ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין כמאל אחמד נגד מדינת ישראל :

בש"פ 6182/12

המבקש:
כמאל אחמד

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 19.8.2012 בתיק 3005-0812 שניתנה על ידי כבוד השופט א' חזק

בשם המבקש: עו"ד א' אזולאי

החלטה

לפני בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט א' חזק) בתיק 3005-08-12 מיום 19.8.2012, בה נדחה עררו של המבקש על החלטת בית משפט השלום לתעבורה באשדוד (השופט א' מאושר) בבפ"מ 1794-08-12 מיום 7.8.2012, בה הורה על מחיקת בקשתו של המבקש לביטול הודעת איסור שימוש ברכב לפי פקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה).

תמצית עובדות המקרה וההליכים הקודמים

1. כנגד בנו של המבקש, כמלאת סאמר (להלן: סאמר) הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות תעבורה ברכב שמספרו 88-727-09 (להלן: הרכב). ביום 1.8.2012 נתפס רכבו של המבקש על ידי משטרת ישראל למשך 30 ימים. בד בבד הוגשה בקשה למעצרו של סאמר עד תום ההליכים נגדו. הבקשה נדחתה מן הטעם שאין ראיות לכאורה לכך שסאמר הוא שנהג ברכב.

2. ביום 5.8.2012 פנה המבקש לבית משפט השלום לתעבורה בבקשה כי ישוחרר "רכבו". המשיבה התנגדה לבקשה בטענה כי נוכח הוראת סעיף 57ב לפקודה, מי שרשאי להגיש לבית המשפט בקשה לבטל הודעת איסור שימוש ברכב שניתנה על ידי קצין משטרה הינו בעל הרכב אשר נגדו ניתנה הודעת איסור השימוש ו/או הנהג. לטענת המשיבה, המבקש לא הציג כל הוכחה להיותו בעל הרכב, ואף לא נהג בו, ועל כן אין להיעתר לבקשתו.

3. בהחלטתו מיום 7.8.2012 מחק בית משפט השלום לתעבורה את הבקשה מן הטעם שהיא אינה עומדת בתנאי סעיף 57ב לפקודה, כאמור בטענת המשיבה. על החלטה זו ערר המבקש לבית המשפט המחוזי, וטען כי על פי התנהלות המשטרה – שמסרה הודעה וערכה שימוע על איסור השימוש ברכב למבקש – אף לשיטתה המבקש הינו הבעלים של הרכב.

4. בית המשפט המחוזי דחה את הערר. תחילה ציין בית המשפט כי על פי הוראת סעיף 57ב(א) לפקודה, בעל הרכב שלגביו ניתנה הודעת איסור שימוש וכן הנהג שקיבל את ההודעה רשאים לפנות לבית המשפט בבקשה לביטול איסור השימוש. מעיון בהודעת איסור השימוש סבר בית המשפט כי זו מתייחסת לסאמר, זאת על פי מספר תעודת הזהות שנרשם על גביה. על כן קבע בית המשפט כי רק לסאמר זכות להגיש בקשה לביטול הודעת איסור השימוש. בהקשר זה הטעים בית המשפט כי המבקש לא הציג כל ראיה לכך שהוא הבעלים של הרכב, ואף לא התייצב לדיון לפני בית המשפט.

מכאן הבקשה שלפני.

תמצית נימוקי הבקשה

5. לטענת המבקש, על פי טופס השימוע המשטרתי קצין משטרה רשאי לערוך שימוע לנהג הרכב או לבעליו. על כן, ברי כי השימוע נערך למבקש בזיקה להיותו בעל הרכב. עוד טוען המבקש כי משנקבע כי אין לעצור את סאמר עד תום ההליכים בהיעדר ראיות לכאורה נגדו כי נהג ברכב, אין עוד מקום להותיר את איסור השימוש ברכב על כנו. המבקש מוסיף כי לפי סעיף 1 לפקודה "בעל רכב" הינו מי שרשום כבעליו ברישיון הרכב, אלא שעל פי ההלכה הפסוקה רישיון הרכב מהווה ראיה לכאורה בלבד לזהות בעליו, ואין הוא בעל אופי קונסטיטוטיבי. לטענת המבקש, מבחינה מהותית עלה בידיו לסתור את הרישום ולהוכיח את בעלותו ברכב בהסתמך על: הימצאות הרכב בחצר המבקש; החזקתו במפתחות הרכב; התייחסות המשטרה אל המבקש כאל בעל הרכב; הגשת הבקשה על ידיו; הצהרתו לפני בית משפט השלום לתעבורה כי הוא קנה את הרכב. לבסוף טוען המבקש כי קיים אבסורד בכך שרק לסאמר זכות להגיש בקשה לביטול איסור השימוש בתור נהג הרכב, כאשר הלה טוען בתוקף כי לא נהג ברכב, ואף בית המשפט שדן בבקשת מעצרו קבע כי אין ראיות לכאורה לעניין זה.

דיון והכרעה

6. לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבה.

7. כידוע, על פי סעיף 51(א1)(1) לחוק המעצרים, ביקורת שיפוטית על החלטתו של בית המשפט המחוזי בערר על החלטת בית משפט השלום תתאפשר כיום אך ורק ברשות, להבדיל מהמצב הנורמטיבי הקודם לפיו הערר לבית המשפט העליון היה בזכות [ראו: חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון מס' 8), התשע"א-2010, ס"ח 654. על התכליות המונחות בבסיס התיקון ראו, למשל: בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.4.2011), פסקה 5 להחלטתה של השופטת ע' ארבל; בש"פ 6003/11 טהא נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.8.2011), פסקה ח להחלטתו של השופט א' רובינשטיין].

8. בדומה לדעתם של רבים משופטי בית משפט זה, אף לדידי המבחן הבסיסי למתן רשות לערור ייגזר, באנלוגיה, מהמבחן שנקבע בהלכת חניון חיפה [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)] למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". קרי, רשות לערור תינתן במקרים מיוחדים בהם מתעוררת שאלה עקרונית או בעלת חשיבות ציבורית. כמו כן, באשר לשאלה אימתי יתעוררו אותם "מקרים מיוחדים" כבר הבעתי דעתי בעבר כי אלו לא יהיו בהכרח מקרים נדירים בלבד. כך, עשויה להינתן רשות לערור גם במקרים בהם יסבור בית משפט זה כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה סבירה על פניה, או שהיא פוגעת בזכויות הנאשם מעל למידה הדרושה לשם הגנה על האינטרסים הציבוריים, ובראשם האינטרסים של שלום הציבור ותקינות ההליך הפלילי [ראו: בש"פ 684/12 ברטלר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 31.1.2012), פסקה 11 להחלטתי].

9. איני סבור כי הבקשה הנוכחית מעוררת שאלה כללית כאמור או כי החלטתו של בית המשפט המחוזי אינה סבירה על פניה או פוגעת באופן בלתי מידתי בזכויות המבקש. לפי סעיף 57ב לפקודה, "בעל הרכב שלגביו ניתנה הודעת איסור שימוש לפי סעיף 57א וכן הנהג שקיבל את ההודעה, רשאים לבקש מבית המשפט, המוסמך לדון בעבירות תעבורה, לבטל את הודעת איסור השימוש". כפי שקבעו הערכאות קמא, במקרה הנוכחי לא הוכיח המבקש כי הוא הבעלים של הרכב מושא ההתדיינות. למעלה מכך, אין זה ברור, מבחינה עובדתית, מהי זיקתו של המבקש אל הרכב שהיה ברשותו. אין די בטענתו, כפי שהוצגה לפני בית משפט השלום לתעבורה, ולפיה קנה את הרכב אך לא פעל לשם העברת בעלות בו ואף לא ערך זיכרון דברים בעת רכישתו. לוּ רצה יכול היה המבקש לפעול על מנת להוכיח את זיקתו האמורה לרכב. משבחר שלא לעשות כן, ומשלא התייצב לדיון לפני בית המשפט המחוזי שדן בערר שהגיש, אין לו אלא להלין על עצמו. מכאן, שבנסיבות המקרה הנוכחי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי אין המבקש זכאי להגיש בקשה לביטול ההודעה על איסור השימוש כאמור בסעיף 57 לפקודה.

10. אשר על כן, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ג' באלול תשע"ב (21.8.2012).

ש ו פ ט


מעורבים
תובע: כמאל אחמד
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: