ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אלכסיי בגימוב נגד מדינת ישראל :

ע"פ 8868/11

כבוד השופטת ע' ארבל

כבוד השופט י' דנציגר

המערער:
אלכסיי בגימוב

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 8.11.2011 בת"פ 40313/07 שניתן על ידי כבוד השופט ע' מודריק

בשם המערער:
עו"ד ש' שורר

בשם המשיבה:
עו"ד י' חמודות

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

פסק-דין

השופט י' דנציגר:

לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן הנשיאה ד"ר ע' מודריק) בת"פ 40313/07 מיום 6.9.2011 במסגרתו הורשע המערער בביצוע העבירות הבאות: קשירת קשר לביצוע פשע (שוד) לפי סעיף 499 בצירוף סעיף 402 (ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ושוד בנסיבות מחמירות (שוד בחבורה) לפי סעיפים 402 (ב) ו-29 (א) לחוק העונשין. הערעור מופנה גם כנגד גזר דינו של בית המשפט המחוזי מיום 2.11.2011 בגדרו הושתו על המערער חמש שנות מאסר, מתוכן שלוש וחצי שנים לריצוי בפועל בניכוי תקופת מעצרו ושנה וחצי מאסר על תנאי לשלוש שנים מתום תקופת המאסר בתיק זה כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירה שיש בה יסוד של אלימות והיא פשע. בית המשפט הפעיל גם עונש מאסר מותנה בן שנתיים ימים שנגזר על המערער בעבר, כאשר שנה וחצי תרוצה במצטבר לעונש המאסר האמור לעיל וחצי שנה תרוצה בחופף לו, כך שבסך הכל הושתו על המערער חמש שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו. המערער גם חויב בתשלום פיצוי בסך של 50,000 ש"ח למתלונן 1, טווי צ'אן (להלן: טווי).

העובדות לפי כתב האישום

1. אלון אסייג (להלן: אסייג) הוא נהג מונית שנהג להסיע באופן קבוע את טווי, אזרח סין העובד בישראל. לאסייג נודע כי טווי נוהג לשאת עמו סכומי כסף גדולים אותם הוא אוסף מעובדים ממוצא סיני הנמצאים באזור התחנה המרכזית בתל-אביב-יפו. במהלך החודשים אוגוסט-ספטמבר 2007 הכיר אסייג את ארז אשר (להלן: אשר), אשר הציג עצמו בכזב לפני אסייג כ"דודי" והם קשרו קשר לשדוד את טווי. ביום 21.9.2007 הסיע אסייג את טווי ואת המתלונן 2, לין גינהאו (להלן: גינהאו), במונית ועצר אותה בטענת שווא במקום בו המתינו אשר, המערער ואדם נוסף שזהותו לא ידועה. או אז נגשו אשר והמערער למונית, הזדהו בכזב כשוטרים והורו לטווי ולגינהאו לצאת מהמונית ולאפשר להם לבצע חיפוש בחפציהם. מיד כשיצאו המתלוננים מהמונית הכו אותם אשר והמערער, חטפו מידיו של טווי תיק ובו סכום של כ-130,000 דולר ונמלטו מהמקום. במהלך האירוע ובניסיון להגן על עצמו ולמנוע גניבת התיק, דקר טווי את המערער וכתוצאה מכך נגרמו למערער חתכים בבית השחי וביד שמאל. כתוצאה ממעשיהם של המערער ושל אשר נגרמו לטווי ולגינהאו חבלות והם נזקקו לטיפול רפואי. בגין מעשים אלו הואשם המערער בקשירת קשר לביצוע פשע (שוד) ובשוד בנסיבות מחמירות.

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

2. בית המשפט המחוזי ציין כי הדיון בעניינו של המערער התארך והתפרש על פני כמה שנים, בעיקר עקב התנהלותו של סנגורו דאז, עו"ד ניר ליסטר (להלן: עו"ד ליסטר). עו"ד ליסטר ביקש להשתחרר מייצוג המערער בשלב הסיכומים בבית המשפט המחוזי, והסכסוך בין המערער לעו"ד ליסטר הועבר לבירור לפני השופט ג' נויטל שניסה לגשר בין הצדדים, ללא הצלחה. לאחר שבית המשפט ביקש את התייחסות הסנגוריה הציבורית לעניין, הודיעה האחרונה כי בנסיבות העניין אין הצדקה להעביר אליה את ייצוגו של המערער. המערער לא הגיש סיכומי טענות, על אף שניתנה החלטה שהורתה על כך.

3. גרסת המערער: המערער לא חלק על כך שבוצע שוד כאמור בכתב האישום, אך הכחיש כי הוא מעורב בו בדרך כלשהי. בחקירתו במשטרה טען המערער כי בשעת השוד טייל עם חברו אלכס ישראלוב בעיר חולון ובטיילת של תל-אביב, ולאחר מכן חזר לביתו שבאור יהודה ופגש אדם בשם מיכאל (מישה) בבית קפה. בבית המשפט טען גם כי ייתכן שביום השוד היה ברחוב לוינסקי בתל-אביב כדי לבקר חבר שעובד ברחוב סלמה בעיר. המערער טען בהודעתו הראשונה במשטרה כי הוא לא מכיר את אסייג וכי הוא נוהג לנסוע במוניות רק באזור אור יהודה. בחקירתו השנייה, לאחר שעומת עם ממצאי טביעות האצבע שנמצאו על המונית [כפי שיפורט להלן - י.ד.], לא שלל את האפשרות שבעבר נסע עם אסייג במונית אך עמד על כך שרוב השימושים שעשה במונית היו באור יהודה וטען כי לכל היותר נסע לתל-אביב פעמים לא רבות. לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט המערער טען כי נהג לנסוע במונית מתל-אביב לאור יהודה בתדירות גבוהה.

4. עדות טווי: טווי סיפר כי נסע יחד עם גינהאו במונית אותה נהג אסייג וכי אסייג שוחח בטלפון במהלך הנסיעה עם אדם שזהותו אינה ידועה לטווי. טווי העיד כי לאחר מכן סטתה המונית ממסלולה הרגיל, ובשלב זה עצר אסייג את המונית בסמטת רחוב. בעקבות כך נגשו אל המונית שני אנשים שהציגו עצמם כשוטרים ולאחר מכן הכו ושדדו אותו, תוך שטווי מנסה להתגונן באמצעות הסכין שהחזיק, שנשבר במהלך המאבק. טווי סיפר כי גינהאו רדף אחרי אחד ה"שוטרים" והכה אותו באמצעות קרש עד שהשודד הפיל את התיק שנשדד, אך בסופו של דבר הצליח השודד להימלט אל תוך רכב שהמתין במקום. טווי סיפר עוד כי הוא החזיק בדלת הרכב שהתחיל לנסוע ו"נגרר" על הכביש מרחק של מספר מטרים עד שנאלץ לעזוב את דלת הרכב ונפל ארצה. טווי תיאר את ה"שוטר" שתקף אותו כ"לא גבוה, בריא ובעל פנים רחבות" וזיהה את המערער באולם בית המשפט כמי שתקף אותו. לאחר פציעתו אושפז טווי בבית החולים, לשם הגיע חברו קיו די צ'אן (להלן: צ'אן) שנטל מידיו את בגדיו שהוכתמו בדם ואת הסכין, והטמין את הסכין במקום לא נודע ליד צומת בית דגן.

5. עדות גינהאו: גינהאו סיפר כי נסע עם טווי במונית בה נהג אסייג ששוחח במהלך השיחה בטלפון. גינהאו סיפר כי המונית סטתה מהמסלול הקבוע, נעצרה ואסייג יצא ממנה. גינהאו הוסיף וסיפר כי ליד המקום בו עצרה המונית עמדה מונית נוספת ממנה ירדו שני אנשים שהציגו עצמם כשוטרים ואז הכו את גינהאו ואת טווי ושדדו אותם. גינהאו סיפר כי רדף אחרי אחד השודדים ותקף אותו באמצעות קרש שמצא ואז לקח ממנו את התיק עם הכסף, אך בסופו של דבר נטל ממנו שוב אחד השודדים את התיק. גינהאו העיד כי ראה את טווי מתקוטט עם השודד השני וכי הוא החזיק בסכין אדומה, אך לא ראה בבירור מה התרחש בין השניים. גינהאו זיהה את המערער בבית המשפט כמי שתקף אותו ותיאר את התוקף כ"מאוד גבוה, שמן".

6. עדות אסייג: אסייג העיד לאחר שהודה בביצוע השוד ודינו נגזר. אסייג סיפר כי הסיע את המתלוננים במונית לזירת האירוע, שם המתינו "דודי" (שהתברר שהוא למעשה אשר) ואנשים נוספים. אסייג סיפר כי המתלוננים הותקפו בידי "דודי" ושודד נוסף. אסייג העיד כי אינו מכיר את המערער אך תיאר את אחד השודדים כאדם "ממוצא רוסי, גבוה, בריא גוף ובעל שיער שטני". כן סיפר כי ביום השוד או יום קודם לכן לא ביצע נסיעה לאור יהודה, שם מתגורר המערער, וכי יום קודם לשוד שטף את המונית.

7. ראיות נוספות: מהמונית נלקחו טביעות אצבע ולפי חוות דעת של יחידת הזיהוי הפלילי המשטרתית שלושה מהמעתקים שנלקחו מאזור הדלת הימנית-אחורית של המונית תואמות לטביעת כף ידו השמאלית של המערער. מסדר זיהוי: המשטרה ערכה מסדר זיהוי חי, בנוכחות בא כוחו דאז של המערער, בו הצביע גינהאו על המערער כמי שתקף אותו אך הוסיף סייג לפיו "לא בטוח, כמוהו בדיוק, דומה לו" וציין כי אינו בטוח כי המערער הוא שתקף אותו. טווי זיהה כאמור את המערער בבית המשפט כמי שתקף אותו, אך לא זיהה אותו במסדר הזיהוי שנערך לו. מחקר תקשורת: ממחקר תקשורת שנערך עלה כי ביום השוד היה קשר אינטנסיבי בין אסייג לאשר ובין אשר לבין המערער הן לפני השוד והן לאחריו. המערער טען כי אפשר שהשיחות נגעו לענייני שיפוצים או הזמנת קרמיקה. בית המשפט ציין כי חלק מהשיחות נערכו בשעות מאוחרות בלילה, והמערער לא הצליח להסבירן. כמו כן אוכן מכשיר הטלפון של המערער ביום השוד בין השעות 13:18 ל-15:29 באזור שדרות הר ציון בתל-אביב, שם בוצע השוד. האיכון נוגע לזמן שלפני השוד, אך מהטלפון לא בוצעו שיחות בזמן השוד עצמו.

8. פציעת המערער: המערער נעצר כשמונה ימים לאחר ביצוע השוד, ועם מעצרו גילו החוקרים חתך בגופו בבית השחי השמאלי וחתך בחלקו האחורי של זרוע שמאל. המערער טען כי הפציעה נגרמה כתוצאה מתאונת שנגרמה כאשר רכב על אופניו של בנו בן השבע, אך בית המשפט דחה הסבר זה וקבע כי קשה להאמין שהמערער (שמשקלו כ-100 ק"ג) הצליח לרכב על אופניים אלו וכי קשה להבין כיצד נגרמה פגיעה כפולה בגופו של המערער כתוצאה מהנפילה הנטענת מהאופניים. בית המשפט ציין כי כאשר תשאלו החוקרים את אשת המערער בביתה העיר בנו של המערער כי אביו לא נפל מן האופניים, וכי בתגובה לכך ביקשה אשת המערער להסות את בנה. בית המשפט ציין עוד כי טווי וגינהאו לא מסרו בהודעתם הראשונה במשטרה כל התייחסות לפציעה שנגרמה למערער, אך לאחר שנעצר המערער זומן טווי בשנית למתן הודעה ואז הצביע על מיקום הפגיעות שנגרמו למערער כתוצאה מהשימוש בסכין. מיקום זה הולם את מיקום הפציעות שנמצאו על גופו של המערער. בית המשפט קבע עוד כי עדויות הרופאים שטיפלו במערער תומכות באפשרות שהפציעה העיקרית נגרמה כתוצאה משימוש בחפץ חד כגון סכין יפנית.

9. עדות אלכס ישראלוב (להלן: ישראלוב): ישראלוב מסר בחקירתו במשטרה כי ביום האירוע אסף את המערער מאור יהודה ויחד נסעו לחולון ולאחר מכן החזיר את המערער לאור יהודה וחזר לחולון עוד לפני השעה 16:00. ישראלוב לא זכר ביקור ברחוב סלמה בתל-אביב וגם לא בטיילת בעיר. בבית המשפט טען כי לא זכר את מעשיו ביום השוד ונמנע מלענות על שאלות התובעת. נוכח כך הוכרז כ"עד מאכזב" והודעתו במשטרה התקבלה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). איכוני הטלפון הנייד של ישראלוב מלמדים כי ביום האירוע שהה בשעה 13:00 בביתו שבחולון וכי היה בביתו גם בשעה 15:16.

10. הכרעת הדין: בית המשפט קבע כי יש לתת אמון בעדויותיהם של טווי וגינהאו בעניין פרטי השוד, המתיישבות זו עם זו ועם הראיות הנוספות בתיק. עקב כך שלא הוגשו סיכומים מטעמו של המערער, התייחס בית המשפט לטענות שהעלה המערער במהלך המשפט:

א. הודעות המתלוננים במשטרה תורגמו באמצעות חברם צ'אן - בית המשפט קבע כי אכן הדבר אינו רצוי ואף מעורר חשש באשר לאמינות ההודעה, אך במקרה דנן לא הייתה אפשרות אחרת. יתרה מכך, בית המשפט קבע כי כאשר נמסרה הודעת המתלוננים הם לא ידעו את זהות המערער ובוודאי שלא על הראיות החיצוניות שנתגלו ומכאן שאין חשש ל"תפירת" גרסה.

ב. האזכור המאוחר של השימוש בסכין בידי טווי - בית המשפט קבע כי הסברו של טווי בעניין זה, לפיו הוא היה מסוחרר בעת שנגבתה ממנו הודעתו הראשונה ולכן לא הזכיר את השימוש בסכין, הוא דחוק, אך אינו ניתן לשלילה, וכי ניתן להבין את החשש של טווי מפני חשיפת הסכין בהיותו זר בישראל. בית המשפט קבע כי ממילא גרסת המערער בנוגע לנסיבות פציעתו היא מופרכת לחלוטין, ולפיכך אין צורך להקדיש משמעות רבה ל"חידת הסכין".

ג. טענות הנוגעות לתיאור אופן ההתגוננות של טווי באמצעות הסכין - בית המשפט קבע כי גם אם תיאוריהם של טווי וגינהאו בנקודה זו אינם מדויקים, אין בכך כדי לפגוע באמינותם.

11. בית המשפט קבע כי זיהוי המערער על ידי המתלוננים הוא חסר משקל כמעט לחלוטין, וכן בחר שלא להתייחס לדברים שנרשמו מפי בן המערער בנוגע לאופניים מהם נפל לכאורה המערער. עם זאת קבע בית המשפט כי שורה של ראיות חיצוניות מסבכות את המערער (מחקרי תקשורת בנוגע לשיחות שנערכו בינו לבין אשר, איכון הטלפון שלו בזירת השוד, מציאת טביעת כף ידו של המערער על המונית, פציעת המערער ביום האירוע) וכי אין לתת אמון בגרסת המערער. נוכח כל זאת הרשיע בית המשפט את המערער בעבירות האמורות לעיל.

גזר הדין

12. בית המשפט קבע כי מעשיו של המערער חמורים וציין כי יש לו עבר פלילי מכביד. כן ציין בית המשפט כי האחריות על התמשכות ההליך נופלת גם על כתפי המערער עצמו ולא רק על כתפי בא כוחו. בית המשפט קבע כי נסיבותיו האישיות של המערער אינן קלות, אך הוא לא הפיק את הלקחים ממעשיו בעבר. נוכח כל זאת גזר עליו את העונש האמור לעיל.

נימוקי הערעור

13. המערער - באמצעות בא כוחו, עו"ד שי שורר, טוען כי בא כוחו הקודם של המערער, עו"ד ליסטר, כשל במשימת ייצוגו בבית המשפט המחוזי והפגיעה שנגרמה למערער בשל כך היא ברורה מאליה וכי לא נשמרו כללי הצדק הטבעי בהליך. במסגרת זאת טוען המערער כי עו"ד ליסטר לא זימן עדי הגנה נדרשים להגנתו, לא התייצב לדיונים, לא חקר עדים ולא הגיש סיכומים מטעמו של המערער. המערער טוען בהקשר זה כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא הורה לסנגוריה הציבורית לייצגו, וזאת מטעמים של התארכות הדיון והעלות התקציבית הכרוכה בייצוג. המערער ציין עוד כי פנה לעו"ד ליסטר בכדי לקבל את עמדתו לנושא הייצוג הכושל, אך פנייה זו לא נענתה. כן טוען המערער כי הודעות המתלוננים במשטרה היו צריכות להיפסל בשל מעורבותו של חברם צ'אן בתרגום ובחקירה עצמה, תוך שהוא מפנה לעובדה כי אותו צ'אן הוא מי שהעלים את הסכין שנטען כי הייתה בידי טווי בזמן האירוע. המערער מציין כי צ'אן כלל לא העיד בבית המשפט כיוון שעזב את הארץ וכי ההודעות לא תועדו בשפת המקור או בתיעוד חזותי כלשהו. כן טוען המערער כי עדויות המתלוננים בבית המשפט היו רוויות סתירות ואין לייחס להן מהימנות.

14. בנוגע לפציעתו, טוען המערער כי הוא כלל לא נפצע במקומות בהם טען טווי שדקר את "השודד" וכי חוות דעת מומחה קבעה כי לא ניתן לומר שהפציעה נגרמה מחפץ חד דווקא. המערער מוסיף וטוען כי המתלוננים כלל לא זיהו אותו במסדר הזיהוי שנערך להם; כי על אף שמהזירה נלקחו דגימות דם ודגימות ד.נ.א מכלל המעורבים, לא הועברו תוצאות בדיקות אלה לידי ההגנה; כי לא נבדקה גרסתו של אסייג בנוגע לשטיפת המונית וכי יש סימני שאלה בנוגע לאמינותו, ומכאן שאין לדעת מה מקורה של טביעת כף ידו של המערער שנמצאה על המונית; כי איכוני מכשיר הטלפון של המערער מתייחסים לשעה 15:29, קרי 40 דקות לפני האירוע, ואין לראות בכך ראיה מסבכת. נוכח כל זאת מבקש המערער כי בית משפט זה יזכה אותו מכל אשמה, או לחלופין יחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי כדי שיתאפשר לו לזמן עדים לחקירה. לעניין העונש, טען המערער כי על אסייג הושת עונש של 30 חודשי מאסר ועל אשר הושתו 28 חודשי מאסר בלבד, וזאת למרות שמעורבותם בפרשה גדולה בהרבה משל המערער. המערער הוסיף וטען כי הוא אב לשלושה ילדים וכי על אף שיש לו עבר פלילי, הוא שיקם את חייו בשש השנים האחרונות, ולפיכך ביקש כי בית משפט זה לכל הפחות יקל בעונשו.

תגובת המשיבה

15. המשיבה - באמצעות בא כוחה, עו"ד יאיר חמודות - ציינה כי עו"ד ליסטר חקר את טווי ואת גינהאו בבית המשפט המחוזי. בהמשך לכך איחר לחלק מהדיונים ולא הגיע לאחרים - אך במפתיע הופיע עו"ד ליסטר בשלב הטיעונים לעונש. המשיבה הוסיפה וטענה כי אין עדים מהותיים שלא נחקרו בידי עו"ד ליסטר וכי אין עדות מומחה שהייתה יכולה לסייע למערער לסתור את ממצאי טביעות האצבע שנמצאו על המונית. לפיכך טוענת המשיבה כי אין ממש בטענת הכשל בייצוג, וציינה כי למרות הטענות הקשות שמשמיע המערער כלפי עו"ד ליסטר, לא הוגשה נגדו תלונה ללשכת עורכי הדין. המשיבה הדגישה גם כי גרסתו של המערער אינה אמינה ונדחתה על ידי בית המשפט המחוזי מכל וכל. בהתייחס לסוגיית תרגום עדותם של טווי ושל גינהאו על ידי חברם צ'אן, ציינה המשיבה כי אכן מדובר בסוגיה בעייתית וכי מאז שנגבו העדויות האמורות בשנת 2007 שונה ושופר מערך התרגום. עם זאת, טענה המשיבה כי בניגוד לטענת המערער, העדויות בענייננו כן תועדו. המשיבה הוסיפה וטענה כי בית המשפט שגה לקולא כאשר לא העניק משקל לזיהויו של המערער על ידי המתלוננים, שיכול היה להוות ראיית חיזוק משמעותית לראיות האחרות המצביעות כי המערער ביצע את המעשים המיוחסים לו. לעניין בדיקות הד.נ.א, טוענת המשיבה כי בזירה לא נמצא דם שבאמצעותו ניתן היה לערוך בדיקת ד.נ.א, וחוות דעת בעניין הוגשה לבית המשפט המחוזי. המשיבה סבורה כי יש לדחות גם את הערעור בהתייחס לעונש שנגזר על המערער, וזאת בהתחשב בחומרת מעשיו ובעברו הפלילי המכביד. נוכח כל זאת גורסת המשיבה כי יש לדחות את הערעור על שני חלקיו.

דיון והכרעה

16. לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור, בתיק המוצגים ובפרוטוקול הדיונים שהתקיימו בבית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור על שני חלקיו להידחות וכך אמליץ לחברי לעשות.

הערעור על הכרעת הדין

17. המערער מצביע על שני כשלים מרכזיים שנפלו לטענתו בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי: העדר ראיות מספקות להוכחת המיוחס לו וייצוג כושל שגרם לפגיעה בכללי הצדק הטבעי. לסוגיות אלה אתייחס להלן.

המסד הראייתי להוכחת המיוחס למערער

18. כפי שציין בית המשפט המחוזי, אין ראיה ישירה וחד משמעית הקושרת את המערער למעורבות באירועים המתוארים בכתב האישום, אך כידוע אין מניעה להרשיע נאשם על בסיס ראיות נסיבתיות, ובלבד שבית המשפט בחן את מכלול הראיות הנסיבתיות ואת הסבריו של הנאשם במבחני ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים, והגיע למסקנה מרשיעה ברורה והחלטית. בית המשפט יבחן האם ניתן להסיק מהראיות הנסיבתיות מסקנה סבירה אחרת שאינה מפלילה, ואם ניתן להגיע למסקנה כזו, יוביל הדבר לזיכויו של הנאשם. לעומת זאת, אם המסקנה ההגיונית היחידה העולה מהראיות הנסיבתיות הינה המסקנה המרשיעה, יורשע הנאשם. כמו כן, לא נדרש כי כל אחת מהראיות הנסיבתיות תהיה מספיקה בפני עצמה להרשעת הנאשם, והמסקנה המרשיעה יכולה לנבוע מצירוף של ראיות נסיבתיות המשתלבות זו בזו עד שהן מסירות כל ספק בדבר אשמתו של הנאשם [ראו למשל: ע"פ 6073/11 סגל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.6.2012), בפסקה 21 לפסק דיני והאסמכתאות המופיעות שם].

19. בענייננו, מספר ראיות נסיבתיות כבדות משקל משתלבות יחד ומצביעות על כך שהמערער אכן ביצע את המיוחס לו:

טביעות האצבעות: מהמונית נלקחו 24 מעתקי טביעות אצבעות, ומחוות הדעת שהוכנה במעבדה לזיהוי פלילי של המטה הארצי (המסומנת ת/51) עולה כי שלושה מהמעתקים תואמים לטביעת כף ידו השמאלית של המערער. אסייג אישר בעדותו כי יום קודם לשוד שטף את המונית (ראו: עמוד 8 לפרוטוקול הדיון מיום 1.10.2009) ומכאן עולה כי טביעות האצבעות של המערער הוטבעו על המונית ביום השוד.

התקשרויות בין המעורבים בשוד: מחקר תקשורת שנערך (המסומן ת/33) מלמד על קשר אינטנסיבי בין המערער לבין אשר בימים שלפני השוד, ביום השוד עצמו וביום שלאחריו. במסגרת זאת, התקיימו בין המערער לבין אשר 13 התקשרויות בין התאריכים 15.9.2007 ו-18.9.2007, שש מהן התקיימו לאחר השעה 23:00 בלילה; ביום 20.9.2007, היום הקודם לשוד, התקיימו בין המערער לבין אשר שבע התקשרויות; וביום השוד עצמו התקיימו בין המערער לבין אשר שבע התקשרויות, כאשר ההתקשרות האחרונה מביניהן התקיימה בשעה 17:33, לאחר שהשוד הסתיים. במקביל לכך, התקיים באותה תקופת זמן קשר טלפוני אינטנסיבי גם בין אשר לבין אסייג.

איכונים: המערער אישר בעדותו בבית המשפט כי הטלפון הנייד שלו היה איתו לאורך כל יום השוד (ראו: שורה 22 בעמוד 94 לפרוטוקול הדיון מיום 22.4.2010). הטלפון הנייד של המערער אוכן בשעה 15:29, כחצי שעה לפני שהתרחש השוד, באזור שדרות הר ציון בתל-אביב בתחום שבין רחוב לוינסקי לשדרות חכמי ישראל - ובתחום זה התרחש השוד.

פציעת המערער: ב-21.9.2007 - יום השוד - בשעה 17:19 (כשעה לאחר השוד) הגיע המערער לחדר המיון בבית החולים שיבא. המערער טופל במחלקה הכירורגית של בית החולים ואושפז במחלקה. מסיכום המחלה שנערך בעניינו עם שחרורו מאשפוז ביום 23.9.2007 (המסומן ת/47) עולה כי המערער סבל מחבלה ודימום בבית השחי השמאלי ומפצע בזרוע שמאל. בסיכום המחלה צויין כי המערער הסביר שנפצע כתוצאה מתאונת אופניים. יצויין בהקשר זה כי גינהאו וטווי לא סיפרו בהודעתם הראשונה כי גרמו לפציעת המערער. בהודעתו השנייה מסר טווי כי דקר את אחד האנשים ששדדו אותו באמצעות סכין יפנית "בבטן..אני לא יודע בדיוק איפה" (ראו: עמוד 17 לת/19ב'). בעדותו בבית המשפט אישר טווי כי דקר את אחד השודדים, אך סיפר כי פניו היו מכוסות דם ולכן אינו יודע מהו מקום הדקירה המדויק. עם זאת העיד טווי כי דקר את השודד בחלק הקדמי של גופו (ראו: שורות 5-1 בעמוד 121 לפרוטוקול הדיון מיום 27.1.2008). עוד יצויין כי ד"ר נדב חיים, רופא מתמחה בכירורגיה שערך את סיכום המחלה בעניינו של המערער סיפר בעדותו כי פציעתו של המערער יכולה הייתה להיגרם כתוצאה מנפילה מאופניים או מכל מכשיר חד אחר, כגון סכין יפנית (ראו: שורות 30-27 בעמוד 51 לפרוטוקול הדיון מיום 4.2.2010); ד"ר קונסטנטין זייצב מהמכון לרפואה משפטית, שבדק את המערער כתשעה ימים לאחר המועד בו נפצע, ציין בחוות דעתו (המסומנת ת/50) כי לא ניתן לקבוע בוודאות את הגורם לפציעתו של המערער, אך פצעי החתך שנמצאו על גופו "מתיישבים עם חבלה חדה כלומר ע"י שפה מושחזת כמו להב של סכין". בעדותו בבית המשפט הסביר ד"ר זייצב כי סוג הפציעות שנמצאו על גופו של המערער אינו מתיישב עם פציעה שנגרמת כתוצאה מנפילה (ראו: שורות 29-22 בעמוד 53 לפרוטוקול מיום 4.2.2010).

20. אל מול ראיות נסיבתיות אלה, הציג המערער את גרסתו:

טביעות האצבעות: בהודעתו הראשונה מיום 29.9.2007 (להלן: ההודעה הראשונה) טען המערער כי אינו מכיר את אסייג, כי הוא נוסע במוניות רק בתוך אור יהודה (עיר מגוריו) וכי אינו נוהג לנסוע במוניות מאור יהודה לתל-אביב. המערער טען בהקשר זה כי נסע פעמיים במונית לתל-אביב, אך הדבר קרה לפני זמן רב (ראו: שורות 158-153 להודעה הראשונה). בהודעתו הרביעית מיום 9.10.2007 (להלן: ההודעה הרביעית) שינה את גרסתו: הוא שב וטען כי אינו מכיר את אסייג, אך לא שלל את האפשרות כי נסע איתו בעבר במונית. כן טען המערער כי הוא נוסע במוניות בעיקר באור יהודה, אך כי לעיתים הוא נוסע מאור יהודה לתל-אביב. המערער טען בהקשר זה כי אינו זוכר מתי הפעם האחרונה בה נסע לתל-אביב במונית (ראו: עמודים 8-4 לתמלול ההודעה הרביעית) אך הדגיש כי הוא בטוח שלא נסע במונית ביום השוד (ראו: עמוד 12 לתמלול ההודעה הרביעית). בהמשך הטיח חוקר המשטרה במערער את העובדה כי על המונית נמצאו טביעות אצבע שלו. כאשר נשאל המערער כיצד הוא יכול להסביר זאת הוא השיב תחילה:

"מה אני יכול להגיד?...טביעות אצבע שלי?... איך אני יכול לתת הסבר? אני לא יכול לתת לזה הסבר." (ראו: עמוד 13 לתמלול ההודעה הרביעית).

לאחר מכן טען המערער כי הוא נוסע בהרבה מוניות וכי "אם לחפש בכל הארץ אז יהיו גם במוניות אחרות טביעות אצבע שלי" (ראו: עמוד 15 לתמלול ההודעה הנוספת). לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט טען המערער כי הוא נהג לנסוע במוניות מתל-אביב לאור יהודה בתדירות של פעמיים-שלוש בשבוע, לאחר בילוי עם חברים. כן טען המערער כי לעיתים חזר מעבודתו בתל-אביב לביתו באור יהודה במונית עליה שילם מעסיקו. כאשר נשאל מדוע לא מסר זאת בחקירתו במשטרה, טען כי אמר את הדברים בחקירה, אך כי החקירה לא תומללה כראוי (ראו: עמודים 103-102 לפרוטוקול הדיון מיום 22.4.2010). גם בעדותו בבית המשפט מסר המערער כי אין לו הסבר כיצד נמצאה טביעת האצבע שלו על המונית:

"ש: אין לך הסבר איך הט.א שלך נמצאו על המונית.
ת: אין לי הסבר." (ראו: שורות 25-24 בעמוד 103 לפרוטוקול הדיון מיום 22.4.2010).

התקשרויות בין המעורבים בשוד: בהודעתו השלישית מיום 7.10.2007 (להלן: ההודעה השלישית) נשאל המערער על ההתקשרויות בינו לבין אשר, והוא טען כי אינו זוכר את הסיבה להתקשרויות אלה, אך ציין כי אפשר שהשיחות עסקו בהזמנות בלטות וקרמיקה (ראו: עמודים 9-7 להודעה השלישית). בעדותו בבית המשפט טען המערער כי אינו מכיר את מספר הטלפון של אשר, וכי נדמה לו כי ההתקשרויות בינו לבין מספר הטלפון בו החזיק אשר נגעו לשיפוצים ולקרמיקה (ראו: עמודים 106-105 לפרוטוקול הדיון מיום 22.4.2010). המערער לא ידע להסביר את השיחות שהתקבלו מאשר יום לפני השוד וכן לא ידע לומר כמה שיחות טלפון קיים בנוגע לקרמיקה. כן טען כי את השיחות בנוגע לקרמיקה, שהתנהלו במכשיר הטלפון של המערער, קיים בעיקר אדם בשם בנצי (ראו: עמוד 107 לפרוטוקול הדיון מיום 22.4.2010). המערער לא ידע להסביר מדוע התקיימו שיחות - שכאמור, נוגעות לטענתו לרכש קרמיקה - לאחר השעה 23:00 בלילה (ראו: שורות 12-7 בעמוד 108 לפרוטוקול הדיון מיום 22.4.2010). המערער לא ידע להסביר גם מדוע התקשר אשר לביתו של המערער ביום השוד, הוא ערב יום כיפור, בשעה 17:33 (ראו: שורות 23-17 בעמוד 108 לפרוטוקול הדיון מיום 22.4.2010). בהתייחס לארבע ההתקשרויות שבוצעו ממספר הטלפון שלו למספר הטלפון של אשר בבוקר השוד טען המערער כי הוא בטוח שלא שוחח עם אשר באותו יום וכי ייתכן שההתקשרויות נבעו מלחיצה מקרית במכשיר הטלפון (ראו: שורות 30-14 בעמוד 109 לפרוטוקול הדיון מיום 22.4.2010).

איכונים: בחקירתו במשטרה טען המערער כי ביום השוד בשעה 13:00 לערך נסע עם חברו, ישראלוב, לכיכר סטרומה בעיר חולון, ממנה נסעו לטיילת של תל-אביב. המערער סיפר כי לאחר מכן עברו הוא וישראלוב ליד עסק של אדם בשם ארתור, וכי הוא חזר לאור יהודה בסביבות השעה 15:30 או 16:00, ואז פגש אדם בשם מיכאל (מישה) בבית קפה (ראו: עמודים 3-2 להודעה הרביעית). בהמשך לכך עומת המערער עם העובדה שמכשיר הטלפון שלו אוכן באזור שדרות הר ציון בתל-אביב בשעה 15:29 ובתגובה טען שייתכן שעבר שם עם ישראלוב וציין כי אינו זוכר במדויק היכן היה (ראו: שורות 169-168 בעמוד 5 להודעה הרביעית). לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט סיפר המערער כי הוא נסע מאור יהודה לתל-אביב, וכי ייתכן שהוא וישראלוב עברו בחולון בדרך לתל-אביב אך הוא אינו יודע היכן נמצאת כיכר סטרומה (ראו: עמוד 91 לפרוטוקול הדיון מיום 22.4.2010). כאשר נשאל מתי החזיר אותו ישראלוב לאור יהודה ענה המערער כי אינו זוכר בוודאות, אך הוא סבור כי בשעה 15:00 כבר היה באור יהודה (ראו: שורות 30-19 בעמוד 92 לפרוטוקול הדיון מיום 22.4.2010). לעומת זאת, כאשר עומת המערער בחקירתו הנגדית בבית המשפט עם העובדה שאוכן באזור שדרות הר ציון בתל-אביב בשעה 15:29 הוא אישר שאכן היה שם, ואחר כך הסביר כי ייתכן שהיה במקום ואינו זוכר בוודאות את השעה בה חזר לאור יהודה (ראו: עמודים 95-94 לפרוטוקול הדיון מיום 22.4.2010). המערער עומת גם עם העובדה שמכשיר הטלפון הסלולארי של ישראלוב אוכן בחולון בשעה 15:16 ביום השוד, ולמרות זאת עמד על טענתו כי היה עם ישראלוב לאורך כל הנסיעה עד שחזר לאור יהודה.

ישראלוב טען בחקירתו בבית המשפט כי אינו זוכר מה היו מעשיו ביום השוד וכן סירב לכך שיקריאו לו את הודעתו במשטרה כדי לרענן את זכרונו. בעקבות כך הוכרז כעד "מאכזב" והודעתו הוגשה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. כפי שציין בית המשפט המחוזי, בהודעתו זו מסר ישראלוב כי ביום השוד אסף את המערער והם נסעו יחד לכיכר סטרומה בחולון, שם שהו כחצי שעה ולאחר מכן החזיר את המערער לאור יהודה וחזר לחולון לפני השעה 16:00. ישראלוב לא אישר בחקירתו את גרסת המערער לפיה נסעו שניהם יחד לטיילת בתל-אביב וגם לא זכר שביקרו ברחוב סלמה בעיר כפי שטען המערער. עם זאת, העיד ישראלוב כי שהה עם המערער לאורך כל היום.

פציעת המערער: בהודעתו הראשונה סיפר המערער כי נפצע כאשר נפל מאופניו של בנו (שהיה כבן שבע בעת האירוע) עליהם רכב ונפגע מכנף משאית חונה (ראו: שורות 21-12 להודעה הראשונה). המערער חזר על גרסה זו גם בעדותו בבית המשפט. המערער ציין כי גובהו הוא כ-1.95 ומשקלו כ-100 ק"ג וטען כי למרות מימדי גופו הוא מסוגל היה לרכוב על האופניים (ראו: עמוד 98 לפרוטוקול הדיון מיום 22.4.2010).

21. בנוסף לראיות הנסיבתיות ולגרסתו של המערער אותן סקרתי לעיל, עמדו לפני בית המשפט המחוזי גם ראיות נוספות המצביעות על כך שהמערער אכן ביצע את המיוחס לו. כך, הן טווי והן גינהאו זיהו את המערער בבית המשפט כמי שהיה מעורב בשוד (ראו: עמודים 69-68 לפרוטוקול הדיון מיום 27.1.2008 ועמוד 162 לפרוטוקול הדיון מאותו מועד, בהתאמה). גינהאו זיהה את המערער גם במסדר זיהוי חי שנערך לו, אך העיר כי "הוא מאוד דומה למי שהכה אותי, אבל אני לא בטוח" (ראו: עמוד 20 לתמלול מסדר הזיהוי המסומן ת/3). טווי, לעומת זאת, לא זיהה את המערער במסדר הזיהוי החי. בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי זיהוי המערער בידי טווי וגינהאו הוא חסר משקל כמעט לחלוטין.

22. בית המשפט המחוזי קבע כי אין לתת אמון בגרסת הנאשם, שחלקה נכבש עד לעדותו בבית המשפט וחלקה נסתר בראיות אחרות. כידוע, ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית על בסיס התרשמותה הישירה מהעדים, וזאת למעט במקרים חריגים [לפירוט החריגים להלכה זו ראו למשל: ע"פ 6140/11 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.5.2012), בפסקאות 29-30 לפסק דיני]. לא מצאתי לחרוג מכלל זה בענייננו. גרסתו של המערער רצופה סתירות פנימיות והיא נסתרה גם על ידי מגוון של ראיות עצמאיות ואובייקטיביות, בעוד שלא נמצא לה כל חיזוק מהותי בראיה חיצונית מהימנה. לא מצאתי מקום להתערב גם בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה עדותו של אסייג היא מהימנה.

23. המערער מעלה שורה של טענות כנגד אמינותם של טווי וגינהאו. לא מצאתי מקום להידרש לטענות אלה. בית המשפט המחוזי קבע כי עדויותיהם של שני המתלוננים הן אמינות וסבורני כי הראיות החיצוניות הרבות מצביעות כי קביעתו זו בדין יסודה. עם זאת, יש לזכור כי המערער למעשה כלל לא חלק על כך שבוצע שוד כמתואר בכתב האישום - אך לטענתו הוא לא היה מעורב בשוד, ולפיכך השאלה הנדרשת להכרעה אינה קיומן של ראיות להוכחת קיומו של השוד, אלא קיומן של ראיות להוכחת מעורבותו של המערער בשוד.

נוכח כך, סבורני כי המארג הראייתי אותו תיארתי לעיל מוכיח מעל לכל ספק סביר כי המערער ביצע את המיוחס לו, אף בהתעלם מעדותם של טווי וגינהאו. במסגרת זו חשוב להזכיר את הימצאות טביעות האצבעות של המערער על המונית, אשר אסייג העיד כי שטף אותה יום קודם לשוד, ועדותו לא נסתרה. יצויין כי לא מצאתי ממש בטענתו של המערער לפיה ממצאי בדיקת הד.נ.א שבוצעה במונית לא הועברו לידי ההגנה, שכן מחוות הדעת של המחלקה לזיהוי פלילי של המטה הארצי (המסומנת ת/35א) עולה שהממצאים שנאספו בזירת השוד לא אפשרו לערוך בדיקת ד.נ.א. בנוסף, יש להזכיר את הראיות שלהלן היוצרות רשת צפופה של ראיות נסיבתיות המצביעות על אשמתו של המערער: ההתקשרויות האינטנסיביות בין המערער לבין אשר בימים שקדמו לשוד וביום השוד עצמו; העובדה שמכשיר הטלפון הנייד של המערער - שהמערער אישר כי היה איתו לאורך כל יום האירוע - אוכן באזור בו בוצע השוד כחצי שעה לפני שהתבצע; העובדה כי המערער נפצע ביום האירוע ומאפייני פציעתו עשויים להתאים לפציעה שנגרמת כתוצאה מדקירה; העובדה שההסברים אותם הציג המערער לראיות הנסיבתיות המצביעות על אשמתו הם קלושים ביותר, בלשון המעטה, ואינם מתיישבים עם ההיגיון ועם השכל הישר. יצויין בהקשר זה כי סומך אני את ידי על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה קשה לקבל את טענת המערער כי רכב על אופני הילדים של בנו (שצילומיהם מסומנים ת/25) נוכח מימדי גופו; והעובדה כי גרסתו של המערער נסתרה חזיתית בסוגיה מהותית ביותר על ידי עדותו של ישראלוב ועל ידי איכון מכשיר הטלפון של ישראלוב.

24. כידוע, הימצאות טביעת אצבע של נאשם בזירת הפשע היא ראיה חפצית משמעותית, ולעיתים אף בעלת משקל מכריע בהוכחת מעורבותו של הנאשם בביצוע העבירה. כאשר לא ניתן למצוא הסבר סביר להימצאותה של טביעת האצבע במקום בו נמצאה או שניתן הסבר שנדחה בשל היותו בלתי מהימן, עשויה טביעת האצבע לבדה לבסס את הקביעה כי הנאשם ביצע את העבירה [ראו למשל: ע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (5) 460, 474 (1998); ע"פ 4204/07 סוויסה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23.10.2008), בפסקה 7 לפסק דינה של השופטת א' חיות]. בענייננו, לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת להימצאותן של טביעות האצבע של המערער על גבי המונית. יודגש בהקשר זה כי גרסתו של המערער "התפתחה" לאחר שנחשף להימצאותן של טביעות האצבע האמורות ובמסגרת כך טען בשלבים מאוחרים של חקירתו וביתר שאת בעדותו בבית המשפט כי הרבה לנסוע במוניות בתקופה שקדמה לשוד, וזאת לעומת טענתו בהודעתו הראשונה לפיה הוא נוהג לנסוע במוניות רק בעיר מגוריו, וכי נסע לתל-אביב במונית פעמים ספורות בלבד, ולפני זמן רב. יודגש, כי במקרה דנא טביעות האצבע כלל אינן הראיות היחידות או המכריעות, והן מהוות רק חלק מתמונת הראיות המצביעה על מסקנה חד משמעית לפיה המערער ביצע את המיוחס לו. יפים לענייננו דבריו של השופט י' טירקל:

"כאשר כל אחת מן הראיות הנסיבתיות בפני עצמה נוטה להצביע על אשמתו של הנאשם יותר מאשר על חפותו - ואפילו אין בה כשלעצמה כדי להרשיעו -הרי ככל שראיות אלה רבות יותר, מגוונות יותר ושלובות יותר אישה ברעותה, נעשית "חזקת חפותו" של הנאשם לאפשרות רחוקה יותר וקלושה יותר, עד שלא נותר ממנה שריד. יש כאן, כביכול, מעין תמונת הרכבה ("פזל"), שככל שמצטרפים זה לזה חלקים רבים יותר, מגוונים יותר ושלובים יותר זה בזה, הולכת ומתהווה תמונה, שבעיקרה היא ברורה לחלוטין, אפילו נעדרים אחדים ממרכיביה. יתר על-כן, תיתכן גם תיתכן אפשרות אחרת, שונה, שכל אחת מן העובדות, המובאות להוכחת אשמתו של הנאשם, היא תמימה ומקרית לחלוטין, כשהיא בפני עצמה, אולם עצם צירופן יחד אינו יכול ­מבחינה הגיונית - להיות תמים ומקרי" [ראו: ע"פ 351/80 חולי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (3) 477, 484 (1981) (ההדגשה במקור - י.ד.)].

25. על אף האמור לעיל, אדגיש כי צדק המערער כאשר הצביע על כך שבחקירתם של טווי ושל גינהאו נפלו פגמים חמורים. חקירה זו לא לוותה בתרגום איכותי ואובייקטיבי, אלא תורגמה בידי צ'אן, חברם של המתלוננים, שאף היה מעורב בהעלמת הסכין באמצעותה נדקר המערער. בית משפט זה נדרש בעניין לין [ע"פ 8974/07 לין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.11.2010)] לחשיבותו של התרגום האיכותי והאפקטיבי בהליך הפלילי. באותו עניין קבעתי כי העדר תרגום אפקטיבי פוגע בזכותם של חשודים ונאשמים להליך הוגן, וציינתי כי:

"דבריי אלו נועדו להציב תמרור אזהרה לפני גורמי אכיפת החוק, ובהם משטרת ישראל והתביעה, על מנת שאלו יפעלו לכיבוד זכות הטיעון והזכות להליך הוגן באמצעות אבטחת קיומו של תרגום אפקטיבי לכל חשוד. בשלב החקירה התרגום האיכותי והאפקטיבי הוא כלי חיוני לגילוי האמת. ברי, כי תרגום קלוקל לחשוד שאינו דובר השפה העברית עלול במקרים מסוימים אף להוביל להודאות מעוותות ולהגשת כתבי אישום המתבססים עליהן. תחילתו של ההליך הפלילי הוא בחקירה, ומשזו סובלת מפגמים בסיסיים הנובעים מתרגום קלוקל, משליכה היא על המשך ההליך באופן בו עלולים חפים מפשע להימצא חייבים בדין. שומה על בתי המשפט ויתר גורמי אכיפת החוק להקפיד על קיומו של תרגום אפקטיבי כחלק מחובתם לכבד את זכויות האדם ברוח עקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית הדבקה בכיבוד מלוא זכויותיו של כל אדם באשר הוא אדם." [ראו: עניין לין, בפסקה 11 לפסק דיני].

ברי כי תרגום איכותי ואפקטיבי נדרש לא רק בחקירתם של חשודים במשטרה, אלא גם בין כותלי בית המשפט [ראו למשל: שם, בפסקאות 6-3 לפסק דיני; בש"פ 2137/12 מדינת ישראל נ' סמרהרט (טרם פורסם, 15.3.2012), בפסקה 8 להחלטתו של השופט צ' זילברטל]. לאחרונה קבע בית משפט זה כי גם בהליך המנהלי בו מתבררת בקשתו של מבקש מקלט בישראל, שעלול להסתיים בהחזרתו של אדם למקום שבו הוא נרדף, מחויבת הרשות לספק תרגום הולם שיאפשר את גישור הפער בין המראיין לבין מבקש המקלט [ראו: עע"ם 8675/11 טדסה נ' יחידת הטיפול במבקשי מקלט (טרם פורסם, 14.5.2012), בפסקה 13 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן].

לדידי, הדברים נכונים ביתר שאת גם בהתייחס לחקירתם של עדים (שאינם חשודים או נאשמים) במשטרה. כפי שהסביר השופט ס' ג'ובראן:

"יש מקום כי רשויות האכיפה והמשטרה תהיינה ערוכות לחקירה בעזרת חוקרים מומחים ומיומנים שהם דוברי אותה השפה של הנחקר." [ראו: ע"פ 3250/10 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 12.1.2012), בפסקה 15 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן].

לפיכך, סבורני כי חקירתם של עדים, קל וחומר כאשר מדובר בעדים מרכזיים כמו בענייננו, חייבת להיות מלווה בתרגום מקצועי, איכותי ואובייקטיבי, ולא ניתן להסתפק בתרגום לא מקצועי שנערך אד-הוק. בוודאי ובוודאי שלא ניתן לקבל מצב בו המתרגם מעורב בעצמו בפרשה כמו בענייננו. הדבר מתחייב הן בכדי להגן על זכויותיהם של נחקרים, חשודים ונאשמים אשר עדויותיהם של העדים האמורים עשויות לשמש כנגדם והן בכדי לשמש כערובה לגילוי האמת (ראו והשוו: עניין לין, בפסקה 7 לפסק דיני). בא כוחה של המדינה לא הכחיש בדיון שנערך לפנינו כי אכן נפלו כשלים בפרשה, אך הצהיר כי הלקחים נלמדו וכי דרך הפעולה של רשויות החקירה בהתייחס לחשודים ולעדים דוברי סינית השתנתה, וחזקה על המשיבה כי כך אכן נעשה. לכן, ונוכח הקביעות אותן פירטתי לעיל בנוגע לתשתית הראייתית להוכחת המיוחס למערער, איני סבור כי הפגמים שנפלו בחקירת המערערים מובילים לקבלת הערעור שלפנינו. יחד עם זאת, ראוי כי דברי ישובו וישמשו תמרור אזהרה לפני גורמי אכיפת החוק בכל הנוגע להבטחת תרגום איכותי, אפקטיבי ואובייקטיבי הן של חקירות חשודים ונאשמים והן של חקירות עדים.

26. לסיכום נקודה זו, כנגד המערער עומד מארג ראייתי מגוון שמרכיביו שזורים ושלובים היטב זה בזה. מדובר בראיות נסיבתיות אשר כל אחת מהן נוטה בפני עצמה להצביע על אשמתו של המערער, וצירופן יחד מביא לכך שהשתכנעתי כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי הוכח מעל לכל ספק סביר כי המערער ביצע את המיוחס לו בכתב האישום.

טענות המערער לעניין ייצוג כושל

27. משבאתי לכלל מסקנה כי קיימת תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של המערער, אבחן כעת את טענתו לפיה בא כוחו בבית המשפט המחוזי כשל בייצוגו. אין מחלוקת על חשיבותן של הזכות לייצוג ושל הזכות להליך הוגן, ואף שהדבר טרם הוכרע באופן נחרץ בפסיקתו של בית משפט זה, לדידי מהווה הזכות להליך הוגן זכות חוקתית הנגזרת מן הזכות לכבוד ומן הזכות לחירות [ראו: דנ"פ 5852/10 מדינת ישראל נ' שמש (טרם פורסם, 9.1.2012), בפסקה 31 לפסק דיני]. לפיכך, נקבע כי במקרים קיצוניים וחריגים עשויה פגיעה בזכות הייצוג ובזכות להליך הוגן להביא לזיכויו של הנאשם [ראו: אדוה אלאב ונטע זיו "טענת 'כשל בייצוג' בערעורים פליליים: דימוי מול מציאות" ספר דיויד וינר על משפט פלילי ואתיקה 45, 48 (2009) (להלן: אלאב וזיו); ע"פ 6097/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.8.2010), בפסקה יט לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין) (להלן: ע"פ 6097/09)].

28. טענה של כשל בייצוג תבחן בזהירות רבה (ראו למשל: שם, בפסקה כ לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין). טענה זו תתקבל רק מקום בו יוכח כי לנאשם נגרם עיוות דין של ממש. המבחן לקיומו של עיוות דין בהקשר זה הוא מבחן סיבתי-תוצאתי, קרי יש להראות כי אלמלא היה הייצוג כושל, אפשר שתוצאת ההליך הייתה משתנה. מבחן זה הוא אובייקטיבי במסגרתו תבחן השאלה האם קיים חשש סביר כי הפגיעה בזכויות הנאשם השפיעה על שיקול הדעת השיפוטי והגדילה את הסבירות להרשעת שווא. אין די בכך שניתן היה לנקוט בקו הגנה אחר שהיה מקדם טוב יותר את הגנת הנאשם כדי להוביל לקבלת הטענה כי הכשל בייצוגו של נאשם בערכאה הדיונית מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור [ראו: ע"פ 10153/07 קייסי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.7.2012), בפסקה 22 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז; לביקורת על המבחן הסיבתי-תוצאתי ראו: אלאב וזיו, בעמודים 52-50]. כן נקבע כי הטוען לכשל בייצוג בערכאה הדיונית מחויב להביא לפני ערכאת הערעור את התייחסותו של הפרקליט בהליך הקודם לטענה זו (ראו למשל: ע"פ 6097/08, בפסקה כ לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין).

29. בענייננו, ראשית, על אף שהמערער העלה טענות חמורות בנוגע להתנהלותו של עו"ד ליסטר, לא הובאה תגובתו של האחרון לטענת הכשל בייצוג. המערער ציין כי פנה אל עו"ד ליסטר בכתב אך לא נענה, אך המערער יכול היה לבקש כי בית משפט זה יורה לעו"ד ליסטר למסור את תגובתו בכתב או אף לבקש כי בית משפט זה יורה לו להתייצב לדיון כדי למסור את תגובתו [ראו והשוו: רע"פ 2664/11 עואדה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.12.2011), בפסקאות יח-כב להחלטתו של השופט א' רובינשטיין]. המערער נמנע מלבקש זאת, ולפיכך אין ביכולתנו לברר מה עמד מאחורי התנהלותו של עו"ד ליסטר בהליך שהתנהל לפני בית המשפט המחוזי. אמנם לא ניתן להשלים עם מצב בו פרקליט שייצג נאשם בערכאה הראשונה יימנע במתכוון מלמסור את עמדתו בנוגע לטענת ייצוג כושל המכוונת נגדו ובכך יפגע בהגנתו של הנאשם גם לפני ערכאת הערעור. לפיכך, ייתכנו מקרים בהם אי הבאת תגובה מטעם עורך הדין שייצג את הנאשם בערכאה הראשונה לא תעמוד לטוען לייצוג כושל לרועץ; אולם בענייננו, כאמור, ניכר כי המערער לא מיצה את הניסיון להביא את תגובתו של עו"ד ליסטר. יצויין בהקשר זה כי עו"ד ליסטר נמנע מהגשת סיכומים מטעמו של המערער בבית המשפט המחוזי, אך לאחר מכן התייצב כדי לטעון טיעונים לעונש והסבר לכך, כאמור, לא ניתן.

שנית, בית המשפט המחוזי היה מודע היטב לבעייתיות שבייצוגו של המערער בדיון שהתנהל לפניו, ואף העביר את בירור המחלוקות שהתגלעו בין המערער לבין עו"ד ליסטר לבירור לפני השופט ג' נויטל שניסה לגשר בין הצדדים אך ללא הועיל. בית המשפט אף פעל כ"מעין סנגור" נוכח אי הגשת סיכומים מטעמו של המערער, ובחן את טענות ההגנה האפשריות. לכן, סבורני כי בית המשפט המחוזי פעל באופן ראוי בכדי לצמצם את האפשרות כי תגרם הרשעת שווא עקב כשלים בייצוגו של המערער.

שלישית, וזה העיקר, כפי שציינתי לעיל, מסד הראיות להוכחת המיוחס למערער הוא איתן, מגוון ומבוסס. לא השתכנעתי כי אילו היה בא כוחו של המערער מעלה טענות אחרות לפני הערכאה הדיונית, היה בכך כדי לערער מסד ראייתי זה. יצויין כי המערער אמנם ביקש כי בית משפט זה יורה על השבת הדיון לבית המשפט המחוזי כדי לזמן עדים ולהציג ראיות נוספות, אך המערער לא הגיש בקשה להגשת ראיות נוספות במסגרת ההליך הנוכחי, וממילא לא הראה אילו ראיות היה ביכולתו להציג בכדי להביא להכרעת דין שונה בבית המשפט המחוזי. אם כן, סבורני כי על אף שהתנהלותו של בא כוחו של המערער בבית המשפט המחוזי מעוררת תמיהות רבות, וברי כי ההגנה לה זכה המערער לא הייתה מיטבית, לא עמד המערער בנטל להוכיח כי נגרם לו עיוות דין וכי מתעורר חשש להרשעת שווא.

30. לסיכום, מסד הראיות שהוצג לפני בית המשפט המחוזי מוכיח מעל לכל ספק סביר כי המערער ביצע את המיוחס לו, ולא השתכנעתי כי נפל כשל בייצוגו של המערער שהביא לעיוות דין המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. נוכח כל זאת, אציע לחברי להותיר את הרשעתו של המערער על כנה.

הערעור על גזר הדין

31. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, וזאת נוכח כך שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בגזר הדין של הערכאה הדיונית למעט באותם מקרים בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית אשר בולטת על פניה או שעה שהעונש שנגזר חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות [ראו למשל: ע"פ 7052/06 יגאלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.4.2009), בפסקה 27 לפסק דיני; ע"פ 556/12 מדינת ישראל נ' אבו סמינה (טרם פורסם, 11.3.2012), בפסקה יב לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין].

32. מעשיו של המערער הם חמורים. הוא נטל חלק פעיל ביותר בשוד אלים ומתוכנן של סכום כסף נכבד, אותו ביצע יחד עם עוד שני שותפים לפשע. למערער עבר פלילי מכביד ביותר הכולל הרשעה בעבירות אלימות רבות, וביניהן חטיפה לשם רצח או סחיטה; סחיטה באיומים; ותקיפה בנסיבות מחמירות. בגין עבירות אלה נגזרו עליו בעבר תקופות מאסר ממושכות (במקרה החמור ביותר נגזרו על המערער עשר שנות מאסר בפועל), אך למרות זאת שב המערער לדרך הפשע. המערער הצביע על נסיבותיו האישיות שאינן פשוטות, אך סבורני כי בית המשפט המחוזי איזן נכונה את שיקולי הענישה השונים. בהתייחס לעונש שנגזר על שותפיו של המערער לפשע, יצויין כי על אסייג, שאין לו עבר פלילי ושהמתין בזירת השוד והסגיר את עצמו למשטרה, נגזרו 30 חודשי מאסר; על אשר, שגם לו אין עבר פלילי ושהודה במיוחס לו בשלב מוקדם מאוד במשפטו, נגזרו 28 חודשי מאסר, במסגרת הסדר טיעון. לעומת זאת, המערער בחר לנהל משפט הוכחות מלא וארוך. ברי כי הדבר לא יוביל להחמרת עונשו אך עם זאת לא יוכל המערער ליהנות מההקלה בעונש לה זכו שותפיו שהודו באשמה. כמו כן, למערער, כאמור, עבר פלילי מכביד ביותר, וזאת בניגוד לשותפיו לפשע שעברם נקי. לפיכך, קיים פער של ממש בין נסיבותיהם של אסייג ושל אשר לבין נסיבותיו של המערער, ומכאן שהפער בענישה ביחס אליהם הוא סביר והגיוני.

33. סוף דבר: אציע לחברי לדחות את הערעור על שני חלקיו.

ש ו פ ט

המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין:

אני מסכים.

המשנה לנשיא (בדימ')

השופטת ע' ארבל:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר.

ניתן היום, ה' באלול תשע"ב (23.8.2012).

המשנה לנשיא (בדימ') ש ו פ ט ת ש ו פ ט


מעורבים
תובע: אלכסיי בגימוב
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: