ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין תמיר שירן נגד רפאל- רשות לפיתוח אמצעי מלחמה :

בפני כבוד השופטת תמר נאות פרי

התובע
תמיר שירן, ת.ז. XXXXXX724

נגד

הנתבעים
1.רפאל- רשות לפיתוח אמצעי מלחמה
2.יוספוב חיים
3.הראל חברה לביטוח בע"מ
4.המגן חברה לביטוח בע"מ

נגד

הצדדים השלישיים
1.כלל חברה לביטוח בע"מ
2.נתיב 2 בע"מ

בית משפט השלום בחיפה

פסק דין

לפני תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בשלוש תאונות שונות.
רקע כללי ועמדות הצדדים –
התובע, מר תמיר שירן (להלן: "התובע"), היה מעורב בשלוש תאונות כדלקמן:
התאונה הראשונה, תאונת עבודה, ביום 16/2/2001 (להלן: "התאונה הראשונה").
התאונה השניה, תאונת דרכים שהתרחשה במהלך העבודה, ביום 22/1/2002 (להלן: "התאונה השניה").
התאונה השלישית, שאף היא תאונת דרכים שהתרחשה במהלך העבודה, ארעה ביום 6/10/2002 (להלן: "התאונה השלישית").
התאונה הראשונה ארעה שעה שהתובע, לטענתו, הרים משא כבד במהלך עבודתו ברפא"ל, הנתבעת מס' 1 (להלן: "רפא"ל"). לשיטתו, הפגיעה ארעה בגין נוהלי העבודה הלקויים ולכן יש לייחס לרפא"ל אחריות לקרות התאונה ולחייבה בפיצוי בגין נזקי התובע. רפא"ל מכחישה את חבותה.
התאונה השניה ארעה שעה שהתובע, לטענתו, נהג ברכב של רפא"ל ונפגע מאחור על ידי רכב נוסף. התביעה הוגשה כנגד המבטחת של הרכב בו נהג התובע, המגן חברה לביטוח בע"מ, הנתבעת מס' 4 (להלן: "המגן"). המגן מודה כי במועד הרלבנטי התקיים ביטוח מטעמה אך מכחישה את נסיבות האירוע וכופרת בחבות.
התאונה השלישית היתה אף היא תאונת דרכים, כאשר במהלך נסיעתו של התובע בהסעה של רפא"ל, הרכב "קפץ" על מהמורה בכביש והתובע נפגע. התביעה באשר לתאונה זו הופנתה כלפי הנהג, מר יוספוב חיים, הנתבע מס' 2, והמבטחת, הראל חברה לביטוח בע"מ, הנתבעת מס' 3 (אשר יכונו יחדיו ביחד "הראל" מטעמי נוחות). הראל אינה מכחישה את חבותה לפצות את התובע – ככל שנגרמו לו נזקים עקב התאונה השלישית, אך טוענת כי לא נגרם לו כל נזק.
נתבעות נוספות היו סהר, חברה לביטוח בע"מ ואבנר – אך חבותן נכללת בחבות הנתבעות שפורטו מעלה. בנוסף, נשלחו הודעות כלפי כלל חברה לביטוח ונתיב 2 בע"מ – אך לאור הסכמת הצדדים – אין צורך בהכרעה בהודעות כלפי הצדדים השלישיים.
מסכת הראיות לרבות בשאלת הנכויות הרפואיות –
באשר לתאונה הראשונה – נקבעה למבקש על ידי הוע"ר של המל"ל, נכות צמיתה בשיעור של 10%. התובע הגיש לאחרונה בקשה להחמרת מצב והנכות הועלתה לכדי 15% החל מיום 21/11/2011. כיון שאין עסקינן בתאונת דרכים, הקביעה אינה מחייבת. באשר לתאונה השניה, שכן היתה תאונת דרכים, לא הוגשה בקשה לקביעת דרגת נכות למל"ל.
במצב דברים זה, בהתאם להסכמת הצדדים, לגבי התאונות הראשונה והשניה, מונו שני מומחים מטעם בהמ"ש: דר' נחשון רנד בתחום האורטופדי – אשר קבע כי מצבו של התובע משקף נכות צמיתה בשיעור של 20% בגין הגבלה בטווח התנועות בעמ"ש מותני ו-5% בגין כאב המקרין לשתי הרגליים. מומחה זה חילק כך את הגורמים למצב הנוכחי – 20% מצב קודם, 70% לתאונה הראשונה ו-10% לתאונה השלישית. פרופ' אהוד קליין מונה בתחום הנפשי וקבע כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 20% ואימץ את החלוקה של דר' רנד.
באשר לתאונה השלישית (שהיתה אף היא תאונת דרכים בעבודה) – הוועדה הרפואית של ענף נפגעי עבודה קבעה למבקש נכות צמיתה בשיעור 0%. התובע הגיש בקשה להבאת ראיות לסתור, אשר נדחתה (כמו גם ערעורים לגבי החלטה זו שהוגשו לבהמ"ש המחוזי ולאחר מכן לבהמ"ש העליון). אף לגבי תאונה זו הוגשה בקשת החמרה – אשר נדחתה ביום 17/4/2012, ומכאן, שלגבי התאונה השלישית קיימת קביעה מחייבת ע"פ דין (למרות שהמומחים מטעם בהמ"ש התייחסו לתאונה זו).
בפני העידו התובע (לגבי תצהירו ת/1); פרופ' קליין (לגבי חוות דעתו ת/2, להלן: "חוה"ד של פרופ' קליין"); דר' רנד (לגבי חוות דעתו ותשובות לשאלות הבהרה - ת/4 ו-ת/5, להלן: "חוה"ד של דר' רנד"); מר מרטין שניידר (עובד רפא"ל שעבד ביחד עם התובע, להלן: "שניידר", לגבי תצהירו נ/25); מר עופר טל (עובד רפא"ל שהיה אחראי על המפעל בו עבד התובע, להלן: "טל", לגבי תצהירו נ/31); ומר יצחק וכטל (אחראי בטיחות ברפא"ל, להלן: "וכטל", לגבי תצהירו נ/32). עוד הסכימו הצדדים להגיש, ללא חקירה נגדית, את תצהירו של מר יוסי ורובל, סגן ראש היחידה למשאבי אנוש ברפא"ל.
דיון והכרעה –
לאחר בחינת התשתית הראייתית ושקילת טענות הצדדים, מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל לגבי שלוש התאונות – ואתייחס בהמשך במובחן לכל אחת מהשלוש.
שאלת האחריות -
התאונה הראשונה –
נסיבות התאונה הנטענת – שוכנעתי כי יש לקבל את גרסתו העובדתית של התובע באשר לנסיבות קרות האירוע, מיום 16/2/2001, דהיינו – שהוא נפגע בגבו עת הרים דיסקית כבדה ממתכת ממיכל פלסטיק שם הונחה. התובע עמד במאזן ההסתברויות האזרחי באשר להוכחת תיאורו לגבי ההרמה ולגבי כך שהוא חש בכאב בעת ההרמה ובגלל ההרמה. אמנם יש ממש בחלק מטענות ב"כ של רפא"ל בסיכומיה לגבי הגזמותיו של התובע ונסיונו להעצים את מימדי האירוע (כגון התיאור לגבי פניה למרפאה באותו היום - אשר התברר כלא נכון), ויש עוד לזכור כי אין תיעוד רפואי מיום האירוע. יחד עם זאת, לא אוכל אף לקבל את גרסתו של שניידר אשר הכחיש מכל וכל את האירוע ועדותו היתה בעייתית. תיאורו של התובע מהווה עדות יחידה של בעל דין, ויחד עם זאת מצאתי לאמץ אותה שכן מצאתי כי במסמכים הבאים יש חיזוק לגרסתו.
המסמך הראשון הינו התעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה מיום 21/2/2001 (חמישה ימים לאחר האירוע – מסמך 22 במוצגי התביעה) שם מצוין כי התובע נפגע לדבריו ביום 16/2 לאחר הרמת משא כבד.
מסמך נוסף הינו טופס "דיווח תאונות עבודה" של רפא"ל, מיום 8/3/2001 (מסמך 21 במוצגי התביעה, להלן: "דו"ח התאונה") אשר אף שם טוען התובע כי הוא נפגע בעת העברת הדיסקיות ממיכל אחד למיכל האחר. על גבי טופס זה מצוין עוד כי שניידר היה עד לאירוע וכי הוא עבד יחד עם התובע באותה העת. בחלק התחתון של הטופס כותב טל את התייחסותו לאירוע, ממנה עולה חד משמעית שאכן התובע עסק באותו היום בהרמת מספר רב של דסקיות – ומסמך זה מהווה הודאת בעל דין לגבי עצם העובדה שהתובע נפגע בעת שעסק בהרמת הדסקיות. אף חתימת נציג המעביד על טופס התביעה לדמי פגיעה, שם מופיעים פרטי התאונה, ובמיוחד שעה שקיימת חתימה בלתי מסוייגת וללא כל הערות לעניין הנסיבות – מהווה הודאת בעל דין לגבי עצם קרות התאונה במהלך הרמת הדיסקיות (ת"א (מחוזי חיפה) 508/05 זוהיר אבו מוך נ' א.א. בטונית, מאגר נבו (2009), סעיפים כט'-ל' לפסה"ד; ע"א (מחוזי חיפה) 49506-05-11 אנסטר שחאדה נ' אשרף תעשיות מתכת ומסחר בע"מ, מאגר נבו (2012), סעיף ל"ב לפסה"ד; ת"א (שלום נצרת) 11606-12-08 עלי נוג'ידאת נ' ש. גינון 1986 בע"מ, מאגר נבו (2011), סעיף 7).
ניתן אף להזדקק בהקשר זה לטופס התביעה שהוגש למל"ל (נ/4) ולהודעה שמסר התובע למל"ל ביום 14/5/2001 כאשר אף שם מצויין כי התאונה ארעה שעה שהתובע הרים כמה דיסקיות (נ/17). נכון שבמסמך אחד לא מצוין כי המדובר בכמה דיסקיות ואילו במסמך השני – עלתה טענה לפיה כמה דיסקיות נדבקו והתובע הרים מספר "דיסקיות דבוקות" ולא רק אחת, ועם זאת, נדמה לי שאין לכך נפקות – שכן כפי שאפרט להלן, עמדתי היא שקמה אחריות בין אם המדובר בדיסקית בודדת ובין אם בכמה שנדבקו.
לא ברור לי מדוע חלק מעדי ההגנה מטעם רפא"ל מצאו לנכון להכחיש את עצם ההרמה ואת עצם העובדה שהתובע נפגע במהלך העבודה – ובכל אופן הוכח עובדתית כי כך היה.
אחריות רפא"ל – אני אף סבורה כי בנסיבות יש להשית על רפא"ל את האחריות לקרות התאונה ואין לייחס לתובע אשם תורם.
הוכח כי המדובר בדיסקיות ששוקלות 11.5 ק"ג לערך וכי הן מורמות מתחתית של מיכל פלסטיק ("דולב") ומועברות לאחר. המשמעות הינה שעל המרים "לגהור" אל מעבר לדופן המיכל (בגובה של כמטר), כאשר רגליו ישרות והוא מתכופף באזור המותן, תופס את הדיסקית ומעלה אותה (וראו את עדות התובע ועדות שניידר לגבי מימדי המיכל, לגבי ה"כיפוף" ולגבי אופן ההרמה ואף את התמונה של המיכל, מוצג 20 למוצגי התביעה). עוד הוכח כי התובע הרים את הדיסקיות לבד וכי שניידר, שעבד איתו, הרים אף הוא לבד דיסקיות אחרות במקביל.
אני מוצאת ששיטת העבודה אינה בטיחותית ואין לתמוה כי התובע נחבל בגבו. יתכן ו-11.5 ק"ג אינם משקל כבד כשלעצמו אך הרמות חוזרות ונשנות של משקל שכזה, במנח בו עמד התובע – הינן מסוכנות. אזכיר שוב כי התובע נאלץ להתכופף אל תוך המיכל ובשעה שהזדקף עם הדיסקית בידיו – הופעל לחץ על הגב שכן התובע לא יכול בפוזיציה שכזו לנצל את רגליו או את שאר "המנופים" שבגוף לצורך ההרמה. לכן, הוכח ברמת ההוכחה הנדרשת כי המדובר בשיטת עבודה שאינה בטיחותית (ולמותר לציין כי שיטת הרמה זו הוגדרה כלא בטיחותית אף בנוהלי העבודה של רפא"ל עצמה – וראו כי בסעיף 4 להוראות הבטיחות שצירף טל לתצהירו מפורט כיצד יש לבצע הרמה "בטיחותית" מבחינה ארגונומטרית (כיפוף ברכיים ושמירה על גב ישר) – אך התובע ושניידר תיארו הרמה שונה בתכלית). יש עוד לראות כי אף המומחה האורטופדי מטעם בהמ"ש התייחס לשיטת ההרמה המתוארת מעלה, עת העובד רק מכופף את הגב ולא את הברכיים, והוא מציין כי פעולה שכזו גורמת לעומסים גבוהים על הדיסקים והמותניים (עמ' 57 שורה 7).
בנוסף, לא שוכנעתי לקבל את טענת ההגנה לגבי כך שבמועד האירוע ההרמה בוצעה בזוגות, וראו כי שניידר עצמו אישר בחקירתו הנגדית כי ניתן לעבוד בזוגות אך בפועל כל אחד מרים לבד חלק מהדיסקיות כי הרמה בזוגות אינה נוחה (עמ' 29 שורות 21-23), ויש לזכור כי שניידר הינו היחיד מבין עדי ההגנה שהיה נוכח עם התובע במקום בו בוצעה העבודה ויכול להעיד מידיעה אישית על אופן ביצוע ההרמה.
לגבי תיזת "הדיסקיות הנדבקות", אבהיר כי מוסכם שבשל העובדה שהדסקיות משומנות, לעיתים נדבקות שתים או אף שלוש יחדיו – וכך יוצא שהמשקל שיש להרים הינו של 23 ק"ג או כ-35 ק"ג. ברי כי משקל שכזה לא ניתן להרים בתנוחת ההרמה בה עסקינן. אני מסכימה עם טענת רפא"ל לפיה לא הוכח כי במקרה בו עסקינן אכן "נדבקו" דיסקיות, או כמה נדבקו או כי התובע נפגע דווקא שעה שהרים שתי דיסקיות "דבוקות" או יותר – אך אין בכך כדי לשנות את מסקנתי לגבי נוהל העבודה הבלתי סביר, הבלתי בטיחותי והמקים אחריות (ע"א 15160-03-11 מוטורולה תקשורת בע"מ נ' מויאל, מאגר נבו (2011), שם נדונה תביעה של עובד אשר הרים לאורך זמן חבילות במשקלים שונים ונפגע דווקא כשהרים חבילה שמשקלה כ-1/2 ק"ג בלבד). בהקשר זה אעיר כי לא אוכל לקבל את גרסת רפא"ל לגבי קיומו של נוהל לפיו כאשר נדבקות דיסקיות יש להפריד ביניהן באמצעות מוט או לבצע את ההרמה על ידי שני עובדים – ובוודאי שלא הוכח שהתובע ידע שקיים נוהל שכזה, או שמי מנציגי רפא"ל פיקח על יישומו.
אם אין די בכך, אזי שעיון בדו"ח התאונה מלמד כי לאחר שנרשמו פרטי האירוע מפיו של התובע, לאחר שנרשמו הפרטים כפי שמסר טל, מסכם וכטל – אחראי הבטיחות כך: "העובד הרים דיסקאות מתכת במשקל 11 ק"ג מתוך דולב. הדיסקאות משומנות כך שקיימת אפשרות שמספר דיסקאות נדבקו וכך המשקל עולה. שיטה זו של הוצאת מתכות מתחתית דולב אינה מאפשרת הרמה נכונה. יש לבדוק שיטה בטיחותית, כגון: שימוש במגנט", ובפינה השמאלית העליונה של המסמך כתוב בכתב יד של פלוני: "ברוך, שיקפידו להרים לא יותר מדיסק אחד ושני אנשים". הדברים מדברים בעד עצמם. לכן, מסקנתי היא כי יש להטיל אחריות על שכם רפא"ל המעביד בשל ששיטת העבודה לא היתה ראויה וגרמה לתובע לפגיעה בגב (ע"א 663/88 שריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225; ע"א 5437/07 מוחמד אבו ליל נ' נ.א.ע מהנדסים בע"מ, מאגר נבו (2009)). לא למותר לציין עוד כי במסמך זה, אחראי הבטיחות של רפא"ל לא מזכירים את "נוהל הפרדת הדיסקיות הדבוקות באמצעות המוט" או כי קיים נוהל עבודה בזוגות – אך כפי שכבר קבעתי, האחריות לקרות התאונה לא תלויה בשאלה העובדתית אם נדבקו או שלא נדבקו הדיסקיות, ולא ארחיב עוד (וראו את הפסיקה הבאה לגבי מקרים בהם נקבעה חבות המעביד לגבי פגיעות של עובדים בגב עקב הרמה לא נכונה של משקלים (אף אם המשאות כשלעצמם לא היו כבדים באופן חריג) – ת"א 1640/95 (מחוזי חיפה) שפרה מרדכי נ' היכל בנימין, מאגר תקדין; ע"א (מחוזי חיפה) 4758/98 אורנים סיילנסר בע"מ נ' מדינת ישראל ואח', מאגר תקדין; ע"א 1089/03 (מחוזי חיפה) ואזנה חנניה נ' קיבוץ עין השופט, לא פורסם; ת"א (שלום ת"א) 104170/01 מדעי משה נ' התעשייה הצבאית לישראל בע"מ, מאגר תקדין; ופסק דין שלי בת"א (שלום חיפה) 11943/03 בלנש שמעון נ' מנו"פ - מרכז נוער ופנימיות, מאגר נבו (2005)).
מכאן, שרפא"ל אחראית לפיצוי התובע לגבי נזקיו עקב התאונה הראשונה.
התאונה השניה –
התובע טוען כי במועד קרות התאונה השניה, 22/1/2002 הוא נפגע כאשר היה ברכבו ורכב אחר פגע בו מאחור. בכתב התביעה נטען כי הרכב אשר בו נהג התובע ביום התאונה היה בעל מספר רישוי 63-078-28, וצורפה מטעם התובע תעודת ביטוח לגבי רכב זה, אשר הוצאה ע"י המגן. ע"פ תעודת הביטוח עסקינן ברכב מסוג "פורד". דע עקא, שבחקירתו "התעקש" התובע לטעון כי הרכב בו נהג היה דווקא מסוג איסוזו או טיוטה או מזדה ואמר: "אני זוכר 99% שזה לא היה פורד" (עמ' 22 שורה 24). כיון שהרכב אשר בוטח אצל המגן כן היה "פורד", טוענת המגן שיש לסלק את התביעה כנגדה שכן חבותה לא הוכחה.
שקלתי את הטענה ותהיתי מדוע התובע כה בטוח שעסקינן ברכב שאינו פורד. מצאתי כי ככל הנראה נפלה טעות מלפני התובע לגבי סוג הרכב, טעות אשר אין בה די כדי לשלול את מהימנות גרסתו לגבי כך שהוא נהג ביום הרלבנטי ונפגע. יש לזכור כי המדובר ברכב של המעביד ולא ברכב הפרטי של התובע, כי הרכב הנוסף שהיה מעורב בתאונה היה מסוג איסוזו (ע"פ האישור של המשטרה – מוצג 28 למוצגי התביעה), כי אין חולק שהמדובר ברכב מסוג 4X4 או 2X4 כפי שטען התובע – וכי התאונה היתה בשנת 2002 והתובע נחקר לגבי סוג הרכב בשנת 2011. לכן, לא אייחס משקל מכריע לעמדת התובע באשר לייצרן הרכב ולא אקבע כי קרות התאונה לא הוכח או כי לא הוכח שהמדובר ברכב שבוטח על ידי המגן.
מכאן, שהמגן אחראית לפיצוי התובע לגבי נזקיו עקב התאונה השניה.
התאונה השלישית –
לגבי תאונה זו – לא היתה מחלוקת בשאלת האחריות העקרונית, ומכאן שהראל אחראית לפיצוי התובע לגבי נזקיו עקב התאונה השלישית.
סיכום בשאלת האחריות – מהמקובץ עולה שהתובע הרים את הנטל להוכחת חובתן של כל הנתבעות לפצותו לגבי נזקיו, כל נתבעת בהתייחס לתאונה הרלבנטית מבחינתה בלבד.
שאלת הנזק -
בחינת שאלה זו מורכבת מעט במקרה זה שכן עסקינן בשלוש תאונות שארעו בפרק זמן של שנה ושמונה חודשים, ולגבי חלק מהתקופות – ישנה חפיפה מסויימת בין השפעתן של כל אחת מהשלוש. עם זאת, ברי כי התאונה הראשונה היא הדומיננטית והנכויות הצמיתות שנקבעו לתובע נובעות מתאונה זו. אסקור תחילה בקצרה את ההיסטוריה הרפואית של התובע, ולאחר מכן ניתן יהא לקבוע ממצאים באשר לנכויות השונות והנזקים.
הנכות הרפואית -
התאונה הראשונה ארעה ביום 16/2/2001. באותו היום (יום ששי בשבוע) המשיך התובע לעבוד עד סוף היום ושב לעבודה בימים ראשון עד שלישי.
ביום 21/2/2001 פנה התובע לקופ"ח ואובחן כסובל מכאבים בגב התחתון.
לתובע אושרו ימי מחלה למשך חמישה חודשים, מיום 16/2/2001 ועד 15/7/2001.
במהלך תקופה זו, ביום 27/3/2001, כחודש ועשרה ימים לאחר האירוע, בוצעה בדיקת CT ונמצא כי התובע סובל משני בלטי דיסק – בחוליות 5L ו-1S.
ביום 15/7/2001 חזר התובע לעבודה במתכונת של יום עבודה מלא, ללא שעות נוספות למשך חודשיים, תחת מגבלות הכוללות אי הרמת משאות כבדים ואיסור נהיגה ברכב כבד (אישור דר' משה נחמד – מוצג 23 למוצגי התובע). בימים 15/10/2001 ו-16/1/2002 נבדק שוב התובע ע"י רופאה תעסוקתית של קופת החולים ונקבע כי המגבלות ימשיכו, לגבי יום עבודה מלא. אישורים דומים ניתנו בהמשך.
ביום 22/1/2002, ארעה התאונה השניה. התאונה היתה קלה והתובע קיבל אישור מחלה ליום אחד בלבד. התובע לא הגיש תביעה לקביעת דרגת נכות למל"ל בעקבות פגיעה זו.
ביום 6/10/2002 ארעה התאונה השלישית, אשר אף היא היתה קלה יחסית ובעטיה שהה התובע בשמונה ימי מחלה.
בחודש 11/2002 עבר התובע ניתוח לשאיבת דיסק.
ניתוח נוסף לקיבוע עמוד השדרה – עבר התובע בחודש 11/2003, ומיד לאחריו, בתקופה שמיום 2/11/2003 עד יום 30/4/2004 – הוגדר התובע כ"נכה נזקק" (חצי שנה).
ביום 14/1/2004 נבדק שוב התובע ע"י רופאה תעסוקתית – אשר קבעה כי מאז הניתוח האחרון ב-11/2003 הוא לא יכול לשוב לעבודתו הקודמת, לרבות בשל הצפי לניתוח נוסף.
בסוף פברואר 2004 – התובע פוטר.
בתחילת חודש 7/2004 עבר התובע ניתוח שלישי לקיבוע מחדש של השתלים בגב, והוא הוכר שוב כנכה נזקק לאחר ניתוח זה לתקופה שמיום 1/7/2004 עד 30/10/2004.
מומחי בהמ"ש בדקו את התובע בשנת 2011.
עוד אזכיר כי במל"ל נקבע כי עקב התאונה הראשונה נותרו 10% נכות אורטופדית ולאחרונה התקבלה בקשת ההחמרה והנכות הועלתה לכדי 15%, וכי עקב התאונה השלישית לא נותרה נכות.
הנכות בתחום האורטופדי –
דר' רנד קבע כי טווח התנועות של התובע בעמוד השדרה המותני מוגבל, לרבות עקב הניתוחים שעבר – ומצב זה מקנה נכות בשיעור 20%, בהתאם לסעיף 37(7)ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל"), המתייחס למצב של הגבלה "בינונית". בנוסף, קבע דר' רנד כי לתובע 5% נכות נוספים בגין כאב נוירוטי המקרין לשתי הרגליים – ע"פ סעיף מותאם 29(6)(I-II). דר' רנד אף מצא לנכון לנכות חלק מהנכות בשל מצבו של התובע לפני התאונות, בשיעור של 20% מהנכות הכוללת, ואת "היתרה" (80%) חילק בין התאונה הראשונה (הרמת הדיסקיות - 70%) לבין השלישית ("קפיצה" על מהמורה במהלך נסיעה - 10%). לתאונה השניה (הפגיעה מרכב מאחור), לא ייחס המומחה כל השפעה על הנכות הצמיתה. הוא כותב בחוות הדעת שהתובע עצמו טען כי לתאונה לא היתה השלכה על מצבו ואישר בחקירתו כי בעקבותיה שהה התובע ביום מחלה בודד וכי לא נותרה בגינה כל נכות (עמ' 55 שורות 18-26). אציין כי בחוות הדעת חל בלבול בין התאונה השניה לבין השלישית, מבחינת התאריכים, אך בחקירתו תיקן דר' רנד את הטעות (עמ' 53 שורות 9-11) והתיקון מוסכם.
התביעה טוענת כי מחקירת המומחה עולה שיש לפסוק לתובע נכויות נוספות שכן המומחה אישר שיש לו גם ליקוי ברגל וכי אין עבר רפואי שיצדיק ניכוי בגין מצב קודם. ההגנה טוענת מנגד כי מחקירתו של המומחה עולה שהמגבלה בגב הינה קלה בהרבה מאשר סבר המומחה, לרבות לאור סרטון בו צולם התובע מבצע פעולות אשר לא "הצליח" לבצע בבדיקה וכי הנכות בעניין הכאב המקרין לרגליים היתה עוד לפני התאונה הראשונה.
שקלתי את הטענות, קראתי שוב ושוב את חוות הדעת, את התשובות לשאלות ההבהרה ואת חקירתו של המומחה – ומצאתי שאין מקום לסטות מקביעותיו של המומחה, למעט לגבי הקביעה באשר לנכות בשיעור של 5% עקב הכאב ברגליים.
ראשית, אזכיר את מעמדו המיוחד של המומחה מטעם ביהמ"ש. המדובר במומחה מנוסה, אובייקטיבי, אשר הסביר את עמדותיו גם מעל דוכן העדים ומצאתי את הסבריו משכנעים וסבירים, וכידוע, ההלכה הינה כי –
"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדין, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה ככל עד – שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שיקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן".
ע"א 293/88 יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטירבי, מאגר תקדין (1990) וראו אף את ע"א 3134/02 עיריית רחובות נ' בושנרו אחזקה ופיתוח, מאגר תקדין (2003).
שנית, אף אני, בדומה למומחה, סבורה כי התובע מעצים ומאדיר את פגיעותיו וסבלו ומגזים בתיאור מגבלותיו, אך כיון שהמומחה, דר' רנד, היה ער לכך כבר במועד הבדיקה ובמועד כתיבת חוות הדעת – הרי שהנכויות שהוא קבע לוקחות נתון זה בחשבון. יש לראות כי המומחה מציין בחוות הדעת כי התובע "מתהלך עם קושי מופגן בתנועות"; כי – "בהסתכלות על אופן התנועה מחוץ לבדיקה הפורמאלית נצפתה מגבלה משמעותית פחות ממה שאפשר בעת הבדיקה הפורמאלית"; ואף במענה לשאלות ההבהרה ששלח למומחה ב"כ של התובע, הוא מציין כי – "המגבלות שמתאר התובע הן בחומרה רבה יותר מהמקובל אצל המטופלים אחרים במצב דומה. להערכתי בחלק מהמגבלות המתוארות יש משום האדרת חומרת המגבלות" (תשובה 4). עוד יש לראות כי בחקירתו הסביר המומחה כי הוא נתן משקל לתיאורים המוגזמים של התובע וכי אם הוא היה צריך לקבל באופן מלא את התלונות של התובע לגבי מגבלותיו כפי שהודגמו – היה עליו לקבוע נכות בשיעור גבוה עוד יותר (עמ' 52 שורות 14-16). לכן, אין להתפלא כי המומחה לא שינה את מסקנתו שעה שראה בסרטון שהתובע מצליח לבצע פעולות אשר בבדיקה לא צלחו.
שלישית, יש לזכור כי התובע עבר ניתוח קיבוע לגבי החוליות ה"הבעיתיות" והמסקנה של המומחה לגבי מגבלה בתנועה בסמוך לחוליות אלו – סבירה והגיונית.
לכן, לגבי המגבלה בגב – יש לאמץ את קביעתו של המומחה.
לגבי הנכות הקיימת עקב הכאבים המקרינים לשתי הרגליים – שוכנעתי כי אכן הוכח במהלך החקירה הנגדית כי התופעה והתלונות היו עוד טרם התאונה הראשונה, ואין לייחס ממצא לתאונות נשוא תיק זה (עמ' 54 שורה 11). לא הוכח כי קיימת בעיה נוספת ברגל המצדיקה הענקת נכות בשיעור נוסף – אותה יש לקשר לתאונה (עמ' 53 שורות 23-27, למרות שיתכן וקיימת בעיה אך לא הוכח הקש"ס כנדרש – עמ' 56 שורות 5-9).
לכן, על פי קביעת מומחה בהמ"ש - הנכות האורטופדית שמקורה אינו בעברו של התובע הינה בשיעור של 16% (20% בניכוי 1/5), כאשר לגבי התאונה הראשונה – הנכות האורטופדית הינה בשיעור של 70% מתוך 20% = 14%. לגבי התאונה השניה, הנכות הינה בשיעור של 0%. לגבי השלישית, לפי עמדת מומחה בהמ"ש, עסקינן בנכות בשיעור של 2% (10% X 20% = 2%), אך כיון שלגבי תאונה זו קיימת קביעה מחייבת של המל"ל – אזי שאף לגביה המשך הדיון יהא בהתייחס לנכות צמיתה בשיעור של 0%.
הנכות בתחום הנפשי –
פרופ' קליין קבע כי לתובע נכות בשיעור 20%, בהתאם לסעיף 34ג' מותאם לתקנות המל"ל, בשל מאפיינים דיכאוניים הנילווים לנכות האורתופדית ובשל הפרעת הסתגלות עם תסמיני דיכאון וחרדה. בחוות דעתו, מתייחס המומחה למצבו הקודם של התובע וקובע לייחס למצב הקודם 1/5, כפי שעשה דר' רנד. הסברו הוא כי קיימים מסמכים לגבי בעיות נפשיות עוד בתקופת הצבא, אם כי אולי הן לא עלו אז לכדי בעיה שבעטיה נקבעת נכות צמיתה. עוד מסביר המומחה שכיון שהקושי הנפשי נובע מהקושי הפיזי; וכיון שהמומחה האורטופדי קבע כי חלק מהקושי הפיזי כבר היה בעבר, יש לאמץ את החלוקה שעשה דר' רנד.
אף המומחה בתחום זה מצא כי תלונותיו של התובע מוגזמות ויש בהן מימד של "דרמטיזציה" (עמ' 40 שורות ועמ' 12 לחוות הדעת, פסקה שניה). המומחה מסכים כי חלק מהמצב נובע מהאדרה, והעריך חלק זה בשיעור של כ-5% עד 10%. בחוות דעתו מציין המומחה כי קיימת "האדרה" ואף מזכיר מסמכים רפואיים של רופאה נוספת אשר שותפה לדעה כי בבדיקתה את התובע "בא לידי ביטוי אלמנט של הקצנה, הגזמה ואימפליפיקציה של סימפטומים" ואף צוין כי ככל הנראה הדברים קשורים לתהליך התביעה דכאן (עמ' 8 לחוות הדעת באמצע). יש עוד לראות כי פרופ' קליין סוקר בחוות דעתו 86 פרטים של תיעוד רפואי (אשר חלקם כולל מסמכים רבים) ומוסר כי הבדיקה הראשונה של התובע במרפאה לבריאות הנפש היתה בשנת 2006 (חמש עד ארבע שנים לאחר התרחשות התאונה, בסמוך למועד הגשת התביעה). משמע, שהמומחה מסכים כי יש נסיון האדרה ואף הוא (כמו דר' רנד) כבר התחשב בנתון זה עת קבע את הנכות.
פרופ' קליין בחקירתו הדגיש עד כמה קשה לנסות ולחלק את הנכות בין שלושת האירועים, במיוחד לאור כך שהמדובר בשלוש תאונות אשר ארעו בסמיכות זמנים האחת לשניה לשלישית, לפני יותר מעשר שנים. פרופ' קליין מצא כי הדרך הראויה ביותר תהא לחלק את הנכות בהתאם לחלוקת שביצע דר' רנד, כלומר שהעיקר הנכות הינה תולדה של התאונה הראשונה ומקצתה של השלישית, שכן המצב הנפשי נוצר כתלות במצב האורטופדי.
לכן, אף כאן, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בממצאיו של פרופ' קליין וממכלול הנתונים בתיק עולה כי הנכות בתחום הנפשי הינה בשיעור של 16% (20% בניכוי 1/5), כאשר לגבי התאונה הראשונה – הנכות הינה בשיעור של 14%. לגבי התאונה השלישית, אף כאן מחייבת קביעת המל"ל – לגבי העדר נכות צמיתה, למרות שהואיל ופרופ' קליין מאמץ את החלוקה שביצע דר' רנד – אזי שגם לשיטתו ההשלכה של התאונה השלישית הינה בשיעור של 2% נכות צמיתה (עמ' 12 פסקה אחרונה לחוות הדעת).
הנכות התיפקודית -
הנכות הרפואית המשוקללת שיש לקחת בחשבון הינה אם כן, נכות אורטופדית (14%) ונפשית (14%) = 26%. לאור נכות זו יש לקבוע את שיעור הנכות התיפקודית.
אזכיר כי לאחר התאונה הראשונה שהה התובע בתקופת אי כושר ממושכת – וברי כי לגביה יפסקו ההפסדים במלואם, כלומר 100% תיפקודי. לאחר מכן חזר התובע לעבודה ברפא"ל במגבלות, עד פיטוריו. לגבי תקופה זו יחושבו ההפסדים בזיקה למשכורת של התובע בפועל, לאור אותן מגבלות, על מנת שהחישוב ישקף עד כמה שניתן את ההפסדים הממשיים.
בחודש פברואר 2004 התובע פוטר. הצדדים חלוקים באשר לשאלה אם הפיטורים נבעו מהמגבלות עקב התאונות, או שנבעו מצמצומים או שעסקינן בשילוב של שתי הסיבות ושל הנסיבות. לא מצאתי שיש צורך להכריע במחלוקת זו שכן בכוונתי לחשב את הפיצוי המגיע לתובע בתקופה זו על בסיס נכות תיפקודית בשיעור של 30% בשל מגבלות ששוכנעתי שהיו לו במציאת מקום עבודה חדש. לא אוכל לקבל את הצעתו של התובע לחשב את נזקיו לפי נכות תיפקודית בשיעור של 70%, שעה שעסקינן בנכות רפואית משוקללת בשיעור של 26% (או 30% אם נתייחס אף לנכויות שקשורות לתאונה השלישית). התובע טוען כי הנכות התיפקודית הינה בשיעור של יותר מפי שתיים מהרפואית, ולטעמי – בנסיבות של תיק זה, לרבות ההתרשמות מנסיונותיו של התובע להעצים את נזקיו – לא ניתן לקבל אפשרות חישובית שכזו. מנגד, אף לא אוכל לאמץ את חישובי רפא"ל שסמכו על 10% נכות תיפקודית בלבד. לכן, הנכות התיפקודית לאחר הפיטורין, לצורך תיק זה, תהא 30%.
יש עוד לזכור כי התובע שימש ברפא"ל כאפסנאי והמגבלות מהן הוא סובל אינן מאפשרות לו להרים משאות כבדים או לעשות פעילויות מאומצות, אך יחד עם זאת – המדובר בבחור שאינו מבוגר שיכול למצוא עבודה חלופית אשר דורשת מאמץ פיזי פחות.
החישוב יעשה להלן באופן כולל, ורק בסוף תהא התייחסות לחלוקה בין התאונות השונות.
הפסדי השתכרות בעבר –
את ההפסדים עד היום נבחן לאור התקופות השונות, אך תחילה נקבע מהי המשכורת הקובעת. התובע מציע בסיכומיו (סעיפים 72-77) שיטות מהפכניות לחישוב המשכורת הקובעת, הסומכים על השוואת שיעור עלית המשכורות של התובע לעלית המדד, על הנחות שונות שמבוססות על השכר לכל שעת עבודה ועל עריכת ממוצעים לא ברורים של שיעור עלית המדד. התובע טוען כי שכרו לפני התאונה היה 7,450 ₪ וכי שכר זה משוערך להיום הינו כ-9,551 ₪. שני נתונים אלו מקובלים עלי ועל ההגנה. דא עקא, שלגבי שכר זה עוד מוסיף התובע 15% לגבי תקופות מסויימות בעבר ובתקופות אחרות (לעבר ולעתיד) הוא מוסיף עוד 60%. לא אוכל לקבל את הצעותיו לגבי אופן חישוב המשכורת, ולו מן הטעם שהנתונים אשר בבסיסן לא הוכחו (וראו לדוגמא כי הוא מניח שהמשכורת שלו כמחסנאי ברפא"ל היתה עולה בכל שנה ב-10% !!).
התובע צירף את תלושי המשכורת של חודשי דצמבר לשנים 2000 עד 2003, ואת התלוש האחרון שקיבל מרפא"ל עובר לפיטוריו (פברואר 2004), מהם עולים הנתונים הבאים:
שנה
סך משכורת ברוטו שנתית בש"ח
משכורת חודשית ממוצעת בש"ח
2000
89,396
7,450
2001
72,476
6,040
2002
75,761
6,313
2003
70,163
5,850
2004
13,072 (חודשיים בלבד)
6,563

מהטבלה עולה שאכן היתה ירידה בשכר לאחר התאונה הראשונה, עליה מסוימת, שוב ירידה ושוב עליה – וסדרי הגודל של משכורות התובע הינם כמופיע בטבלה. לגבי העבר – אחשב את ההפסדים על בסיס האובדן בפועל – עד לפיטורין, ולאחר מכן על בסיס המשכורת הקובעת הממוצעת לפני התאונה הראשונה – 7,450 ₪. לגבי העתיד – החישוב יתבסס על המשכורת הקובעת לפני התאונה והצמדה, כפי שמציע התובע וכפי שמסכימה רפא"ל בסיכומיה = 9,551 ₪ נכון להיום. את ההפסדים יש לחשב לפי התקופות כלהלן:
תקופה I – ממועד התאונה הראשונה 16/2/2001 ועד 15/7/2001, חמישה חודשים בהם אושרו לתובע ימי אי-כושר מוחלט – 5 X 7,450 ₪ = 37,250 ₪, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממחצית התקופה ועד היום – 70,135 ₪.
תקופהII – ממועד שובו של התובע לעבודה 16/7/2001 ועד פיטוריו סוף פברואר 2004 – במהלך תקופה זו חזר התובע לעבודה במגבלות. מתלושי המשכורת שצורפו עולה כי התובע כן קיבל גמול בגין שעות נוספות (למרות שהאישור התעסוקתי התייחס לעבודה מלאה ללא שעות נוספות). בנוסף, ברי כי במהלך תקופה ממושכת זו (בת כ-32 חודשים) היו ימים או שבועות בהם היה התובע באי-כושר מלא – כמה ימים לאחר התאונות השניה והשלישית, כמה ימים או שבועות לאחר הניתוחים שעבר וכו'. התובע לא צירף מסמכים שיכולים ללמדנו על ההיעדרויות המדויקות, לא הוצגו אישורים רפואיים מדויקים לגבי כל היעדרות והיעדרות ומתלושי המשכורת לא ניתן להבין באיזה חודש נוכו ימי העדרות וכמה. כיון שמהטבלה דלעיל עולה כי היו לתובע הפסדים בתקופה זו, וכיון ששוכנעתי כי הם היו קשורים למצבו הרפואי - מצאתי כי החישוב הראוי של הפיצוי בתקופה זו יהא ע"פ ההפסד בפועל בחישוב שנתי, כדלקמן:
שנה
משכורת חודשית ממוצעת
ההפרש בין המשכורת החודשית לבין המשכורת לפני התאונה (7,450 ₪)
ההפסד בשנה זו נומינלית
2001
6,040
1,410 = 6,040 – 7,450
5.5 חודשים X 1,410 = 7,755
2002
6,313
1,137 = 6,313 – 7,450
12 חודשים X 1,137 = 13,644
2003
5,850
1,600 = 5,850 – 7,450
12 חודשים X 1,600 = 19,200
2004
6,563
887 = 6,563 – 7,450
2 חודשים X 887 = 1,774

סך ההפסד בפועל בתקופה זו (על דרך ההשוואה בין השכר ש"יכול היה" התובע לקבל לבין זה שהוא קיבל) היה – 42,373 ₪, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממחצית התקופה ועד היום – 68,990 ₪. יש לראות לגבי תקופה זו כי ברובה שב התובע לעבודה מלאה, בחלקה נעדר לגמרי – ובממוצע ההפסד בפועל היה בשיעור של כ-20% מהמשכורת. נראה לי כי זו תוצאה סבירה, כלומר – שהמשמעות התיפקודית של הנכויות בתקופה הזו, טרם הפיטורין, בעוד התובע ממשיך ועובד במקום העבודה המסודר הינה בשיעור של כ-17%. יש עוד לזכור כי בתקופה זו אינני בטוחה שנכותו בתחום הנפשי היתה קיימת ואם כן – לא ברור מהו שיעורה, שכן, עיקר המועקה הנפשית נובעת מהקושי להשתכר ומהמצב התעסוקתי הקשה לאחר עזיבתו את רפא"ל, ובשלב בו אנו נמצאים – לפני הפיטורין – המצב לא היה כה קשה. לכן, ההפסד בתקופה זו הינו בערך בשיעור של 17% מהשכר, בדומה לנכות הרפואית האורטופדית שהיתה באותה עת.
תקופהIII – ממועד הפיטורין מרץ 2004 ועד היום יולי 2012 – לגבי תקופה זו החישוב יתבסס על הפסד בשיעור של 30% מיכולת ההשתכרות. התובע עבד בכמה מקומות עבודה לאחר הפיטורין (ובמקום אחד במשך שנה במשכורת של כ-5,000 ₪ בממוצע). בתקופות אחרות, התובע כלל לא עבד, בשל מגבלותיו הנטענות. ההפסד בתקופה זו הינו –
30% X 7,450 ₪ (המשכורת הקובעת) X 101 חודשים = 225,735 ₪, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממחצית התקופה ועד היום – 279,181 ₪.
סך ההפסדים לעבר = 70,135 + 68,990 + 279,181 = 418,306 ₪.
הפסדי השתכרות לעתיד –
התובע יליד 1974, בן 38 היום. לפניו עוד 29 שנים עד גיל 67. ההפסדים לעתיד הינם:
30% X 9,551 ₪ (המשכורת הקובעת) X 234.7 (מקדם ההיוון) = 672,486 ₪.
הפסד זכויות סוציאליות –
לשיטת התובע עסקינן בהפסד של כ-290,000 ₪. חישוב ההפסד על בסיס הנתונים דלעיל לגבי הפסדי ההשתכרות מראה כי ההפסד הינו בשיעור של כ-120,000 ₪.
כאב וסבל –
כאן אתייחס בנפרד לגובה הפיצוי בהתייחס לכל אחת מהתאונות כבר בשלב הזה. לטעמי, לגבי התאונה הראשונה – הפיצוי הינו בסך 90,000 ₪; לגבי התאונה השניה – 3,000 ₪, ולגבי התאונה השלישית – 7,000 ₪ = 100,000 ₪.
הוצאות –
לטענת התובע הוא אינו יכול ללכת יותר ממספר מאות מטרים וזכאי לפיצוי בגין הוצאות ניידות בסכום של כ-100,000 ₪. אין ולו קבלה בודדת לגבי הוצאות, לרבות בגין ניידות, בין אם במהלך תקופות אי הכושר, בין אם לאחר הניתוחים ובכלל. במצב זה – האומדן יהא על הצד הנמוך – בסך 20,000 ₪ לעבר ולעתיד.
עזרת צד ג' –
התובע מעריך את נזקיו בסך של 150,000 ₪, לעבר ולעתיד. אף כאן, אין כל אסמכתא להוצאות ואף אשתו של התובע לא הציגה את גרסתה בבהמ"ש, לגבי מטלות הבית וסיוע מטעמה. במצב דברים זה – אף כאן הפיצוי יהא על הצד הנמוך – בשיעור של 30,000 ₪.
סך הנזק –
הפסדי השתכרות בעבר 418,306; הפסדי השתכרות בעתיד 672,486; פנסיה 120,000 ₪; כאב וסבל 100,000 ₪; הוצאות 20,000 ₪; עזרת צד ג' 30,000 ₪ = 1,360,792 ₪.
ניכויי המל"ל –
אזכיר כי פניה לענף נפגעי עבודה במל"ל היתה רק לגבי התאונה הראשונה והשלישית. לגבי הראשונה - הוע"ר של המל"ל קבעה כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10% בתחום האורטופדי, ולאחרונה (באפריל 2012) התקבלה בקשה של התובע להחמרת מצב ונקבע כי שיעור הנכות הינו 15% במקום 10%, החל מיום 21/11/2011. לגבי התאונה השלישית – נקבע כי לא נותרה נכות צמיתה ואף הבקשה להחמרת מצב נדחתה. יחד עם זאת, לתובע נקבעו נכויות זמניות בשיעורים משמעותיים, אשר השתנו מדי כמה חודשים (למעלה ולמטה) ובסך הכל שולמו לו תקבולי המל"ל הבאים מענף נפגעי עבודה: 18,529 ₪ דמי פגיעה (ע"פ אישור המל"ל מיום 4/9/2008 , מוצג נ/19); 44,870 ₪ מענק חד פעמי (ע"פ אישור המל"ל מיום 4/9/2008, מוצג נ/19); 46,162 ₪ תשלומים חודשיים (ע"פ אישור המל"ל מיום 11/3/2007, נ/24); 69,478 ₪ תשלומים חד פעמיים (ע"פ אישור המל"ל מיום 11/3/2007, נ/24); ובסך הכל 179,039 ₪ – אשר שולמו מיום התאונה הראשונה (16/2/2001) ועד 28/2/2005. סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממחצית התקופה ועד היום הינו – 221,431 ₪. סכום זה יש לנכות מהפיצוי ועל כך דומה שאין מחלוקת.
בנוסף, יש להזכיר שוב כי פנייתו של התובע להחמרת מצבו התקבלה לפני זמן קצר, ודרגת הנכות הצמיתה עלתה מ-10% לכדי 15%. אם יש לכך השלכה לגבי גובה המענק החד פעמי ששולם לגבי התאונה הראשונה – ואם התובע יקבל מענק גבוה יותר "רטרואקטיבית" עליו להודיע על כך ויהא מקום להגדיל את הניכוי.
במקביל, התובע פנה לענף נכות כללית ושם נקבע כי נכותו עקב התאונות הינה בשיעור של 30% בגין הגבלה בעמוד השדרה המותני ו-30% בתחום הנפשי, נכות משוקללת של 51%. מענף נכות כללית החל התובע לקבל גמלה במועד מדוייק שלא הובהר – אך ע"פ חוות דעת האקטואר שהוגשה ע"י רפא"ל – התובע קיבל בעבר מענף נכות כללית כ-219,204 ₪, יקבל בעתיד כ-328,171 ₪ - וסך התקבולים מענף נכות כללית הינו כ-547,375 ₪.
רפא"ל טוענת יש לנכות מהפיצוי אף את החלק היחסי מתקבולי ענף הנכות הכללית (ע"פ ההלכות שנקבעו ברע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו, פ"ד נז (4) 350 וברע"א 1459/10 המל"ל נ' כלל ואבנר, מאגר נבו (2011), ולשיטתה הניכוי הינו בשיעור 73% מהתקבולים = 399,584 ₪ (סעיף 8, עמ' 11 לסיכומים).
התובע אינו מכחיש את תחשיב האקטואר לגבי גובה התקבולים מענף נכות כללית, אך לשיטתו יש לנכות רק 70.5% מהתקבולים (סעיף 88 לסיכומיו) = 385,899 ₪.
לשיטתי, שיטת החישוב שנקבעה ברע"א 1459/10 הנ"ל אינה בהכרח ישימה במקרה זה, ובכל אופן, אף החישוב שמבצעת ב"כ של רפא"ל אינו מדוייק, ולדוגמא – אפנה לכך שחישוביה מתבססים על נכות בשיעור של 24% אורטופדית אך התקבלה עמדתה לגבי כך שהנכות הינה רק 20% בהיבט זה. היות וממילא הפער בין שתי שיטות החישוב במקרה זה זניח יחסית (פער של כ-13,000 ₪ מתוך למעלה מ-380,000 ₪, כ-3%), לא אתעכב על ניתוח שיטות החישוב השונות ואני קובעת כי יש לנכות 390,000 ₪ נוספים מהפיצוי, בגין תקבולי המל"ל מענף נכות כללית שהתקבלו ויתקבלו בקשר עם התאונות.
גובה הפיצוי לאחר הניכוי –
סך הניכויים הינו 221,431 ₪ מענף נפגעי עבודה + 390,000 ₪ מנכות כללית = 611,431 ₪. סך הנזק היה 1,360,792 ₪ וההפרש הינו 749,361 ₪, לתשלום לתובע.
החלוקה בין התאונות –
מהאמור מעלה עולה כי התאונה הראשונה הינה הדומיננטית ועל רפא"ל יהא לשאת בעיקר התשלום. התאונה השניה לא גרמה לנזק משמעותי ועל המבטחת של הרכב הרלבנטי יהא לשאת אך בפיצוי אשר קבעתי לעיל לגבי הכאב והסבל בגין תאונה זו. לגבי התאונה השלישית – אמנם לא נותרה נכות צמיתה ע"פ קביעת המל"ל המחייבת – אך היו נכויות זמניות בסמוך לאחר תאונה זו המחייבות להשית על שכם המבטחת הרלבנטית חלק מההפסדים לעבר, לרבות את הפיצוי שקבעתי לעיל באשר לכאב ולסבל עקב תאונה זו.
סיכום –
לאור האמור מעלה אני מורה כי סך הפיצוי לתובע הינו בסך 749,361 ₪, וישולם כדלקמן:
על הנתבעת 1, רפא"ל, לשלם לתובע סכום של 719,361 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 20% + מע"מ והחזר הוצאות ככל שהתובע נשא בתשלום חלק משכר המומחים.
על הנתבעים 2+3, יוספוב והראל, לשלם לתובע סכום של 27,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 13%.
על הנתבעת 4, המגן, לשלם לתובע סכום של 3,000 ₪ – ולא מצאתי לפסוק לטובתו הוצאות כנגד נתבעת זו.
ההודעה שנשלחה כלפי הצדדים השלישיים – נדחית ללא צו להוצאות.

ניתן היום, י"ד אב תשע"ב, 02 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.

14 מתוך 15


מעורבים
תובע: תמיר שירן
נתבע: רפאל- רשות לפיתוח אמצעי מלחמה
שופט :
עורכי דין: