ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין כהן אברהם וקונפיטה נגד אוזן חיים :

1

בתי המשפט

בית משפט השלום קרית גת

בשא000793/08

בתיק עיקרי: א 000840/08

בפני:

כבוד השופט אלון אינפלד

תאריך:

04/08/2008

בעניין:

1. כהן אברהם

2. כהן קונפיטה

המבקשים

ע"י ב"כ עו"ד

אילן מלול ואח'

נ ג ד

אוזן חיים

המשיב

ע"י ב"כ עו"ד

יוסף רבייב ואח'

החלטה

בפני בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.

עסקינן בתביעה כספית בגין הלוואה אשר ניתנה למבקשים על ידי המשיב.

המבקשים עותרים לדחיית התביעה על הסף מאחר ולטענתם, התיישנה עילת התביעה. זאת מאחר ולפי כתב התביעה, קבעו הצדדים ביניהם מפורשות את מועד פירעון ההלוואה ליום 1.7.97. בנוסף, מפנים המבקשים לסעיפים 9 ו-14 לכתב התביעה בהם נקב המשיב בתאריך 20.7.2000 וביסס על מועד זה את סכום התביעה והסעד המבוקש ואף מועד זה, התיישן.

המשיב הגיש תגובתו לבקשה ובה למעשה טען כי המבקשים עשו שימוש סלקטיבי בטענותיו בכתב התביעה. המשיב טוען כי לאחר ששילמו המבקשים חלק מחובם בתאריך 20.7.2000, ביקשו אורכה נוספת וכן טען כי מספר שנים לאחר מועד זה, התקיים בין הצדדים קשר שוטף בנוגע למועד פירעון ההלוואה ובשיחות אלו התחייבו המבקשים לפרוע הלוואתם. המשיב טען בתגובתו כי הקשר בין הצדדים התקיים עד לשלהי שנת 2004 ואז נותק, ביוזמת המבקשים.

המשיב מביע תמיהה על כי המבקשים לא הכחישו טענתו כי בתאריך 20.7.2000 פרעו חלק מהלוואתם שהרי, לטענתו, יש בעובדה זו כדי לשמוט את הקרקע תחת טענות המבקשים לפיהן לא סוכם בין הצדדים על מועד פירעון נדחה. לבסוף, טוען המשיב כי למעשה נדחה מועד הפירעון לשלהי שנת 2004 ויש לראות במועד זה, מועדה של עילת התביעה.

המשיב מציג פסיקה שונה וטוען כי ביישום הלכות אלו, כל עוד נעתר הוא לבקשות המבקשים לדחיית מועד פירעון ההלוואה, טרם נתגבשה עילת התביעה.

המבקשים הגישו תשובתם לתגובה. לטענתם נכשל המשיב בהוכחת דחיית מועד פירעון ההלוואה וטענתו לקשר מתמשך בין הצדדים עד לשנת 2004, הועלתה לראשונה בתגובתו ואינה נתמכת בראייה כלשהי ומחובת המשיב היה לציין עובדה זו בכתב תביעתו.

סעיפי החוק הרלוונטים:

סעיף 2 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: "החוק") קובע כי –

"תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה."

סעיף 5 לחוק קובע כי תקופת ההתיישנות בתביעה שאינה במקרקעין, הינה 7 שנים.

סעיף 8 לחוק עוסק בהתיישנות שלא מדעת ונוגע למיקרים בהם נעלמה מעיני התובע עובדה המהווה את עילת התובענה –

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה." (ההדגשות אינן במקור)

סעיף 9 לחוק עוסק בהודאה בקיום זכות והתנאים לה –

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה." (ההדגשות אינן במקור)

דיון –

עילת התביעה – "אימתי נולדה" -

תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד 1984 (להלן: "התקנות") קובעת מפורשות כי על כתב התביעה לכלול את העובדות המהוות את עילת התביעה ו"אימתי נולדה". זאת ועוד, בקשה זו, מושתתת על דברים שנאמרו בכתב התביעה וממנו יש להסיק על מועד היווצרות עילת התביעה (ראה בעניין זה דיברי הש' רונן בבש"א 21959/07 מפעל הפיס נ' אמנון אבן טוב (20.12.07) (לא פורסם)).

המשיב בכתב תביעתו טען כי בחודש יוני 1997 סייע למבקשים במתן הלוואה. בסעיף 4 לכתב התביעה מפנה המשיב לנספח א' וטוען כי הצדדים הסכימו כי ההלוואה תיפרע במועד העברת הזכויות בדירה, מועד אשר צויין בסעיף 3 לנספח א', 1.7.97.

בהמשך טוען המשיב כי בתאריך 20.7.2000 "כשלוש שנים לאחר המועד בו היה על הנתבעים לפרוע את ההלוואה (באמצעות העברת זכויותיהם בדירה), שילמו הנתבעים לתובע ע"ח חובם סכום...."

בסעיפים 10-11 לכתב התביעה, טוען המשיב כי המבקשים ביקשו שהות נוספת לפירעון ההלוואה וכן כי במשך מס' שנים התקיים בין הצדדים קשר שוטף במהלכו המשיכו המבקשים להתחייב לפירעון ההלוואה "ולמעשה דחו את מועד פירעונה באמתלות מאמתלות שונות".

בסעיף 14 לכתב התביעה נוקב המשיב ביתרת חובם של המבקשים בהתייחס לתאריך 21.7.2000 ותובע יתרת חוב זו באופן משוערך כסעד המבוקש על ידו.

לאורך כל כתב התביעה אין המשיב מאזכר את המועד לו טוען בתגובתו כי מועד היווצרות עילת התביעה בשנת 2004. בנוסף, אין המשיב מציין בכתב תביעתו כי נתן למבקשים הסכמתו לדחיית מועד פירעון ההלוואה, אלא ההיפך הוא הנכון, המשיב בדבריו, כפי שצוטטו לעיל, המשיך להתייחס למועד הפירעון המקורי בשנת 1997 אף כאשר שילמו לו המבקשים חלק מחובם בשנת 2000 וזאת כאשר ציין כי תשלום זה בוצע באיחור של כ-3 שנים.

זאת ועוד, אף כאשר חישב המשיב את יתרת חובת של המבקשים ושיערך סכום זה, עשה זאת מתאריך 21.7.2000 ולא משנת 2004, המועד לו טוען המשיב כביכול כמועד היווצרות עילת התביעה.

צודק ב"כ המבקשים בטענתו כי מרגע שהועלתה טענת ההתיישנות , מועבר נטל ההוכחה לכתפי המשיב/התובע להוכחת מועד הולדת עילת התביעה.

"הודאה בקיום זכות" -

כאמור, המשיב העלה טענתו לאירוע המחדש מירוץ ההתיישנות בשנת 2004, לראשונה, בתגובתו. אין לטענה זו זכר בכתב התביעה, בו חובה על התובע לפרט מועד זה. כמו כן, אף בתגובתו, לא תמך המשיב טענה זו בכל מסמך בכתב או ראיה אחרת המעידה על הסכמת הצדדים באופן מפורש לדחיית מועד פירעון ההלוואה.

בתגובתו, טען המשיב, כאמור, כי יש לראות בפירעון החלקי של החוב על ידי המבקשים ב- 20.7.2000 ובאי הכחשת טענה זו על ידם, כדחיית מועד פירעון ההלוואה. מטענה זו, על אף שלא נאמר מפורשות, ניתן ללמוד כי מנסה המשיב לטעון ל"הודאה בקיומה של זכות" כפי שנקבע בסעיף 9 לחוק.

לעניין זה יפים דברי הש' ברון בביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק אזרחי 3133/00 גבירצמן מתכננים בע"נ נ' שיא יזום ופיתוח בע"מ (9.11.06) (לא פורסם) והפסיקה מבית המשפט העליון המובאת שם (להלן: "פרשת גבירצמן"). במקרה זה נטען, בהתבסס על שיחה מוקלטת ותרשומת, כי הם מהווים "הודאה" של הנתבעת בקיומה של זכות לתובעת ועל כן, לפי סעיף 9 לחוק, יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום הודאת הנתבע בקיומה של זכות.

עוד נאמר שם כי סעיף 9 מציב שתי חלופות ל"הודאה": הודאה בכתב של הנתבע או הודאה בפני בית המשפט. צויין כי דרישת הכתב רוככה על ידי הפסיקה ומדובר בדרישה ראייתית בלבד שעליה להוכיח קיומה של הודאה באופן אמין. אין די במסמך המעיד על משא ומתן אלא, על תוכן המסמך ללמד מפורשות על הודאה בקיום הזכות ואין די בהבעת נכונות להתפשר. בנוסף, התנאי הראשון לפי סעיף 9 הוא שתהא ההודאה מאת הנתבע.

בפרשת גבירצמן לא הסתפק בית המשפט בתרשומת מאחר וזו לא נערכה על ידי הנתבעת , לא נשאה חתימתה ולא נשאה תאריך.

נראה כי ניתן ללמוד מפרשת גבירצמן לענייננו אשר הוא בגדר קל וחומר. בענייננו, לא נטען כי קיים מסמך או ראיה כלשהי התומכת בטענת המשיב להודאת המבקשים בקיומה של זכותו ובכך בדחיית מועד הפירעון למניין תקופת ההתיישנות. יתרה מזאת, לא נטענה טענה קונקרטית לאירוע מסויים של הודאה, בתאריך מסויים בתקופה זו. אין לראות בעצם ההתנהגות המתחמקת, המתוארת בכתב התביעה, בבחינת "הודאה", העוצרת את ההתיישנות. זאת, למעט, אולי, יום הפירעון החלקי, שאפשר שייחשב כהודאה.

יחד עם זאת, אף הפירעון החלקי של הלוואה יראה כ"מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות" הרי ניתנה ההודאה ב- 20.7.2000. אולם לא יהיה בכך כדי לסייע למשיב מאחר ואף מועד זה, התיישן טרם הגשת תובענה זו.


לסיכום –

מכל האמור לעיל, הנני מסיק כי עילת התביעה נולדה בתאריך 1.7.1997. אירוע ה"הודאה" המחדשת את מירוץ ההתיישנות התרחש, לכל המאוחר בתאריך 20.7.2000. שני מועדים אלו התיישנו טרם הגשת כתב התביעה ומשכך, התיישנה תובענה זו.

לפיכך, הנני קובע כי תובענה זו התיישנה ועל כן, נדחית התביעה לגופה.

התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 4,000 ₪, זאת, תוך 30 יום ולאחר מכן יישא סכום זה ריבית והפרשי הצמדה כחוק.

ניתנה היום ג' באב, תשס"ח (4 באוגוסט 2008) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

אלון אינפלד, שופט

000793/08בשא140 לירז ביטון.