ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בפיקדו אייטגב נגד מדינת ישראל :

בבית המשפט העליון

בש"פ 5730/12

העורר:
בפיקדו אייטגב

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז, מיום 19.7.2012, בתיק מ"ת 22651-06-12, שניתנה על ידי כבוד השופטת ו' מרוז

בית משפט קמא התייחס להלכה, לפיה בעבירות נשק, הכלל הוא מעצר והחריג הוא שחרור לחלופה, וקבע, לאחר ששקל את טיעוני הצדדים ואת המלצת שירות המבחן, כי עניינו של העורר אינו נכנס בגדר החריג האמור. כמו כן, ציין בית המשפט כי המלצת שירות המבחן סותרת את עמדתו לפיה, קיימת סכנה להישנות עבירות דומות, והוסיף כי אין הוא סבור שיש בכוחם של בני משפחתו של העורר, אשר הוצעו כמפקחים, כדי לאיין סכנה זו. לסיום, הוסיף בית משפט קמא, כי הדברים האמורים הינם בבחינת קל וחומר, נוכח הרגלי השתייה של העורר.

החלטה

1. לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 19.7.2012 בתיק מ"ת 22651-06-12 (מפי כבוד השופטת ו' מרוז), בגדרה הוחלט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

עובדות כתב האישום שהוגש נגד העורר

2. ביום 13.6.2012, הוגש נגד העורר כתב אישום, המייחס לו עבירה של עסקה אחרת בנשק, לפי סעיף 144 (ב2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), וכן, עבירה של עדות שקר, לפי סעיף 237 לחוק העונשין.

3. כמתואר באישום הראשון, במהלך שנת 2010 עבד העורר כמאבטח בבית ספר בעיר מודיעין. במסגרת עבודתו זו, קיבל העורר מהחברה בה הועסק (להלן: החברה), אקדח (להלן: האקדח הראשון). עובר ליום 23.12.2010, או בסמוך לכך, מסר העורר את החזקה באקדח הראשון לאחר, שזהותו אינה ידועה למשיבה, וזאת בתמורה לכסף. בסמוך לכך, ביים העורר התפרצות לביתו ומסר לחברה ולמשטרה, תלונה כוזבת לפיה בהתפרצות זו, נגנב האקדח הראשון מביתו.

לפי האישום השני, העורר, אשר המשיך לעבוד באותה חברה, קיבל בשנית, ולצורך עבודתו, אקדח נוסף (להלן: האקדח השני). עובר ליום 20.1.2012, או בסמוך לכך, מסר העורר את החזקה באקדח, לאחר, שזהותו אינה ידועה למשיבה, וזאת בתמורה לכסף. לאחר שמעסיקו של העורר גילה כי העורר נמצא ללא האקדח בעבודה, הגיע העורר ביום 25.1.2012 וביום 7.6.2012, למשטרת לוד, ומסר תלונה כוזבת, לפיה, האקדח השני נעלם מחדרו, תוך שהוא משקר ומוסר לחוקר כי הוא חושד באחיו כמי שגנבו.

הבקשה למעצר עד תום ההליכים

4. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים בעניינו. בבקשה נטען, כי ברשות המשיבה ראיות לכאורה המבססות את האישומים המיוחסים לעורר, ובכללן הודיית העורר בכל המיוחס לו, לרבות הודאה במסירת הנשק לאחר, ביום ההתפרצות לביתו ומסירת ההודעות הכוזבות במשטרה; מסמכים, רישיונות, תעודות ואישורים, בהתייחס לשני כלי הנשק, אותם מסר העורר לאחר; עדות בעל חברת השמירה בה הועסק בעורר; ודוחות פעולה והודעות העורר שנערכו לאחר אירוע ההתפרצות המבויים.

כמו כן נטען, כי כנגד העורר קמה עילת מעצר סטטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), וכן עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, לפיה קיים יסוד סביר לחשש ששחרורו של העורר ממעצר יביא לשיבוש הליכי משפט והשפעה על עדים. עוד נטען בבקשה, כי חומרת העבירות המיוחסות לעורר ונסיבות ביצוען; העובדה כי מדובר בשני אישומים נפרדים ובשני כלי נשק שונים; החשש להשפעה על עדים (אחיו וחברו); ומסירת ההודעות השקריות במשטרה, מלמדים כי לא ניתן ליתן אמון בעורר. ועל כן, יש להורות על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

החלטת בית המשפט קמא

5. ביום 18.7.2012, התקבל תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן בעניינו של העורר, בהתאם להחלטת בית משפט קמא. מהתסקיר עלה, כי מדובר בבחור כבן עשרים ושבע; יליד אתיופיה, אשר עלה לישראל בהיותו כבן שבע שנים; הוא סיים 12 שנות לימוד; שירת שירות מלא בצה"ל; ותיפקד מבחינה תעסוקתית באופן יציב. כל זאת, כשהוא נעדר הרשעות קודמות, וזו לו הפעם הראשונה בה הוא מתמודד עם מעצר.

שירות המבחן התרשם כי מדובר באדם מופנם, המתקשה לתת ביטוי וורבלי לתחושותיו ומחשבותיו, הוא מתקשה לענות על שאלות שנשאל במסגרת פגישותיו עם קצינת המבחן, כאשר לא ברור אם הדבר נובע ממניעים מניפולטיביים או מקשיי הבנה וריכוז. עוד עולה מהתסקיר, כי התייחסותו של העורר להתנהגותו הבעייתית והבלתי חוקית, עומדת בפער ניכר ביחס לאישומים המיוחסים לו ולאינפורמציה העולה מפרוטוקול בית המשפט, באשר להסבריו השונים בחקירותיו במשטרה. במצב מעין זה, כך נאמר בתסקיר, לא ניתן לשלול סיכון להישנות התנהגות עוברת חוק במידה שהעורר ישוחרר ממעצר. שירות המבחן התייחס לעובדה, שעד לנסיבות המקרה דנן, העורר תיפקד באורח תקין במסגרות השונות, וכן שהוא מתקשה להתמודד עם חווית המעצר ומבטא נכונות להשתלב בטיפול בבעיית השתייה שלו. עם זאת, צוין כי בשלב הראשוני בו נערך התסקיר, קיים קושי להצביע על קשר בין בעיית השתייה, ממנה סובל העורר, לבין ביצוע העבירות על-ידו.

על רקע האלמנט המרתיע של מעצרו הנוכחי, העריך שירות המבחן כי בהיותו נתון למעצר בית ובפיקוח מלא, בטווח הקרוב, לא יבצע העורר עבירות נוספות וישמור על התנאים המגבילים שיוטלו עליו.

6. ביום 19.7.2012, ניתנה החלטתו של בית משפט קמא בעניינו של העורר. בית המשפט עמד על חומרתן של עבירות הנשק המיוחסות לעורר ולסכנה הנשקפת מהן לשלומו ולבטחונו של הציבור. נקבע, כי במקרה דנן, יש לייחס למעשיו של העורר חומרת יתר, שכן העבירות בוצעו, לכאורה, בשתי הזדמנויות שונות, תוך הפרת אמון מעבידיו ואגב מתן עדות כוזבת, התנהגות אשר ממנה ניתן ללמוד על מודעותו לסכנה הנשקפת ממעשיו.

בית משפט קמא התייחס להלכה, לפיה בעבירות נשק, הכלל הוא מעצר והחריג הוא שחרור לחלופה, וקבע, לאחר ששקל את טיעוני הצדדים ואת המלצת שירות המבחן, כי עניינו של העורר אינו נכנס בגדר החריג האמור. כמו כן, ציין בית המשפט כי המלצת שירות המבחן סותרת את עמדתו לפיה, קיימת סכנה להישנות עבירות דומות, והוסיף כי אין הוא סבור שיש בכוחם של בני משפחתו של העורר, אשר הוצעו כמפקחים, כדי לאיין סכנה זו. לסיום, הוסיף בית משפט קמא, כי הדברים האמורים הינם בבחינת קל וחומר, נוכח הרגלי השתייה של העורר.

לפיכך, הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים במשפטו.

עררו של העורר

7. בערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי, נטען על-ידי בא כוח העורר, כי שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי יש ראיות לעבירות המיוחסות לעורר, שעה שראיות אלו מתיישבות גם עם גרסת העורר, לפיה הוא מסר את הנשקים תחת השפעת אלכוהול לאדם לא ידוע, ולא מכרם תמורת כסף. זאת בעיקר, משלא נעשתה כל פעולה על מנת להתחקות אחר הנשק או לבחון האם היה מעורב באירוע, כזה או אחר, מאז אובדנו. עוד טוען בא כוח העורר, כי שגה בית משפט קמא בקביעתו כי חזקת המסוכנות לא נסתרה, שכן אין ביכולתו של העורר לסכן איש בהעדר גישה לכלי נשק; כאשר מדובר במי שקיבל נשק לחזקתו מכוח עבודתו כמאבטח; אשר לאחר אבדן האקדח הראשון המשיך בעבודתו והתהלך חופשי, ללא כל תנאי מגביל.

כמו כן נטען, כי בעניינו של העורר ניתן תסקיר מפורט של שירות המבחן, אשר בא בהמלצה על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, שנבחנה על-ידו. בנוסף, הוצגו בפני בית המשפט מכתבים המעידים על תפקודו החיובי של העורר בעבודתו לאורך השנים. עוד נטען, כי מדובר בבחור צעיר; חסר כל עבר פלילי; אשר שירת שירות מלא בצה"ל; ותיפקד מבחינה תעסוקתית באופן יציב; וכי לאור נסיבותיו האישיות יש מקום לשחרורו לחלופת מעצר כהמלצת שירות המבחן, בתנאים שימצאו לנכון.

8. בדיון שנערך בפני בית משפט זה, ביום 13.8.2012, שב בא כוח העורר על טענותיו, והדגיש את הבעייתיות העולה, לטענתו, מכך שעל אף שהתשתית הראייתית בתיק מעמידה מספר אפשרויות, בחרה המשיבה להאשים את העורר באפשרות החמורה מביניהם. כמו כן, טען בא כוח העורר, כי יש בחלופת המעצר כדי לאיין את מסוכנות העורר, וכי בהעדר גישה לנשק, הרי שאין כל סכנה שהעורר יעבור עבירה הקשורה לכלי נשק.

מנגד, טענה המשיבה כי נשקפת מהעורר מסוכנות רבה, המתגברת נוכח התנהלותו המחושבת והישנותה בשתי הזדמנויות. אשר לחלופה המוצעת, נטען, כי אין בה ממש, שכן לא ניתן ליתן אמון בעורר.

דיון והכרעה
ראיות לכאורה

9. השאלה הראשונה עליה יש להתעכב, נוגעת לטענתו של בא כוח העורר, לפיה אין ברשות המשיבה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו.

אין ממש בטענה זו.

מעיון בחומר החקירה בעניינו של העורר, עולה כי בהודעתו מיום 10.6.2012, הודה העורר מפורשות במכירת שני האקדחים לערבים מלוד, תמורת 1,000 ₪ לכל אקדח. כמו כן, הוא הודה כי ביים פריצה בביתו, על מנת להסוות את דבר מכירת האקדח הראשון, ואילו לגבי האקדח השני הוא מסר גרסה שיקרית, בכך שטען כי הוא חושד באחיו, כמי שהוציא את האקדח מרשותו. כמו כן, טען העורר באותה הודעה, כי כאשר מכר את שני האקדחים, הוא לא פעל במצב של שכרות, אלא היה זקוק למזומנים על מנת לרכוש בגדים.

10. אכן, העורר מסר מספר הודעות, לפני האימרה שנגבתה ממנו ביום 10.6.2012, ובהן הציג גרסאות שונות באשר להיעלמותם של האקדחים. ואולם, בשלב דיוני זה, אין צורך להכריע בשאלת משקלן של הודעות אלה, שעה שבגרסתו האחרונה יש משום הודאה מלאה במיוחס לו בכתב האישום.

אין מחלוקת עובדתית לגבי היעלמותם של האקדחים שהיו ברשותו של העורר, כאשר בתחילה הוא לא נחשד כמי שמעורב במכירתם, או בהעלמתם, אלא כמי שהתרשל בשמירתם. רק לאחר שהתעורר חשד, כי הוא מעורב בדבר, נחקר העורר תחת אזהרה, וכאמור, הוא הודה במיוחס לו.

11. כידוע הוא, כי בשלב המעצר, בית המשפט אינו נדרש לשאלה האם הראיות שברשות המאשימה מלמדות על אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר, אלא אם הפוטנציאל הראייתי הגלום בחומר הראיות מקים סיכוי סביר כי חומר זה, לאחר עיבודו במהלך המשפט, יוביל לביסוס אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר (ראו, לעניין זה, בש"פ 2916/12 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.4.2012); בש"פ 4329/12 אימאם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.6.2012); בש"פ 4667/12 אזולאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.6.2012); בש"פ 5684/12 מדינת ישראל נ' טלאלקה שהר (לא פורסם, 23.7.2012); בש"פ 5900/12 מאגד אבו גאליה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.8.2012)).

בענייננו, אין כל ספק, כי ברשות המשיבה ראיות לכאורה, די והותר, על מנת לעמוד ברף הנדרש, בשלב זה של דיון בבקשה למעצר עד לתום ההליכים, ודין טענותיו של העורר לעניין זה, להידחות.

עילת המעצר והאפשרות לשחרורו של העורר לחלופת מעצר

12. עבירות הנשק המיוחסות לעורר, מקימות עילת מעצר, בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), שכן "קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה". עבירות אלה, מקימות גם חזקת מסוכנות סטטוטורית, בהתאם לסעיף 21 (א)(1)(ג)(2) לחוק המעצרים, שכן מדובר בעבירות ביטחון, כאמור בסעיף 35(ב) לחוק המעצרים.

כפי שנקבע בבש"פ 8694/09 מדינת ישראל נ' אלגיוסי (לא פורסם, 30.10.2009), חזקת המסוכנות "תישלל רק במקרים חריגים שנסיבותיהם המיוחדות תצדקנה את שחרורו של נאשם לחלופת מעצר" (וראו גם בש"פ 519/11 מדינת ישראל נ' אנס הייבי (לא פורסם, 26.1.2012)).

13. מצוות המחוקק היא, כאמור בסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, כי יש לבחון את השאלה האם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו של הנאשם, תהא פחותה.

בהתאם לכך, היפנה בית משפט קמא את העורר אל שירות המבחן, על מנת להכין תסקיר מעצר בעניינו, לצורך בחינת האפשרות לשחררו לחלופת מעצר. מהתסקיר עלה כי מדובר במי שעושה שימוש קבוע באלכוהול, הגם שהוא מכחיש כל בעייתיות בתחום השתייה. בשיחתו עם קצינת המבחן, התכחש העורר להודאה שמסר במשטרה וחזר לגרסתו המקורית, לפיה בית המשפחה נפרץ והנשק נגנב מביתו. אין צריך לומר כי העורר לא הביע צער וחרטה על מעשיו. לאור זאת, נאמר בתסקיר כי "במצב זה לא ניתן לשלול סיכון להישנות התנהגות עוברת חוק במידה וישוחרר ממעצר".

חרף האמור לעיל, המליץ שירות המבחן לשחרר את העורר לחלופת מעצר, בבית המשפחה, בתנאי מעצר בית מלאים, ובפיקוח אמו, דודו ודודתו, כאשר בתקופה זו יופנה העורר לעמותה המטפלת בבעיות התמכרות לאלכוהול.

14. בית משפט קמא נתן דעתו לנסיבות העבירה, ולעובדה כי העורר אינו מקבל אחריות על מעשיו, והחליט לדחות את המלצת שירות המבחן, לשחררו לחלופת מעצר. בית משפט קמא ציין בהחלטתו כי הכלל בעבירות נשק הוא, כי יש לעצור את הנאשם עד לתום ההליכים, והחריג הוא שחרורו לחלופת מעצר. בית המשפט סבר כי עניינו של העורר אינו נכנס לגדר החריג, והוסיף כי המלצת שירות המבחן סותרת את עמדתו, לפיה קיימת סכנה להישנות עבירות דומות. בנסיבות אלה, מצא בית משפט קמא כי אין בחלופה המוצעת כדי לאיין את המסוכנות הגלומה בעורר, והדברים הם בבחינת קל וחומר נוכח הרגלי השתייה שלו.

15. דומני, כי בית משפט קמא יישם כראוי את ההלכה, לפיה כאשר מדובר בעבירות של סחר או ביצוע עסקאות בנשק, הרי שרק במקרים חריגים ניתן יהיה לשלול את המסוכנות באמצעות חלופת מעצר.

אין ספק בעיניי, כי מהעורר נשקפת מסוכנות רבה, שעה שביצע שתי עסקאות באקדחים שנמסרו לרשותו, במסגרת עבודתו כמאבטח, ובכך הוא הפר את האמון שניתן בו על ידי מעבידיו. העורר הוסיף חטא על פשע, בכך שמסר, לכאורה, עדות כוזבת, אשר נועדה להסוות את מעשיו. כאמור, העורר אינו מקבל כל אחריות על מעשיו ואינו מודה אף בקיומה של בעיה הכרוכה בצריכה מוגברת של אלכוהול. בנסיבות אלה, ועל אף גילו הצעיר של העורר והעדר עבר פלילי, אינני סבור כי נפל פגם כלשהו בקביעתו של בית משפט קמא, לפיה מסוכנותו של העורר אינה ניתנת לאיון באמצעות שחרורו לחלופת מעצר (ראו, לעניין זה, בש"פ 708/12 אבוצעלוק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.1.2012)).

16. לאור האמור, הנני דוחה את הערר.

ניתנה היום, ג' באלול התשע"ב (21.8.2012).

ש ו פ ט


מעורבים
תובע: בפיקדו אייטגב
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: