ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אמר כיאל נגד יוסף מאי :

בפני כבוד השופט יחיאל ליפשיץ

התובעת:
אמר כיאל

נגד

הנתבע:
יוסף מאי

בית משפט השלום בחיפה

פסק דין

חלק א' - כללי
מונחת בפניי תביעה לפיצוי נזקי גוף של הגב' אמירה כיאל (להלן: התובעת), ילידת שנת 1977. על פי טענתה, תקף אותה מר יוסף מאי (להלן: הנתבע) בתאריך 31/8/2005 (להלן: מועד האירוע).

במועד האירוע, עבדה התובעת כסדרנית מטעם חברת "יוניליוור ישראל" והוצבה בסופר מרקט "מאי מרקט" בסניף עכו (להלן: הסופר), שהינו בבעלות הנתבע.

על פי המתואר בכתב התביעה, במהלך עבודתה של התובעת במועד האירוע בסופר, תקף אותה הנתבע בכך שהתנפל עליה, חבט בה בעוצמה ובאכזריות בכל חלקי גופה, ובעיקר בפניה, בראשה ובצווארה. התובעת המשיכה וטענה, כי הנתבע הפילהּ לרצפה והמשיך להפליא בה את מכותיו חרף תחנוניה כי יחדל מכך. בס' 5 לכתב התביעה נטען, כי:"התקיפה למעשה מהווה את שיאו של יחס מזלזל ומשפיל לו זכתה התובעת במהלך עבודתה בסופר, יחס אשר כלל צעקות השפלות וגידופים".

הנתבע אישר, כי במועד האירוע הוא גידף את התובעת ואף דחף אותה:"דחיפה אחת קלה" (ס' 10 לכתב ההגנה). הדבר היה בעת שביקש לערוך ביקורת פתע לעובדי המחסן שבסופר. משהתקרב למחסן, הבחינה בו התובעת, שעמדה בפתח המחסן והזהירה את עובדי המחסן מפני הגעתו. הנתבע אישר שהוא התעצבן על התובעת - שלא רק מנעה ממנו לבצע את הביקורת אלא גם הפרה את האמון שנתן בה, על רקע היכרות ארוכת שנים. יחד עם זאת, תיאורה של התובעת הינו מוגזם ומופרך, לשיטתו. הנתבע הכחיש כי גרם נזק כלשהו לתובעת, אם גופני ואם אחר.

לנוכח הפערים בחוות הדעת הרפואיות שהוגשו על ידי הצדדים, מונה מומחה מטעם בית המשפט - ד"ר אלי שטיינברג בתחום האורתופדי, אשר קבע כי לא נותרה לתובעת כל נכות.

חלק ב' - ראיות הצדדים
מטעם התובעת העידה האחרונה וכן מר פאדי עלי. מטעם הנתבע העיד האחרון והגב' סמאהר עבד אל לטיף.

עדות התובעת
גרסתה הראשונית של התובעת נמסרה למחרת יום האירוע במשטרת עכו (הודעתה סומנה נ/1). באותה הודעה, מסרה התובעת כי:"אתמול בזמן שהייתי בעבודה בחנות שלו בא אלי (הנתבע – י.ל.) ונתן לי בוקסים בראש ובצוואר. . .והוא צעק עלי אני לא יודעת למה הוא התפרץ אלי (כך במקור – י.ל.) אפילו סילק את כל העובדים באותו רגע. אמרתי לו למה אתה מתנהג אלי כך באלימות, ענה לי מה את בא(ה) לעשות לי כאן . ." (נ/1, שורות 5-11).

רק בהודעתה מתאריך 8/11/2005 (נ/2), במענה לשאלות החוקר, ככל הנראה לאחר שנחקרו עדים לאירוע, אישרה התובעת שהאירוע התרחש לאחר שהיא:"נתנה התראה", כהגדרתה, שהנתבע מגיע למחסן (נ/2, שורות 13-16).

בתצהירה, מסרה התובעת כי האירוע החל לאחר ש:"במהלך העבודה שוחחתי עם אחד מעובדי הסופר" (ס' 4-5 לתצהיר). לאחר מכן, התנפל עליה הנתבע וכך תיארה את האירוע:"(הנתבע) החל לחבוט בי בעוצמה ובאכזריות בכל חלקי גופי, כאשר הדברים אמורים ביתר שאת בנוגע לחבטות אשר המטיר בפניי בראשי ובצווארי (להלן: התקיפה). למרבה הצער גם לאחר שהופלתי על הרצפה הנתבע המשיך להפליא בי את מכותיו חרף תחנוניי כי יחדל מכך, אך הנתבע באכזריות נוראית המשיך להכות בי כאשר המכות היוו את שיאו של היחסי המזלזל והמשפיל לו זכיתי מהנתבע בעת עבודתי בסופר, יחס אשר כלל השפלות צעקות וגידופים".

אין מחלוקת, כי למחרת יום האירוע ניגשה התובעת למוקד הרפואי "חיאן" שבכפר יאסיף. עוד באותו יום, היא נסעה לנופש משפחתי שתוכנן מראש בסיני, ולאחר שובה מהנופש היא נבדקה בחדר המיון בבית החולים בנהריה.

עיון במסמכים הרפואיים מעלה, כי פרט לתלונותיה הסובייקטיביות לא היו כל ממצאים רפואיים אחרים.

משהתבקשה התובעת, במסגרת חקירתה הנגדית, לתאר את תקיפתה על ידי הנתבע, היא תיארה זאת כך:"כשהוא שמע שעשיתי פסס (האזהרה לשאר העובדים – י.ל.), רץ אלי ונתן לי מכות מעל הראש, כמו בוקסים מאחורי. . בחלק האחורי של הראש ועל הצוואר מאחור. אני שמתי את הידיים על הראש ועל הפנים . .אני גם פחדתי ליפול משום שמהצדדים שלי היו דברים מברזל . . הוא היה עצבני והוא הרביץ לי על הראש" (עמ' 12, שורות 6-15).

התובעת אישרה, כי פרט למכות על הראש, היא לא הוכתה באיברים נוספים בגוף.

משעומתה התובעת עם תיאורה כי הופלה על ידי הנתבע, וכי על פי אותו תיאור גם לאחר שהופלה המשיך הנתבע להפליא בה את מכותיו היא מסרה, כי היא אכן נפלה כתוצאה מהמכות, אולם לדבריה:"אבל לא נפלתי נפלתי, נפלתי וישבתי על משהו" (עמ' 14, שורות 1-3). בהמשך, ציינה כי היא ישבה על סחורה ולא על הרצפה (עמ' 14, שורה 12).

עוד אישרה התובעת, כי לאחר שנפלה, כאמור לעיל, הנתבע לא המשיך להכותה.

משנשאלה מדוע, אם כן, הדבר צוין בכתב התביעה ובתצהירה היא השיבה כי ככל הנראה לא הובנה נכון על ידי עורכי דינה (עמ' 13, שורות 13-17).

פאדי עלי
בנוסף לעדות התובעת, העיד מר פאדי עלי מטעם התובעת.

אקדים ואציין, כי העד לא מסר תצהיר עדות ראשית. התובעת ציינה, בבקשתה מתאריך 11/8/11, כי העד:"הלכה למעשה סירב לשתף פעולה". בדיון מתאריך 18/3/12 התבקשה התובעת להודיע, לא יאוחר מתאריך 2/4/12, באם היא עומדת על זימון העד (בעקבות אי זימונו בפועל לדיון בו היה אמור להעיד). התובעת לא עשתה כן, ושלחה הודעה על כוונתה לזמנו רק בתאריך 29/4/12 – יום בטרם ישיבת ההוכחות שנקבעה לתאריך 30/4/12.

מעדותו של העד עלה, כי לא היתה מניעה אמיתית לגבות את גרסתו בתצהיר.

העד מסר, שהוא אינו עובד אצל הנתבע כבר מספר שנים ואישר כי היה לו סכסוך עם הנתבע (עמ' 26, שורה 20).

לגופו של עניין, מסר העד כך אודות שהתרחש, לטענתו:"אני זוכר שהייתי בדרך מהמחסן בחזרה בפנים כי אני עובד בתוך החנות. בדיוק אני זוכר שהתובעת עמדה במחסן, היא באה לקחת סחורה שלה אני חושב, היו שם שני פועלים שלנו . . . אני בדיוק באתי לצאת ואז אמירה ראתה את יוסף מגיע מהכניסה השנייה, אני באתי לצאת ואז התחיל הבלאגן, שמעתי צעקות והסתובבתי וראיתי שאמירה כמעט על הרצפה ויוסף צועק ואז שמתי לב שהוא הוריד לה עוד פעם אגרוף לראש". (עמ' 24, ש' 22-28). בהמשך, מסר כי: ". . . ברגע שראה (הנתבע – י.ל.) שכולם הסתובבו הוא הפסיק לבד. היא גם יצאה מהחנות להלכה, היא ברחה. הוא צעק לכולם להמשיך לעבוד." (עדותו עמ' 25, ש' 4-5).

בחקירתו הנגדית, אישר העד כי פרט למכה אותה תיאר, הוא לא הבחין במכות נוספות וכן לא הבחין בנתבע מפיל את התובעת לרצפה וממשיך להכות בה (עמ' 27, שורות 16-22).

גרסת הנתבע
הנתבע מסר, כאמור לעיל, כי כוונתו היתה לבצע ביקורת פתע במחסן, אולם התובעת הבחינה בו והתריעה על הגעתו לעובדים, שככל הנראה לא ביצעו את מלאכתם אותה עת.

וכך באו הדברים לידי ביטוי:"הזיכרון שלי שבאתי לכיוון המחסן, היא עבדה באזור של הקירור, מול העיניים שלי. מהקירור יש יציאה למחסן. היא ראתה אותי ורצה מהר לכיוון המחסן, עמדה בפתח המחסן שהוא ממש צר ולא נתנה לי להיכנס והתחילה להזהיר אותם בפעולות וצעקות. הבנתי שהיא מזהירה את העובדים כי כולם צחקו ולא היו בזמן עבודה. היא חסמה לי את המעבר. אני זוכר שאני רציתי להזיז אותה, לא מכות. אני לא נותן מכות לבחורות. בחיים לא היה לי עבר כזה. זאת בחורה שמאוד כיבדתי אותה. גידלתי אותה אצלי. היינו אוכלים אצלי בבית באותו שולחן . . . כשהזזתי אותה וצעקתי עליה מרוב שכאב לי שבמקום שתעזור לי לשמור על העבודה, היא עוזרת לעובדים ומזלזלת בזמן העבודה." (עמ' 19 ש' 32-33 ; עמ' 20, ש' 1-6).

בחקירתו הנגדית אישר הנתבע, כי:". . יכול להיות שתפסתי אותה באזור הכתפיים להזיז אותה אבל לא הרבצתי לה. היא חסמה עם הנפת ידיים לצדדים (מדגים) ואני הזזתי אותה. . ." (עמ' 21, שורות 12-13).

הגב' סמאהר עובדה עבד אל לטיף
הגב' סמאהר עבד אלטיף העידה מטעם הנתבע. העדה מסרה, כי עבדה זמן רב אצל הנתבע בסופר מרקט. לאחר שילדה היא התפטרה ולאחר מכן היא חזרה לעבוד אצל הנתבע (עדות הנתבע עמ' 21, ש' 14-15).

באשר להתרחשות האירוע, מסרה העדה שהתובעת עמדה לפני הנתבע בדלת בכניסה למחסן. כמו כן, העידה כי הנתבע לא נגע בתובעת ולא דחף אותה. כשעומתה עם הטענה שלא היה באפשרותה לראות את האירוע השיבה:"אין מצב. אני הייתי על ידם. אני הייתי בתוך המחסן והיא נכנסה והוא היה אחריה." (עמ' 22, ש' 8). עוד מסרה, שהתובעת בכתה כשהנתבע צעק עליה.

דיון והכרעה
מהראיות שהובאו, הוכח כי אכן הנתבע תקף את התובעת, כהגדרת העוולה בפקודת הנזיקין וכן הוכח כי הוא דחף אותה ואף היכה בראשה.

עוולת התקיפה מוגדרת בסעיף 23 (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] כדלקמן: "תקיפה היא שימוש בכח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם...".

לעניין יסוד הכוונה, נקבע כי כל שיש להוכיח הוא שהתוקף צפה שמעשהו יביא למגע פיזי ושרצה בתוצאה זו, ואין הכוונה למניע פסול שהינו זדון:"יש להבחין הבחן היטב בין יסוד הכוונה ובין יסוד הזדון. כוונה פירושה, שאדם צופה תוצאה ידועה מפעולתו וחפץ בהתרחשותה. לעומת זאת, זדון פירושו שהמניע מאחורי המעשה של הפועל הוא פסול. סעיף 23 לפקודה קובע במפורש, כי בעוולת התקיפה דרוש יסוד הכוונה. פירוש הדבר שתהיה אחריות אם התוקף צפה שמעשהו יביא למגע פיזי בגופו של הנתקף ושרצה בתוצאה זו". פרופ' ד' קרצ'מר, דיני הנזיקין העוולות השונות-תקיפה וכליאת שווא, המכון למחקר חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי, 1981, עמ' 8.

לא נעלמה מעיני העובדה שהתובעת נעמדה בפתח המחסן והזהירה את העובדים מפני הגעתו של הנתבע. אולם, איני סבור (ולזכותו של הנתבע אציין שהוא אף לא טען זאת) שהדבר הצדיק את מעשיו של הנתבע.

הזהרת התובעת את העובדים אולי פגעה בנתבע מבחינת יחסי האמון שהיו ביניהם, אולם היא לא היוותה מעשה שיכול היה להצדיק נקיטה באקט פוגעני, לא כל שכן אלים, כנגד התובעת. בכל מקרה, איני סבור כי עומדת לנתבע הגנה כלשהי מאלו המציינות בפקודה.

יחד עם זאת, ומבלי להמעיט מחומרת האירוע, אציין שהתובעת הפריזה והגזימה בתיאורה את האירוע ובתיאור נזקיה.

אפנה לתיאור העובדות הנטענות בתצהיר התובעת, שם תיארה אירוע מתמשך, אכזרי ואלים ביותר.

התובעת תיארה בתצהירה כיצד הנתבע הפליא בה את מכותיו הן כאשר עמדה, ושיאו של האירוע – שהקנה לו את חומרתו ואת האכזריות שבו – הוא בכך שגם לאחר שהופלה, המשיך הנתבע להפליא בה את מכותיו.

עוד אפנה לכך, שעל פי כתב התביעה והתצהיר, אותו אירוע היה:"שיאו של יחס מזלזל ומשפיל". בנדון לא הובאה ולו ראשית ראיה, ודומה היה כאילו מדובר היה "בקישוט" לכתב התביעה שכל מטרתו היתה לצבוע את התביעה בצבעים עזים.

גם תיאורה בבית המשפט היה מופרז ומוגזם.

גרסאות כלל הצדדים היו מוטות, כל אחד לפי הצד שמטעמו העיד.

עמדנו בקצרה אודות ההגזמות בגרסת התובעת. אוסיף, כי מהמסמכים הרפואיים שהציגה, לא ניתן למצוא תימוכין לכך שהאירוע היה אלים, כפי שתואר על ידה. אזכיר, כי למחרת האירוע היא יצאה לנופש של מספר ימים.

העד שהובא מטעמה של התובעת, למעשה, תמך בכך שהאירוע אולי היה קולני, אך כל שציין הוא מכת אגרוף אחת בראשה. איני יכול ליתן לעדות כבושה זו משקל מלא, וכל שאוכל לבסס על סמך עדות זו כי הנתבע, במהלך הזזתו את התובעת אכן פגע בראשה, אולם לא במכת אגרוף כפי שתוארה, שמן הסתם היתה מותירה סימן.

הנתבע, למעשה, אישר שאחז בתובעת והזיז אותה בכוח, וזאת מעבר לגידופים שגידף אותה. יש להניח, כי אין מדובר היה רק באחיזה "קלה", אלא בהזזה כוחנית, ובהקשר קונקרטי זה אני מקבל את עדות התובעת. כפי שציינתי הנתבע אכן פגע בידו בראשה של התובעת.

לגבי העדה הגב' עבד אל לטיף, הרי שעדותה לא מתיישבת אף לא עם עדות הנתבע עצמו, ולכן מדובר בעדות שאיני יכול, לשון המעטה, לבסס עליה ממצא כלשהו.

אין לי ספק שהתובעת נפגעה בעיקר נפשית ורגשית מיחסו של הנתבע – הן מהתקיפה הפיזית שתוארה לעיל, אך לא פחות מכך מהקללות שגודפה, ואיני מקל בכך ראש.

באופן זה יש להבין את דבריה הכנים (בהקשר זה) בהם ציינה, במסגרת חקירתה הנגדית, כי באם הנתבע היה מתנצל מייד לאחר האירוע על שעשה, הרי שהיתה מוותרת לו (עמ' 13, שורות 26-27).

לעניין הנזקים הנטענים, התובעת לא הביאה ראיות בדבר נזקים כספיים ממשיים – לא בהקשר הוצאותיה הרפואיות ולא בהקשר להפסד השתכרות, לעבר או לעתיד.

התובעת ממשיכה לעבוד כדיילת מכירות ומסרה כי היא עושה זאת באותו היקף משרה.

בסיכומיה, היא ציינה ראשי נזק שונים אולם אין להם כל אחיזה בראיות.

משכך, מדובר במקרה בו אפסוק לתובעת פיצוי על דרך האומדנא בהקשר לנזק הלא ממוני.

בהקשר זה, אין מנוס אלא להתייחס לאופן שבו בחרה התובעת להביא בפני בית המשפט הליך אחר הנוגע לאירוע נשוא כתב התביעה. בכתב התביעה, ציינה התובעת בס' 6, כי במסגרת קובלנה פלילית, אותה הגישה כנגד הנתבע, החליט בהמ"ש השלום בעכו לחייב את הנתבע בסכום של 3,000 ₪. ואף צירפה את החלטת בית המשפט בנדון (ק"פ 1003/06 מתאריך 20/11/2008). מההחלטה שצורפה עולה, כי היא באה בעקבות הסכמת הצדדים, לפיה יבוטל כתב הקובלנה הפלילית אותו הגישה התובעת כנגד הנתבע, כנגד פיצוי שייקבע על ידי בהמ"ש. דא עקא, שמכתב ההגנה עלה, שבפרוטוקול הדיון מתאריך 24/9/08 באותו הליך, שלא צורף לכתב התביעה, הסכימו הצדדים כי:"קיימת הסכמה כי הסכמה זו תקפה אך ורק לתיק זה ולא ניתן יהא למי מהצדדים לעשות שימוש בהסכמה זו ובפרוטוקול זה לעניין כל הליך משפטי אחר". התובעת, לא עמדה באותו סיכום, ו"הסתמכה" על הסכמתו של הנתבע לשלם לה פיצוי כספי. בנוסף, גם לאחר שהנתבע הפנה להפרה הנטענת של הסיכום, לא טרחה התובעת לנמק מה הביאה להפר את ההסכמה לעיל. איני רואה בעין יפה הפרה כזו של הסכמה דיונית.

מצאתי לנכון לקחת בחשבון את הסכום לעיל שנפסק בעבר לטובת התובעת; עוד התחשבתי בהוצאות שהוציא הנתבע – הן לחוות הדעת שהוגשה מטעמו והן בכך ששילם מחצית מחוות הדעת של מומחה בהמ"ש, בה נקבע שלתובעת לא נותרה כל נכות.

סוף דבר, לאור כל האמור לעיל, אני קובע שהנתבע ישלם לתובעת סכום של 5,000 ₪, נכון להיום; ובנוסף, שכ"ט עו"ד בסכום של 1,500 ₪.

הסכומים ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן ישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין.

לשלוח לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ד אב תשע"ב, 02 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אמר כיאל
נתבע: יוסף מאי
שופט :
עורכי דין: