נתונים שהם אכן בעלי חשיבות מיוחדת בענייננו (השוו: ע"א 9019/99 קינסטלינגר נ' אליה, פ"ד נה(3) 542 (2001) (להלן: ענין קינסטלינגר); פרשת לוטן, שם בפסקה 49(ב) לפסק דיני).

21. כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, אלא במקום בו נפל פגם היורד לשורשו של עניין בשיקול דעתו של בית המשפט קמא (ראו: ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582 (1998); ע"א 5315/06 עמותת נאות רעות נ' משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם, 2.12.2008)). בחינת התשתית העובדתית שהונחה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד מעלה כי המקרה שלפנינו איננו בא בגדרי החריגים הצרים לכלל הנ"ל, שכן קביעותיה של הערכאה הדיונית מבוססות כדבעי.

מעבר לכך, גם בערעורו של ז'אן עצמו ניתן למצוא תימוכין עובדתיים לכך שליבמן אכן לא הבינו כי הם רוכשים נכס שאיננו שווה את התמורה שנדרשה מהם (בשל הפער במהות הזכויות הנמכרות). במה דברים אמורים? בעמוד 1 לכתב הערעור שלו (ע"א 2720/08), ז'אן מסביר כי התקופה שבה נחתם זכרון הדברים התאפיינה בעלייה בקנה-מידה נרחב מברית-המועצות למדינת ישראל. על מנת להתמודד עם מצוקת הדיור, הקצתה המדינה לעולים אלה הלוואות בתנאים נוחים, כשתקרת ההלוואה הייתה קרובה ל-35,000 דולר. עובדה זו יצרה מצב שבו דירות רבות נמכרו במחיר דומה, וכך כאמור קרה גם במקרה שלפנינו. בהינתן תשתית זו ניתן להבין מדוע קביעת מחיר היעד על ידי ז'אן (ז'אן ביקש בתחילה סכום של 39,000 דולר, והצדדים "התפשרו" על הסכום הסופי של 35,000 דולר) רמזה גם היא לליבמן כי המדובר בעסקה של מכירת זכויות בעלות, או זכויות שוות-ערך, שכן ההלוואות שניתנו על ידי המדינה כוונו לאפשר לעולים החדשים לרכוש דירות בבעלות, או בזכויות שוות ערך (חכירה לדורות ממינהל מקרקעי ישראל).

22. בנסיבות הנ"ל יש לקבוע, לשיטתי, כפי שקבע בית המשפט המחוזי הנכבד, כי אי תיקון הטעות בהבנתם של ליבמן – מצידו של ז'אן עלה כדי התנהלות בחוסר תום-לב ושלא בדרך מקובלת במשא ומתן שהוא קיים עם ליבמן, במשמעותם ובנפקותם המשפטית של המושגים הנ"ל.

קביעות אלו נשענות על האמור בסעיף 12 לחוק החוזים, התשל"ג-1973 (להלן: החוק, או: חוק החוזים), המורה כדלקמן:

"(א) במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב.
(ב) צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, יחולו בשינויים המחוייבים".

כידוע: "סעיף 12 תובע מן הצד שבאמתחתו הידיעה, לסלק את הטעויות שבהן שרוי הצד האחר" (ראו: ע"א 578/88 טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ נ' נצר, פ"ד מג(3) 828, 835 (1989)). כפי שציין בנושא זה הנשיא מ' שמגר:

"הפרת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב יכולה ללבוש צורה של מחדל או של אי-גילוי עובדות, כאשר על פי הנסיבות היה מקום לצפות לכך שהאדם, המנהל משא ומתן, יגלה אותן לצד השני. הגילוי המתחייב מסעיף 12 אינו דווקא גילוי כתוצאה משאלותיו של הצד השני, אלא יש נסיבות, בהן מתחייבת מסירת פרטים יזומה של מידע, שהוא חיוני למי שנמצא במשא ומתן לקראת כריתת חוזה. [...] כללי התנהגות נאותים אינם שתיקה והימנעות משקר בלבד ... אלא הם אותם יושר והגינות, המחייבים בנסיבות נתונות עשיית מעשה במקום ש"רשע היה יושב ושותק". [...] יש נסיבות, בהן חובה על הצדדים לנקוט פעולה אקטיבית של גילוי ... ובמיוחד כאשר ברור הדבר לבעל המידע שבין מנהלי המשא ומתן, שקיים פער ממשי בין הכוונה של הצד השני לבין מה שהוא בר-השגה על-פי המצב המשפטי והעובדתי לאמיתו" (ראו: ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673, 697-696 (1983) (להלן: ד"נ פנידר)).

דברים אלה יפים גם לענייננו. חוסר תום-הלב שבכאן מתמצה באי-גילוי של עובדה מהותית בנוגע לנמכר, בנסיבות שבהן ניתן לומר כי על ז'אן היתה מוטלת חובה שלא לנצל לרעה את פערי השפה, האינפורמציה וההבנה שהיו בינו לבין ליבמן. ראו והשוו: ענין קינסטלינגר; עיינו גם: דניאל פרידמן, נילי כהן חוזים כרך א' 585-573 (1991) (להלן: פרידמן וכהן); גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי 151-150 (2005) (להלן: שלו). בהינתן שליבמן היו עולים חדשים, יתכן שניתן לראות בהתנהלותו של ז'אן גם משום עושק או הטעיה. עיינו: פרידמן וכהן, כרך ב' עמ' 977 (1992); השוו: ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו(1) 762 (1981), ואולם לא ארחיב בנושא זה, שהרי הצדדים לא טענו ביחס לכך.

ודוק: מובן כי ז'אן היה רשאי למכור את הדירה ברווח מסוים, ולא היתה עליו חובה להיצמד למחיר השוק ה"מדויק" (ככל שקיים מחיר כזה). ההפרה של חובת תום-הלב נובעת כאן מן הסטייה הניכרת ממחיר השוק ומן העובדה שלז'אן היה ברור מדוע ליבמן סברו בטעות כי המדובר בנכס או בזכויות ששוויים כ-35,000 דולר, ולמרות זאת הוא לא מצא לנכון להעמיד אותם על טעותם.

23. מסקנת הביניים היא כי ז'אן פעל שלא בתום-לב ושלא בדרך מקובלת בעת המשא ומתן עם ליבמן. ברם, גם בהתבסס על תובנה זו ניתן, עדיין, לתמוה: האם אין רשלנותה של עו"ד לייבנגרוב – במידה שייקבע כי זו הוכחה כדבעי – "בולעת" את הפגם האמור בהתנהלותו של ז'אן? לשם ביאור עניין זה יש לדון תחילה ברשלנותה של עו"ד לייבנגרוב, וביחס שבין התנהלותה לבין פעילותו של ז'אן במכלול. לדיון בנושאים אלה אעבור איפוא עתה.

רשלנותה של עו"ד לייבנגרוב והקשר בינה לבין תרומתו של ז'אן לאירועים

24. עו"ד לייבנגרוב ייצגה את ליבמן בעסקה שבה נרכשו הזכויות בדירה, ובתפקידה זה היא נכחה בשתי פגישות שקדמו לחתימה על החוזה. בבית המשפט המחוזי הנכבד הוכח כי בפגישות הנ"ל הציג ז'אן את כל המסמכים שהיו ברשותו בנוגע לדירה, כך שהיה ברור לעו"ד לייבנגרוב שהזכויות שנרכשות הן לחכירת-משנה של הדירה בלבד, כאשר זו מוגבלת בזמן (לכל היותר עד שנת 2008 על-פי המסמך משנת 1990). ברם משמעותו של נתון זה לא הובאה – כך נקבע – לידיעתם של ליבמן, ועו"ד לייברגרוב לא יידעה את לקוחותיה בדבר הסיכון האפשרי שהכנסיה לא תהיה מוכנה להאריך את חכירת המשנה, ואפילו לדבריה – היא הסתפקה רק בדברי הרגעה שאיננה רואה כל סיבה "שהדבר לא יקרה" (סעיף 7 לתצהירה מתאריך 16.02.2005). בעניינים אלה הנני מקבל איפוא את מסקנתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, כי הערכתה הנ"ל של עו"ד לייבנגרוב לא היתה מבוססת על עובדות כלשהן וכי תפקידו של עורך דין הינו ליידע את לקוחו בדבר סיכונים אפשריים. בהקשר זה היה על עו"ד לייבנגרוב לברר את הדברים ולהבהיר לליבמן כי הכנסיה היא גוף שאיננו מחויב להאריך את חוזה החכירה, והיא בהחלט עלולה לשנות את מדיניותה. ההימנעות מעריכת בירור עם הכנסייה לגבי אפשרויות ההארכה של החכירה, ואי-מסירת נתונים מהותיים אלה לליבמן – מהווים אם כן את היסודות שבעקבותיהם מיוחסת לעו"ד לייבנגרוב רשלנות, ואינני רואה מקום, בעקבות השגותיה של עו"ד לייבנגרוב, לשנות מהמסקנה שיש לייחס לה רשלנות (השוו: ע"א 751/89 מוסהפור נ' עו"ד שוחט, פ"ד מו(4) 529 (1992); פרשת לוטן, בפיסקה 54 לפסק דיני). יש לציין בהקשר זה כי הצדדים לא ערערו על התקיימותם של יתר מרכיביה של עוולת הרשלנות במכלול, ועל כן לא אבחן אותם ביתר פירוט כאן (מעבר לסוגיית הקשר הסיבתי שבין הרשלנות של עו"ד לייבנגרוב לבין הפרת חובת תום-הלב מצידו של ז'אן, שתידון להלן).

25. רשלנותה של עו"ד לייבנגרוב מתמצה, איפוא, במישור אחר מזה שיוחס לז'אן: בעוד שחוסר תום-הלב של ז'אן מתקשר בעיקר למחיר שדרש וקיבל עבור הזכות, מושא ההסכם (נתון שרמז לקונים כי מדובר כביכול בזכויות בעלות, או בזכויות שוות ערך), רשלנותה של עו"ד לייבנגרוב קשורה דווקא לכך שלא הבהירה ללקוחותיה את מהותה של הזכות הנרכשת על ידם, ובכך שלא בדקה עם הכנסיה את אפשרויות ההארכה של חכירת המשנה, ואת תנאיה (אם בכלל) ולא יידעה את לקוחותיה בסיכונים ובקשיים הצפויים להם. שני מרכיבים אלה – מהות הזכות, והמחיר שמשולם בגינה – מהווים "שתי פנים של אותה המטבע". פעולותיהם של ז'אן ושל עו"ד לייבנגרוב לא סותרות אחת את השנייה, אלא משלימות אחת את השנייה, כך שניתן לייחס לשניהם אחריות מסוימת ומצטברת לנזק. ז'אן אחראי מחמת כך שדרש מחיר מופקע ולא העמיד את העולים החדשים ליבמן על טעותם. לעו"ד לייבנגרוב, כבאת-כוחם של ליבמן, לא היתה אחריות בסיסית לבדיקת המחיר שליבמן משלמים עבור הנכס ("הכדאיות הכלכלית" של העסקה), ותפקידה הסתכם בבחינת ההיבטים המשפטיים של העסקה ובצורך להבהיר את הדברים לאשורם ללקוחותיה, ואולם בתחומים אלה היא לא עמדה במבחן. ודוק: ער אני לכך כי אחריותה של עו"ד לייבנגרוב יכולה להיתרגם גם למונחים חוזיים (עיינו, למשל, פרשת לוטן), אך הדבר איננו משנה בענייננו את התוצאה, ולכן אמשיך בניתוח המכלול מתוך הנחה כי אחריותה של עו"ד לייבנגרוב לאירועים, מושא הערעורים, הינה נזיקית.

אפנה עכשיו איפוא לביאור השאלה – מהו היקף הנזק בר-הפיצוי שנגרם לליבמן.

סוגיית הנזק: ההיבט העקרוני

26. במקרה שלפנינו הוכחו קיומם של שני מוקדי נזק, שעיגונם המשפטי שונה. ז'אן אחראי לנזקיהם של ליבמן, מכוח סעיף 12 לחוק החוזים, ואילו אחריותה של עו"ד לייבנגרוב נובעת מעוולת הרשלנות, הקבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה). ואולם בסיס-האחריות השונה איננו מביא כאן לבעייתיות מיוחדת, שכן האחריות שעל פי סעיף 12 לחוק החוזים אף היא מעין-נזיקית (ראו: אריאל פורת, הגנת אשם תורם בדיני חוזים 45 ה"ש 98 (1997) והאסמכתאות הנזכרות שם). זאת ועוד – בסיסי החבות השונים של ז'אן ושל עו"ד לייבנגרוב מגשימים למעשה את אותה המטרה – "החזרת" הנפגע למצב שלפני הפרת החובה, או קיום העוולה, תוך התחשבות ביתרונות שצמחו לנפגע בכל זאת מהעיסקה (השוו: פרשת לוטן, פיסקה 56; וראו לאחרונה: ע"א 8361/09 דלתא להשקעות ולמסחר בקרני שומרון בע"מ נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון (טרם פורסם – 16.8.12) (להלן- ענין דלתא)). עתה אפרט:

(א) סעיף 12(ב) רישא לחוק קובע כי: "צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה". הוראה זו פורשה בצורה מסורתית בשיטת משפטנו כמדברת בפיצויי הסתמכות, שייחודם בכך שהם מכוונים על מנת להביא את הצד הנפגע למצב שבו הוא היה מצוי אלמלא הופרה כלפיו החובה שלא לנהוג בחוסר תום-לב (ראו: ע"א 230/80 פנידר חברה להשקעות פיתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד ל"ה(2) 713 (1981) (להלן: פנידר); עיינו גם: שלו, עמ' 157-156; פרידמן וכהן, כרך א' עמוד 622). קיימת, כמובן, גם גישה נוספת, המאפשרת במקרים חריגים אף "פיצויי קיום", ואולם לא נראה שזה הוא המקום להחילה במלואה – עיינו: ע"א 829/80 שיכון עובדים בעמ' נ' זפניק, פ"ד לז(11) 579 (1983); ע"א 579/83 זוננשטיין נ' אחים גרסו בע"מ, פ"ד מב(2) 278 (1988); ע"א 6370/00 קל-בנין בע"מ נ' ע.ר.מ רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נו(3) 289 (2002); שלו, עמ' 163-157; נילי כהן "גלגולו של שיכון – תרומתה של השופטת בן-פורת לעיצובו של תום לב במשא ומתן" המשפט 26, 13 (2008).

(ב) מטרה מרכזית של הענקת פיצויים בנזיקין היא, כידוע: "להעמיד, ככל האפשר, את הניזוק במצב בו היה נתון, אלמלא ניזוק בעוולה" (כף המאזניים האחת), תוך התחשבות במאזניים שבמשקולת "העקב" שלאחר העוולה (כף המאזניים השנייה) – ב"הפסד" ו"ברווח" שיש לניזוק כתוצאה מהעוולה (ראו: ע"א 140/00 עזבון המנוח אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486, 511-510 (2004) (להלן: ענין אטינגר); עיינו גם: פרשת לוטן; ענין דלתא; ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות כרך א' 78 (2012)).

27. הנה כי כן, במקרה שלפנינו ממילא שני מקורות החיוב מבקשים להביא את ליבמן לאותו המצב שבו הם היו אמורים להימצא אילולא התרחשו הפגמים בהתנהלות ז'אן ועו"ד לייבנגרוב (להרחבה בנוגע לדמיון בין פיצויים מכוח דיני הנזיקין ופיצויים מכוח סעיף 12 לחוק החוזים, ראו עוד: פרידמן וכהן, כרך א' עמודים 102-101).

בשולי הדברים אציין כי מסקנה זו מתיישבת היטב עם כלל הדינים הרלבנטיים לסוגיה:

(א) מתן הפיצוי האחיד כאן משתלב עם מגמת ההאחדה בדיני התרופות במשפט האזרחי. ראו: ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800 (1981); ע"א 3912/90 Eximin S. A תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פרארי בע"מ, פ"ד מז(4) 64 (1993); פרשת לוטן, בפיסקה 52 לפסק דיני, וההפניות שם; עיינו גם: גבריאלה שלו, יהודה אדר דיני חוזים – התרופות 11, 17-16 (2009).

(ב) התוצאה הנ"ל מתבקשת גם כשהמכלול נבחן מנקודת המבט הפנימית המיוחדת לדיני החוזים, או לדיני הנזיקין (כל אחד בנפרד). ראו, ביחס לדיני החוזים: סעיף 54 לחוק החוזים; דניאל פרידמן, נילי כהן "ריבוי חייבים" 175, בתוך דיני חיובים – החלק הכללי (דניאל פרידמן עורך, 1994); וביחס לדיני הנזיקין: סעיף 77 לפקודה (בעיקר סעיפים 77(ב), 77(ג)); אהרן ברק "פיצויים" 631-629, בתוך: דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית (ג' טדסקי עורך, מהדורה שנייה, 1976).

28. משמעות הדברים היא כי בפסיקת הפיצויים של בית המשפט המחוזי הנכבד נפל פגם מסוים, שבו יש להתערב. בית המשפט הנכבד קבע, כזכור, כי על ז'אן ועו"ד לייבנגרוב לפצות את ליבמן בסכום של 60,000 ש"ח, וסכום זה שיקף, לשיטתו, את עלות אכיפת ההסכם בהמשך הדרך. דא עקא, שכפי שבואר לעיל, מטרת הפיצויים במקרה דנן היא להביא את ליבמן למצב שבו הם היו אמורים להימצא, אלמלא ההפרות (אינטרס ההסתמכות), תוך "איזון המאזניים" בדרך שהותוותה בענין אטינגר (בהיבט הנזיקי) ובענין פנידר (בהיבט שעיגונו במשא-ומתן הטרום חוזי). על כן יש צורך לבחון מחדש את תחשיב הנזק, וזאת אעשה מיד בסמוך.

סוגיית הנזק: תחשיב וחלוקת הפיצוי

29. פיצויי ההסתמכות מתבססים במקרה הזה על שני אדנים מצטברים:

(א) קיזוז הערך של הנכס שאותו קיבלו ליבמן בפועל (החכרת משנה לכ-17 שנים), מן התשלום אותו שילמו בפועל. לצורך כך עלינו להעריך ולחשב מה היה "שווי הנכס" שקיבלו ליבמן בפועל, ולכך נגיע מיד. בהקשר זה נזכור כי ליבמן ממשיכים לשלם את המשכנתא בשיעור של כ-540 ש"ח לחודש והם צפויים להתמיד בכך עד לשנת 2019.

(ב) בנוסף לכך יש לפצות את ליבמן – עדיין בגבולות של מתן פיצויי הסתמכות – על "אובדן ההזדמנות" שלהם לרכוש נכס למגורים בתנאי בעלות, או בתנאים שקולי-ערך דומים (על דרך של חכירה לדורות), והכל ביחס לשוויה של הדירה, מושא ההליך, בשנת 1991. בגדרי רכיב זה עשויים ז'אן ועו"ד לייבנגרוב להתחייב לפצות את ליבמן גם בשל עליית ערך הדירות משנת 1991 ועד היום (עיינו: ענין פנידר; פרידמן וכהן, כרך א' עמוד 631). בהקשר זה יש לציין כי הדעת נותנת שבשנים שעברו מאז שהצדדים התקשרו בחוזה – ערכן של דירות אכן עלה בצורה ניכרת, ואולם ניתן, לשיטתי, לקבוע כי הפיצוי שיינתן לליבמן ברכיב זה יוגבל לסכום הכסף שנדרש על מנת לחכור את הדירה, מושא הערעורים – לתקופה ארוכה. תוצאה זו תגשים גם את חובתם של ליבמן להקטנת הנזק (במשמעות מונח זה בסעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970). בתחום הנזיקי הדבר מביא להפחתת הפיצויים. עיינו: עמוס הרמן, מבוא לדיני הנזיקין 400-396 (2006). בכך נתקרב לפיצוי כמעט מלא של "אובדן ההזדמנות" שהיתה בשעתו לליבמן לרכוש דירה אלטרנטיבית בבעלות, או בתנאי חכירה לדורות, ולהתגורר בה שנים רבות.

אגש עתה לחישוב סכום הפיצויים ביתר פירוט.

30. סכום פיצויי ההסתמכות (ללא רכיב "אובדן ההזדמנות", שיחושב להלן בנפרד) נגזר מן התשלום ששילמו ליבמן בפועל (35,000 דולר) ומשווי הזכויות שהם קיבלו למעשה (אשר אותו יש לברר). באשר לשוויו של "הנכס" בשנת 1991 – קיימות שתי אינדיקציות משמעותיות:

(א) השמאי מטעמם של ליבמן קבע, לצורכי התביעה בבית המשפט המחוזי הנכבד, כי שוויה המהוון של הזכות לחכירת-המשנה לתקופה של 17 שנים – הוא כ-14,5000 דולר (ראו: מוצג ב' לתיק המוצגים של מטעם ליבמן במסגרת הערעורים-שכנגד שלהם, עמוד 7). יחד עם זאת, יש לציין כי ז'אן ועו"ד לייבנגרוב טענו כי אין להתחשב בחוות הדעת האמורה, והיא גם לא באה לידי ביטוי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד (שלא נזקק לה מכיוון שהוא פסק כאמור פיצויים בהתבסס על עלות המשך קיום החוזה). ואכן טיעוניה של עו"ד לייבנגרוב נגד האמור בחוות הדעת השמאית הנ"ל יש בהם ממש (אף כי לא הוצגה חוות דעת שמאית נוגדת מטעמה), במיוחד נוכח העובדה כי נראה שהשמאי מטעם ליבמן העריך את סכום דמי השכירות לדירה בשיעור נמוך יחסית של כ-100 דולר לחודש, ללא הנמקה (ראו: מוצג 1 לתיק המוצגים של עו"ד לייבנגרוב ב-ע"א 3153/08, עמוד 13), ומר ליבמן עצמו העיד כי שילם דמי שכירות לפני העיסקה בסכום של כ-200 דולר לחודש (אף שלא ידוע בדיוק טיב הנכס שבו הוא התגורר אז).

(ב) אנו יודעים כי ז'אן רכש את אותו הנכס בדיוק (שהקנה לו כ-19 שנות חכירת-משנה) – כשנה ומחצה קודם לכן, בסכום של 16,000 דולר.

בנסיבות שתוארו לעיל, ובהנחה המקילה עם ז'אן, לפיה היתה אמנם עליית מחירים מסוימת אפילו בתקופה שבין המועד שבו קנה את הזכויות בדירה לבין המועד שבו מכר אותן, דומה בעיני כי נוכל לקבוע, על דרך האומדן, שהזכויות שנמכרו (חכירת-משנה לתקופה של כ-17 שנה) היו "שוות" בעת המכירה לליבמן כ-21,750 דולר (בכ-50% יותר מדמי השכירות שחושבו על-ידי השמאי מטעם ליבמן, וזאת כנגזרת של הערכת שווי הדירה בבעלות מלאה על-ידי השמאי מטעם בנק משכן וכן של המחיר ששילם ז'אן עבור הזכויות).

31. ליבמן שילמו לז'אן סכום של 35,000 דולר. השבת המצב לקדמותו במתווה פיצויי ההסתמכות "המצומצם" דורשת כי ליבמן יקבלו סכום זה בחזרה, בניכוי טובת ההנאה שצמחה להם מן העסקה, שמתומחרת כאמור ב-21,750 דולר. משמעות הדבר היא שהפיצויים ברכיב זה עומדים על הסכום בשקלים השקול ל-13,250 דולר, בערכי 18.11.1991, שהם 175,451 ש"ח בערכים של היום (לאחר המרת הסכום מדולרים לשקלים, לפי שער ההמרה באותה העת, והוספת הצמדה וריבית כחוק).

32. עתה יש לקבוע מהו סכום רכיב "אובדן ההזדמנות". הנתון הרלבנטי לקביעת רכיב זה (באין נתונים מוכחים אחרים) הוא כי הכנסייה הודיעה כי היא מסכימה להאריך את תקופת החכירה עד לשנת 2021, תמורת סכום של 14,200 דולר של ארה"ב. כפי שצוין (ראו פיסקה 4 שלעיל) – בשלבים קודמים הסכימה הכנסייה להארכות בתנאים שונים, ואולם אלה לא התממשו, כך שנראה שהאפשרות להארכה עד לשנת 2021 היא עתה הרלבנטית והריאלית ביותר להערכת "אובדן ההזדמנות". כזכור, הכנסייה בחרה שלא להציג את עמדתה בערעורים שלפנינו מעבר לאמור לעיל, אף שהיא היתה ועודנה צד להליכים. הנה כי כן, מתוך התחשבות בגישתה של הכנסייה שנהגה עד כה במכלול בצורה ראויה להערכה – יש לקבל כהתחייבות בלתי הדירה את נכונותה להאריך את זכות החכירה בדירה עד לאותה השנה שאותה ציינה הכנסייה (שנת 2021) תמורת הסכום השקול בשקלים ל-14,200 דולר של ארה"ב, וזאת כפי שנמסר לבית המשפט, בהתאם לאמור בפיסקה 15 שלעיל. יחד עם זאת, רכיב "אובדן ההזדמנות" שבו יחויבו ז'אן ועו"ד לייבנגרוב יעמוד על סכום בשקלים השקול לדמי חכירה בשיעור של 11,761 דולר בלבד, שכן לליבמן ניתנה בשנת 1996 האפשרות להשיג הארכה של חכירת המשנה (עד שנת 2035) בסכום של 11,761 דולר (ראו פיסקה 4 שלעיל), והחמצה של אפשרות זו רובצת לפיתחם, כך שאין לפצותם מעבר לסכום בשקלים השקול ל-11,761 דולר (בערכם כיום).

דברים אלה מובילים אותי לשאלת חלוקת האחריות בין ז'אן לבין עו"ד לייבנגרוב.

33. החלוקה שערך בית המשפט המחוזי הנכבד – לפיה ז'אן ישלם שישים אחוזים מן הפיצוי, ועו"ד לייבנגרוב תשלם את היתרה – איננה מקובלת עליי, ולדעתי יש מקום, בנסיבות המקרה, לחלק את הנזק בצורה אחרת, כך ש-75 אחוזים מסכום הפיצוי יושת על עו"ד לייבנגרוב, והיתרה תושת על ז'אן. הסיבה לכך היא שעו"ד לייבנגרוב ייצגה את ליבמן בהליכי המשא ומתן שלאחר חתימת זיכרון הדברים, בשלב חתימת החוזה ובעת קבלת המשכנתא – ובמסגרת פעילותה זו היא התרשלה בכך שנמנעה מלברר את אפשרויות ההארכה של חכירת המשנה ותנאיה ונמנעה מלהסביר לליבמן כיאות את מהות הזכויות הנרכשות על ידם ואת סיכוני העסקה (שהתממשו). בעוד שאני סבור כי גם ז'אן תרם כאמור להיווצרות הנזק (בשיעור של 25 אחוזים), הרי שמחדליה של עו"ד לייבנגרוב במכלול חמורות יותר ומצדיקות אחריות לפיצוי כדי 75 אחוזים, כאמור.

לבסוף אדון בקצרה בהשגותיהם של ז'אן ועו"ד לייבנגרוב ביחס לשכר הטרחה שנפסק כנגדם.

שכר טרחת עורך-דין והוצאות המשפט

34. טענותיהם של ז'אן ועו"ד לייבנגרוב במישור זה נוגעות רובן ככולן ליחס שבין סכום הפיצוי המקורי שנפסק (60,000 ש"ח) לבין סכום שכר הטרחה שהושת עליהם (22,000 ש"ח, בצירוף מע"מ). לשיטתם, הטלת תשלום הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בשיעור כה גבוה, ביחס לפיצוי שנפסק, איננו ראוי, ויש להסתפק, לדוגמה, ביחס הקרוב יותר לעשרה אחוזים מן הפיצוי שנפסק (ראו: עמוד 6 להודעת הערעור של ז'אן ב-ע"א 2720/08).

35. אינני רואה מקום להתערב בפסיקת שכר הטרחה והוצאות המשפט שנפסקו כאן. קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד בסוגיה זו מקובלת עליי לגופה, וכידוע אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בקביעות אלה של הערכאה הדיונית, אלא במקרים נדירים, שאינם מתקיימים פה (ראו: ע"א 136/92 ביניש-עדיאל – עורכי-דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 131 (1993); ע"א 3781/07 אליהו נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקווה (לא פורסם, 31.5.2009)). מעבר לכך, השגותיהם של ז'אן ועו"ד לייבנגרוב בעניין זה מאבדות עתה הרבה מעוקצן, לאחר שקבעתי כי סכום הפיצוי שבו ראוי שהם יחוייבו – הוא ממילא גבוה יותר. מכאן שהיחס בין סכום זה לסכום ההוצאות ושכר הטרחה שנפסק הינו סביר יותר עתה, אף לשיטתם. עוד אדגיש כי גם סכום זה ישולם ביחס שעליו עמדתי בפיסקה 33 שלעיל, ולא כפי שקבע בית המשפט המחוזי הנכבד.

36. סוף דבר, נוכח כל האמור לעיל, אם תתקבל דעתי – נשנה מפסק דינו של בית המשפט לעניין גובה הפיצוי המגיע לליבמן, ונקבע כי ז'אן ועו"ד לייבנגרוב ישלמו לליבמן פיצויים על פי המתווה שצוין לעיל בפסקאות 32-30, ובנוסף לכך את הוצאות המשפט ושכר טירחת עורכי הדין שנפסקו בבית המשפט המחוזי הנכבד, הכל ביחס שנקבע כאמור בפיסקה 33 לעיל. עוד אציע כי נקבע שז'אן ועו"ד לייבנגרוב ישאו – כל אחד מהם – בסכום נוסף של 10,000 ש"ח, כתשלום שכר הטירחה של ליבמן בערעורים.

ש ו פ ט

המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין:

אני מסכים.

ה מ ש נ ה ל נ ש י א (ב ד י מ')

המשנָה לנשיא מ' נאור:

אני מסכימה.

ה מ ש נָ ה ל נ ש י א

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.

ניתן היום, ה' אלול התשע"ב (23.8.2012).

ה מ ש נ ה ל נ ש י א
(ב ד י מ')

ה מ ש נָ ה ל נ ש י א
ש ו פ ט


מעורבים
תובע: סימון ז'אן
נתבע: פיוטר ליבמן
שופט :
עורכי דין: