ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ליאורה טיסוני נגד מגדל חברה לבי :

1

בתי המשפט

בית משפט השלום בירושלים

לפני כב' השופט דוד מינץ

א 004376/07

04/08/2008

בעניין:

ליאורה טיסוני

ע"י ב"כ עוה"ד ב' ארד וש' אביטל-אטיאס

התובעת

נ ג ד

מגדל חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד ע' מלאך

הנתבעת

פסק דין

בתביעה זו נפלה מחלוקת בין הצדדים באשר לגובה ירידת הערך של רכב התובעת (להלן: "הרכב") כתוצאה מתאונה בעת שחנה בצד הדרך בשעות הלילה של יום 15.03.03. הנתבעת שהייתה המבטחת של הרכב במועד התאונה שיפתה את התובעת בגין ירידת ערך הרכב בסך של 4,200 ש"ח השווה ל-7% מערכו בהתאם לחוות דעת שמאית של השמאי בני תמר (ויובל עופר, וראה להלן) אשר שימש כשמאי מטעם הנתבעת ובדק את הרכב למחרת התאונה. מנגד הסתמכה התובעת על חוות דעתו של השמאי דורון עד אשר העריך תחלה ביום 1.08.03 את ירידת הערך של הרכב בשיעור של 20%, היינו בסך של 13,800 ש"ח נכון למועד התאונה. משסרבה הנתבעת לפצותה על ההפרש, הגישה התובעת ביום 8.12.04 תביעה כנגד הנתבעת לתשלום ההפרש (להלן: "התביעה הראשונה"). ברם, ביום 8.11.05, בהתאם להסכמת הצדדים, הורה בית המשפט על הפסקת התובענה. ביום 9.03.04 מכרה התובעת את הרכב תמורת סך של 46,000 ש"ח, שעה שערך הרכב על פי "המחירון" עמד על סך של 69,000 ₪. לאור זאת, בחוות דעתו המשלימה של השמאי דורון עד מיום 25.02.07, הוא העריך את ירידת הערך של הרכב כתוצאה מהתאונה בשיעור גבוה יותר מהערכתו בתחילה והעמידו בגובה 30%, היינו בסך של 20,700 ש"ח נכון למועד התאונה. לאחר שהתובעת הצטיידה עם חוות דעתו החדשה של השמאי עד היא הגישה תביעה חדשה (זו הנוכחית) כנגד הנתבעת והפעם העמידתה על סך של 28,303 ש"ח, הכולל הן את ההפרש בירידת הרכב, עלות בדיקת התקינות שביצעה לרכב ושכר טרחתו של השמאי.

בהגנתה טענה הנתבעת כי התביעה התיישנה מאחר וחלפו למעלה משלוש שנים ממועד התאונה. בנוסף טענה כי התובעת מנעה ממנה לבדוק את הרכב על ידי מומחה נוסף מטעמה או לחילופין על ידי שמאי מוסכם ובכך גרמה לה נזק ראייתי. לגופו של עניין נטען כי ירידת הערך האמיתית של הרכב היא כפי שנקבעה בחוות דעתו של השמאי יובל עופר מיום 26.12.04 ובהתאם לכך התובעת כבר שופתה על נזקיה. לאישוש טענתה, הגישה הנתבעת אף היא חוות דעת משלימה של השמאי בני תמר בה הוא נשאר איתן בדעתו כי ירידת הערך של הרכב כתוצאה מהתאונה הייתה בשיעור 7% בלבד.

ב"כ התובעת השיבה על טענת ההתיישנות של הנתבעת כי הנתבעת הודתה בקיום זכותה של התובעת, הן במסגרת הסכמתה לבדוק את הרכב בשנית במכתבה מיום 13.01.05, הן בכתב הגנתה כנגד התביעה הראשונה, והן בתשלום לתובעת כפיצוי על נזקיה בהתאם לפוליסה ביום 10.06.03. לכן אפוא, יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועדים אלו, ומהם, טרם חלפו שלוש שנים.

התביעה הוגשה כאמור בסדר דין מהיר והתובעת והשמאים תמר ועד נחקרו בבית המשפט. להלן אפוא, נימוקי פסק הדין בתמצית כמצוות תקנה 214ט"ז לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

ראשית לעניין ההתיישנות. חלק נכבד מסיכומי ב"כ הנתבעת ייוחדו כדי לשכנע את בית המשפט בטענה כי המועד הקובע לתחילת מירוץ תקופת ההתיישנות בתביעה לתגמולי ביטוח הוא מועד קרות התאונה. לפי הטענה, הואיל והתאונה אירעה ביום 15.3.03, אף בניכוי כל התקופה שבה התביעה הראשונה הייתה תלויה ועומדת לפני בית המשפט, לפי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), חלפו למעלה משלוש שנים (מועד ההתיישנות לפי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981), עד להגשת התביעה הנוכחית. ברם, ב"כ התובעת הסכים לטענה זו בסיכומיו (תוך הפנייה לכתב התשובה שהגיש ביום 16.9.07). אלא מאי, טענתו הייתה כי ביום 10.6.03 הודתה הנתבעת בקיום זכותה של התובעת ומשכך יש למנות את תקופת ההתיישנות החל מאותו יום.

צודק ב"כ התובעת בטענתו. התביעה הראשונה אכן הוגשה ביום 15.3.03, אך, כאמור, הנתבעת שילמה לתובעת את הסכום שלא היה שנוי במחלוקת בעיניה בסך 4,200 ₪ ביום 10.6.03. לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, אם הודה הנתבע בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה, ומעשה שיש בו ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה. משכך, ומשהודתה הנתבעת באמצעות התשלום בזכות, יש למנות את תקופת ההתיישנות רק מיום 10.6.03. מאז אותו יום ועד להגשת התביעה הראשונה ביום 8.12.04 חלפו 18 חודשים ומאז הפסקת התביעה הראשונה ביום 8.11.05 ועד להגשת תביעה זו ביום 4.4.07 חלפו עוד 17 חודשים, היינו בסך הכל 35 חודשים, חודש בתוך תקופת ההתיישנות. צא ולמד אפוא, שהתביעה לא התיישנה.

ולגופו של עניין, בחקירתה סיפרה התובעת כי היא פנתה למכון בדיקה ורישוי "טסט ליין" (להלן: "טסט ליין") בחודש אוגוסט 2003 מאחר וכשקיבלה את הרכב לידיה לאחר תיקונו היא הרגישה ש"משהו בו" לא תקין. היא הדגישה כי באותו שלב לא הייתה לה כל כוונה למכור את הרכב. משקיבלה את התשובה מטסט ליין כי יש לרכב בעייה בשלדה, היא פנתה שוב לשמאי מטעם הנתבעת. משזה הכחיש את קיומה של הפגיעה בשלדה היא פנתה לעורך דינה שהפנה אותה לשמאי עד. רק לאור חוות דעתו של השמאי עד ומשעמדה על מצבו של הרכב היא החליטה למוכרו. היא ספרה כי היא ניסתה למכור את הרכב במשך ששה עד שמונה חודשים עד שנאלצה למוכרו לסוחר מכוניות. היא הכחישה את הטענות כי סרבה לבקשת הנתבעת לבדוק את הרכב בשנית ואת הטענה כי סרבה להצעת הנתבעת כי הרכב ייבדק על ידי בורר שייקבע על ידי איגוד השמאים. לדבריה, הצעה כזאת כמו גם דרישה לבדיקה נוספת לא הוצגה בפניה מעולם וכל שהנתבעת אמרה לה הוא שאין כל פגיעה בשלדת הרכב.

מטבע הדברים נדרש השמאי דורון עד בחקירתו להבדל בין שתי חוות הדעת שערך. הוא הסביר כי ירידת ערך היא עניין להערכה סובייקטיבית ואין מדובר במדע מדויק. גם הכללים שנקבעו על ידי "וועדת ששון" הם מעין סַמן בלבד ולא תורה מדעית מחייבת. לכן, חרף חוות דעתו הראשונה, משהתובעת לא מצאה רוכשים פוטנציאליים לרכב במצבו והיא נאלצה למכור אותו בסכום הרבה יותר נמוך משוויו, אין מניעה להעריך את ירידת הערך מחדש. הוא הודה כי התיקון בחוות הדעת נעשה לאור המסמכים שהתובעת הציגה בפניו המעידים על כך שבסופו של דבר הרכב נמכר במחיר נמוך יותר מאשר הוא העריך בתחילה ולכן סבר כי בנסיבות אלו אין כל מניעה לקבוע כי ירידת הערך המסחרית של הרכב היא גדולה יותר ממה שהוא העריך בתחילה. כל זאת בכפוף להצהרתה של התובעת בפניו כי לרכב לא נגרמו נזקים נוספים בין המועד בו ניתנה חוות הדעת הראשונה לבין המועד בו ניתנה חוות הדעת השנייה.

ובאשר לעצם הערכתו הוא ציין כי לשיטתו יש מקרים בהם תיקון הרכב אינו מצליח על אף הרצון לעשות את המיטב ובמקרה זה ניתן לראות כי למרות שהתיקון נעשה במקצועיות הוא לא היה מושלם. לוּ התיקון היה מצליח בצורה מושלמת לא הייתה נוצרת ירידת ערך כלשהי. בחקירתו גם נדרש למספר חלקים שציין אודותם בחוות דעתו כי הם נפגעו בתאונה ולכאורה אינם קיימים ברכב התובעת, ואולם הוא השיב כי חלקים אלו קיימים ברכב ואף הצביע על מקומם בתמונות שהיו בתיק בית המשפט.

מנגד, השמאי תמר שלל בחקירתו את ההבחנה בין ירידת ערך טכנית לירידת ערך מסחרית, וההפרש שנוצר בין ירידת הערך כפי שהיא נקבעת על ידי שמאי בחוות דעת לבין ערך המכירה של הרכב בפועל נגזרת באופן חד משמעי רק מהמשא ומתן שבין המוכר לקונה. לגופו של עניין הוא נשאל אודות תוצאת הבדיקה בטסט ליין שציינה שמרכב הרכב אינו תקין, ותשובתו הייתה כי ההגדרה של מכון טסט ליין אינה מדוייקת מאחר ולא הייתה פגיעה במרכב הרכב אלא רק סימני תיקון שהם אלו הגורמים את ירידת הערך.

נראה די ברור כי נקודת המוצא היא כי שיעור ירידת הערך אינו נמדד לפי מחיר המכירה שהתובעת הצליחה למכור את הרכב לסוחר המכוניות. מחיר זה הינו מחיר אקראי שהוא פועל יוצא מהמשא ומתן שניהלה התובעת עם סוחר המכוניות או עם הקונים הפוטנציאליים שהתעניינו בקניית הרכב לפניו. ייתכן שאדם אחר היה מצליח להשיג מחיר גבוה יותר מזה שהשיגה התובעת וייתכן כי התובעת אינה מוכרת ממולחת. יתר על כן, העובדה שהתובעת מכרה את הרכב במחיר של 46,000 ₪ לסוחר מכוניות היא עצמה מוכיחה שמחיר השוק של הרכב היה גבוה יותר, שכן פשיטא שסוחר המכוניות ציפה למכור אותו במחיר גבוה יותר, שאם לא כן, לא היה רוכש אותו במחיר זה מאת התובעת. יש גם מקום לסברה כי גם המחיר שרוכש אדם כלי רכב מסוחר מכוניות הוא נמוך יותר ממחיר של אותו רכב ממש, לו היה קונה אותו בשוק הפרטי החופשי, שאם לא כן לא היה קונה את כלי הרכב מסוחר המוכניות דווקא. צא ולמד אפוא, שמחיר השוק של הרכב היה גבוה לא מעט ממחיר המכירה שמכרה אותו התובעת לסוחר המכוניות. לכל היותר ניתן היה להעלות על הדעת כבסיס לההערכה את מחיר המכירה של הרכב על ידי סוחר המכוניות, דבר שלא נתגלה בהתדיינות.

ובאשר לשינוי בחוות דעתו של השמאי עד. די ברור כי חוות דעת אודות ירידת ערכו של נכס אינה יכולה להשתנות או להשתדרג לפי המחיר שהנכס נמכר בפועל. הערכת ירידת ערך כשמה כן היא. היא אמורה להעריך את ירידת הערך של הנכס על פי קנה מידה מקצועי, תוך לקיחה בחשבון, הן את גורמי השוק והן את הכללים המקצועיים הנגזרים מכלי השמאות המקובלים. לכן, פשיטא שאין משקל לחוות הדעת השנייה של השמאי עד, המבוססת כולה על העובדה שנתגלתה למפרע שהתובעת לא הצליחה לפי גרסתה למכור את הרכב במחיר גבוה יותר. יש גם היגיון בטענה כי אם השמאי עד מוכן היה לשנות את חוות דעתו רק בשל העובדה ההיא, הוא גילה בכך שאדני היסוד עליהם הוא השתית את הערכתו הראשונה לא היו מוצקים.

מאידך, אין מקום לקבל את טענת השמאי תמר כי ההגדרה של מכון טסט ליין בדו"ח הבדיקה כי בדיקת השלדה נמצאה לא תקינה אינה מדוייקת מאחר ולא הייתה פגיעה במרכב של הרכב. עיון בדו"ח מלמד בעליל כי הבדיקה של שלדת הרכב העלתה תוצאה לא תקינה. גם מפורט בדו"ח כי ברכב קיימת פגיעה בקורה אורכית כשמצויין בו במפורש כי פגיעה בקורה פירושה פגיעה בשלדה. לכן טענת השמאי תמר בחוות דעתו המשלימה (סעיף ג2) כי הכוונה בדו"ח הבדיקה אינה לקורת השלדה האורכית אלא לפגיעה במפתן התחתון (סף הדלת), נסתרת מהאמור בדו"ח הבדיקה עצמו במפורש. יתרה מזאת גם בנספח לחוות דעתו של השמאי תמר הוא עצמו ציין כי חלק מירידת הערך נזקפת על ידו לפגיעה בעמוד אמצעי שמאלי ובעמוד קדמי שמאלי, והוא נחלק עם השמאי עד בעניין זה רק בשאלת מספר האחוזים של ירידת הערך שיש לזקוף בגין ליקויים אלו. די ברור גם שלעניין קביעת ירידת ערך, השאלה הרלוונטית אינה מה ההגדרה המדוייקת של הליקוי שנתגלה בבדיקה בטסט ליין אלא מה משמעותו לגבי לקוחות פוטנציאליים (וראה רע"א 3557/93 הפניקס נ' מוריאנו, פ"ד מח(4) 70), ואין ספק כי פגיעה בשלדה עלולה להרתיע קונים פוטנציאליים מלרכוש את הרכב.

אין גם מקום לקבל את טענתו של השמאי תמר בחוות דעתו המשלימה שאין לזקוף ירידת ערך עבור פגיעה בפח סף מאחר וברכב נשוא תביעה זו לא קיים פח סף ומדובר ב"המצאה" של השמאי עד. השמאי עד נשאל בעניין זה בחקירתו והוא השיב כי כן קיים ברכב פח סף והוא אף הצביע על מיקומו על גבי התמונות שהוגשו לבית המשפט.

משכך אפוא, אני מעדיף את חוות דעתו הראשונה של השמאי עד על פני חוות דעתו של השמאי תמר (ועופר) בכל הנוגע לפגיעת המרכב והפחחות. עם זאת לא ראיתי מקום להעדיף דווקא את חוות דעתו של השמאי עד על פני השמאי תמר בכל הנוגע לירידת הערך של 3% שהשמאי עד העניק בשל "הבדלי צבע לא מקוריים". אכן הצדדים לא מיקדו את טיעוניהם בעניין זה, אלא בשאלה העיקרית שעמדה במחלוקת ביניהם. ברם, נטל הראיה בעניין זה הוא על התובעת והיא לא ציידה את בית המשפט עם נימוק כלשהו מדוע יש להעדיף את עמדתה על פני זו של הנתבעת. יש גם מקום לקחת בחשבון את טענת הנתבעת שהתובעת נמנעה מלשתף פעולה איתה ויש לזקוף זאת לחובת התובעת.

התובעת זכאית אפוא, מתוך 20% ירידת הערך שקבע השמאי עד בחוות דעתו הראשונה, לפיצוי בגין ירידת ערך הרכב של 17%. ירידת ערך זו נגרמה הן בעטייה של הפגיעה בעמודי המרכבים השמאליים הקדמי והאמצעי (5%) והן בעטייה של הפגיעה בפחי הסף הימניים והשמאליים הפנימיים והחיצוניים (10%), והן בשל הפגיעה בבית האופן הקדמי ימני (2%, שהם ככל הנראה כתוצאה מהפגיעה במפתן הימני התחתון הנזכר בנספח לחוות דעתו של השמאי תמר).

סופו של יום, התובעת זכאית להשלמת ההפרש בגין ירידת ערך הרכב בשיעור של 10%, המגיע לכדי סך של 6,900 ₪. הנתבעת תשלם אפוא, לתובעת סך של 6,900 ₪ הנושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום התאונה ועד מועד התשלום המלא בפועל. כמו כן הנתבעת תשלם לתובעת את הוצאות המשפט שלה ובכלל זה עלות בדיקת תקינות הרכב ושכר טרחת השמאי עד בגין חוות דעתו הראשונה בלבד. בנוסף תשא הנתבעת בשכ"ט עו"ד בשיעור 750 ₪ בצירוף מע"מ.

דוד מינץ, שופט