ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אבו גזאלה פהימה נגד מ"י-משרד הבריאות :

בפני כבוד השופט רון סוקול

התובעים

  1. אבו גזאלה פהימה
  2. אבו גזאלה עומר

ע"י ב"כ עוה"ד דן אשכנזי ואח'

נגד

הנתבעים

  1. מדינת ישראל – משרד הבריאות
  2. המרכז הרפואי הלל יפה

ע"י ב"כ עוה"ד דורון יום טוב ניב ואח'

בית המשפט המחוזי בחיפה

פסק דין

1. תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת בעקבות ניתוח שעברה בעמוד השדרה בשנת 2007 בבית החולים הלל יפה בחדרה. המחלוקת בין הצדדים משתרעת הן על השאלה האם הצוות הרפואי שניתח את התובעת התרשל בעת ביצוע הניתוח, והן בשאלה האם ניתנה הסכמה מדעת של התובעת לביצוע הניתוח.

הרקע
2. התובעת ילידת 1957, החלה לסבול מכאבי גב כבר בשנת 1979. בתיקה הרפואי ניתן למצוא פניות רבות בתלונות על כאבי גב. במשך השנים ניתנו לתובעת משככי כאבים והומלץ לה לנסות שימוש בחגורה תומכת ולפנות לטיפולי פיזיותרפיה (ראה האמור בחוות דעתו של ד"ר הנדל, ת/1). התובעת אף סבלה מהקרנה לרגליים ובעיקר לרגל שמאל. כמו כן התלוננה על הפרעה במתן שתן.

3. ביום 30.11.06 פנתה התובעת לבית החולים הלל יפה בחדרה (להלן "בית החולים"). בבדיקה בחדר המיון התלוננה התובעת על כאב בגב תחתון המלווה בחולשה ברגל שמאל. בבדיקת C.T.נמצא בלט דיסק בחוליות L4-L5, L5-S1. כן אובחן סימן ע"ש לסג חיובי מצד שמאל.

כעבור כשבועיים הגיעה התובעת לרופא אורתופד בקופת החולים – ד"ר מדלג'. ד"ר מדלג' ציין בבדיקתו כי "ממשיכה לסבול מכאבים בגב תחתון והקרנה לצד שמאל". כן ציין כי "בבדיקה היום חולשה ברגל שמאל אליופסואס" (חולשה בשרירים מכופפי הירך). ד"ר מדלג' הפנה את התובעת שוב לבית החולים.

4. בבית החולים נבדקה במיון ואושפזה. בבדיקה הקלינית בקבלה נרשם, כי נמצא "שיתוק קשה (1/5) במכופפי ירך" ושיתוק קל (4/5) במישרי ברך שמאל. ביום 15.12.06 בוצעה לתובעת בדיקת C.T. חוזרת ונמצאה היצרות קשה של התעלה הספינאלית בחוליות L1 - L3. בעקבות ממצאים אלו ובדיקה קלינית נוספת, הופנתה התובעת לבדיקת C.T. נוספת ונמצא בלט אחורי בחוליה D8 והיצרות במרווחי החוליות D10-11.

5. בעקבות ממצאים אלו הומלץ לתובעת לעבור ניתוח לשחרור ההיצרות. התובעת שוחררה לביתה ושבה לבית החולים ביום 10.1.07. ביום 11.1.07 נותחה התובעת על ידי ד"ר פולמן. בניתוח בוצעה פתיחה של התעלה (למינקטומיה אחורית ופסטקטומיה) באזור חוליות D9 עד L3. בניתוח לא נרשמו אירועים חריגים.

לאחר הניתוח נצפתה החמרה נוירולוגית והופיעו שיתוק ברגל ימין ושיתוק סוגרים. התובעת הועברה לשיקום ואט-אט התגלה שיפור במצבה והיא התאוששה חלקית; חזר כוח וחזרה תחושה חלקית, והיא אף הצליחה ללכת מעט עם הליכון. עם זאת, השיתוק בסוגרים נותר ללא כל שיפור. כיום התובעת מתניידת בכיסא גלגלים ונאלצת להשתמש בקטטר למתן שתן. לטענתה היא אף סובלת ממצוקה נפשית בשל מצבה הפיזי.

התביעה וההליכים
6. התובעת הגישה את תביעתה לפיצויים, בגין הנזקים שנגרמו לה, כבר ביום 7.5.07. לכתב התביעה לא צורפה כל חוות דעת רפואית, כנדרש על פי תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. רק ביום 1.1.08 צורפה חוות דעת של ד"ר היילברון, מומחה לנוירוכירורגיה. בחוות דעתו מצא ד"ר היילבורן כי נפלו מספר פגמים בטיפול הרפואי שניתן לתובעת. ד"ר היילברון מצא, כי בטרם הניתוח לא בוצעה בדיקת M.R.I ועל כן קשה להעריך האם הייתה פגיעה בחוט השדרה לפני הניתוח. כן ציין כי לא בוצע לפני הניתוח צנתור עורקי ספינאלי, כדי למקם את העורק ע"ש אדמקייביץ' כנדרש בטרם ביצוע ניתוח כזה בעמוד השדרה ועל מנת להימנע מפגיעה בו. המומחה הוסיף, כי במהלך הניתוח היה על הצוות לבצע ניטור של מצב חוט השדרה ולברר אם קיימים סימני פגיעה, על מנת להפסיק את הניתוח אם הדבר נדרש.

המומחה מטעם התובעת סיכם את חוות דעתו וקבע, כי "הטיפול שקיבלה (התובעת – ר' ס') אינו מגיע, להערכתי, לרף הפרקטיקה המקובלת במרכזים של ניתוחי עמוד שדרה כיום בארץ ובחו"ל". המומחה העריך את נכותה של התובעת בשיעור של 80%.

7. התובעים טענו בתביעתם, כי הרופאים התרשלו בביצוע הניתוח. כן נטען כי עובר לניתוח לא ניתן לתובעת ולבני משפחתה הסבר מקיף ומלא על סיכוני הניתוח, ועל כן הסכמתה של התובעת לניתוח לא הייתה "הסכמה מדעת".

בגין הנזקים הקשים שנגרמו לה, טענה התובעת כי על הנתבעת לפצותה בסכום שהוערך ב-12,391,000 ₪. כן טענה, כי יש לשפות את בעלה בגין הוצאותיו והפסדיו בסך נוסף של 4,604,400 ₪.

8. הנתבעים מצידם כפרו בטענת ההתרשלות וטענו כי לתובעת ובעלה הוסברו כל הסיכונים הסבירים. כן נטען כי מצבה של התובעת היה נדיר וכי אין קשר בין הטיפול הרפואי לסיכון שהתממש. הנתבעים הוסיפו גם, כי מצבה של התובעת גם אלמלא הניתוח היה מתדרדר והיה צפוי שאם לא תנותח תיוותר משותקת.

הנתבעת הגישה אף חוות דעת רפואית מטעמה של פרופ' י' פלומן. פרופ' פלומן מציין כי התובעת סבלה מהיצרות קיצונית של תעלת השדרה הגבית והמותנית. יתרה מזו, לדבריו, הוא אינו זוכר מקרה כה קיצוני של היצרות. פרופ' פלומן מצא שהצוות הרפואי טיפל בתובעת במומחיות ובמיומנות, ולא מצא כי נפל כל דופי בטיפול הרפואי. עוד ציין כי אלמלא נותחה, צפוי היה כי תיוותר משותקת בפלג הגוף התחתון.

9. בעקבות חוות דעתו של פרופ' פלומן צירפה התובעת חוות דעת משלימה של ד"ר היילברון, אשר חוזר ומדגיש את האמור בחוות דעתו הראשונה.

10. לאחר מספר קדמי משפט הושגה הסכמה בדבר מינוי מומחה מטעם בית המשפט, וביום 1.11.09 הוריתי על מינויו של ד"ר גיבשטיין כמומחה מטעם בית המשפט. הואיל והוגשה בקשה לפסילתו, החלטתי ביום 16.11.09 על מינוי של ד"ר הנדל תחתיו.

11. ד"ר הנדל בדק את התובעת ועיין במסמכים ובחוות הדעת וביום 10.2.10 נתן את חוות דעתו (ת/1). בחוות דעתו מציין ד"ר הנדל כי המקרה של התובעת היה "[...] מקרה נדיר בצורה קיצונית שרוב מנתחי הגב בארץ ובעולם לא פגשו ולא יפגשו במשך קריירה מלאה". עוד קבע כי "האבחון והטיפול היו נכונים לפי סטנדרטים בינלאומיים כפי שמופיע בספרות". המומחה הוסיף, כי "התוצאה הלא טובה אינה נובעת מאבחון וטיפול חסרים אלא מעצם היות המקרה קשה, נדיר ומסובך שתוצאות טיפול בו אינן טובות בכל מקום בעולם".

המומחה התייחס גם לפגמים השונים שפורטו על ידי ד"ר היילברון. ד"ר הנדל מציין, כי היה צריך לבצע בדיקת M.R.I לפני הניתוח, או לחלופין C.T. מיאלוגרפיה. עם זאת הוסיף, כי גם אם אלו היו מבוצעות, לא היה בכך לשנות את צורת הניתוח שנבחרה או את תוצאת הניתוח. הבדיקות רק יכלו להוסיף מידע למנתחים אך לא לשנות את הטיפול.

ד"ר הנדל דחה מכל ומכל את הטענה, כי היה צריך לבצע צנתור סלקטיבי לכלי הדם לפני הניתוח. לדבריו, "טענה זו חסרה כל בסיס תיאורטי ומעשי, מדובר בניתוח אחורי ובו אין סיכוי לפגוע בכלי הדם הסגמנטליים". לגבי הטענה שהיה צריך לבצע צנתור במהלך הניתוח, לרבות בדיקת הערה – wake up test, הוא מבהיר כי "לא היה צורך בבדיקה מאחר ואף אם היה מתברר כי קיים נזק, לא היו מפסיקים את הניתוח אלא להיפך, ממשיכים לשחרר את החוט בצורה מלאה, כי זה הסיכוי היחיד להחלמה". המומחה מבהיר, כי במרבית המרכזים בארץ ובעולם היו נוהגים כך, כלומר לא היו מבצעים את בדיקת ההערה.

12. לאחר קבלת חוות דעתו של ד"ר הנדל, עמדו התובעים על חקירתו. בחקירתו מיום 7.10.10 חזר ד"ר הנדל על חוות דעתו ועל מסקנתו כי לא נפל כל פגם בטיפול הרפואי. ד"ר הנדל הבהיר כי אפילו אם הייתה מבוצעת בדיקת M.R.I. והייתה מתגלה בה מיאלומלציה (פריצת דיסק), הדבר לא היה משנה את הטיפול ואת הניתוח (עמ' 11-12). המומחה שלל את הטענה כי היה עיכוב בביצוע הניתוח (עמ' 12). המומחה גם שלל את האפשרות שנגרמה פגיעה לכלי הדם במהלך הניתוח (עמ' 16). המומחה הדגיש כי מטרת הניתוח הייתה לעצור את ההתדרדרות במצבה של התובעת, שכן אם לא הייתה מנותחת, היה מצבה צפוי להחמיר והיא הייתה צפויה להיות משותקת (עמ' 15-16).

13. ד"ר הנדל הבהיר כי לא ניתן להעריך מה בדיוק קרה ומדוע נגרמה התוצאה הקשה. עם זאת, אמר כי "עובדה שהתוצאה הזאת שהמצב מחמיר אחרי ניתוח קורית בכל העולם אצל מנתחים טובים בעולם, אם אתה קורה (צ"ל קורא) לזה רשלנות או לקרוא לזה החמרה שהיא צפויה באופן סטטיסטי".

המומחה חזר והדגיש כי מדובר במקרה קיצוני וכי הניתוח היה מיוחד והשתרע על פני 11 חוליות. בניתוח כזה הסיכון להחמרה הינו גדול (עמ' 22). במקרה זה הסיכון התממש ללא כל קשר לרשלנות הנטענת כלפי הצוות הרפואי.

14. בטרם דיון בטענות הצדדים לגופן אדגיש כי הצדדים ויתרו על חקירות המומחים מטעמם. העדויות שנשמעו התמקדו על כן רק בשאלת הסכמתה של התובעת לניתוח וטיב ההסברים שניתנו לה על ידי הצוות הרפואי.

דיון והכרעה
הטענות בעניין התרשלות הצוות הרפואי בטיפול 15. התובעת מבססת את טענת הרשלנות על אי ביצוע של בדיקות שונות; חלקן בדיקות מקדימות לפני הניתוח ובדיקה אחת נוספת במהלך הניתוח. לטענתה, אי ביצוע הבדיקות חורג מהתנהגות סבירה של הרופאים. עם זאת התובעת אינה טוענת להתרשלות כלשהי במהלך הניתוח, שכן אין כל ראיה כי במהלך הניתוח עצמו אירע אירוע חריג כתוצאה מהטיפול הרפואי. התובעת גם אינה מציגה חלופות אחרות לטיפול שניתן ואינה מצביעה על חלופות שהיו עשויות להיות אפשריות אם היו מבוצעות הבדיקות החסרות.

כאמור, המומחה מטעם בית המשפט קבע כי הצוות הרפואי פעל במיומנות ובסבירות. עם זאת גם המומחה ד"ר הנדל סבר כי רצוי היה לבצע בדיקה מקדימה נוספת, בין בדיקת M.R.I ובין בדיקת C.T, אם כי סבר כי גם אם היו מבוצעות הבדיקות התוצאה לא הייתה משתנה.

16. כפי שפורט לעיל, הצדדים ויתרו על חקירות המומחים מטעמם והסתפקו בחקירתו של המומחה מטעם בית המשפט. כפי שיפורט להלן הנני סבור כי במקרה הנוכחי יש לאמץ את קביעותיו ומסקנותיו של ד"ר הנדל. כידוע, הלכה היא כי מסקנות מומחה שמונה על ידי בית המשפט אינן באות לפטור את בית המשפט מחובתו לשקול את הטענות ולגבש בעצמו את הממצאים והמסקנות. ההכרעה הסופית מצויה תמיד בידי בית המשפט (ראו ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170 (1993); ע"א 1188/92 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' ברעלי, פ"ד מט(1) 463 (1995); ע"א 1624/96 לוי נ' ד"ר מולכו, פ"ד נז(2) 349 (1997); ע"א 8950/07 עיריית נצרת נ' כרדוש (ניתן ביום 24/11/10)). עם זאת בדרך כלל, ובהעדר נימוקים מיוחדים, כגון טעות בולטת של המומחה, נוטים בתי המשפט לאמץ את מסקנותיהם של המומחים שמונו על ידם.

בע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949 (2002) אומר בית המשפט:

משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן".

(ראו גם ע"א 323/85 מדינת ישראל נ' מזרחי, פ"ד לט(4) 185, 189 (1985); ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל, פ"ד נב(4) 563 (1998)).

17. ד"ר הנדל שמונה כמומחה מטעם בית המשפט נימק את מסקנותיו השונות ואף חזר על מסקנותיו בעדותו. לא הובא כל טעם ממשי מדוע יש לסטות ממסקנות אלו. חשוב לציין כי המומחה הדגיש שמדובר באירוע מיוחד ונדיר של היצרות תעלה לאורך מספר כה רב של חוליות – 11 (עמ' 11). הוא הסביר היטב מדוע לא היה מקום לצנטור סלקטיבי לכלי הדם, שכן הניתוח היה ניתוח אחורי שבו אין נגיעה לעורק ע"ש אדמקייביץ' (עמ' 14). המומחה מציין "[...] במקרה שבפנינו הניתוח בוצע מאחור ובשום מקום לא עושים בדיקה של כלי הדם שהם קדמיים ואין לנו שום קשר לכלי הדם האלה ואין שום סיכוי שנפגע בהם" (עמ' 15).

המומחה גם נתן הסברים ברורים מדוע לא היה כל צורך בניטור תוך ניתוחי, לרבות בדיקת הערה במהלך הניתוח (wake up test) והבהיר כי בכל מקרה הניתוח היה ממשיך. דומה שמסקנה זו אינה נסתרת אפילו בחוות דעתו של ד"ר היילברון.

18. המומחה מצא כי ראוי היה לבצע בדיקת M.R.I. לפני הניתוח או לחלופין בדיקת C.T נוספת. מדובר בבדיקה שנועדה לסייע לרופא המנתח לדעת מה מידת הנזק בעמוד השדרה ואת מיקום הנזק (עמ' 22). עם זאת הוא מבהיר כי על אף העדר בדיקה, כלומר העדר מידע מקדים מספק, לא נפל כל פגם בניתוח. הניתוח בוצע בדיוק במקום הדרוש. "פתחו כמו שצריך, אבל M.R.I. לא היה משנה במקרה הזה" (עמ' 19). משמע, לגישת המומחה בדיקת M.R.I. הייתה דרושה על מנת לסייע לרופא בקביעת מיקום הניתוח ודרך ביצועו ולא על מנת לקבוע האם יש צורך בניתוח אם לאו. עוד עולה מחוות דעת המומחה כי היה הכרח לבצע את הניתוח וגם בהעדרה של בדיקת ה-M.R.I. בוצע הניתוח בדיוק במקום הנכון ובצורה המתאימה לנסיבות המקרה. גם במסקנות אלו אין מקום להתערב.

19. בטרם סיום הדיון בפרק זה ראוי להעיר מספר הערות על טענת ההתרשלות. אין כל חולק כי חובתו של כל רופא סביר, בטרם יעניק לחולה טיפול רפואי, הינה לאבחן את המחלה, ולקבוע את דרכי הטיפול המתאימות. לצורך אבחון המחלה וקביעת דרכי הטיפול עליו לבצע בדיקות מקדימות למיניהן אשר יעמידו לרשותו את הכלים המתאימים לקבלת החלטות (ראו למשל ע"א 612/78 פאר נ' קופר, פ"ד לה(1) 720 (1980); ע"א 8591/06 פלונית נ' מדאינווסט אינטרנשיונל (1985) בע"מ (ניתן ביום 9/2/10)). כבר נאמר כי [...] שומה על רופא לברר בטרם בוצע טיפול או ניתוח כלשהו במטופל את מצבו הרפואי הרלוונטי לביצוע הטיפול" (ע"א 5586/03 פרימונט נ' פלוני (ניתן ביום 29/3/07); (ראו גם ע"א 58/82 קנטור נ' מוסייב, פ"ד לט(3) 253, 262 (1985)).

סוג הבדיקות והיקפן מותנה בנסיבות כל מקרה ומקרה, בדחיפות קבלת ההחלטה, בסיכונים הנובעים מהבדיקה וכדומה.

20. כאשר רופא אינו אוסף את כל הנתונים הרלבנטים ואינו עורך את כל הבדיקות המקדימות כמתחייב ממצבו של המטופל הוא עלול לבחור באופציה טיפולית מוטעית, להתעלם מחלופות טיפוליות שונות, להתעלם מסיכונים אפשריים ועוד. עם זאת מחדלו של הרופא לבצע בדיקה נדרשת אינו מחייב בהכרח הטלת אחריות לתוצאות הטיפול, שכן לעיתים מתברר בדיעבד, כי גם אם הייתה מבוצעת הבדיקה, לא היה בה כדי להשפיע על הטיפול שניתן (ראו ע"א 5586/03 הנ"ל פיסקה 12; ע"א 4804/03 מרגליות נ' הסתדרות מדיצינית "הדסה" עין כרם (ניתן ביום 10/5/06)).

21. עוד נזכיר כי לעיתים אי ביצוע בדיקה נדרשת עשוי לגרום ל"נזק ראייתי", כלומר בשל העדרה של הבדיקה והעדר תוצאותיה, לא ניתן יהיה להעריך בדיעבד את הטיפול שניתן, נחיצותו, ואופן ביצועו. בנסיבות שכאלו יעבור הנטל לשכנע כי למרות אי ביצוע הבדיקה לא נפלה כל התרשלות בהתנהגות הרופאים לכתפיהם (ראו למשל ע"א 9328/02 מאיר נ' ד"ר לאור, פ"ד נח(5) 54, 65 (2004); ע"א 916/05 כדר נ' פרופ' הרישנו (ניתן ביום 28/11/07); ג' שני חזקת רשלנות 297, 305 (2011)).

22. כפי שראינו, הרופאים במקרה הנוכחי לא ביצעו בדיקת M.R.I.. עם זאת המומחה הבהיר כי הבדיקה נדרשה רק לצורך קביעת מיקום ההיצרות וקביעת מיקום הניתוח ושבכל מקרה היה צורך לנתח את התובעת. לדבריו, עריכת הבדיקה לא הייתה משנה את הבחירה בניתוח, ובאופן הניתוח. בדיעבד מסתבר כי גם לגבי מקום הניתוח לא הייתה נדרשת בדיקה, שכן מביצוע הניתוח עצמו מתברר כי הוא בוצע במקום הנכון. משמע, אף כי ראוי היה שלרופאים יהיה מידע נוסף, הרי שהעדרו לא שינה את הניתוח. אף אם הייתה התרשלות בכך שלא בוצעה בדיקת הדמיה נוספת קודם לניתוח, הרי שאין כל קשר סיבתי בין רשלנות שכזו לבין אופן הטיפול הרפואי, מיקום הניתוח או תוצאת הניתוח.

23. עוד נזכיר כי בתוצאה הקשה של הניתוח אין די כדי לקבוע אחריות של הרופאים. לצערנו לא כל ניתוח משיג את התוצאה המצופה, הסיכונים בניתוחים השונים עשויים להתממש גם אם הרופאים נוקטים בכל האמצעים הסבירים, פועלים במיומנות ובמסירות. יפים דברי בית המשפט בע"א 8693/08 הרמן נ' שטרנברג (ניתן ביום 24/3/11) שם נאמר :

אכן, אחריות בגין רשלנות רפואית – כבכל מקרה של רשלנות – הינה אחריות תלוית אשם. באין חריגה מסטנדרט התנהגות סביר, לא ניתן לחייב רופא באחריות, אפילו הטיפול שבו נקט, הוא שהביא בסופו של יום לנזק שממנו סובל הניזוק. במבט ראשון, עלול הדבר לעורר אצל המטופל תחושה של חוסר צדק, שכן האחרון, שנתון לחסדיו של הרופא, סומך עליו ומשליך עליו את יהבו, נותר לשאת על גופו את הנזק, בעוד הרופא בעל הניסיון והמומחיות יוצא פטור. ואולם, עצם קיומו של נזק, אין בו כדי להעיד בהכרח על קיומו של אשם. ודוק: חרף ההתקדמות הרבה שידעה הרפואה, והתפתחות מכשור ובדיקות המסייעים בהצלת חיים, במניעת מחלות, ובהפחתת הסיכון לנזקי לוואי, גם כיום מוסיפות פרוצדורות רפואיות רבות להיות כרוכות בסיכונים שאינם מצויים בהכרח בשליטת הרופא. אכן, "לא כל ניתוח מצליח, גם אם הרופאים הינם בעלי ידע מעולה, נוהגים בזהירות, וידיהם מאומנות והצוות של הניתוח פועל כהלכה" (ע"א 552/66 לויטל נ' מרכז קופ"ח של ההסתדרות הכללית, פ"ד כב(2) 480, 482 (1968)). סיכונים אלה הינם טבעיים ואינהרנטיים לפעולה הרפואית, ובאחוז מסוים של המקרים, הם עלולים להתרחש. בעצם התממשותם – אין ללמד בהכרח כי הרופא התרשל, ובאין התרשלות – אין מנוס מכך שהניזוק נושא בנזק.

ד"ר הנדל הבהיר כי מצבה של התובעת היה מצב נדיר, מדובר בהיצרות קשה ורחבת היקף. הניתוח שבוצע היה הכרחי אך היו גם סיכונים שלצערנו התממשו. התממשות הסיכון אינה מעידה על התרשלות.

לאור האמור, אין לי אלא לקבוע כי לא הוכחה התרשלות כלשהי של הצוות הרפואי במהלך הניתוח ודין הטענות בעניין זה להדחות. נותר אם כן לדון רק בטענה בדבר העדר הסכמה מדעת.

הסכמה מדעת
24. התובעת טוענת כי בטרם הסכימה לעבור את הניתוח לא הוסברו לה הסיכונים האפשריים לעבור את הניתוח, לא הוסבר לה כי כתוצאה מהניתוח היא עלולה להשאר משותקת בגופה התחתון כפי שאירע בפועל. בטרם נבחן את הטענות, נחזור ונפרט את העובדות הרלבנטיות לסוגיית ההסכמה לניתוח.

25. כזכור, התובעת פנתה לבית החולים לראשונה ביום 30/11/06 ושבה כעבור שבועיים ביום 14/12/06. התובעת אושפזה ובמהלך האשפוז נערכו לה בדיקות שונות. ביום 15/12/06, לאחר השלמת הבירור, הומלץ לתובעת לעבור ניתוח לשחרור ההיצרות (תצהיר ד"ר פולמן נ/1 סעיף 18 ונספח 4 לתצהיר). בסופו של יום שוחררה התובעת לביתה והוזמנה לביצוע הניתוח ליום 10/1/07 (ראו נספח 5 לתצהירה).

התובעת התייצבה בבית החולים ביום 10/1/07 (ראו גליון קבלה נספח 5 ל-נ/1). התובעת חתמה על טופס הסכמה לניתוח בעמוד השדרה (נספח 6 ל-נ/1). על הטופס חתם גם ד"ר קעדאן, שרשם בכתב ידו "הוסבר לחולה בשפה הערבית על הניתוח הסיבוכים והסיכונים". התובעת אף חתמה על טופס הסכמה להרדמה (נספח 7 ל-נ/1).

26. התובעת בתצהירה התייחסה לחתימה על טופסי ההסכמה באופן כללי בלבד. אין בתצהיר כל התייחסות למהות המידע שניתן לה ומה עשתה לבירור הסיכונים והסיכויים. בסעיף 24 לתצהירה היא אומרת כי "[...] לא קיבלתי את כל ההסברים הדרושים. כן לא הוסברו לי הצורך והתועלת שבביצוע הבדיקות והתהליכים ההכרחיים". עם זאת היא מאשרת כי קבלה הסבר אך אומרת [...] "לאחר שהוסבר לי המעט שהוסבר, והבעתי הסכמתי לניתוח, שוחררתי לביתי והגעתי לאשפוז חוזר במסגרתו בוצע הניתוח". מה הוסבר לא פורט בתצהיר.

בסעיף 25 לתצהירה היא מציינת באופן כללי בלבד, כי אם היה מוסברים לה האמצעים החלופיים שבהם ניתן היה להשתמש "כדי להקטין את הסיכונים" הייתה יכולה לבקש חוות דעת נוספת ולערוך בירור נוסף.

27. לעומתה ד"ר קעדאן בתצהירו (נ/3) מבהיר:

7. בתאריך 10/1/07 התובעת אושפזה במחלקה אורטופדית ב'. התובעת הוחתמה על טופס הסכמה ייחודי לניתוח עמוד שדרה בו מפורטים כל הסיכונים/סיבוכים האפשריים.
[...]
10. הבהרתי לתובעת חומרת המצב, ההתדרדרות הנמשכת, והצורך בטיפול ניתוחי קודם לניתוח ולחתימה על טופס הסכמה.

11. גם אני סברתי כי עקב ההתדרדרות במצבה לטיפול הניתוחי לא הייתה חלופה סבירה. מדובר בלחץ קשה ורב מוקדי. טיפול בתרופות, פיזיותרפיה וכו' אינו רלוונטי, נוכח סכנה להחמרה בלתי הפיכה במצבה. הנושא הובהר לתובעת ומשפחתה אשר נתנו הסכמתם לניתוח.

28. ד"ר פולמן בעדותו מבהיר כי למעשה התובעת קבלה הסברים פעמיים, פעם ראשונה ביום 15/12/06 שבה ניתן ההסבר בשפה העברית ותורגם לה על ידי בעלה, ופעם שנייה כאשר הגיעה ביום 10/1/07. ההסבר השני ניתן לה על ידי ד"ר קעדאן בשפה הערבית (עמ' 40). ד"ר פולמן הסביר כי ד"ר קעדאן נשלח לתת הסבר נוסף בשפה הערבית בהתאם למדיניות המחלקה למסור לחולה את המידע בשפתו שלו (שם).

לגבי ההסבר שניתן לתובעת בעברית הוא מבהיר כי הסביר לבעלה של התובעת הדובר עברית רהוטה "[...] שהניתוח הוא הכרחי ואין לה אופציה אחרת. כל אופציה אחרת תחמיר את מצבה". במפגש הראשון לא הוסברו לה כל הסיכונים אלא רק הוסבר לה הצורך הדחוף בניתוח ( עמ' 42). ההסבר על הסיכונים ניתן לה רק בסמוך לניתוח עצמו.

29. ד"ר קעדאן הוזמן אף הוא למתן עדות. אף שב"כ התובעת עמדו על חקירתו והדיון נדחה על מנת לזמנו לעדות, הרי שחקירתו הייתה מצומצמת ביותר והוא לא נשאל מאום על אודות ההסברים שניתנו לתובעת על ידו.

30. בטופס ההסכמה לניתוח, עליו חתמה התובעת נרשם בין היתר:

אני מצהירה ומאשרת בזאת: כי ניתן לי הסבר על התוצאות המקוות ותופעות הלוואי של הניתוח לרבות כאב ואי נוחות, החולפים בהדרגה. הוסברו לי הסיבוכים האפשריים של הניתוח העיקרי לרבות זיהום באזור הניתוח, דליפת נוזל שידרה המתרחשת לעיתים רחוקות, ובמקרים למינקטומית אפשרות של אי יציבות בקטע זה של עמוד השידרה. הוסבר לי כי סיבוכים אלה עלולים להצריך בעתיד ניתוחים לתיקונם. כן הוסברו לי הסיבוכים הנדירים לרבות החמרת הכאבים וסימני קיפוח עצבי בדרגות חומרה שונות עד לשיתוק מלא בגפיים תחתונים.

31. כפי שניתן להסיק מראיות אלו, הרי שלתובעת נמסר הסבר על הניתוח, הוסברה לה נחיצות הניתוח, הוסבר לה שאין חלופה טיפולית אחרת וכן הוסברו לה הסיכונים. עוד ניתן לקבוע על פי תצהירו של ד"ר קעדאן, שלא ניסתר, ולאור התוספת בכתב ידו על הטופס, כי לתובעת ניתן הסבר בערבית גם על הסיכונים בניתוח ובין היתר על הסיכון כי בעקבות הניתוח תיוותר משותקת.

התובעת לא מסרה גרסה עובדתית מפורטת לגבי נסיבות החתימה וההסברים שניתנו לה, נמנעה מלחקור את ד"ר קעדאן ועל כן יש לאמץ את עדותו.

32. לנוכח האמור, דומה שאין כל בסיס לטענת התובעת כי הסכמתה לניתוח לא הייתה הסכמה מדעת. תובע הטוען כי לא קיבל מידע מספיק בטרם חתם על טופס ההסכמה ובטרם הסכים לניתוח, לא יכול להסתפק באמירה כללית, אלא צפוי שיפרט את נסיבות החתימה, את המידע שנמסר לו, את המידע שהיה ברשותו וכדומה.

התובעים נמנעו מהבאת ראיות כלשהן וממסירת עדות מפורטת ודי בכך כדי להביא לדחיית טענתם בדבר הפרת חובת הגילוי המוטלת על הרופאים.

33. אף שניתן להסתפק בקביעה עובדתית זאת אוסיף מספר הערות. לאחרונה דן בית המשפט העליון בהרחבה בשאלת חובת הגילוי המוטלת על רופא כלפי החולה בטרם קבלת הסכמתו לטיפול הרפואי. כבוד המשנה לנשיאה השופט א' ריבלין מציין בע"א 1303/09 קדוש נ' בית החולים ביקור חולים (ניתן ביום 5/3/12) כדלקמן:

הסכמה מדעת (informed consent) משמעה "הסכמה חופשית ורצונית ככל האפשר, שניתנה על-יסוד כל המידע שהיה דרוש למטופל בסבירות כדי להחליט אם להסכים לטיפול המוצע" (עמוס שפירא "'הסכמה מדעת' לטיפול רפואי – הדין המצוי והרצוי", עיוני משפט יד(2) 225 (1989), 228. להלן: שפירא). דוקטרינת ההסכמה מדעת מחייבת את הרופא "לקבל את הסכמת המטופל לטיפול, תוך שהרופא נדרש למסור למטופל מידע רפואי בדבר הסיכונים והסיכויים של הטיפול. המטופל זכאי שלא יינתן לו טיפול רפואי ללא הסכמתו מדעת, כלומר לאחר קבלת המידע הרפואי הדרוש מן הרופא" (ע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' שדה, פ"ד נו (4) 746, 754-753 (2002). להלן: הלכת שטנדל).

חברי ההרכב נחלקו בדעותיהם מהו המבחן הראוי לקביעת היקפה של חובת הגילוי. דעת הרוב, השופטים ריבלין ורובינשטיין הייתה ש"חובת הגילוי תבחן על פי מבחן החולה הסביר", דהיינו מהו המידע הדרוש לחולה סביר כדי להחליט האם לקבל את המלצת הרופא לגבי הטיפול המוצע. לעומתם סבר השופט עמית כי יש לקבוע את היקף חובת הגילוי על פי מבחן המטופל המעורב/המשולב בעיניו של הרופא הסביר, מבחן שעשוי להרחיב את היקף חובת הגילוי במקרים מסוימים, אולם בדרך כלל יהיה בו משום צמצום חובת הגילוי.

בחיי היום יום ההבדל בין המבחנים הינו כנראה שולי. השופט רובינשטיין אומר על כך בפסקה טו' לפסק דינו:

לטעמי ישנם בכגון דא שני רבדים – רובד עקרוני עיוני ורובד קונקרטי מעשי. בגדר שני אלה ניתן לעניות דעתי לשלב בין העמדות שביטאו שני חברי. אכן, מעבר לנוסחאות הכלליות העקרוניות ישנה המציאות המעשית של המקרה הספציפי, שהשתדלתי בחוות דעתי כאן ובמקומות אחרים להטעים ולהדגיש אותו בכל לשון, והיא מקובלת על שניהם; שניהם סבורים כי יש להתחשב בספציפיות החולה. יש להניח גם, כי שניהם לא יבואו חשבון עם רופא הפועל לפי הוראות החוק ככתבן, כללי האתיקה וחוזרי משרד הבריאות. דומני כי ההבדל העיוני בין גישותיהם הוא בשאלה, עד כמה מדובר ב"צדדים קרובים" (החולה והרופא) בצורת ההתיחסות המשפטית (גישת השופט עמית) או שישנו פער ביניהם והחולה הוא ה"חלש" (כגישת המשנה לנשיא). בסופו של יום בהקשר זה, עם שאיני מקל ראש בצורך לבחון את התנהגות הרופא על פי הסטנדרטים המקצועיים, בנושא הגילוי הוא מצוי בצד ה"יודע", ועל כן משקל הכובד עדיין מוטה כלפיו. זאת, עם שאיני סבור כי בעולם המעשה ההבדל גדול.

34. אין חולק כי בנסיבות המקרה שבפנינו חובה הייתה על הרופאים לגלות לתובעת את מצבה הרפואי הקשה, להעמיד אותה על הצורך בניתוח ועל החשש להתדרדרות במצבה אם לא תנותח, להעמידה על הסיכונים שבניתוח לרבות על האפשרות שמא מצבה יורע והיא תיוותר משותקת, ולהסביר לה כי לדעתם אין חלופות לניתוח.

המחלוקת שבפני אינה מהו היקף חובת הגילוי אלא מה המידע שנמסר בפועל והאם החובה הופרה. כעולה מהעדויות, הרופאים מסרו לתובעת את כל המידע לרבות את הסיכונים שבניתוח. אין טענה כי עמדו בפני התובעת חלופות אחרות שלא הובאו לידיעתה. להיפך, הוכח שלא הייתה חלופה טובה יותר וכי היה הכרח לבצע את הניתוח. מהטופס עליו חתמה התובעת ומעדות ד"ר קעדאן עולה כי הוסברו לה הסיכונים השונים לרבות הסיכון שבשיתוק.

35. התובעת טוענת גם כי מתן הסבר על הסיכונים במועד זה, כלומר סמוך לניתוח, לא איפשר לה החלטה חופשית ומושכלת. אין ספק כי גם מועד מתן ההסבר עשוי להיות בעל חשיבות, במיוחד מקום שבו החולה מבקש שהות להתייעצות ולקבלת חוות דעת אחרת. עם זאת למרות שההסבר ניתן רק בסמוך לניתוח אין בכך משום הפרת החובה. התובעת זומנה לניתוח כבר מספר שבועות לפני המועד. היא ידעה את טיבו של הניתוח הצפוי. הייתה לה אפשרות לברר ולשאול על הסיכונים. גם כאשר נמסרו לה ההסברים הייתה לה האפשרות לבקש לעכב את הטיפול ולדחות את הניתוח.

צריך לזכור כי התובעת הייתה מודעת לכך שבניתוח גב ישנם סיכונים והדבר עולה מפורשות מדבריה בסעיף 25 לתצהיר. מתן הסבר בדבר כלל הסיכונים יום לפני הניתוח, כאשר המטופל מגיע לאשפוז לקראת הניתוח, הינו בדרך כלל הסבר מספק ואינו מהווה הפרה של החובה המוטלת על הרופא. על כן דין הטענה בדבר העדר הסכמה מדעת להדחות.

סוף דבר
36. בשים לב לאמור ולאחר שמצאתי כי הצוות הרפואי לא התרשל ולאחר שקבעתי כי לא הופרה חובת הגילוי בטרם קבלת הסכמתה של התובעת אני דוחה את התביעה.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות בסך של 10,000 ₪.

ניתן היום, י"ד אב תשע"ב, 02 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.

12 מתוך 12


מעורבים
תובע: אבו גזאלה פהימה
נתבע: מ"י-משרד הבריאות
שופט :
עורכי דין: