ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שאול נגד בי"ח העמק בעפולה :

בפני כבוד השופטת כאמלה ג'דעון

תובעים

1.דוד שאול ת.ז מס' 00219890
2.ציפורה שאול
ע"י ב"כ עוה"ד א. נחאס ואח'

נגד

נתבעים

1.בית חולים עמק עפולה
2.קופ"ח של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י
ע"י ב"כ עוה"ד פ.ג. נשיץ ואח'

בית משפט השלום בחיפה

פסק דין

1. לפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין רשלנות רפואית המיוחסת לבית חולים עמק עפולה (להלן "בי"ח העמק"), וקופת חולים של ההסתדרות הכללית, המפעילה והמעסיקה של הצוות הרפואי בבית החולים, בשל טיפול כושל ורשלני על פי הנטען, בריסוק אבנים שנתגלו בכליה הימנית של התובע מס' 1, יליד 1949 (להלן "התובע"), על פי הנטען.

2. העובדות הצריכות לענייננו הינן כדלקמן:

ביום 29.3.94 הופנה התובע לבי"ח העמק, לצורך בחינת אפשרות ביצוע הליך ריסוק אבנים, לאחר שאובחנו אצלו שתי אבנים בכליה הימנית, אבן בקוטר 2X1 ס"מ (להלן "האבן הגדולה"), ואבן נוספת בקוטר כ-1 ס"מ אשר הסבו להפרעה אורודינאמית במערכת האיסוף.

3. ביום 11.4.94 נבדק התובע לראשונה במחלקה האורולוגית בבי"ח העמק, ובבדיקת IVP נמצא כי האבן הגדולה ממוקמת במוצא האגן וחוסמת אזור שופכן עליון.

4. ביום 28.4.94 עבר התובע ריסוק חוץ גופני בבי"ח העמק, ושוחרר לביתו באותו יום עם הפנייה להמשך מעקב בביה"ח ביום 9.5.94 (להלן "הטיפול הראשון").

5. במסגרת הביקורת שנערכה ביום 9.5.94, ומעיון בצילומי בטן ריקה שהוא הביא כנדרש, התברר כי האבן הגדולה שהיתה ממוקמת במוצא הכליה לא התרסקה בטיפול הראשון, על כן הוסבר לתובע על הצורך בביצוע פעולה חודרנית לטיפול באבן במוצא הכליה הימנית.

6. מאז אותו ביקור, התובע לא שב לביה"ח אלא ביום 10.1.95, היינו לאחר כשמונה חודשים, כאשר סיבת השיהוי הנ"ל מהווה אחד ממוקדי המחלוקות בין הצדדים כפי שיפורט בהמשך.

7. בביקור מיום 10.1.95, הוסבר לתובע שוב על הצורך בביצוע ניסיון נוסף לריסוק האבן, ונשלח לביצוע בדיקות מכינות.

8. ביום 6.2.95 התקבל התובע לאשפוז בבי"ח העמק, וביום 8.2.95 הוא עבר הליך אורטרוסקופיה וריסוק פנימי של האבן (להלן "הטיפול השני"). בתום הפעולה הנ"ל, הושאר צנתר (קטטר) שופכני לניקוז הכליה. במהלך הטיפול הנ"ל, האבן התרסקה חלקית, וחלק ממנה הוסט לגביע העליון. הוסבר לתובע על הצורך בטיפול משלים בריסוק חוץ גופני על ידי מכונה.

9. ביום 9.2.95 עבר התובע הליך ריסוק חוץ גופני נוסף (להלן "הטיפול השלישי"). צילום בטן ריקה שביצע לאחר שתי הפעולות הנ"ל (ארטרוסקופיה וריסוק אבן חוץ גופית), הדגים פירורי אבנים קטנים בכליה הימנית אשר היו עשויים להיפלט באופן ספונטני.

10. ביום 15.2.95 שוחרר התובע לביתו, ולאחר מכן היה במעקב רפואי בביה"ח העמק למשך מספר חודשים, עד ליום 10.9.95.

11. לאחר מספר חודשים החל התובע להתלונן על כאבי מותן ימין, ובבדיקה אובחנה אצלו אבן חוסמת בקוטר של 5 מ"מ בשופכן עליון מימין, והופנה להמשך טיפול בבי"ח הדסה.

12. ביום 20.10.96 עבר התובע בבי"ח הדסה ריסוק חוץ-גופי של אבן בשופכן, וביום 27.10.96 הוחדר נפרוסטום (נקז מלעורי) לכליה מימין. בחודש 12/96 עבר אורטרוסקופיה בשל חשד להיצרות השופכן. בחודש 2/97 עבר ניתוח לתיקון ההיצרות שלא צלח, ובחודש 9/97 עבר ניתוח נוסף ע"ש בוארי שצלח.

13. בחודש 1/00 אובחנה אצל התובע אבן חוסמת בשופכה, וביום 20.1.00 עבר ציסטוסקופיה וריסוק פנימי של האבן בבי"ח רמב"ם. באותה הזדמנות, מוחדר סטנט לצד שמאל בגלל אבן בשופכן התחתון משמאל, ואבן זו עוברת ריסוק חוץ גופני בשלב מאוחר יותר בבי"ח רמב"ם.

14. טענות הצדדים

על רקע התשתית העובדתית שתוארה לעיל, הגישו התובעים (התובע ואשתו) את התביעה דנן ובה טענו כי הטיפולים השני והשלישי שהוענקו לתובע בבי"ח העמק בריסוק האבנים (ראה סעיפים 4 ו-8 לעיל), היו טיפולים רשלניים וכושלים שבעקבותיהם הוא נזקק לטיפולים ואשפוזים שונים כמתואר לעיל, אגב גרימת נזקים בריאותיים משמעותיים לרבות ירידה בתפקוד הכליה הימנית. את טענתם הנ"ל הם ביססו על חוות דעת של ד"ר חרדאק בנימין, מומחה לכירורגיה אורולוגית, עליה ידובר בהמשך.

עוד טענו התובעים כי המעקב הרפואי שבוצע לתובע בבי"ח העמק, אף הוא היה רשלני, שכן במהלכו, הוצגו לו לטענתם, מצגי שווא שלפיהן הכאבים יחלפו ומצבו של התובע יוטב, וכי לא נותרו לו אבנים כלשהן בכליות.

עוד הוסיפו התובעים וטענו כי הטיפולים בוצעו ללא קבלת הסכמתו של התובע, ללא מתן הסברים על ידי הצוות הרפואי, וללא העמדתו על הסיכונים הכרוכים בהם ו/או על האופציות הטיפוליות השונות העומדות לרשותו.

15. הנתבעים דחו את כל טענותיהם של התובעים, וטענו תחילה כי דין התביעה להדחות על הסף מחמת התיישנותה.

לגופו של עניין טענו הנתבעים כי הטיפולים שניתנו לתובע בבי"ח העמק עמדו באמות המידה המקובלות, הן לפי הפרקטיקה הרפואית והן לפי הספרות המקצועית. עוד טענו להעדר קשר סיבתי בין הנזק הנטען על ידי התובע לבין הטיפולים שניתנו לו בבי"ח העמק, שכן לשיטתם, נזק זה מקורו במצבו הקודם של התובע עובר לקבלת הטיפול בבי"ח העמק. עוד הוסיפו הנתבעים וטענו כי לתובע ניתנו כל ההסברים אודות מהות הטיפולים שהוא עבר והסיכונים הכרוכים בהם, וכי התובע נתן את הסכמתו המודעת לטיפולים הנ"ל עובר לביצועם, ולראיה הם הפנו לטפסים עליהם חתם התובע כאות להסכמתו הנ"ל.

16. חוות הדעת המומחים הרפואיים

התובעים סמכו את תביעתם על חוות דעתו של ד"ר חרדאק כאמור. בחוות דעת זו, קבע ד"ר חרדאק כדלקמן:

"מכלול ההחלטות הטיפוליות לאורך תקופה מ-4/1994 (פניה ראשונה למרפאה אורולוגית) ועד 10/1996 כגון: חוסר ניקוז של כיליה נמשך (2.5 שנה), טיפולים על כיליה לא מנוקזת, בחירה לא אופטימלית (אורטרוסקופיה) של טיפולים גרמו לטיפול ממושך מאוד, אשפוזים רבים ופעילות אורולוגיות מרובות כולל ניתוחים פתוחים, זיהומים חוזרים בדרכי השתן ולירידה של תפקוד כיליה הימנית"

ד"ר חרדאק העריך את נכותו של התובע בשיעור של 30% לפי תקנה 22 (10)ג לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 (להלן "תקנות המל"ל").

ד"ר חרדאק לא זומן לעדות, ובסיכומיו הודיע ב"כ התובעים כי הוא מסתמך על חוות דעתו של מומחה בית המשפט, מבלי להזכיר, ולוּ ברמז, את חוות דעתו של ד"ר חרדאק.

17. הנתבעים סמכו את הגנתם על חוות דעתו של ד"ר הרי וינקלר, המשמש כמנהל המרכז לאבני כליה וכירורגיה אנדוסקופיה במרכז הרפואי "שיבא" תל השומר. בחוות דעתו (נ/24) הגיע ד"ר וינקלר למסקנה כדלקמן:

"דרך הטיפול" בתובע הייתה סבירה בהחלט גם בשנת 1994/95 וגם כיום, שנת 2007! הנזק שנגרם לכליה נבע מעצם היות האבן נעוצה במשך זמן ארוך במוצא-הכליה וגרמה הן לקשיים הטיפוליים והן לתוצאה הקשה של היווצרות צלקת והיצרות השופכן אשר לבסוף הצריכה תיקון ניתוחי פתוח".

עוד הוסיף ד"ר וינקלר וקבע כי:

"עפ"י מיפוי כליות עדכני, הכליה הימנית עדיין תורמת כ-34% לסך התפקוד הכלייתי הכולל (באופן נורמאלי כל כליה תורמת כ-50% לסה"כ). סביר להניח, כי לירידה היחסית בתפקוד הכליה הימנית לא תהיה כל השפעה לרעה על התפקוד הכלייתי הכולל ועל תפקודו העתידי של החולה"

ד"ר וינקלר העריך את נכותו של התובע בשיעור של 30%, בדומה לד"ר חרדאק.

ד"ר וינקלר זומן לחקירה נגדית על ידי התובע, והוא נחקר ארוכות על חוות דעתו.

18. לאור הפערים בין חוות דעת שהוגשו, מונה ד"ר אילן גרינוולד מומחה לאורולוגיה, כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, ללא הסכמת הצדדים.

בחוות דעתו (מ/1), קבע ד"ר גרינוולד, בין היתר, כדלקמן:

"בחירת סוג הטיפול לאבן תלויה בשיקולים הקליניים, מצב החולה, גודל ומיקום האבן ומצב חסימתי או זיהומי, ועל פי הנתונים שהובאו בפניי, לא נעשו בכל ההחלטות שיקולי דעת רשלניים, ולא בוצעו פעולות רשלניות כלשהן. בסופו של כל התהליך המתואר – לא נגרם נזק כלייתי נוסף, ומצבו הגופני והתפקודי לא הורע בעקבות הטיפולים.

על כל הנ"ל – אין מקום לקביעת רשלנות רפואית.

להערכתי, הנ"ל נותר עם נכות אורולוגית של 20% המתאימה לסעיף 22 (3) (ב) של המל"ל"

ד"ר גרינוולד אף הוא זומן לעדות, ונחקר ארוכות על ידי הצדדים בבית המשפט.

19. דיון

אתחיל את הדיון בטענת ההתיישנות שהועלתה על ידי הנתבעים.

המעשים ו/או המחדלים הרשלניים המיוחסים לנתבעים בתביעה דנן מתייחסים לטיפולים השני והשלישי ולמעקב הרפואי שליווה אותם, ואשר ניתנו לתובע בבי"ח העמק בתקופה שבין חודש 2/95 ועד לחודש 10/95 (שהוא תאריך המעקב האחרון בבי"ח העמק, ראה סעיף 10 לעיל). משמע, שלתובע עמדה הזכות להגיש את תביעתו, על פי סעיף 5 (1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לכל המאוחר, עד לחודש 10/02. התביעה דנן הוגשה ביום 11.9.03, דהיינו כשנה לאחר תום תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. אי לכך טענו הנתבעים כי דין התביעה להדחות מחמת התיישנותה.

20. למרות שטענה זו הועלתה על ידי הנתבעים במפורש, כטענה מקדמית בכתב הגנתם, אלא שהיא לא זכתה לכל התייחסות מאת התובעים לאורך כל המשפט, לרבות בסיכומי הטענות שהוגשו על ידם בסוף ההליך. רק לאחר שהנתבעים עמדו על טענה זו בהרחבה בסיכומיהם, ניאותו התובעים להתייחס לטענה זו, אם כי באופן כללי שטחי, בכתב התשובה לסיכומי הנתבעים שהגישו, תוך שהם מפנים לכל מיני סעיפים שהוזכרו בכתב התביעה, שמרביתם אינם מספקים מענה משכנע להארכת תקופת ההתיישנות, למעט סעיף 34, שבו נטען "רק בתקופה שלאחר הגעתו לטיפול בבי"ח הדסה החל מחודש 10/96 נודע לו (קרי לתובע, כ. ג') מצבו האמיתי והוסבר לו כי קיימת פגיעה ממשית בכלייתו". טענה זו נתמכה בעדותו של התובע במהלך חקירתו הנגדית, עת נשאל מתי הבין לראשונה שבוצע לו טיפול רשלני בבי"ח העמק לטענתו, והשיב "כשהגעתי לבי"ח הדסה הבנתי" (עמ' 33 ש' 32).

21. די בתשובה זו בכדי להאריך את תקופת ההתיישנות, שכן, בדומה לדברים שאמרתי בת.א 10975/06 זידאן חמאד נ' תפודי וולדן-אילת בע"מ (פורסם בנבו), התביעה שבפנינו מושתתת על עוולת הרשלנות, אי לכך, טענת ההתיישנות המתעוררת בה, תיבחן על פי שתי מערכות של הוראות חוק, הראשונה מצויה בהוראות חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, והשנייה מצויה בסעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בעוד שעל התיישנות מרכיב הנזק חל ההסדר המיוחד הקבוע בסעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין, על שאר יסודות עוולת הרשלנות חלות הוראות חוק ההתיישנות, ובענייננו הוראת סעיף 8 לחוק (ראה ע"א 1254/99 אבידור המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד (2), 535).

לגבי יחסי הגומלין בין שני הסדרים אלה, כבר נפסק כי "גם אם עילת התביעה התיישנה לגבי יסוד הנזק, די בכך שאחד היסודות האחרים (ולענייננו הקשר הסיבתי) נתגלה באיחור על ידי התובע בכדי לדחות את מועד תחילת ההתיישנות" (ראה ע"א 7707/01 עליזה צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (פורסם בנבו)).

יוצא אפוא שעל מנת להכריע בשאלה אם תביעתו של התובע בנוגע לטיפולים הרשלניים הנטענים התיישנה, יש ללכת בשני מישורים. הראשון מתייחס למרכיב הנזק, ובמסגרתו עלינו לבחון מתי אירע ו/או התגלה הנזק לתובע. למקרה והנזק התגלה במועד מאוחר להתרחשותו, תתיישן תביעתו של התובע, לכל המאוחר, לאחר חלוף עשר שנים מיום התרחשות הנזק (סעיף 89(2)). אולם בכך לא סגי, שכן למקרה ויוכח כי התביעה התיישנה מבחינת מרכיב הנזק, יש צורך לבחון אם היא התיישנה מבחינת שאר יסודות העוולה, ובכללם, יסוד הקשר סיבתי בין האשם לנזק. למקרה ויוכח גילוי מאוחר של קשר סיבתי כאמור, מסיבות שלא היו תלויות בתובע, ושאף בזהירות סבירה הוא לא יכול היה למנען, תתחיל תקופת ההתיישנות מהמועד שבו נודע לתובע על קיומו של קשר סיבתי כאמור.

22. בענייננו, המועד שבו נודע לתובע על הקשר הסיבתי בין הטיפול הכושל לטענתו לבין הנזק, היה בחודש 10/96 עת נבדק בבי"ח הדסה, ועדותו בעניין זה לא הופרכה. ממועד זה מתחיל מניין תקופת ההתיישנות של תביעתו, שהינה בענייננו שבע שנים. משמע, שהיה על התובע להגיש את תביעתו עד חודש 10/03 לכל המאוחר. התובע הגיש את תביעתו ביום 11.9.03 כמצוין לעיל, דהיינו על סף תום תקופת ההתיישנות, ובמצב נתון זה, הנני קובעת כי התביעה לא התיישנה.

עם זאת, אין בידי להתעלם מהשלכת השיהוי הנ"ל על העדויות שנשמעו יותר מעשור לאחר התרחשות האירועים, וככל שהתעורר קושי בהבאת ראיות, קושי זה נבחן על רקע השיהוי הנ"ל.

23. טענת הרשלנות

התובעים בחרו להגיש את סיכומיהם על דרך של ציטוט מגמתי של קטעים נבחרים מהעדויות שנשמעו תוך התייחסות נפרדת לכל ציטוט כאמור, מבלי לפרט בצורה סדורה ומסודרת את הטענות שעליהן הם משתיתים את טענת הרשלנות המועלית על ידם. אולם, ממקרא סיכומים אלה, ניתן לומר כי התובעים "צמצמו" את טענת הרשלנות המועלית על ידם, לשלושה נושאים כדלקמן:

א. אי זימון התובע להמשך טיפול בבי"ח העמק, למשך כשמונה חודשים, לאחר הטיפול הראשון של ריסוק אבנים שעבר בבי"ח העמק ביום 28.4.94, והביקורת שהיתה בעקבותיו ביום 9.5.94 (ראה סעיפים 4 ו-5 לעיל), דבר אשר החמיר את מצבו לטענתם.

ב. אי ביצוע ניקוז הכליה לאחר פעולת הריסוק הפנימי שעבר התובע ביום 8.2.95 (הטיפול השני), דבר שהיה בו כדי למנוע נזק לכליה לטענתם.

ג. אי מתן הסברים לתובע בקשר לטיפולים שעבר ו/או בקשר לאופציות הטיפוליות שעמדו בפניו.

24. לעניין השאלה הראשונה - אין מחלוקת כי התובע "נעלם" למשך תקופה של שמונה חודשים מאז הביקורת שעבר בבי"ח העמק ביום 9.5.94 בעקבות הטיפול הראשון מיום 28.4.94, ועד שחזר לבי"ח העמק להמשך מעקב.

בעוד שהתובע טוען כי העיכוב הנ"ל, אשר החמיר את מצבו לטענתו, מקורו ברשלנותו של הרופא המטפל אשר לא הזמין אותו לביקורת נוספת ולא העמיד אותו על הסכנה הכרוכה בעיכוב הנ"ל, טענו הנתבעים כי העיכוב הנ"ל נבע מסיבות משפחתיות התלויות בתובע, וזאת כפי שצוין במפורש בגיליון הטיפול נ/1.

25. אתחיל ואומר כי דין עילה זו של רשלנות המתבססת על טענת "העיכוב בזימון", להדחות על הסף מאחר והיא מהווה הרחבת חזית אסורה. במה דברים אמורים?

עילת התביעה התייחסה כאמור לשני הטיפולים, השני והשלישי שעבר התובע בבי"ח העמק החל מחודש 2/95, וכל השתלשלות העניינים החל מהטיפול הראשון של ריסוק אבנים שעבר התובע בבי"ח העמק ביום 28.4.94 ועד לחזרתו להמשך ביקורת ביום 10.1.95, לא זכתה כלל לאזכור בכתב תביעתו ו/או בתצהיר עדות ראשית שלו, וטענת התובע בהקשר זה "נולדה" אך ורק בעקבות חוות הדעת של המומחה מטעמו, אשר הביע תמיהה על אי זימונו של התובע לבדיקה במשך שמונה החודשים הנ"ל לאחר הטיפול הראשון.

במצב דברים זה, אין התובע יכול להישען על טענת רשלנות שלא זכתה לכל פירוט עובדתי ו/או משפטי בכתב תביעתו (ראה מרכיבי הרשלנות שפורטו בסעיף 30 לכתב התביעה) לרבות בתצהיר עדות ראשית שלו, ומשלא נתבקש תיקון כתב התביעה על ידי הוספת עילה זו, דין טענתו בהקשר זה להדחות על הסף.

26. גם לגופו של עניין, דין טענה זו להדחות, שכן מבין שתי הגרסאות שהוצגו על ידי הצדדים, עדיפה בעיני גרסתם של הנתבעים אשר נתמכה בגליון המרפאה האורולוגית של יום 10.1.95 (נ/1), שבו צוין במפורש כי התובע לא הופיע מסיבות משפחתיות. רישום זה שנעשה בזמן אמת, בעיצומו של הליך טיפולי, וללא כל הליך משפטי העומד באופק, עדיף בעיני על עדותו של התובע הנגועה באינטרס אישי בתוצאות ההליך, ושהיתה מלווה בסתירות ותמיהות שלא עמדו בהתאמה לחומר הראיות שהוגש (בעניין ההסכמה מדעת, העבר הרפואי וכו'), ושניכר בה שהיתה מונָעת מרגשי הסבל שעבר במשך שנים כמתואר לעיל, ומניסיון למצוא גורם כלשהו שיישא באחריות לסבל זה. חיזוק נוסף למסקנה זו ניתן למצוא גם בעובדה שבמשך שמונת החודשים הנ"ל, התובע לא פנה לאף טיפול רפואי אחר על פי עדויותיהם של ד"ר גרינוולד, וד"ר שנטל אשר שימש כמנהל המחלקה האורולוגית בבי"ח העמק וטיפל בתובע בתקופה הרלוונטית לתביעה. זאת ועוד, העובדה שהתובע לא ייחס כל חשיבות לתקופת העיכוב הנ"ל, ואף לא מצא לנכון להתייחס לה בכתב תביעתו, אף היא מחזקת את התרשמותי באמיתות גרסתם של הנתבעים שלפיה העיכוב הנ"ל נבע מסיבות התלויות בתובע עצמו ולא ממחדל שלהם.

27. התובעים ניסו להיבנות מאי הצגת טופס זימון על ידי הנתבעים עבור התובע במשך התקופה הנ"ל, אולם לא שוכנעתי בניסיונם הנ"ל, הן לאור האמון שנתתי בעדותו של ד"ר שנטל שבה תיאר את נסיבות הוצאת הזימון המדובר (ראה עדותו בעמ' 44 ש' 24-8), והן לאור השיהוי הרב בהגשת התביעה אשר יצר קושי אמיתי בהצגת ראיות, קושי שיש לזקוף אותו בנסיבות העניין, לחובת התובעים.

28. לאור האמור לעיל, הנני קובעת כי עילת הרשלנות המושתתת על "העיכוב בזימון התובע", דינה להדחות.

29. האם אי ביצוע ניקוז לכליה לאחר הטיפול השני, מהווה מחדל רשלני? והאם נגרם נזק לכליה בעטיו של מחדל זה?

התובעים תלו את טענתם בדבר הצורך בניקוז הכליה, על האמור בחוות דעתו של מומחה בית המשפט ד"ר גרינוולד (מ/1, עמ' 4), שבה נכתב כדלקמן:

"בסופו של דבר עובר מר דוד אול עבר פעולה חודרנית וריסוק פנימי של האבן. מקרה כזה מחייב השארת ניקוז – ולדעתי קטטר לשפכן אינו מספיק. אם כשלו המאמצים לניקוז אופטימאלי ע"י סטנט JJ לעניות דעתי היה מקום לניקוז מלעורי ע"י נפרוסטום. שוב – אין מדובר ברשלנות אלא לטעמי בחוסר שיקול דעת עמוק, בפרט אצל חולה ש "נעלם" ממעקב. לאחר פעולה זו שוב יכול היה להיות מצב שללא ניקוז הכליה תפגע. לו היה נושא נקז נפרוסטום, הניקוז לכליה הימנית היה מובטח ובנוסף – ניתן היה להדגים עם חומר ניגודי את מערכת השתן המאספת ולקבל מידע מדוייק אם הכליה הימנית חסומה או לא – ולא מידע מעורפל (כפי שאכן התקבל מ- IVP, אולטראסאונד ומיפוי חוזר). בדיקות אלו (IVP ו-אולטראסאונד) היו גם נחסכות ממנו. לכן בנקודה זו, למרות שהיא נתונה לוויכוח ואינה סותרת את ההנחיות המקובלות – אני חולק על ד"ר וינקלר ולדעתי נקז בנקודת זמן זו היה שומר על ניקוז כלייתי נאות ומאפשר לשפוך אור על מצבו של מר דוד ומאפשר קבלת מידע מדויק על מצבו."

לטענת ב"כ התובעים, המומחה בחר לנקוט בלשון עדינה כשאמר "חוסר שיקול דעת עמוק", וכי יש לראות בקביעתו הנ"ל כקביעה השקולה לרשלנות רפואית וסטייה מנורמה מקצועית סבירה.

30. אין בידי לקבל עמדה זו. ראשית, ומבלי להיכנס להבדלים "הסמנטיים-משפטיים" בביטויים בהם השתמש המומחה (רשלנות לעומת חוסר שיקול דעת עמוק) , הרי הוא קבע בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים כי שיטה זו, היינו אי השארת נקז, אינה סותרת את ההנחיות המקובלות, וכי המדובר בהבדלי השקפות רפואיות בינו לבין מומחה הנתבעים ד"ר וינקלר. על עמדה זו הוא חזר גם בעדותו בבית המשפט שבה אמר:

"ש. בריסוק הראשון אתה אומר שלא נעשה ניקוז.
ת. אכן.
ש. אם היה נעשה, זה יכול היה להביא להתאוששות הכליה? ת. יכול להיות. אני לא יודע. נכון לבצע, לדעתי, את
הפעולה עם ניקוז. ניקוז – אנו לא יודעים אם הריסוק הצליח או לא ולא יודעים אם נשארים פירורים או לא ולא יודעים אם הכליה בסופו של דבר החסימה שלה תיפתח או לא. יש כאלה, וזה מקובל בהחלט, שממתינים ורואים אם התפנו האבנים, ואם הן התפנו, נחסך לחולה הניקוז. יש אחרים שיעדיפו מראש לנקז את הכליה על ידי הכנסת צינור נוסף או דרך הצינור עצמו או דרך החור לתוך הכליה ולנקז בכל מקרה את הכליה, ולדעת שהכליה אינה חסומה. הגישות האלו לגיטימיות שתיהן. זה לא בגדר רשלנות ו/או טיפול לא נכון, מאחר שאני נשאלתי, גישתי האישית היא, שיותר נכון היה לנקז, אבל אם שואלים רופא אחר אפשר לצפות לתשובה אחרת, וזה לגיטימי לחלוטין." (עמ' 7 ש' 32-25, עמ' 8 ש' 4-1).

ובהמשך הוא אמר:

"ש. אני מפנה אותך לעמ' 4 פסקה שלישית. איך פה הניקוז שהיה צריך להיעשות לא נעשה?
ת. היה ניסיון להכניס סטנט פה, נקז מלמטה, דרך דרכי השתן, שלא צלח, וזה לא אומר שאי אפשר לנקז בדרך אחרת, וזה ע"י החדרת צינור מהמותן דרך העור לאגן הכליה.
ש. גם הפעולה השנייה לא נעשתה?
ת. נכון. זה עדיין בגדר הלגיטימי, אם כי אפשר לחלוק על זה, אבל זה לא בגדר הלא לגיטימי. גם להכנסת הסטנט דרך העור יש סיבוכים כגון פגיעה בכליה, ולכן זה לגיטימי גם לא לעשות." (עמ' 13 ש' 31-25).

שנית – אם לא די בדברים הנ"ל, ד"ר גרינוולד חזר ואישר עמדה זו בפרק הסיכום בחוות דעתו, בו אמר בין היתר את הדברים הבאים:

"בחירת סוג הטיפול לאבן תלויה בשיקולים הקליניים, מצב החולה, גודל ומיקום האבן ומצב חסימתי או זיהומי, ועל פי הנתונים שהובאו בפניי, לא נעשו בכל ההחלטות שיקולי דעת רשלניים, ולא בוצעו פעולות רשלניות כלשהן. בסופו של כל התהליך המתואר – לא נגרם נזק כלייתי נוסף, ומצבו הגופני והתפקודי לא הורע בעקבות הטיפולים.

על כל הנ"ל – אין מקום לקביעת רשלנות רפואית."

שלישית – גם עמדתו של ד"ר וינקלר המומחה מטעם הנתבעים והמשמש כאמור כמנהל המרכז לאבני כליה וכירורגיה אנדוסקופיה במרכז הרפואי "שיבא" תל השומר, תומכת בגישה זו, והנני מפנה לעדותו המפורטת בעמ' 58 -59 לפרוטוקול, ולאמור בעמ' 5 לחוות דעתו (נ/24, פסקה ראשונה).

31. המסקנה מהאמור לעיל היא שהטיפולים השני והשלישי שניתנו לתובע בבי"ח העמק, לא חרגו מסטנדרט רפואי סביר ו/או מפרקטיקה רפואית מקובלת, ומשכך, אין הם מקימים לתובע עילת תביעה כנגד הנתבעים בעוולת רשלנות.

32. למעלה מן הצורך אציין כי גם טענת התובעים שלפיה אילו הריסוק הראשון צלח, הדבר יכול היה לגרום להתאוששות הכליה, התבררה כחסרת יסוד על פי עדויות המומחים, וכך גם הטענה שלפיה ביצוע הניקוז היה גורם להתאוששות הכליה.

33. בנוסף אציין כי גם טענת הנתבעים אשר נתמכה בחוות דעתו ובעדותו של ד"ר וינקלר, בדבר העדר קשר סיבתי בין הטיפולים שניתנו לתובע לבין הנזק הקיים בכליה, ובדבר העובדה שהנזק שנגרם לכליה נבע מעצם היות האבן נעוצה (IMPACTED) משך זמן ארוך במוצא הכליה עובר לקבלת הטיפולים, לא הופרכה על ידי התובע, והיא אף נתמכה בחוות דעתו של ד"ר גרינוולד, מומחה בית המשפט שבה קבע:

"בסופו של כל התהליך המתואר – לא נגרם נזק כלייתי נוסף, ומצבו הגופני והתפקודי לא הורע בעקבות הטיפולים"

34. לאור כל האמור לעיל הנני קובעת כי טענת הרשלנות הרפואית שיוחסה לנתבעים לא הוכחה.

35. האם ניתנו לתובע הסברים בקשר לטיפולים שעבר ו/או בקשר לאופציות הטיפוליות שעמדו בפניו?

התובע טען כי לא ניתנו לו הסברים מספיקים בעניין הטיפולים שעבר לרבות בעניין הצורך בביצוע ניקוז לכליה, וגם לא בנוגע לאופציות הטיפוליות שעמדו בפניו לאחר אי הצלחת הטיפולים שעבר כדבריו.

אולם לא יכולתי לסמוך על עדותו הנ"ל של התובע שהיתה בררנית ומגמתית, ומונעת מאינטרס אישי שלו בתוצאת ההליך כאמור. כך למשל, התובע לא זכר את הטיפול הראשון שעבר בבי"ח העמק ביום 28.4.94 (ראה סעיף 4 לעיל), לא זכר שהיה במעקב בבי"ח העמק למשך תקופה של כשבעה חודשים, לא זכר שפנה לבית חולים כרמל לאחר שהטיפול בבית חולים הדסה לא צלח כדבריו, ואף לא זכר את ד"ר שנטל, מנהל המחלקה האורולוגית בבי"ח העמק ומי שטיפל בו בתקופה הרלוונטית לתביעה כמצוין לעיל, וכשנשאל אודותיו השיב "אני לא מכיר. מאז עברתי הרבה רופאים בחיים ועד היום. אני לא יכול לזכור אותם. מה שיש לי הנזק שיש לי אף אחד לא עבר" (עמ' 31 ש 2-1). לעומת זאת הוא זכר כי לא ניתנו לו הסברים בגין הטיפולים שעבר בבי"ח העמק באותה תקופה !!

התובע המשיך באותה מגמה כשטען כי לאחר הטיפול השני הוא המשיך להתלונן על כאבים, תלונות אשר לא זכו להתייחסות מהצוות הרפואי בבי"ח העמק כדבריו, אולם לטענותיו בדבר תלונות על כאבים כאמור, לא נמצא שום תימוכין בתיעוד הרפואי שהוגש.

זאת ועוד, התובע הכחיש לאורך כל דרך כי נתן את הסכמתו המודעת לביצוע הטיפולים, אולם התברר כי הכחשתו הנ"ל לא עמדה בהתאמה לטופס "הסכמה לניתוח וטיפול רפואי אחר" (נ/14) וטופס "הסכמה לפעולה פולשנית", שעליהם חתם התובע על פי עדותו בבית המשפט.

ואם לא די בכך, הרי כשנשאל בחקירתו הנגדית הכיצד הכחיש קיומו של גיליון ניתוח/ הרדמה בנוגע לטיפול השני השיב "הייתי מאושפז בבי"ח כל כמה דקות באים ומדברים איתי ומסבירים לי, על הניתוח הזה לא הסבירו לי..." (עמ' 32 ש' 18-17) (ההדגשה אינה במקור).

36. לאור האמור לעיל, לא יכולתי לסמוך על עדותו של התובע כמצוין לעיל, והנני קובעת כי הטענה בדבר אי מתן הסברים לא הוכחה על ידי התובעים.

37. סוף דבר

התוצאה מכל האמור לעיל היא שהתביעה נדחית על כל מרכיביה, וכך הנני מורה.

לעניין ההוצאות - בהתחשב בסבל שעבר על התובע כפי שתואר לעיל וכפי שניתן היה להתרשם מעדותו בבית המשפט, לא ראיתי לנכון למצות את הדין עימו בעניין ההוצאות, ומשכך, הנני מחייבת את התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, 02 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.

12 מתוך 13


מעורבים
תובע: שאול
נתבע: בי"ח העמק בעפולה
שופט :
עורכי דין: