ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין פלוני נגד מדינת ישראל, משרד הבריאות :

ע"א 7476/09

כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור

כבוד השופט ח' מלצר

המערער:
פלוני

נ ג ד

המשיבים:
1. מדינת ישראל, משרד הבריאות

2. הפסיכיאטר המחוזי מחוז מרכז

3. הועדה הפסיכיאטרית המחוזית למחוז תל אביב

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו מיום 09.06.2009 ב-ת"א 1449/06, שניתן על-ידי כבוד השופטת ד' גנות.

בשם המערער:
עו"ד דורג'אם סייף

בשם המשיבים:
עו"ד איילת סבג

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

פסק דין

השופט ח' מלצר:

1. שתי שאלות מרכזיות עומדות לפתחנו במסגרת ערעור זה:

(א) האם אשפוזו הכפוי של המערער, בין התאריכים 28.06.2000 ועד 16.08.2000, נעשה כדין ובהתאם להוראות חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: החוק).
(ב) היה והאשפוז נעשה, כולו או חלקו, שלא כדין – מהו הפיצוי המגיע למערער.

טרם שניגש לבירור השאלות הנ"ל, נביא את העובדות הרלבנטיות להכרעה.

העובדות הצריכות לעניין

2. המערער, יליד 1962, אושפז בתאריכים הנ"ל באשפוז פסיכיאטרי כפוי בבית החולים שלוותה למשך 50 ימים. ראשיתו של אשפוז זה במכתב שכתב אביו של המערער (להלן: האב) בתאריך 26.06.2000, לד"ר י', ששימש במועד הרלוונטי כפסיכיאטר המחוזי ביחידה לבריאות הנפש בקופת חולים מסוימת (להלן: ד"ר י'). במכתבו תיאר האב את התנהגותו של המערער, ופירט את הנסיבות שהובילו להרחקתו של המערער מבית משפחתו. על-פי התיאור, המערער חי מזה מספר שנים בחדרו המוזנח בזוהמה בלתי-נסבלת ובלוויית מאות ג'וקים, שעבורם אף סידר המערער צינור שיוביל את מי הביוב ישירות לתוך החדר, וכן מספר חתולים שאותם נהג להאכיל. עוד ציין האב כי המערער הפסיק לעבוד וניתק את כל קשריו החברתיים, וכי הוא מסתגר בחדרו לתקופות של ימים שלמים ללא אוכל, מרבה להריח טינר, ויוצא מחדרו כשהוא נראה רזה ומטושטש. לדברי האב, המערער איים כי יפגע בבני המשפחה אם יזיקו לחיות המחמד שלו, והאשים אותם בהתנכלות לחיות ובהרעלתן. בשל המצב המתואר במכתבו של האב, הרחיקו בני המשפחה את המערער מן הבית, והוא עבר להתגורר ברחוב, סמוך לבית המשפחה. בני המשפחה זימנו את רופא המשפחה, ד"ר ק' (להלן: רופא המשפחה) על מנת שיתרשם מתנאי החיים של המערער וממצבו, וככל הנראה בעקבות המלצתו של רופא המשפחה – החליטו בני המשפחה לפנות לד"ר י' בבקשה לאשפז את המערער באשפוז כפוי.

מיד עם קבלת מכתבו של האב – פנה ד"ר י' אל הפסיכיאטר המחוזי במחוז תל אביב, ופירט בפניו את עיקרי המכתב. במכתבו ציין ד"ר י' כי מהחומר שנמסר לו על-ידי האב עולה כי המערער נמצא בתהליך ממושך של נסיגה בכל תחומי התפקוד הנפשי, וכן כי קיים חשש שהעימותים של המערער עם בני משפחתו, המנסים להציב לו גבולות, ידרדרו לאלימות. בסיכום הדברים נכתב כי המערער מסרב בעקביות להיבדק בידי פסיכיאטר, ולפיכך ביקש ד"ר י' להורות על בדיקה פסיכיאטרית כפויה דחופה. בעקבות מכתבו זה של ד"ר י', הורה סגן הפסיכיאטר המחוזי, מכוח הסמכות המוקנית לו בסעיף 6 לחוק, כי המערער יובא בדחיפות לבדיקה פסיכיאטרית כפויה בבית החולים "שלוותה".
עוד באותו היום התייצב המערער לבדיקה האמורה, שבסיכומה נקבע כי קיימת סכנה שאיננה מיידית והפרעה קשה לאורח החיים התקין של הסובבים אותו. מסקנת הרופאים שבדקו את המערער היתה שיש לאשפזו באשפוז כפוי שאיננו דחוף, לפי סעיף 9(ב) לחוק. בתום הבדיקה, ולאחר שהוסברה למערער זכותו לערור על ההחלטה לאשפזו כאמור בפני ועדה פסיכיאטרית, כתב המערער מכתב לוועדה (מכתב זה יכונה להלן גם: הערר הראשון). במכתבו פירט המערער את הסיבות שגרמו, לדבריו, לשינויים באורח חייו (נזקי טבע שהובאו עליו, לטענתו, על-ידי גורמים שונים, שאינם נותנים לו לנהל את סדר יומו ואת חייו כרצונו). נוסף על כך, ביקש המערער לדחות את הדיון בוועדה, אך בה בעת ציין כי אין בכוונתו להתייצב בפניה.

למחרת היום, בתאריך 27.06.2000, הוציא סגן הפסיכיאטר המחוזי הוראת אשפוז כפוי לא דחוף, וזאת מכוח הסמכות המוקנית לו בסעיף 9(ב) לחוק (להלן: הוראת האשפוז הראשונה). במקביל זומן המערער לדיון בערר שאותו הגיש כאמור עוד יום קודם לכן, ואשר נקבע להישמע בתאריך 28.06.2000. משלא התייצב המערער לדיון בפני הוועדה, הופעלה הוראת האשפוז הנ"ל, והמערער אושפז בכפייה בבית החולים "שלוותה". באותו היום הגיש המערער ערר נוסף על הוראת האשפוז האמורה (להלן: הערר השני), שנדחה על-ידי ועדה פסיכיאטרית בתאריך 04.07.2000. באותו היום האריך הפסיכיאטר המחוזי במחוז מרכז את אשפוזו של המערער בשבוע נוסף (להלן: הוראת האשפוז השנייה). בתאריך 11.07.2000 האריכה הוועדה הפסיכיאטרית את אשפוזו של המערער בשלושה חודשים נוספים (להלן: הוראת האשפוז השלישית). על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית המשפט המחוזי, על-פי סעיף 29 לחוק, שבגדרו ביקש לבטל את החלטת הוועדה, ולהורות על שחרורו מן האשפוז.

בתאריך 16.08.2000, בעקבות הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי ודרישת פרקליטו, הוחלט לשחרר את המערער מאשפוזו (וזאת על-אף שבדו"ח סיכום האשפוז צויין כי הפרוגנוזה בעניינו איננה טובה).

3. כעבור שנים לאחר שחרורו – המערער הגיש, בשנת 2006, תביעה אזרחית נגד המשיבים על-סך של 10,100,000 ש"ח, לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. במסגרת התביעה טען המערער כי אשפוזו נעשה שלא כדין ותוך פגיעה בזכויותיו, באופן המזכה אותו בפיצויים בגין הנזק שנגרם לו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4. בית המשפט המחוזי הנכבד (כבוד השופטת ד' גנות) קיבל את התביעה באופן חלקי ביותר בלבד. בית המשפט קבע כי לא היה מקום להורות על ביצוע בדיקה רפואית כפויה מכוח סעיף 6 לחוק, מבלי שהוצגה בפני סגן הפסיכיאטר המחוזי כל חוות דעת רפואית (כתובה) לגבי המערער. עוד קבע בית המשפט כי נראה שנוכח העובדה שהמערער לא התייצב לדיון שאמור היה להתקיים בערר הראשון – הוועדה כלל לא קיימה דיון בערר, והוא נותר מיותם, מבלי שתינתן בו כל הכרעה. משלא התקיים דיון ולא ניתנה החלטה בערר כאמור – הרי שעל-פי מצוות סעיף 13 לחוק לא היה מקום לביצועה של הוראת האשפוז. לגבי הערר השני נקבע כי הדיון בו התקיים רק בחלוף שישה ימים ממועד הגשתו, וזאת בניגוד לאמור בסעיף 12(ב) לחוק, הדורש שהערר יישמע בתוך חמישה ימים.

לפיכך, בית המשפט קבע כי תקופת אשפוזו של המערער עד למועד הדיון שהתקיים בערר השני, דהיינו מתאריך 28.06.2000 ועד לתאריך 04.07.2000, היתה שלא כדין. בית המשפט הנכבד העריך את הנזק שנגרם למערער בגין תקופת האשפוז האמורה ב-5,000 ש"ח לכל יום של אשפוז, ולפיכך קבע כי המערער יפוצה בסכום כולל של 30,000 ש"ח.

לצד כל זאת, בית המשפט הנכבד קבע כי הוראת האשפוז, שהוצאה בעקבות הבדיקה הכפויה ובהסתמך על ממצאיה – עמדה מהותית בדרישות החוק. בעקבות כך קבע בית המשפט כי המשך אשפוזו של המערער, מתאריך 04.07.2000 ואילך, נעשה כדין, וזאת לאחר שהוועדה הפסיכיאטרית דנה בערר השני, ודחתה אותו לגופו. לפיכך, המערער לא זכה לפיצויים בעבור תקופת אשפוז זו.

בית המשפט הבהיר לבסוף כי פסק דינו איננו מתייחס לשאלת ההצדקה הרפואית-פסיכיאטרית לאשפוזו של המערער, כי אם לשאלת חוקיות האשפוז בלבד, ומשום כך אף לא נבחנו במסגרת בירור הראיות חוות דעת רפואיות. בהתאמה, הפיצויים שנפסקו לטובת המערער נועדו לפצותו בגין אי-החוקיות הנוהלית שדבקה בתקופת האשפוז שבין 28.6.2000 ועד 4.7.2000, ולא בגין קביעה שלא היה צורך, כביכול, לאשפזו כאמור.

טענות הצדדים בערעור

5. המערער, באמצעות בא-כוחו, טוען כי כל תקופת אשפוזו (שנמשכה, כאמור, 50 ימים) היתה שלא כדין, וזאת משני טעמים עיקריים:

(א) לשיטתו, קביעת בית המשפט קמא כי הוא אושפז, ולו לתקופה מסוימת, בניגוד לדין, שומטת את הבסיס החוקי תחת האשפוז כולו, שכן אם נפגם הליך האשפוז בתחילתו, הופכים ההליכים הבאים אחריו לפגומים אף הם.

(ב) המערער טוען לחילופין כי כל הוראות האשפוז שניתנו בעניינו (הוראת האשפוז הראשונה מתאריך 27.6.2000; ההחלטה בדבר דחיית הערר השני מתאריך 4.7.2000; הוראת האשפוז השנייה מתאריך 04.07.2000 והוראת האשפוז השלישית מתאריך 11.7.2000) הוצאו כולן שלא כדין. מכאן, לשיטתו, שגם המשך אשפוזו היה בלתי-חוקי, ומן הראוי לפסוק לו פיצוי אף בעבור תקופה זו. בהקשר זה המערער טוען עוד כי שלוש ההחלטות האחרונות לא היו מנומקות במידה הנדרשת על-פי החוק והפסיקה, וכן כי הן נסמכו על עילות חדשות, שלא נזכרו בהוראת האשפוז המקורית מתאריך 27.6.2000, שמכוחה אושפז המערער מלכתחילה. באשר להחלטותיהן של הוועדות הפסיכיאטריות טוען המערער כי העובדה שלא יוצג על-ידי עורך דין בדיונים שהתקיימו בפניהן מצדיקה אף היא את בטלות ההחלטות.

בסיום הערעור תוקף המערער את סכום הפיצוי שנפסק לו בעבור תקופת אשפוזו הראשונה, וגורס כי גובה הפיצוי איננו משקף כראוי את הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהאשפוז הכפוי, שנקבע כי היה בניגוד לדין.

6. המשיבים טוענים כי אין בפגמים הפרוצדוראליים שנפלו בתחילת האשפוז כדי לפגוע בהמשכו, שכן אותם פגמים נרפאו עם דחיית הערר השני של המערער על-ידי הוועדה הפסיכיאטרית. לפיכך, לתפיסתם, בדין קבע בית המשפט כי אשפוזו של המערער "הוכשר" והפך לחוקי. עוד טוענים המשיבים כי כל הוראות האשפוז שמכוחן אושפז המערער באשפוז כפוי הוצאו על-סמך התרשמותם של הגורמים המקצועיים הרלבנטיים מן המידע הרפואי שעמד בפניהם, ובהתאם להוראות הדין.

לעניין הפיצויים, סבורים המשיבים כי המערער פוצה ממילא "ביד רחבה", כלשונם, בעבור תקופת האשפוז הכפוי שנקבע שהיתה שלא כדין, וזאת מחמת העובדה כי הפיצוי ניתן בגין פגמים טכניים בלבד (כך לגירסת המשיבים) שנפלו ביישום הוראות החוק, ולא בגין נזק שנגרם למערער כתוצאה מעצם האשפוז, או מן הטיפול שקיבל במסגרתו. אלה היו, לשיטת המשיבים, מחויבי המציאות. בהקשר זה יש להעיר כי המשיבים מצידם לא ערערו על החיוב האמור.

עתה, משהוצגו בתמציתיות נתוני הרקע – ניתן לעבור לבירור הסוגיות המשפטיות המתעוררות במכלול.

דיון והכרעה

7. לאחר עיון בטענות הצדדים ובמסמכים הרבים שהגישו, באתי לכדי מסקנה כי דין הערעור – להידחות, וכך אציע לחברי שנעשה. להלן אבהיר את הטעמים שהובילו אותי למסקנתי זו.

8. המערער טוען, כאמור, כי משקבע בית המשפט כי ששת ימי האשפוז הראשונים היו בניגוד לדין – הרי שבכך נשמט הבסיס החוקי לאשפוז כולו. טענה זו איננה מתיישבת עם הלכת הבטלות היחסית החלה במשפט המנהלי ככלל, ואיננה עומדת גם באמות המידה שנקבעו בפסיקה בהקשרים המיוחדים של אשפוז כפוי (לדיון בכל האספקטים של אשפוז כפוי "אזרחי" – ראו לאחרונה: ע"א 8000/07 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני (טרם פורסם; 02.05.2012) (להלן: ענין פלוני)).

אפרט עכשיו ראשון-ראשון ואחרון-אחרון.

9. הלכת הבטלות היחסית נשענת, כידוע, על ההבחנה בין הפגם לבין תוצאתו. לעובדה שכלל מסוים הופר תיתכנה תוצאות שונות. השאלה הקובעת היא מהי התוצאה ההולמת את נסיבות המקרה. החשוב לענייננו הוא כי אין בכוחו של כל ליקוי שנפל באופן קבלת החלטה על-ידי רשות מנהלית להביא לבטלות ההחלטה (ראו: יצחק זמיר הסמכות המנהלית כרך ב 1192-1191 (מהדורה שנייה, 2011)).

10. כפי שצוין לעיל, בית המשפט הנכבד קמא קבע כי בשים לב לכך שהוועדה הפסיכיאטרית לא קיימה דיון בערר הראשון, וחרגה ממכסת הימים הקבועה בחוק בהתייחס לערר השני – הרי שאין מנוס מהמסקנה כי אשפוזו הכפוי של המערער עד לתאריך 4.7.2000 היה שלא כדין. האם פגמים אלה גוררים גם את בטלותה של החלטת הוועדה הפסיכיאטרית בדבר דחיית הערר השני באופן ההופך את תקופת אשפוזו של המערער כולה לבלתי-חוקית? סבורני כי התשובה על כך – שלילית. לא בכדי הפריד בית המשפט המחוזי הנכבד בין הפגמים שנפלו כאן במישור ההליכי, לבין הוראת האשפוז עצמה, שנקבע שהיתה מבוססת והוצאה כדין (קביעה שכפי שאראה בהמשך, לא מצאתי כל הצדקה להתערב בה). אכן, כאשר עסקינן בפגמים בהליך, קיימת, פעמים רבות, נטייה מוגברת להחלת בטלות יחסית, בשל ההשלכות העלולות להיות למהלך של איון ההחלטה (ראו והשוו: רע"פ 2067/97 וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי – תל אביב, פ"ד נב(1) 697, 720-718 (1998) (להלן: ענין וילנצ'יק); רע"א 5277/01 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם; 17.7.2001) (להלן: רע"א 5227/01)). השיקול האמור מקבל בענייננו משנה תוקף, נוכח העובדה כי הערר השני (שנדון אמנם, באיחור של יום ביחס למועד האחרון שנקבע לעניין זה בחוק) – נדחה לגופו (ראו: פיסקאות 15-14 שלהלן). יתר על כן, בהמשך להחלטה בדבר דחיית הערר הוצאו שתי הוראות אשפוז כפוי נוספות בעניינו של המערער (האחת על-ידי הפסיכיאטר המחוזי, בתאריך 04.7.2000, והשנייה על-ידי ועדה פסיכיאטרית, בתאריך 11.7.2000), שרק מכוחן התאפשר להמשיך את אשפוזו. בחינתן של הוראות אלה מלמדת כי אף הן הוצאו כדין (ראו להלן בפיסקאות 19-16). בהתחשב במכלול הנ"ל, אין כל הצדקה לקבוע כי הפגמים שנפלו באופן הטיפול בהליכים הראשונים גוררים, מניה וביה, את המסקנה כי תקופת אשפוזו של המערער עמדה כולה בניגוד לדין (ראו: דפנה ברק-ארז משפט מנהלי כרך ב 808 ו-839 (2010)). ודוק: בניגוד לטענת בא כוחו של המערער, הרי שאין מדובר כאן ב"הכשרה בדיעבד" של הפגמים שנפלו בהליך האשפוז, אלא בהבחנה – העומדת בבסיס הלכת הבטלות היחסית – בין הפגמים לבין נפקותם המשפטית (השוו: רע"א 5227/01). כפי שקבע בית המשפט המחוזי הנכבד, פגמים אלו הובילו למסקנה כי אשפוזו של המערער עד לתאריך 4.7.2000 היה שלא כדין, ומכוח קביעה זו נפסקו לטובת המערער פיצויים בגין תקופה זו. עם זאת, ההמשך, שבמהלכו התקבלו החלטות חדשות, איננו מוקרן עוד מהפגם הראשוני (ובכך נרפאת, מכאן ואילך, הבטלות, והופכת, ולו במישור הזמן, ל"יחסית"). יתר על כן, בענין פלוני אף נפסק שניתן לעבור במהלך הליך של אשפוז כפוי – מעילה אחת לאחרת.

11. טענתו החלופית של המערער הינה כי כל הוראות האשפוז שהוצאו בעניינו (הן הראשונות והן המאוחרות יותר) לא עמדו, כשלעצמן, בדרישות החוק, וגם מטעם זה יש לקבוע, לגרסתו, כי אשפוזו הכפוי היה, לכל אורכו, שלא כדין. אעבור איפוא עכשיו לבחינתן של כל ההחלטות הרלבנטיות, על-פי סדרן.

הוראת האשפוז הראשונה

12. כאמור לעיל, בתאריך 26.06.2000 נשלח המערער לבדיקה פסיכיאטרית כפויה דחופה בבית החולים "שלוותה". מסקנתם של רופאי חדר המיון, שבדקו את המערער, היתה כי יש לאשפזו באשפוז פסיכיאטרי כפוי שאיננו דחוף. בעקבות ממצאי הבדיקה, הוציא סגן הפסיכיאטר המחוזי לתל אביב, בתאריך 27.6.2000, הוראת אשפוז כפוי שאיננו דחוף – וזאת מכוח הסמכות המוקנית לו בסעיף 9(ב) לחוק, הקובע כדלקמן:

"(ב) שוכנע פסיכיאטר מחוזי על סמך בדיקה פסיכיאטרית כי נתמלאו באדם התנאים שבסעיף 7(1) ו-(2) וקיים קשר סיבתי בין שני התנאים האמורים, רשאי הוא להורות בכתב על הבאתו לבית החולים ועל אשפוזו בו." (ההדגשה שלי – ח"מ).

ואלו התנאים הקבועים בס"ק 7(1) ו-7(2), שאליהם מפנה סעיף 9(ב):

"(1) הוא חולה וכתוצאה ממחלתו פגום, במידה ניכרת, כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות;
(2) נתקיים בו אחד מאלה:
(א) הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו, סיכון פיזי שאינו מיידי;
(ב) יכולתו לדאוג לצרכיו הבסיסיים פגומה בצורה קשה;
(ג) הוא גורם סבל נפשי חמור לזולתו, באופן הפוגע בקיום אורח החיים התקין שלו;
(ד) הוא פוגע פגיעה חמורה ברכוש; "

12. המערער טוען, כי בבדיקה הכפויה שנערכה לו כלל לא נקבע שהוא חולה, ומשכך לא התקיים התנאי הבסיסי, הקבוע בסעיף 7(1) לחוק, המצדיק הוצאת הוראת אשפוז, וממילא לא הוכח הקשר הסיבתי בין מחלתו לבין המסוכנות שיוחסה לו. דינה של טענה זו להידחות, וזאת מן הטעמים שיפורטו מיד בסמוך.

13. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי הוראת האשפוז הכפוי הוצאה בהתאם לדרישות הסעיפים הנ"ל, וכי לא נפל בה כל פגם. לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו זו. ממקרא הוראת האשפוז עולה כי היא נסמכת, בעיקרה, על ממצאי הבדיקה שנערכה למערער על-ידי רופאי חדר המיון בבית החולים "שלוותה" – וזאת בהתאם להוראת סעיף 9(ב) לחוק. כפי שציין בית המשפט הנכבד, הסתמכות זו היתה במקומה, שהרי המערער הופנה על-ידי סגן הפסיכיאטר המחוזי לבדיקה בדיוק מטעם זה, קרי, על-מנת שמצבו יאובחן בצורה יסודית וייבחן הצורך באשפוזו. במכתב המפורט, שהפנו רופאי חדר המיון, שבדקו את המערער – לפסיכיאטר המחוזי, תוארו השינויים בהתנהגותו ובאורח חייו של המערער, והובאו עיקרי הדיווח שמסרו בני משפחתו (לרבות בדבר איומים שהשמיע המערער כלפיהם). כן פורטו ממצאי הבדיקה שערכו הרופאים למערער, ובהם, בין היתר, צוינה העובדה כי שיפוטו לקוי וכי הוא נעדר תובנה לגבי מצבו. מן המידע שפורט עולה בבירור כי הרופאים שבדקו את המערער התרשמו כי הוא סובל ממחלה נפשית (המתבטאת, בין היתר, במחשבות שווא ובחשיבה סירקומסטנציאלית), שכתוצאה ממנה נפגע כושר השיפוט שלו. זאת, הגם שלא נעשתה, באותו השלב, אבחנה מדויקת. בסיכום הבדיקה נמצא כי "קיימת סכנה שאיננה מידית והפרעה קשה לאורח החיים התקין של הסובבים אותו, הנובעת מהפרעה בשיפוט".

בהוראת האשפוז עמד סגן הפסיכיאטר המחוזי על הנתונים המרכזיים המעידים על ההתדרדרות במצבו הנפשי של המערער, עד-כדי הפרעה בשיפוט, תוך שהפנה לממצאי הבדיקה האמורה. מתוכנה של הוראת האשפוז, בשילוב ממצאי הבדיקה שנערכה למערער, עולה כי בפני סגן הפסיכיאטר המחוזי עמדו די נתונים על-מנת לשכנעו כי קיימת הצדקה לאשפוז המערער באשפוז כפוי שאיננו דחוף, וזאת נוכח קיומם של התנאים הקבועים בחוק לענין זה.

דחיית הערר השני והוראת האשפוז השנייה

14. כאמור, בתאריך 4.7.2000 קיימה הוועדה הפסיכיאטרית דיון בערר השני שהגיש המערער על ההחלטה לאשפזו. בדיון נכחו המערער, שלושה מבני משפחתו וכן אחד מרופאי המחלקה שבה אושפז (אשר הגיש לוועדה מכתב מטעם מנהל המחלקה). לאחר ששמעה את המערער ואת בני משפחתו, הגיעה הוועדה למסקנה כי הוראת האשפוז הכפוי הוצאה כדין, ולפיכך החליטה לדחות את הערר.

בענין פלוני נדונה בהרחבה שאלת התשתית הראייתית שצריכה לעמוד בפני הוועדה הפסיכיאטרית שעה שזו מחליטה בנוגע לאשפוזו הכפוי של אדם. נקבע, כי הוועדה, כגוף סטטוטורי – כפופה בהתנהלותה לעקרונות המשפט המנהלי, לרבות אותם כללים המגדירים את אופי התשתית העובדתית שעליה צריכה להתבסס החלטה מנהלית (כפי שאלה פורטו ב- בג"ץ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת, פ"ד מח(5) 412, 425-423 (1994)). כלומר, על-אף שהוועדה איננה כפופה לסדרי הדין ודיני הראיות הרגילים (וזאת מכוח סעיף 25 לחוק טיפול בחולי נפש, המחיל על עבודת הוועדה סעיפים רלבנטיים מחוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968, בשינויים המחויבים) – חלים עליה כללי גיבוש התשתית הראייתית המנהליים. יתר על כן, כיוון שהחלטותיה של הוועדה פסיכיאטרית עוסקות, מעצם מהותן, בזכויות יסוד – על התשתית הראייתית להתבסס על נתונים מהימנים ומשכנעים במיוחד (ראו: ענין פלוני בעמ' 28 והאסמכתאות שם).

15. עיון בפרוטוקול הוועדה, על רקע סעיפים 26-25 לחוק והמבחנים שנקבעו בענין פלוני, מלמד כי ההחלטה לדחות את הערר השני התקבלה כדין. בכל הנוגע לאיסוף הנתונים, ניכר כי הוועדה פעלה באופן יסודי ורציני: הוועדה קראה את הערר שהגיש המערער ואת מכתבו של מנהל המחלקה, שמעה את המערער ובדקה אותו, וכן ראיינה את בני משפחתו – כל זאת בניסיון לקבל תמונה מקיפה, מלאה ואמינה, בדבר מצבו של המערער, המבוססת על מקורות שונים (השוו: ענין פלוני, בעמ' 33-31). נוכח מכלול הנתונים שעמדו בפניה – מצאה הוועדה כי במערער התקיימו התנאים הקבועים בחוק לצורך אשפוזו הכפוי, ועל-כן דחתה את הערר על ההוראה לאשפזו.

אין בידי לקבל איפוא את השגותיו של המערער על ההחלטה האמורה. לטענת המערער: "עולה חשש כבד כי החלטת הוועדה נכתבה מתוך שרירות לב", שכן היא עמדה בסתירה לעדויות שנשמעו בפני הוועדה. עיון בהחלטת הוועדה ובנימוקיה, מלמד כי היא דווקא תאמה את התשתית העובדתית הרלבנטית שהתקבלה מהצלבת המקורות השונים שעמדו בפניה (וזאת לרבות דבריו של המערער עצמו בפני הוועדה). הוא הדין לגבי הערכתה של הוועדה בדבר מסוכנותו של המערער (אשר נקבע כי הוא מסוכן בראש ובראשונה לעצמו, אך גם לבני משפחתו). הערכה זו, אשר ניכר כי נעשתה בזהירות המקצועית הראויה – מתיישבת עם ממצאי הבדיקה שנערכה למערער במסגרת הדיון בערר (השוו לענין זה: ענין פלוני, בעמ' 34). לא זו אף זו: קביעותיה של הוועדה קוהרנטיות גם עם עמדת הצוות הרפואי שטיפל במערער במהלך אשפוזו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בבקשה להארכת אשפוזו, שעליה ארחיב מיד בסמוך.

16. לאחר שהתקבלה החלטת הוועדה, ומשחלף שבוע ממועד אשפוזו של המערער, פנתה ד"ר מ', מ"מ מנהל המחלקה שבה טופל המערער (להלן: ד"ר מ') אל הפסיכיאטר המחוזי במחוז המרכז, בבקשה להאריך את אשפוזו של המערער בשבוע נוסף. בבקשתה תיארה ד"ר מ' את מצבו של המערער, תוך פירוט ממצאי הבדיקה שנערכה לו. בסיכום הבקשה נכתב כי להערכת הצוות המטפל, יש צורך להמשיך את האשפוז והטיפול במערער.

17. הפסיכיאטר המחוזי נעתר לבקשה, והורה על הארכת אשפוזו הכפוי של המערער עד לתאריך 11.7.2012, וזאת מכוח הסמכות המוקנית לו בסעיף 10(ב) לחוק. המערער טוען כי הוראה זו הוצאה שלא כדין משום שהנימוק המרכזי הנזכר בה – מסוכנותו האפשרית של המערער לבני משפחתו – לא הוזכר בהוראת האשפוז המקורית. טענה זו אין בידי לקבל, וזאת משני טעמים:

ראשית, משום שאין היא מדויקת מן הפן העובדתי – בהוראת האשפוז המקורית, שהוצאה בתאריך 27.6.2000, נכתב, בין היתר, כי "קיימת סכנה שאינה מיידית, והפרעה קשה לאורח החיים התקין של הסובבים...". כלומר, הוראת האשפוז המקורית נומקה הן בעילת הסיכון (המפורטת בסעיף 7(2)(א) לחוק) והן בעילה החלופית, שעניינה פגיעה בזולת (הנזכרת בסעיף 7(2)(ג) לחוק).

שנית, משום שהטענה איננה נכונה מן הבחינה המשפטית. סמכותו של הפסיכיאטר המחוזי להאריך את תקופת אשפוזו של חולה בהתאם לסעיף 10(ב) מותנית ב"בקשה מנומקת בכתב מאת המנהל". סעיף 10(ד) קובע עוד כי:

"פסיכיאטר מחוזי או ועדה פסיכיאטרית, לא יאריכו את תקופת האשפוז לפי סעיף זה אלא אם כן שוכנעו, על פי הבקשה המנומקת שבפניהם, שמתקיימים בחולה התנאים למתן הוראת אשפוז כאמור בסעיף 9" (ההדגשה שלי – ח"מ).

המסקנה העולה מלשון הסעיף הינה כי המחוקק הסמיך את הפסיכיאטר המחוזי ואת הוועדה הפסיכיאטרית להאריך את אשפוזו של חולה בהתקיים תנאי סעיף 9 על כל חלופותיו באשר הן (ראו והשוו: ענין פלוני, בעמ' 19-18). בענין פלוני הנ"ל אף נדחתה במפורש הטענה לפיה בעת שהוועדה הפסיכיאטרית באה להחליט בדבר הארכת אשפוזו של חולה – אין היא רשאית כביכול להסתמך על נתונים ועובדות חדשים, שלא נזכרו בהוראת האשפוז המקורית. הדברים שנאמרו בענין פלוני בקשר לסמכותה של הוועדה הפסיכיאטרית להאריך אשפוז, תקפים גם לעניין סמכותו הנ"ל של הפסיכיאטר המחוזי (ראו: סעיף 10(ד) לחוק). בין היתר נקבע בענין פלוני כדלקמן:

"לא זו בלבד שלא קיים איסור שהוועדה תיזקק בהחלטתה לעובדות, וממילא לנימוקים חדשים, אלא שמחובתה לעשות כך (ההדגשה במקור – ח"מ). מצבו הנפשי של אדם עשוי להשתנות במהלך הזמן. מטבע הדברים, עם חלוף העיתים, אף מצטבר מידע נוסף על החולה המאושפז – מידע, שנאסף על ידי הצוות המטפל, ושמקורו בחולה, בבני משפחתו, בצדדים שלישיים שונים ובעבודתו של הצוות המטפל עצמו. בהתאם לשינויים ולמידע שנאסף כאמור נערך גם מכתב ההפנייה של המנהל, כמשמעו בחוק, ובו בקשתו אל הוועדה – להאריך את האשפוז." (שם, בעמ' 23).

ואכן, עיון בנימוקי הפסיכיאטר המחוזי להחלטתו בדבר הארכת אשפוזו של המערער מלמד כי ההחלטה הלמה את הנתונים המעודכנים שנמסרו לו אודות מצבו של המערער, מטעם הצוות המטפל, וזאת לרבות קביעתו בנוגע למסוכנותו האפשרית של המערער לבני משפחתו.

הוראת האשפוז השלישית

18. בתאריך 11.07.2012 האריכה הוועדה הפסיכיאטרית את אשפוזו של המערער בשלושה חודשים נוספים, וזאת מכוח הסמכות המוקנית לה בסעיף 10(ג) לחוק. גם על החלטה זו חל סעיף 10(ד), הקובע כי הוועדה לא תורה על הארכת אשפוז, אלא אם שוכנעה כי נתקיימו בחולה התנאים למתן הוראת אשפוז כאמור בסעיף 9. בענין פלוני נקבע כי רמת ההוכחה שבה נדרשת לעמוד ועדה פסיכיאטרית שעה שהיא מורה על הארכת אשפוזו הכפוי של חולה היא של מאזן הסתברויות בלבד, אך זאת בשים לב למשמעות מרחיקת הלכת של אשפוז המטופל – נתון שאמור להשתקף באיכות התשתית הראייתית המובילה להחלטת האשפוז (שם, בעמ' 31-29).

19. לאחר עיון בפרוטוקול הוועדה, מצאתי כי החלטתה להאריך את אשפוזו של המערער התקבלה כדין, קרי, בהתאם לתנאים הקבועים לענין זה בסעיפים 10(ג) ו-10(ד) לחוק, והיא אף עומדת באמות המידה שהותוו בענין פלוני באשר לאופי התשתית הראייתית ולרמת ההוכחה הנדרשת.

החלטת הוועדה האמורה התקבלה, בין היתר, על-סמך מכתב מטעם הצוות שטיפל במערער במהלך אשפוזו, מכתב שעליו חתומים מנהל המחלקה וכן אחד מן הרופאים המטפלים. במכתב תוארה בפירוט רב התנהגותו של המערער במחלקה, ונמסרה הערכתם המקצועית של הרופאים המטפלים בדבר מצבו של המערער, והצורך בהמשך האשפוז. נוסף על העובדות שהובאו במכתב, הוועדה שמעה את המערער ובדקה אותו, כאשר ממצאי הבדיקה נרשמו באופן מפורט בפרוטוקול. בהינתן מכלול הנתונים הנ"ל, כשבמרכז עומדים דבריו של המערער עצמו, במסגרת הבדיקה שערכה לו הוועדה, וכן התיאור שהובא במכתב מטעם הצוות הרפואי – אין לי אלא לקבוע כי הוועדה עמדה בנטל הנדרש לגבי התקיימותם של התנאים המצדיקים את הארכת האשפוז הכפוי, המפורטים בסעיף 9 לחוק.

ייצוג המערער בדיוני הוועדה הפסיכיאטרית

20. המערער טוען עוד, כאמור, כי העובדה שלא יוצג על-ידי עורך דין במסגרת הדיונים שקיימה בעניינו הוועדה הפסיכיאטרית – מובילה לבטלותן של החלטות הוועדה. נראה כי אין צורך להכביר מילים בדבר החשיבות הנודעת לייצוג החולה בהליכים המתנהלים בעניינו בהקשר שבו עסקינן, ככל שהדבר אפשרי. עם זאת, בנסיבות המקרה חוששני כי אין בידי לקבל את טענתו של המערער. אסביר:

סעיף 29א לחוק עוסק בזכותו של חולה לייצוג משפטי בהליכים המתנהלים בעניינו מכוח החוק. ס"ק 29א(א) לחוק קובע כי בדיון בפני ועדה פסיכיאטרית ובדיון בערעור על החלטותיה רשאי החולה להיות מיוצג על ידי עורך דין. ס"ק 29א(ה) מטיל חובה על המנהל, כמשמעותו בחוק, או על מי שהוסמך על-ידו, ליידע את החולה בדבר זכותו להיות מיוצג, ומפרט את ההליכים שבהם יש לנקוט לענין זה. ואולם הסעיף הוסף לחוק רק בשנת 2004 (במסגרת תיקון מס' 5 לחוק), כארבע שנים לאחר המועד שבו התרחשו האירועים, מושא הערעור שלפנינו (אף כי זכות הייצוג של חולי נפש על-ידי עורך דין הוכרה פסיקתית, במגבלות, ובעיקר בהקשרים הפליליים אף קודם לכן – בענין וילנצ'יק). זאת ועוד, הטענה בדבר היעדר ייצוג הועלתה לראשונה – במתכונתה הנוכחית – רק במסגרת הערעור לבית משפט זה. בהקשר האמור כל שנטען הוא כי: "החלטות הוועדות בטלות מן הטעם של היעדר ייצוג המערער", כאשר טענה זו לא נתמכה בתשתית עובדתית כלשהי שתאפשר לברר פרטים רלבנטיים לצורך הכרעה בה, והיא כוללנית גם ביחס לתוצאה. די היה בכך על-מנת לדחותה בנסיבות. ואולם, זה המקום להעיר כי אפילו ההוראה הסטטוטורית הקיימת עתה איננה מבטיחה ייצוג בכל מקרה, אלא דורשת שיובא לידיעת החולה כי הוא רשאי להיות מיוצג. בהקשר זה ראוי להזכיר כי בעת שהוגש מטעם המערער ערעור לבית המשפט המחוזי כנגד החלטת הוועדה הפסיכיאטרית – הוא יוצג על-ידי עורך דין, ואין אנו יודעים באילו נסיבות הוסדר הייצוג האמור וממתי.

21. סיכום ביניים מוביל איפוא למסקנה כי הוראות האשפוז שהוצאו בעניינו של המערער, כשהן נבחנות על רקע הסעיפים הרלבנטיים בחוק ועל-פי הנחיות הפסיקה – הוצאו כדין, החל ממועד הדיון בערר השני בתאריך 4.7.2000 ועד לשחרורו בתאריך 16.08.2000. בשים לב למסקנה זו מתייתר הצורך לברר את סוגיית הפיצויים לגבי התקופה האמורה. ואולם, המערער מעלה השגות גם לגבי שיעור הפיצויים שנפסק לו בעבור תקופת האשפוז שנקבע כי לקתה בפגמים. בשאלה זו אדון מיד בסמוך.

גובה הפיצויים

22. לא מצאתי כי נכון יהיה שנתערב בסכומים שנפסקו לטובת המערער על-ידי בית המשפט המחוזי הנכבד (5,000 ש"ח לכל יום אשפוז שלא כדין, ו-30,000 ש"ח בסך הכל). הלכה היא כי ערכאת הערעור תימנע, על דרך הכלל, מלהתערב בגובה הפיצויים שנפסקו על-ידי הערכאה הדיונית, והיא תעשה כן רק כאשר סכום הפיצויים שנפסק אינו עומד בכל יחס סביר למידת הנזק שהוכח, או בנסיבות מיוחדות אחרות (ראו למשל: ע"א 4330/03 דוד נ' גורן (לא פורסם; 2.10.2005); ע"א 610/75 רותם נ' נוף, פ"ד לב(1) 799 (1978)). המקרה שלפנינו איננו נמנה עם המקרים האמורים. כזכור, בית המשפט המחוזי כלל לא עסק בשאלת עצם ההצדקה הרפואית לאשפוזו של המערער. בהתאמה, הפיצויים שנפסקו לטובת המערער נועדו לפצותו רק בגין אי-החוקיות ההליכית שדבקה בתקופת האשפוז הראשונה, ולא בגין חוסר הצדקה ענייני באשפוז האמור. בנסיבות אלה, הסכום שפסק בית המשפט הינו סביר, ואולי אף נוטה לצד הגבוה (ראו – לשם השוואה – את סכום הפיצויים המירבי המוענק למי שזוכה בדין בגין מעצר או מאסר, מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ו-תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מאסר או מעצר), התשמ"ב-1982 שהותקנו מכוחו).

זאת ועוד – אחרת. בית המשפט המחוזי הנכבד לא דן בתחולה אפשרית של הוראת סעיף 27(3) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] על המכלול. הוראה זו קובעת כדלקמן:

הגנה מיוחדת

"בתובענה שהוגשה על כליאת שוא תהא הגנה לנתבע אם —
...
(3) התובע לא היה שפוי בדעתו או היה לקוי בשכלו או בגופו, ושלילת חירותו היתה, או נראה שהיתה, נחוצה באופן סביר להגנת התובע עצמו או להגנת אנשים אחרים ובוצעה בתום לב ובלי זדון;"

לא נדרשנו להוראה זו משלא הוגש ערעור מצד המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, אף שיש לציין כי ב-ע"א 558/84 כרמלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 757 (1987) שללה דעת הרוב שם את הזכות לפיצויים, כאשר היתה הצדקה עניינית לאשפוז, אף אם נפלו בו פגמים הליכיים. סוגיה זו כולה נותרת איפוא בצריך עיון – לימים יבואו.

23. נוכח כל האמור לעיל אציע לחבריי לדחות את הערעור. בנסיבות העניין, אציע גם כי לא ייעשה צו להוצאות.

ש ו פ ט

המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין:

אני מסכים.

המשנה-לנשיא (בדימ')

המשנָה לנשיא מ' נאור

אני מסכימה.

המשנָה- לנשיא

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.

ניתן היום, ד' באלול התשע"ב (‏22.8.2012

המשנה לנשיא (בדימ')
המשנָה לנשיא
ש ו פ ט


מעורבים
תובע: פלוני
נתבע:
שופט :
עורכי דין: