ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עמידר חברה לשכון בע"מ מחוז לוד נגד דיעי רחמים :

י"ד מנחם-אב תשע"ב 2.8.12

בפני כבוד השופט זכריה ימיני

תובעים

עמידר חב' לשכון בע"מ מחוז לוד

נגד

נתבעים

1.דיעי רחמים
2.דיעי אורנה

בית משפט השלום ברמלה

פסק דין

התובעת השכירה לנתבע 1 מושכרים מוגנים. מחצית מזכויות הדיירות המוגנת הועברו לנתבעת 2. לטענת התובעת, הנתבע 1 פלש לשטחים הסמוכים למושכרים וביצע בהם תוספות בנייה ללא היתר וללא הסכמת התובעת. לכן תובעת התובעת את פינוי המושכרים, ומבקשת פיצול סעדים.

כללי:
בעלי הדין:
1. האפוטרופוס לנכסי נפקדים הוא הבעלים של מקרקעין ברחוב הרצל 95 בלוד הידועים כגוש 3950 חלקה 98 (להלן-"המקרקעין"). מקרקעין אלו מנוהלים עבורו ע"י "מינהל מקרקעי ישראל, אשר מינה את "עמידר"-החברה הלאומית לשיכון בישראל (להלן-"עמידר") לנהל בפועל את המקרקעין.

2. הנתבע הוא אזרח ישראלי, והנתבעת 2 היא גרושתו.

מערכת היחסים בין הצדדים:
3. ביום 31.1.1988 נחתם בין הצדדים "חוזה שכירות-עסקים" בו השכירה התובעת לנתבע 1 בשכירות מוגנת חנות דגים בשטח 18.62 מ"ר הנמצאת במקרקעין (להלן-"החנות הראשונה"). בסעיף 12 לחוזה נקבע במפורש שהמושכר לא כולל את המגרש שמסביבו.

2. ביום 5.7.1998 נחתם בין הצדדים חוזה-שכירות עסקים" נוסף, בו השכירה התובעת לנתבע חנות נוספת הנמצאת במקרקעין ששטחה 69.26 ₪. (להלן-"החנות השנייה"). חנות זו צמודה לחנות הראשונה. בסעיף 14 לחוזה נקבע במפורש שהמושכר לא כולל את המגרש שמסביבו.

3. במסגרת הליכי אישות בין הנתבעים, העביר הנתבע 1 לנתבעת 2 מחצית מזכויות הדיירות המוגנת בחנות הראשונה. בסופו של יום התגרשו הנתבע 1 והנתבעת 2, והנתבע 1 לבדו המשיך להחזיק במקרקעין.

4. בשנת 2004 הגישה הנתבעת כנגד הנתבעים תביעה לבית המשפט בו עתרה שבית המשפט יורה לנתבעים ליתן לא אפשרות להכנס למקרקעין על מנת לבדוק מה קורה במקרקעין ולבצע בהם מדידות. לאחר שבית המשפט נתן את הצו המבוקש, נכנס מודד למקרקעין מודד מטעם התובעת, מדד את הנכס ומסר לתובעת מפת מדידה. ממפת המדידה התברר כי הנתבעים ביצעו תוספות בנייה במקרקעין.

טענות הצדדים:
5. ביום 30.12.08 הגישה התובעת את תביעתה כנגד הנתבעים. בכתב התביעה טענה התובעת כי הנתבעים בנו במקרקעין תוספות בנייה ללא היתר, ללא הסכמתה וללא אישורה. כמו כן הנתבעים לא שילמו דמי שכירות, וצברו חוב בגין דמי שכירות בסך 40,750 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. על כן עתרה התובעת לבית המשפט ליתן צו המורה לנתבעים ולכל הבאים מכוחם לפנות את המקרקעין, להשיב את החזקה בם לתובעת, להרוס את תוספות הבנייה ולפנות את ההריסות על חשבונם. כן עתרה התובעת לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את חוב דמי השכירות.

6. הנתבע 1 טען בכתב הגנתו כדלקמן:
לא ביצע תוספות בנייה בנכס. החנות נפרצה 10 פעמים, והנתבע הציב סביב החנות פחונים, על מנת למנוע מגנבים וחפצי רעתו לחדור לחנות;
התובע ניסה להסדיר את תשלום החוב לתובעת, אך הוא יכול לשלם עבור החוב תשלום חודשי של 200 ₪ בלבד.

7. הנתבע 1 והנתבעת 2 התגרשו, והתובעת לא איתרה את הנתבעת 2. לאור עדות הנתבע 1 שרק הוא מחזיק במקרקעין ולנתבעת 2 אין כל קשר במקרקעין, זנחה התובעת את תביעתה כנגד הנתבעת 2, ולכן דין התביעה כנגד הנתבעת 2 להימחק ללא צו להוצאות.

העדויות:
8. מטעם התובעת העיד רכז השטח בעמידר, מר יואש זלינגר, אשר נחקר חקירה שכנגד.

9. מטעם הנתבע 1 העיד הנתבע 1 בלבד, אשר נחקר חקירה שכנגד.

10. לאחר תום פרשת הראיות הגישו הצדדים את סיכומיהם.

דיון ומסקנות:
הסעד הכספי:
11. בתחילת ישיבת ההוכחות הודיעו ב"כ הצדדים כי הנתבע 1 שילם את חוב דמי השכירות לתובעת, וכי הנושא הכספי בא על פתרונו, ואין צורך להכריע בו.

תוספות הבנייה:
12. בעדותו בבית המשפט העיד הנתבעת 1 כי הקירות סביב המקרקעין היו קיימים לפני זמן רב, והוא רק שיפץ אותם. תקרת הבטון מסביב לחצר במקרקעין הייתה קיימת לפני זמן רב, אך הוא הוסיף על חלק מהחצר תקרת איסכורית למניעת גנבות.

13. אין בידי לקבל את עדות הנתבע 1 מהסיבות כדלקמן:
בכתב ההגנה טען הנתבע 1 כי הוא שם סביב החנות פחונים למניעת כניסת אנשים בלתי רצויים לחצר. בכתב ההגנה אין כל זכר לקירות ישנים שהיו קיימים בגבול המקרקעין;
בעדותו בבית המשפט מודה הנתבעת 1 שאכן קיימים קירות בנויים בגבולות החצר. מהעובדה שהקירות לא היו קיימים לפני הפריצה, משמע שהנתבע 1 בנה קירות אלו;
אם לא היו קירות בגבולות המקרקעין, גם לא הייתה תקרה לחצר המקרקעין. דבר זה מביא למסקנה כי בנוסף לתקרת האיסכורית, בנה הנתבע 1 גם את תקרת הבטון;
הנתבע 1 הודה שהוא מתגורר במקרקעין. לצורך מגורים במקרקעין יש צורך בבניית תקרה מבטון;
במכתב עמידר מיום 9.6.1998 מוזכרת בניה בלתי חוקית, תמורתה דרשה התובע דמי הסכמה בסך 9,700 ₪. במכתב זה דרשה התובעת חלקה בדמי מפתח בסך 35,000 ₪ תמורת העברת מחצית זכויות הדיירות המוגנת בחנות הראשונה על שם הנתבעת 2. מהשוואת סכומים אלו עולה שאם הייתה בנייה לא חוקית ביום 9.6.1998 במקרקעין, הייתה זו בנייה מינורית ביותר, ששיטחה פחות משליש שטח החנות הראשונה. הבנייה אודותיה טוענת התובעת בכתב התביעה היא בנייה בשטח 136.32 מ"ר, כפי שיפורט להלן.

14. לאור כל האמור לעיל, סבור אני שהתובעת הוכיחה שהנתבע 1 בנה תוספות בנייה ללא הסכמת התובעת וללא אישורה.

15. מעדות מר זלינגר ומהתשריט אותו צירפה התובעת לתיק בית המשפט עולה שהנתבע 1 מחזיק במקרקעין בשטח 224.20 מ"ר. לפי החוזים עליהם הנתבע 1 עם התובעת, השטח הכולל של החנויות שהושכרו לו הוא 87.88 מ"ר. דהיינו, הנתבע פלש במקרקעין לשטח נוסף של 136.32 מ"ר, ולמעשה בנה בכולו תוספות בנייה ללא היתר וללא הסכמת התובעת וללא אישורה.

עילת הפינוי:
16. סעיף 132(2) לחוק הגנת הדייר קובע כי כאשר קיימת בחוזה השכירות הוראה שהפרת תנאי מסויים מהווה עילה פינוי, אזי המשכיר זכאי לתבוע את פינוי הדייר המוגן.

17. בסעיף 6(ג) לחוזה השכירות הראשון ובסעיף 6(ה) לחוזה השכירות השני התחייב הנתבע 1 כדלקמן:
"לא לשנות את המושכר ו/או את הבנין בו נמצא המושכר באיזה אופן שהוא וכן לא להוסיף כל דבר ו/או עליו, או צמוד אליו, לא להרוס כל חלק מהם ..."

בסעיף 11 לחוזה הראשון ובסעיף 13 לחוזה השני נקבע כי הפרה של סעיף 6 מהווה הפרה יסודית של חוזי השכירות, המזכה את התובעת לדרוש את פינוי הנתבע 1 מהמקרקעין.

18. לאור כל האמור לעיל, הוכיחה התובעת את עילת הפינוי, ויש ליתן לה את הסעד אותו ביקשה.

שיהוי ורשות בלתי הדירה:
19. הנתבע 1 טען בסיכומיו שיש לדחות את תביעת התובעת בגין שיהוי ורשות בלתי הדירה.

20. סבור אני שיש לדחות טענות אלו של הנתבע 1 מהסיבות כדלקמן:
הנתבע 1 לא טען טענות אלו בכתב ההגנה;
הנתבע 1 לא נתן לתובעת אפשרות להיכנס למקרקעין על מנת לבדוק אותו ולבצע בו מדידות, עד כי נאלצה התובעת להגיש תביעה לבית משפט לאפשר לה להיכנס למקרקעין. הנתבע 1 אינו יכול למנוע מהתובעת להיכנס למקרקעין ועל סמך פעולתו זו לטעון לשיהוי ולרשות בלתי הדירה;
עדותו של הנתבע 1 בדבר תוספות הבנייה היא עדות בעל דין, עליה חלות הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות;
הבנייה הנזכרת במכתב עמידר מיום 9.6.1998 היא בנייה מינורית ביותר, כפי שעמדתי לעיל, ולא בנייה רחבת היקף בשטח 136.32 מ"ר, בנייה שהתגלתה לאחר שניתן הצו של בית המשפט להיכנס למקרקעין.

סעד מן הצדק:
21. בסעיף 11 לסיכומיה טענה ב"כ הנתבע 1 לסעד מן הצדק לפי סעיף 132 לחוק הגנת הדייר.

22. טענה זו לא נטענה בכתב ההגנה, ולא הונחה לה תשתית עובדתית בראיות הנתבע 1. יחד עם זאת סבור אני שיש לדחות את הטענה לגופה, מהסיבות שיפורטו להלן.

השיקולים למתן סעד מן הצדק:
23. הפסיקה קבעה שיקולים למתן סעד מן הצדק, כפי שיפורט להלן.

24. ב-רע"א 359/88 הנ"ל, קבע ביהמ"ש העליון כדלקמן:
כאשר אי תשלום דמי שכירות הוא תוצאה של שגגה, טעות או מקרה בלתי צפוי מראש, יזכה הדייר לסעד מן הצדק. אך כאשר אי התשלום הוא תוצאה של פעולה מתוכננת מראש, שיטתית, הולכת ומתמשכת , הנטייה תהיה שלא להעניק את הסעד;
על המבקש את הסעד מן הצדק לטעון את הנסיבות בשלהן ראוי לתת לדייר את הסעד מן הצדק.
סבור אני שעיקרון זה יפה גם כאשר לא מדובר בתשלום דמי שכירות אלא גם כאשר קיימות הפרות אחרות של חוזה השכירות.

25. בתיק אז' (שלום ת"א) 97018/01 הנ"ל, קבע ביהמ"ש כי השיקולים למתן סעד מן הצדר הינם, בין היתר, כדלקמן:
לאור הוראות סעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו לפיה אין פוגעים בקניינו של אדם , יש להקפיד על מילוי חובותיו של דייר מוגן יותר מבעבר, וההלכות שנאספו סביב הסוגיה של מתן סעד מן הצדק חייבות להיבחן מחדש, תוך זיקה להוראה שבסעיף 3 לחוק היסוד. שיקול זה פועל לרעת הנתבעים ולא לטובתם.
הנטייה של בית המשפט היא להקל במתן סעד מן הצדק במושכר שהוא דירה יותר מאשר לגבי מושכר שהוא בית עסק. שיקול זה כפוף לאמור בפסה"ד של ביהמ"ש העליון ב-רע"א 3692/07 ניסים אביסריס נ. טובה אלברטל ואח' (פורסם בנבו) אליו אתייחס להלן;
יש לשקול את מהות ההפרה. ככל שמדובר בהפרה כתוצאה משגגה, טעות או מקרה בלתי צפוי, יזכה הדייר לסעד מן הצדק. אך כאשר מדובר בהפרה מתוכננת, שיטתית הולכת ומתמשכת, הנטייה תהיה שלא להעניק את הסעד;
התנהגות הצדדים, ובמיוחד התנהגות הדייר משמשת שיקול חשוב בין השיקולים ששוקל בית המשפט בבואו לשקול מתן סעד מן הצדק.

26. ב-ע"א 87/83 ארי"צ בע"מ נ. זלדה ביירלס, פ"ד לח(2) 159 פסק ביהמ"ש העליון כדלקמן:

  1. סעד מן הצדק אינו סעד של רחמים, ולא הרי זה כהרי זה.
  2. מי שמבקש ליהנות מהגנתו של חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, מפני פינוי וגם מדמי שכירות נמוכים, חייב לדקדק עם עצמו. עליו לדעת, שאם יפר התחייבות, המקימה עילת פינוי נגדו, התוצאה הרגילה תהיה צו פינוי;
  3. בבקשה למתן סעד מן הצדק אין לתת משקל רב לעובדה, שהדייר שילם דמי מפתח או תחליף דמי מפתח, בעיקר כשהדבר קרה שנים רבות לפני מתן צו הפינוי;
  4. ניצול רכושו של בעל בית ללא הסכמתו הוא, כשלעצמו, מעשה, הפוגע בבעל הבית, אפילו קשה או אף בלתי אפשרי להעריך פגיעה כזו בכסף.

27. בסעיף 9 לפס"ד אביסריס ציינה כבוד השופטת ארבל כי:
"לצד השימוש שעשו בתי המשפט בסעיף 132 לחוק, הזהירה הפסיקה מנטייה מופרזת לקולא לטובת הדייר "שמא יהיה הסעד לדבר של כלל, והפינוי, על אף קיום עילה לכך, לדבר של יוצא מן הכלל" (ע"א 582/61 בוכול נ' בוכהלטר, פ"ד טז(2) 1320, 1325 (1962)). הדברים מקבלים משנה תוקף לאור מגמת הפרשנות המצמצמת לחוק כפי שהוסברה לעיל (ראו סעיף 7 להחלטה זו). בעניין זה נאמר:
"מבית-משפט זה צריך, לדעתי, לצאת הקול, המזהיר את ציבור הדיירים המוגנים הזהר היטב, לבל יטעו לחשוב, שאם יפרו את התחייבויותיהם החוזיות לא יסתכנו סיכון של ממש שיפונו מן המושכר, אם בעל הבית בכלל יטרח לפתוח בהליך ממושך, יקר ומייגע של תביעת פינוי, נהפוך הוא, עליהם לדעת, כי בדרך כלל, בכפוף לחריגים מעטים בלבד (שהמקרה שבפנינו אינו נמנה עמם), תוסר מעליהם הגנת החוק" (ע"א 87/83 ארי"צ בע"מ נ' ביירלס, פ"ד לח(2) 159, 163 (1984)).

28. ובאשר לשיקולי ביהמ"ש באשר לסעד מן הצדק כתבה כבוד השופטת ארבל בסעיף 9 לפס"ד אביסריס כדלקמן:
"במסגרת השיקולים אותם יש לשקול בבחינת שאלת מתן סעד מן הצדק (ראו למשל: ע"א 439/73 רמת חולון בע"מ נ' בנימיני, פ"ד כח(2) 549 (1974)) קבעה הפסיקה כי יש לשקול את התוצאה הנובעת מפינוי הדיירים מול מידתה וחומרתה של ההפרה (ע"א 255/57 בוקי נ' דיאמנד, פ"ד יג 1009, 1014 (1959) (להלן: עניין בוקי)). נכון הדבר, כי בעניינו התוצאה הנובעת מפינוי המבקש היא קשה נוכח היות הדירה דירת מגוריו שלו ושל משפחתו, להבדיל מבית עסק, ואולם ראויים בהקשר זה הדברים הבאים:
"אמנם, בפינוי דירת מגורים נוהגים בתי המשפט, מטבע הדברים, בהגנת הדייר כמו במקרי פינוי בשל חוב משכנתא וכיוצא בזה, ברגישות מובנת, בעדינות. ואולם, אדם אחראי לתוצאות מעשיו, ואין בידי דייר מוגן לעשות בנכס הזולת כבתוך שלו בלא שייחשף לסנקציות הרלבנטיות" (רע"א 272/05 הרשקוביץ נ' חוריה (טרם פורסם, 13.305)).

גם הקשיים הרבים הצפויים למבקש, בהתחשב במצבו הכלכלי-בריאותי-חברתי הקשה, לא מהווים עילה מספקת להענקת סעד מן הצדק, שהרי אחרת היה מתרחב השימוש בסעד זה עד בלי די, ומרוקן מתוכנה את הוראת החוק בנוגע לפינוי הדייר המוגן מביתו (ראו: עניין קוגן בעמ' 498).

הפרותיו של המבקש, הגם שלא נעשו בכוונת זדון או בחוסר תום לב, מבטאות התנהגות העולה כדי זלזול במשיבים ובהסכם השכירות עליו חתמו. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שמדובר בהפרה רביעית מצד המבקש המביאה אותו בבחינת "טובל ושרץ בידו" שאינו ראוי לסעד שביושר (עניין בוקי בעמ' 1014).

אף העובדה שהתנהגות המשיבים מלמדת כי ההפרות לא הסבו להם נזק ממשי אין בה להצדיק מתן סעד מן הצדק:
"מעולם לא שמעתי כי רווחתו של בעל הבית שוללת ממנו זכות שהיינו נותנים לו אילו היה מצבו דחוק. "ודל לא תהדר בריבו" נאמר אצלנו, משמע שכולם, עני כעשיר, שווים לפני כס המשפט. מבחינה מעשית, אין אני רואה כיצד יוכיח בעל בית שלא מרוב עושר התמהמה למשוך את דמי-השכירות המופקדים לזכותו או - אם משכם, כפי שיעשה כל בעל בית, אם בכך תלויה זכותו לפסק-פינוי ממשי - שמשך אותם למטרה חיונית ולא, חלילה, לשם נסיעה לחופש או לרכישת חפצי מותרות. אך אפילו אפשר היה להנהיג means test כזה, סבורני שאין יסוד לכך, לא בחוק, לא בכללי הצדק ובוודאי לא בתבונה הכלכלית. היו מקרים שבהם ראינו במצוקת בעל הבית טעם לומר שזכאי הוא - לפחות - לכך שדיירו הכפוי עליו יקפיד בקיום התחייבויותיו כדייר. אך מכאן אין להסיק שבעל בית, שאינו במצוקה, מאבד זכות מינימלית זאת" (השופט ויתקון בעניין קוגן בעמ' 496).

ברי, כי ההכרעה בדבר הפרת החוזה על ידי מי מן הצדדים השלכותיה אינה נגזרת משאלת מצבו הכלכלי ורווחתו של הצד השני לחוזה. כך גם בעניינו: שאלת רווחתם של המשיבים אין לה מקום בבחינת ההפרות שנעשו מצד המבקש ופינויו מהדירה."

29. בסעיף 19 לפסה"ד ב-ע"א (מחוזי ת"א) 3780/07 עזבון המנוח שמעון אסולין ז"ל ואח' נ. טל נכסים בע"מ (פורסם בנבו) נכתב כדלקמן:
"המדיניות השיפוטית שמצאה ביטוי לא אחת בפסיקתנו (רע"א 6842/96 שוס נ' קלמן, פ"ד נב(2)625) רואה את הדיור המוגן כתופעה מעידן אחר. ובודאי כך משהפכה זכות הקניין לזכות חוקתית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ואולם, כל עוד חוק הגנת הדייר קיים עלי ספר החוקים, הוראותיו מחייבות, וגם ההגנה מן הצדק לא פסה. סעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר מאפשר לבית המשפט לסרב ליתן צו פינוי, חרף קיומה של עילה לכך, אם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה צודק לתיתו. בית משפט העליון הנחה כי יש להעניק סעד זה בצמצום (ע"א 5/79 זהבה רייכמן נ' כתריאל רוזנבלום, פ"ד לד(2)208, ונאמר לא אחת כי "מבית-משפט זה צריך... לצאת הקול, המזהיר את ציבור הדיירים המוגנים הזהר היטב, לבל יטעו לחשוב, שאם יפרו את התחייבויותיהם החוזיות לא יסתכנו סיכון של ממש שיפונו מן המושכר, אם בעל הבית בכלל יטרח לפתוח בהליך ממושך, יקר ומייגע של תביעת פינוי, נהפוך הוא, עליהם לדעת, כי בדרך כלל, בכפוף לחריגים מעטים בלבד (שהמקרה שבפנינו אינו נמנה עמם), תוסר מעליהם הגנת החוק" (ע"א 87/83 ארי"צ בע"מ נ' ביירלס, פ"ד לח(2)159)."

30. הלכה היא שיש להתייחס לבקשה למתן סעד מן הצדק בבית עסק ביתר חומרה מאשר בדירת מגורים. בבחינת הזכות למתן סעד מן הצדק, יש להתחשב בהתנהגות הצדדים, ובעיקר התנהגות הדייר. ראה לענין זה ע"א 88/81 וודאד אלסחורי ואח' נ' יוסף מזרחי, פ"ד לז(3) 309, 314.

החלת הכללים שנקבעו בפסיקה:
31. הנתבע 1 לא נתן לתובעת להיכנס למקרקעין זמן רב, ורק פנייה לבית המשפט איפשרה לתובעת להיכנס למקרקעין. הנתבע 1 לא שילם את דמי השכירות זמן רב, ורק הגשת התביעה דרבנה אותו לשלם סכום זה למעלה מ-3 שנים לאחר הגשת התביעה. הנתבע 1 פלש לחצר במקרקעין ובנה בה תוספות בנייה על פני שטח שהוא גדול יותר מהשטח שהושכר לו. התנהגות מעין זו מעידה על זלזול בוטה בזכויות התובעת, ועל הפרת חוזי השכירות לא פעם ולא פעמיים. אינני סבור שעל התובעת להיות במצב שעליה לבלוש בכל עת אחר מעשיו של הנתבע 1 במקרקעין. אשר על כן, יש לדחות את עתירת הנתבע 1 לסעד מן הצדק.

פיצול סעדים:
32. התובעת עתרה לבית המשפט להתיר לה לפצל סעדיה. הנתבע 1 התנגד לפיצול הסעדים.

33. סבור אני שאם לא יינתן לתובעת פיצול סעדים, יגרום הדבר עוול לתובעת ויביא לכך שהנתבע 1 יעשה עושר ולא במשפט.

על כן, אני נותן לתובעת היתר לפיצול סעדים.

סוף דבר:
לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין היא כדלקמן:
אני מורה לנתבע 1 להרוס על חשבונו את תוספות הבנייה שבנה בחצר המקרקעין בגוש 3950 חלקה 98 (רח' הרצל 95 בלוד) ולפנות על חשבונו את ההריסות לאתר פינוי פסולת מאושר. את תוספות הבנייה הקפתי בצבע כתום עם קווים אלכסוניים על גבי תשריט המקרקעין אותו הגישה התובעת לבית המשפט וסומן על ידי במ/1. תשריט זה מהווה חלק בלתי נפרד מפסק הדין. על הנתבע 1 לבצע האמור בסעיף זה בתוך 45 יום מיום מתן פסק הדין.
אני מורה לנתבע 1 ולכל הבאים מכוחו לפנות את המקרקעין הידועים כגוש 3950 חלקה 98 (רח' הרצל 95 בלוד), לסלק ידיהם מהמקרקעין ולמסרם לתובעת במצב שהם ראויים לשימוש ולאחר הריסת תוספות הבנייה ופינוי ההריסות. על הנתבע 1 לבצע האמור בסעיף זה בתוך 75 יום מיום מתן פסק הדין;
על הנתבע 1 לשלם לתובעת את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל;
על הנתבע 1 לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל;
התביעה כנגד נתבעת 2 נמחקת ללא צו להוצאות.

ניתן היום, י"ד אב תשע"ב, 02 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עמידר חברה לשכון בע"מ מחוז לוד
נתבע: דיעי רחמים
שופט :
עורכי דין: