ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין צבי וילהלם נגד אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ :

בפני כבוד הרשמת הבכירה – יפעת אונגר ביטון

התובעים

1.צבי וילהלם
2.רבקה וילהלם

נגד

הנתבעת

אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ

בית משפט לתביעות קטנות בנתניה

פסק דין

התביעה:
התובעים רכשו מהנתבעת כרטיסי טיסה לניו-יורק. ביום הטיסה, 7.10.11, עלו למטוס כשבידיהם שני תיקי נשיאה. ברם, לא עלה בידם לאחסן אחד התיקים (להלן: "התיק") בתאי האחסון, שהיו גדושים.

לשיטת התובעים, שאינה במחלוקת, התיק נמסר לדיילת שהבטיחה לדאוג לאחסנו בבטן המטוס.
התובעים התעקשו על זכותם לשאת עימם את התיק, אך נכנעו ללחצי הדיילת, לא לפני שהוציאו מהתיק את דרכוניהם בלבד.
אין חולק כי הדיילת לא נתנה בידי התובעים כרטיס כבודה.

אין חולק כי בתיק נארזו מכשירי טלפון ניידים (מהם שניים שנשכרו במיוחד לצורך השהות בניו-
יורק); מסמכים חשובים לקיום פגישות שם; משקפי שמש וארנק שהכיל תעודות ורישיון נהיגה.

לדאבונם של התובעים, אף שעתיים לאחר נחיתתם לא נמצא התיק על המסוע. לאחר שעתיים נוספות של חיפושים, נודע כי התיק לא נמצא.
רק לאחר מספר ימים, במהלכם קיימו שיחות טלפוניות עם נציגי הנתבעת בחו"ל ובארץ, התבשרו כי התיק נמצא בנתב"ג.

סופו של דבר קיבלו את התיק קרוע, ומתכולתו נגרע מכשיר טלפון נייד מתקדם שהכיל מידע רב ומשמעותי.

התובעים מעמידים את הפיצוי בגין נזקיהם ובגין עוגמת נפש ע"ס 20,000 ₪. התובעים לא צרפו אסמכתאות על נזקי ממון.

הנתבעת אינה חולקת על העובדות הנ"ל, אך טוענת כי פיצתה את התובעים על פי כללי האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה אוירית בינלאומית שנעשתה בורשה ונכנסה לתוקפה לגבי ישראל ביום 6.1.50 (להלן: "אמנת ורשה"), כתיקונה בפרוטוקול גואטמלה.

קרי: המחלוקת סבה סביב שאלת היקף הפיצוי עפ"י דין.

המחלוקת:
התובעים טענו כי סעיפי אמנת ורשה, המגבילים את סכום הפיצוי למקרה של איחור במסירת כבודה, נזק לכבודה ואבדן כבודה, אינם חלים במקרה דנא, משום שלא נמסר להם כרטיס כבודה.

הנתבעת טוענת, מאידך, כי סעיפי אמנת ורשה תוקנו בפרוטוקול גואטמלה, כך שהגבלת סכום הפיצוי חלה גם על מקרים בהם לא נמסר כרטיס כבודה.

הכרעה:

אין חולק כי במקרה הנדון עסקינן באמנת ורשה על גלגוליה, שכן אירע טרם כניסתה לתוקף בישראל של אמנת מונטריאול.
אמנת ורשה קובעת, בסימן ב', סעיף ב', כדלקמן:

"(1) בהובלת כבודה, להוציא חפצים אישיים קטנים שהנוסע משאיר אותם בהשגחתו, ימסור המוביל כרטיס כבודה".

סעיף משנה (4) באותו סעיף קובע:

"העדר כרטיס כבודה ....לא יפגעו בקיומו או בתוקפו של חוזה ההובלה אשר, על אף כל אלה, יהיה כפוף לכללי אמנה זו. ואולם אם קיבל מוביל כבודה ללא מסירת כרטיס כבודה, או אם ....., לא יהיה המוביל זכאי להסתמך על אותן ההוראות של אמנה זו הפוטרות אותו מאחריותו או מגבילות אותה".

כך הדבר גם לעניין קבלת טובין מבלי שניתן שטר מטען (סעיף 9 לאמנה).

האם ההוראה האמורה תקפה?
ביום 8.3.1971 תוקנו הוראות אמנת ורשה (לאחר תיקונן עפ"י פרוטוקול האג משנת 1955), בפרוטוקול גואטמלה סיטי. סעיף 3 לפרוטוקול זה קובע את מחיקת סע' קטן הנ"ל לאמנת ורשה וקובע כי במקומו תחול ההוראה הבאה:

"3. Non-compliance with the provisions of the foregoing paragraphs shall not affect the existence or the validity of the contract of carriage, which shall, none the less, be subject to the rules of this Convention including those relating to limitation of liability."

אמור מעתה: האמור באמנת ורשה, לפיו המוביל שלא מסר כרטיס כבודה לא יוכל להסתמך על סעיפי האחריות המוגבלת, ולא יוכל לפצות את הנוסעים עפ"י התעריפים המוגבלים שנקבעו שם – אינו חל עוד.
הוראות אלה בוטלו ובמקומן נקבע כי אף אי-עמידת המוביל בחובתו לנפק כרטיס כבודה, לא תגרע מאחריותו המוגבלת.

ניתן ללמוד הדברים לפי לשונו הברורה של הסעיף המתוקן:

"which shall none the less, be subject to the rules of the Convention, including those relating to limitation of liability"

כאן המקום להדגיש כי הדברים לא נסתרו מעיני התובעים, משום שהנתבעת הפנתה אותם לאמור בפרוטוקול גואטמלה סיטי, במכתבה לבאת-כוחם מיום 22.6.11, אשר צורף לכתב התביעה.

אשר על כן, יש לקבוע כי לא חלה על הנתבעת חובת פיצוי מכוח אמנת ורשה כטענת התובעים, אלא בגבולות הפיצוי שנקבעו שם (שנציג הנתבעת העיר כי עומד היום על סך 806 ₪).

עגמת נפש:
לטעמי יש להכיר בעוגמת נפש שנגרמה לתובעים בשל התנהלות נציגת הנתבעת (הדיילת). אמנם התובעים הגיעו בין האחרונים שבנוסעים, אולם לא איחרו לטיסה. היה מקום שהנתבעת תוודא מראש קיומו של מרחב מספיק עבור תיק נשיאה לכל אחד מנוסעי המטוס – לרבות התובעים.

מובן כי היה צורך לוודא את שליחת התיק לבטן המטוס כפי שהתחייבה הדיילת בפני התובעים – התחייבות שלא הוכחשה, על מנת שלא ייגרם להם נזק. הנסיבות מצביעות על כך שהנתבעת לא נהגה כמצופה וכמובטח. לא יכולה להיות מחלוקת כי התובעים סבלו בשל האיחור במסירת התיק, הנזק והאבדן, עוגמת נפש ונגרמה להם הכבדה משמעותית בשהותם בניו-יורק.

האם ניתן לפצותם בגין עגמת הנפש?

ס' 10 לחוק התובלה האוירית, תש"ם – 1980, קובע את ייחוד העילה בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים:
"אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר ולא תשמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו...".

חרף האמור מצאנו כי פסיקת בתי המשפט הכירה במקרים מסוימים כחריגים לכלל האמור. שאלת הסמכות לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש התעוררה בפסיקה לא אחת ונתגלעה מחלוקת בנושא זה בין בתי המשפט המחוזיים השונים, כאשר אני בוחרת לאמץ, לצורך ההכרעה בתיק זה, את העמדה לפיה מוסמך בית המשפט לפסוק, במקרים מתאימים, גם פיצוי בגין עגמת נפש.

די אם אפנה, בהקשר זה, לדבריה של כבוד השופטת אלשייך בתל"א 14968-09 סורוש נ' מאיר ואח':

"לעניין זה אעיר, כי לא מצאתי סעיף השולל פיצוי בגין ראש נזק כזה. אכן, קיים אף קיים סעיף של ייחוד עילה, אשר מונע הלכה למעשה הגשת תביעות כפולות, או הנאה מן היתרונות הגלומים בתביעה לפי הדין המיוחד, ולאחר מכן "עריכת השלמות" בהתאם לדינים כלליים בכדי לפצות על חסרונותיו. עם זאת, יגעתי ולא מצאתי כיצד מוצא הנאמן אסמכתא לשלילה גורפת של ראש נזק נלווה לנזק גוף".

יפים למקרה שלפני הדברים שהמשיכה וכתבה שם:

"זאת ועוד; מן האסמכתאות שהובאו בפני, עולה כי בתי המשפט נוהגים לפסוק כבעניין שבשגרה פיצויים בגין עגמת נפש. בלא לקבוע ממרות בנידון, אעיר כי ל"נוהג שיפוטי" זה יש טעם ברור ומוצדק, באשר ברבים מן המקרים אשר הגיעו לערכאות, הגם שעסקינן היה ברשלנות בוטה ומקוממת של חברת התעופה....הרי שאי הכרה ברכיב זה, היתה עשויה ליצור תוצאה לא רצויה, לפי המעוול לא ישלם מאומה או כמעט מאומה בגין התנהלותו הפסולה – ובוודאי שלא כזו היא מטרת הדין...בהעדר פיצוי משמעותי בגין עגמת נפש וסבל, היה הנוסע התובע נותר בלא סעד או פיצוי של ממש".

מכאן, כי בתי המשפט מצאו שקיימת סמכות, חרף ייחוד העילה, לפסוק פיצויים בגין עגמת נפש במקרים שבהם נגרמה עגמת נפש וסבל לנוסע בשל רשלנות בוטה של חברת התעופה.

סבורני כי מקרה זה נופל בגדר אותם מקרים שבהם תצא המעוולת נשכרת שלא כדין, אם לא יפסקו לתובעים פיצויים בגין עוגמת הנפש.

אני מחליטה להעמיד פיצויים אלה, בהתחשב בכל המפורט לעיל, ובשים לב למידת האמון שנתנו התובעים בדיילת, לכך שהתיק נמסר באיחור מלא (קרי – בשובם ארצה), לכך שחסר בו מכשיר טלפון נייד שכלל מידע רב ומשמעותי ביותר ולמידת הסבל והטרחה שסבלו התובעים, בעת שהותם בניו-יורק בשל חסרון התיק ותכולתו, על סך 2,500 ₪ לכל אחד מהם.

הנתבעת תשלם לתובעים את הסכומים האמורים וכן תשא בהוצאות משפט בסך 500 ₪ לשניהם.

התשלום יבוצע בתוך 21 יום מיום קבלת פסק הדין, אחרת ישאו הסכומים הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית מיום התביעה ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום.
ניתן לבקש רשות ערעור מבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, י"ד אב תשע"ב, 2 אוגוסט 2012, בהעדר.


מעורבים
תובע: צבי וילהלם
נתבע: אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ
שופט :
עורכי דין: