ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שרה וידר נגד משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים :

הרכב כבוד השופט י' שנלר – אב"ד
כבוד השופט ד"ר ק' ורדי
כבוד השופטת ר' לבהר שרון

בעניין:
שרה וידר
ע"י ב"כ עו"ד יעקובוביץ

המערערת

נ ג ד

הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז – 1957
ע"י ב"כ עו"ד סמל ועו"ד שהם

המשיבה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו

פסק דין

השופט ד"ר ק' ורדי:

כללי

ערעור על פסק דינה של ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התש"יז – 1957 (להלן: "חוק נכי רדיפות הנאצים" או "החוק") מיום 21.3.11 בראשות כבוד השופטת בדימוס רחל גרינברג, אשר במסגרתו נדחה הערר שהגישה המערערת, שרה וידר (להלן: "המערערת"), על החלטת הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים (להלן: "המשיבה" או "הרשות"), שלא לשלם למערערת תגמולים למפרע משנת 2000, כפי שיפורט להלן.

השאלה העומדת במרכז הדיון הינה, מהו מועד תחילת תשלום התגמולים כאשר המשיבה מכירה בנכה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים במועד המאוחר למועד הגשת התביעה המקורית ונוכח פנייה מחודשת בעניינו אשר בגינה ניתנת החלטה חדשה בעניינו. האם מדובר ב"ראיה חדשה" המתקבלת לפי סעיף 18 לחוק וכפועל יוצא מכך, האם יש לשלם תגמולים לנכה בגין החלטה זו החל מיום הגשת הבקשה המקורית לתגמול (או בסמוך לה) או ממועד הפנייה המחודשת להבאת הראיה החדשה.

הרקע העובדתי וההליכים הקודמים

המערערת, ילידת 1931 ברומניה, הגישה תביעה למשיבה בשנת 1969 בבקשה לקבלת הכרה כ"נכה" על פי חוק נכי רדיפות הנאצים בעילה של שלילת חופש לאור טענתה כי שהתה במחנה מוגילב בטרנסניסטריה.
תביעתה זו של המערערת נדחתה במכתב הדחייה מיום 13.8.76 (מוצג א' לתיק המוצגים של המשיבה) בו נכתב בין היתר כך:

"לאחר דיון בתביעתך לתגמול לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז – 1957, החלטתי לדחותה מהסיבות כדלקמן: -
לגבי תביעתך לא מתקיימים תנאי סעיף 1 של החוק.
הנך מייחסת את נכותך להיותך נתונה לרדיפות הנאצים בעיר מוגולב שבטרנסדניסטריה .
לא הבאת ראיות משכנעות להוכחת טענות התביעה והיא לא הוכחה.
עדותך אשר מסרת במשרדנו אינה מהימנה עלי, היא כללית מאד ולא היית מסוגלת לתאר את ההתרחשויות ותנאי החיים בתקופת השואה.
אם נצא בהנחה, שבהיותך ילדה קטנה באותה התקופה, אינך מסוגלת לזכור פרטים על עברך בזמן השואה, אז יש להדגיש, שאביך מר אדלר יעקב, שלדבריו היה יחד אתך ועם כל משפחתו בטרנסדניסטריה, נחקר במשרדנו בתביעתו לתגמול ת/81305 וגם תביעתו נדחתה בגלל אי מהימנות עדותו וחוסר הוכחות.
את הפצויים בעד שלילת חופש השגת על סמך עדותה של גב' דודוביץ פרידה, אשר בעדותה במשרדנו הצהירה, כי אינה מכירה אותך כלל וכלל והכחישה שמסרה עבורך עדות לגרמניה.
לפיכך, ההחלטה מגרמניה בדבר שלילת חופש אינה יכולה לשמש כראיה להיותך נתונה לרדיפות הנאצים.
באשר לעדותה של עדתך גב' לנסקר שרה, היא אינה מהימנה עלי בגלל סתירות בין עדותה ובין עדותך ועדות אביך לגבי שהות בקרסרקטינים בעיר מוגילב ומסיבה זו, שלפי דברי העדה הנ"ל, היא שהתה אתך בשנת 1941 במוגילב רק ימים אחדים בלבד, זאת אומרת כאשר היית אז בת 10 שנים בסך הכל לא מתקבל על הדעת שלאחר יותר משלושים שנה היא תזכר ב-1974 את מקרה הפגישה ביניכן במוגילב...".

המערערת לא ערערה על החלטה זו, אלא הגישה תביעה נוספת ביום 2.5.00 באותה עילה (מוצג ב' לתיק המוצגים של המערערים). בתביעתה ציינה בין היתר את הדברים הבאים:

"...הייתי במחנה מוגילב עד אשר שוחררנו ע"י הצבא הרוסי. החיים במחנה היו קשים מאד לא היה אוכל מספיק והיה קר מאד ביחוד זכור לי חורף 1942 שרבים קפאו למות. כמו כן היו מחלות כמו טיפוס שהיכו ברבים. אני החזקתי מעמד ובתום ההגליה לטרנסניסטריה חזרתי לדורנה ואטרה רוב הקרובים שלנו לא חזרו נספו בטרנסניסטריה, מאז אני אינה חולה גופנית ונפשית".

ביום 15.3.01 הודיעה המשיבה למערערת כי תביעתה נדחתה עוד ביום 13.8.76 ולא ברורה מטרת פנייתה החוזרת (מוצג ב' לתיק המוצגים של המשיבה).

ביום 26.7.05 פנתה המערערת למשיבה בבקשה לעיין מחדש בתיק. לבקשה צירפה מכתב מיום 2.8.04 מטעם ועידת תביעות קרן "זכרון אחריות ועתיד" (להלן: "הקרן") הממוען למערערת, ממנו עולה כי הקרן אישרה למערערת תשלום חד פעמי במסגרת תכנית ועידת התביעות עבור עובדי עבודות פרך וכפיה לשעבר (להלן: "מסמך הקרן"). המערערת ביקשה מהמשיבה לקבל את מסמך הקרן כראיה חדשה ולדון מחדש בתיק.

ביום 15.12.05 הודיעה המשיבה למערערת כי לאחר ששקלה את בקשתה לדון שנית בהחלטתה מיום 13.8.76, החליטה לדחותה, מאחר שלא הומצאו ראיות חדשות כנדרש בסעיף 18 לחוק נכי רדיפות הנאצים. על החלטה זו של המשיבה לא הגישה המערערת ערר.

ביום 12.10.09 פנתה שוב המערערת למשיבה, וביקשה ממנה לפתוח את תיקה, וכן צירפה לפנייתה זו את מסמך הקרן בשנית, תוך ציון כי כיום המדיניות היא לקבל את מסמך הקרן כראיה חדשה בשל היותו ראיה מכרעת לתגמולים על פי "חוק אולמרט" (כאשר הכוונה הינה לחוק הטבות לניצולי שואה, תשס"ז – 2007 (להלן: "חוק ההטבות")).

ביום 15.11.09 קיבלה המשיבה את תביעת המערערת, וזאת לאחר בדיקה של מסמך הקרן, וזאת לטענתה, כחלק ממדיניות מיטיבה ומקלה עם הניצולים בהוכחת תביעתם.

באשר למועד תשלום התגמולים, ציינה המשיבה כי בהתאם להחלטות ועדת העררים, מקום שמתקבלת החלטה על יסוד סעיף 18 לחוק, יש לשלם את התגמולים החל משנה שלפני הגשת הבקשה לבדיקה חוזרת. לכן, קבעה המשיבה כי התגמולים ישולמו מיום 1.10.08, קרי, שנה טרם פניית המערערת מיום 12.10.09.

ביום 31.12.09 פנתה המערערת למשיבה בבקשה להקדים את מועד תשלום התגמולים לחודש מאי, שנת 2000. ביום 13.1.10 החליטה המשיבה לדחות את בקשתה של המערערת להקדמת מועד התשלום. על החלטה זו הגישה המערערת ערר לועדת העררים.

החלטת ועדת העררים

ביום 21.3.11 נידון עררה של המערערת בפני ועדת הערר.
הועדה קבעה כי אין חולק שמדובר בקבלת תביעה על יסוד סעיף 18 לחוק, וכן מאחר שלאורך השנים המערערת לא הגישה ערעור על החלטת המשיבה משנת 1976, מדובר בהחלטה חלוטה שהדרך היחידה לשנותה היא במסגרת סעיף 18 לחוק.
אף על פי כן, קבעה הועדה כי החלטת המשיבה לקבל את בקשת המערערת על יסוד מסמך הקרן נבעה בעקבות שינוי מדיניותה לטובת הניצולים. על כן, קשה להצביע על ראיה חדשה המגלה טעות בהחלטת המשיבה בעבר לדחות את התביעה.
מכל מקום, מדובר בהחלטה חלוטה שהדרך היחידה לשנותה היא במסגרת סעיף 18 לחוק.

הועדה סברה כי הואיל וחוק נכי רדיפות הנאצים אינו מכיל הוראה בדבר מועד תשלום תגמולים בעקבות שינוי החלטת הרשות על-פי סעיף 18, יש להקיש מההסדר הקבוע בסעיף 35(ב) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט – 1959 (להלן: "חוק הנכים"), המקנה אפשרות לתשלום רטרואקטיבי של שנה ממועד הגשת הראיות החדשות.

לאור כל האמור לעיל, קבעה הועדה כי לא נפל פגם בהחלטת המשיבה ודחתה את הערר שהגישה המערערת.

טענות הצדדים

יצוין כי ביום 25.5.12 הגישה המשיבה בקשה להבהרה ולהשלמת טיעון, בין היתר, עקב השלכות הרוחב האפשריות של התיק דנן על מקרים אחרים בתיקים בהם מוגשות ראיות חדשות. איפשרנו למשיבה לעשות כן, וכן איפשרנו למערערת להתייחס לבקשה זו, וביום 17.6.12 הגישה המערערת תגובה לבקשה וכן השלמה של טיעונה.

טענות המערערת

לטענת המערערת, אף אם חל שינוי כלשהו במדיניות המשיבה בהתייחס למסמך הקרן אין לכך כל משמעות. המועד הקובע לתשלום התגמול הוא המועד בו הוגשה לראשונה פניה למשיבה לדון מחדש בתביעה על יסוד אותה ראיה חדשה, ואין כל משמעות לכך שבאותו מועד לא ראתה בכך המשיבה בבחינת "ראיה חדשה" לצרכי סעיף 18 לחוק.

ביחס להחלטת ועדת הערר, המערערת טוענת כי הועדה שגתה בקובעה כי מסמך הקרן אינו מהווה ראיה חדשה, שכן סעיף 18, שלפיו החלטת הדחייה בוטלה, מאפשר שינוי החלטה רק על יסוד ראיה חדשה.

המערערת טוענת כי טענת המשיבה לפיה ההכרה בנרדפותה של המערערת נעשתה לפנים משורת הדין אינה נכונה, שכן בהחלטת המשיבה לקבל את התביעה נאמר במפורש כי ההחלטה התקבלה על יסוד סעיף 18 לחוק. בנוסף, בפני ועדת העררים הייתה עובדה זו בגדר מוסכמה בין הצדדים.

עוד מוסיפה המערערת כי אין המדובר במקרה בו סבורה המשיבה כי על פי הדין אין לתובע עילת זכאות, אך לפנים משורת הדין מסכימה היא להכיר בו; במקרה דנן אין חולק כי המערערת שהתה בגטו מוגילב, אשר מהווה שלילת חירות שהינה עילה המוכרת בדין, ועל כן החלטתה המקורית של המשיבה הייתה שגויה, וזוהי הטעות אשר תוקנה לאור מסמך הקרן.

המערערת טוענת כי המשיבה תיקנה למעשה שתי טעויות; האחת, החלטתה השגויה בעניין תביעת המערערת. השנייה, מדיניותה השגויה שלא לייחס ערך ראייתי לאישורי הקרן, שכן, עם חקיקת חוק ההטבות, התברר כי מדיניות זו הייתה שגויה, מאחר והמחוקק מייחס ערך ראייתי לאישורים אלו. לכן, המדיניות אותה שינתה המשיבה מתייחסת לדרכי ההוכחה של התביעה, קרי, למעמד מסמך הקרן כראייה ולא לזכאות לגופה.

טענתה העיקרית של המערערת הינה כי תביעתה התקבלה לפי סעיף 18 לחוק בהיותה ראיה חדשה, ולכן כאשר מתקבלת תביעה לפי סעיף 18 לחוק, יש לשלם את התגמול מהמועד הקבוע בסעיף 3 לחוק נכי רדיפות הנאצים (ביטול הגבלת מועדים להגשת בקשה לזכאות), התשנ"ח-1998 (להלן: "חוק ביטול מועדים"), הקובע כי התגמול ישולם מהראשון לחודש שבו הוגשה בקשה לתגמול לפי סעיף 6 לחוק העיקרי (קרי, חוק נכי רדיפות הנאצים), וכך אף נהגה המשיבה במשך שנים רבות.
לשיטתה, אין להקיש מסעיף 35(ב) לחוק הנכים ולנהוג גזירה שווה שכן מדובר לטענתה בהסדר שלילי ובשתיקה מכוונת של המחוקק שכוונתו היתה שלא תקוצר, לגבי נכי נרדפי הנאצים, תקופת התשלום הרטרואקטיבי.

טענות המשיבה

המשיבה טוענת כי מאחר והמערערת לא ערערה על החלטת הדחייה משנת 1976, החלטה זו הפכה חלוטה. על כן, השתמשה בסעיף 18 כפתח משפטי להכרה מאוחרת במערערת, שאם לא כן, הדרך היחידה להכרה על בסיס מסמך הקרן היא הגשת תביעה חדשה מהמועד שבו שונתה המדיניות. על מנת להקל על נכי הרדיפות, בחרה המדינה לפעול במסלול של סעיף 18 לחוק, ולייתר את הצורך בהגשת תביעות חדשות לאחר שינוי המדיניות.

עוד טוענת המשיבה כי החלטותיה משנת 1976 ומשנת 2005 בדין יסודן, ולכן לא ניתן לראות את ההחלטות ככאלו שניתנו עקב טעות כפי שדורש סעיף 18 לחוק. רק כאשר פנתה אליה המערערת בשנת 2009, מסמך הקרן היווה ראיה חדשה קבילה לעניין שהותה של המערערת במקום כלשהו בתקופת הרדיפות (וזאת בעקבות שינוי המדיניות שחל עקב חקיקת חוק ההטבות).

המשיבה טוענת כי טעותה הייתה בכך שציינה כי הבסיס לשינוי החלטתה הוא סעיף 18 לחוק, מבלי שהוסיפה וציינה כי ההכרה נעשתה לפנים משורת הדין בעקבות שינוי המדיניות, ולא בשל היותה של הראיה "ראיה חדשה" כמשמעותה בסעיף 18 לחוק. במקרה דנן לא התרחש כל שינוי עובדתי, ולא נוסף מסמך חדש שלא היה קודם לכן. השינוי שהתרחש הוא אימוץ מדיניות רחבה של המדינה ביחס להכרה בנכי רדיפות הנאצים.

על כן, טוענת המשיבה כי תשלום הקודם למועד פנייתה המחודשת של המערערת לא ייתכן, וזאת בין אם מסמך הקרן מסווג כ"ראיה חדשה", ובין אם התקבל על-ידי המשיבה כחלק ממדיניות מיטיבה שמטרתה להקל עם הניצולים, ולא ניתן לקבל את עמדת המערערת לפיה מחד מבקשת ליהנות משינוי המדיניות, שאם לא כן לא הייתה מוכרת עד היום, אולם מאידך, מבקשת כי המועד הרלוונטי לקבלת התגמולים יהיה טרם שינוי המדיניות.

עוד טוענת המשיבה, כי אף אם היה נקבע כי תגמול לפי סעיף 18 לחוק חל רטרואקטיבית מיום הגשת התביעה, וודאי שאין כך במקרה בו לא מדובר בראיה חדשה, אלא בהחלטת מדיניות שהתקבלה לפנים משורת הדין.

לבסוף טוענת המשיבה כי אף אם יחליט בית-המשפט כי יש להתייחס למקרה דנן כאל מקרה רגיל של נכה המוכר על בסיס סעיף 18 לחוק, המועד הרלוונטי, לפנים משורת הדין, הינו לכל היותר שנה קודם להמצאת הראייה החדשה, וזאת בהיקש מסעיף 35(ב) לחוק הנכים, וסעיף 3 לחוק ביטול הגבלת מועדים אינו יכול לגבור על מקרים בהם ניתנת הכרה בשל סעיף 18 לחוק.

דיון

כללי

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובהשלמות הטיעון אמליץ לחבריי להרכב לדחות את הערעור.

השאלה העיקרית העומדת להכרעה בערעור זה הינה כאמור, ראשית, האם מדובר בכלל בראיה חדשה לפי סעיף 18 לחוק, ובמידה וכן, ואם יש צורך להכריע בכך - מהו המועד שיש לקבוע לגבי תשלום התגמולים, והאם יש לנקוט גזירה שווה מחוק הנכים לגבי תשלום רטרואקטיבי של שנה.

לצורך הכרעה בשאלות אלו אפנה תחילה לבחון מהו המקור החקיקתי לתשלום תגמולים בנסיבות המקרה דנן. לאחר מכן, אבחן מהו ההסדר הקבוע במקור החקיקתי הרלוונטי באשר למועד תשלום התגמולים, ולבסוף אבחן מה הדין לגבי מועד התשלום במקרה ומדובר בראיה חדשה.

המקור החקיקתי לתשלום התגמולים במקרה דנן

הפסיקה עשתה הבחנה בין תביעה או פניה חדשה למתן תגמולים, אשר נעשית בעילה שונה מהעילה שנטענה בתביעה הקודמת, לבין פניה באותה עילה בצירוף ראיות חדשות, עליה חל סעיף 18 לחוק (וע 808/06 גרינהויז לוטי נ' הרשות המוסמכת (לא פורסם, 5.9.06)).

בהחלטתה של המשיבה מיום 15.11.09 (מוצג ז' לתיק המוצגים של המערערת), בה החליטה לקבל את תביעת המערערת, נאמר בסעיף 2 כדלקמן:

"באשר למועד תשלום התגמולים, בהתאם להחלטותיה של ועדת העררים, מקום שמתקבלת החלטה על יסוד סעיף 18, בין אם מדובר בהכרה בנרדפות ובין בבקשה חוזרת להכרה במחלה יש לשלם התגמולים החל משנה שלפני הגשת הבקשה לבדיקה חוזרת (ראה למשל וע 1569/08 הרשקוביץ יצחק) (ההדגשה אינה במקור – ק. ו.)".

כאמור, בבקשה להבהרה ולהשלמת טיעון ציינה המשיבה כי בטעות צויין סעיף 18 לחוק כבסיס לשינוי ההחלטה, ולמעשה השינוי נעשה, לפנים משורת הדין עקב שינוי מדיניות.

סעיף 18 לחוק קובע כדלקמן:

"הרשות המוסמכת רשאית לחזור ולהחליט בכל ענין החלטה שונה מן הקודמת, אם ההחלטה הקודמת הושגה על ידי מעשה או מחדל המהווים עבירה פלילית, או, אם נתגלה על סמך ראיות חדשות, כי יסודה בטעות".

בע"א 560/78 שטראוס רחל נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, פ"ד לג (1) 468 דן בית-המשפט העליון בפירוש סעיף 18 לחוק נכי רדיפות הנאצים. בין היתר בית-המשפט דן בשאלה האם ה"טעות" המשמשת עילה לדיון חוזר, הינה גם טעות המתגלית לאור הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון, כי כל החלטותיה הקודמות של הרשות המוסמכת הנוגדות אותה, בטעות היה יסודן. וכך נאמר ע"י כבוד השופט ח' כהן:

"אבל אין טעות משמשת עילה לדיון חוזר לפי סעיף 18, אם לא נתגלתה "על סמך ראיות" – והלכה פסוקה לאו בכלל זה. הטעות המדוברת בה עובדתית (לרוב רפואית) היא שניתן להוכיחה ולאמתה בראיות, להבדילה מטעות משפטית שניתן לבררה על פי ההלכה הפסוקה....אבל לעולם צריכה הטעות להתגלות מראיות; ואבן הבוחן היא שאילו ראיה פלונית היתה לנגד עיני הרשות המוסמכת, ההחלטה הקודמת לא היתה ניתנת (ע"א 672/77, שם בע' 469). בענינים שלפנינו לא נעלמה שום ראיה מעיני הרשות המוסמכת ולא הובאה לפניה שום ראיה חדשה, וממילא לא היתה פה טעות שנתגלתה "על סמך ראיות"".

גם בע"א 126/77 אימרה בקשיץ נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, פ"ד לא(3) 138, 140, התייחס בית המשפט העליון להחלטת הרשות לשנות החלטה קודמת שנתנה במסגרת סמכותה לפי סעיף 18:

"..ולא זו בלבד אלא גם החלטתה שלה עצמה אין הרשות המוסמכת רשאית לבטל או לשנות לפי סעיף 18, אלא-אם-כן נתמלא תחילה אחד התנאים האמורים שם: או שההחלטה הושגה בדרכים פסולות, או שבאו לפני הרשות המוסמכת "ראיות" חדשות המוכיחות את טעותה בהחלטתה הקודמת. בענין שלפנינו לא שמענו טענה שהחלטה כלשהי הושגה בדרכים פסולות, ולא באה כל "ראיה" חדשה בפני הרשות המוסמכת שהיה בה להוכיח שנפלה טעות הטעונה תיקון..."

לכן, לכאורה, לפי מבחנים אלו, בענייננו לא מדובר כלל בראיה חדשה אלא בשינוי מדיניות.

כעת נפנה לבחון האם בעניינו התקיימה הסיפא של סעיף 18 לחוק "...אם נתגלה על סמך ראיות חדשות, כי יסודה בטעות".

מסמך הקרן הוצג למשיבה עוד ביום 26.7.05, והמשיבה החליטה שאין במסמך זה כדי להוכיח את טענותיה של המערערת. המשיבה טוענת כי החליטה לבסוף לקבל את תביעת המערערת לאור שינוי המדיניות שהתרחש עקב חקיקת חוק ההטבות.

חוק ההטבות נחקק בשנת 2007. בדברי ההסבר לחוק זה, נכתב בין היתר כדלקמן:

"ציבור ניצולי השואה תרם תרומה רבה להקמת מדינת ישראל ולהמשך קיומו של העם היהודי. אין חולק כי על מדינת ישראל מוטלת החובה המוסרית להבטיח כי ציבור זה יוכל לחיות בכבוד.
רבים מהנמנים עם אוכלוסיית ניצולי השואה חיים בתנאים כלכליים קשים ומצבם הבריאותי אינו תקין.
הצעת חוק הטבות לניצולי השואה, התשס"ו-2005, המתפרסמת בזה (להלן – הצעת החוק), באה לעגן בחקיקה הטבות סוציאליות לנזקקים מבין ניצולי השואה, בהקבלה מלאה להטבות הניתנות לוותיקי מלחמת העולם השניה מכוח חוק מעמד ותיקי מלחמת העולם השניה, התש"ס-2000 (להלן – חוק מעמד ותיקי מלחמת העולם השניה)".

חוק ההטבות הינו חלק משינוי מדיניות מצד המדינה בכל הנוגע להוכחת תביעות לתגמולים לפי החוק. המשיבה טוענת כי מאחר ומסמך הקרן הוגדר בחוק ההטבות כראיה קבילה להוכחת זכאותו של תובע, היא קיבלה לאחר חקיקת החוק קביעה זו של המחוקק אף לעניין חוק נכי רדיפות הנאצים, כך שהיא מכירה במסמך הקרן כראיה קבילה לעניין שהותו של תובע במקום כלשהו בתקופת הרדיפות.

נראה לכאורה כי לא היה מקום כלל לקבוע, הן על-ידי ועדת העררים והן על-ידי המשיבה, כי תביעת המערערת התקבלה על סמך סעיף 18.
אני סבור כי לכאורה לא נפלה כל טעות בהחלטותיה הקודמות של המשיבה שלא לקבל את תביעת המערערת. החלטותיה של המשיבה ניתנו לאור המצב המשפטי שהיה קיים באותה תקופה, ולפיו מסמך הקרן לא היווה ראייה מספקת לתמיכה בטענות המערערת. לאחר שמדיניות הרשות השתנתה, החליטה המשיבה לקבל את מסמך הקרן כראייה, אולם, החלטה זו לא נבעה מאחר וגילתה כי החלטותיה בעבר ניתנו בטעות, אלא אך ורק כחלק ממדיניות מיטיבה של הרשות להיטיב עם הנכים.
ויודגש, הסכמת הרשות לקבל כראייה את מסמך הקרן, אינה מלמדת לכאורה על כך שעילת נרדפותה של המערערת אכן הוכחה, אלא מלמדת אך ורק על קבלת תביעתה של המערערת לפנים משורת הדין.

המערערת טוענת בין היתר כי העובדה שהחלטת המשיבה השתנתה על יסוד סעיף 18 לחוק הייתה בגדר מוסכמה בין הצדדים, וכך אף קבעה ועדת העררים בפסק דינה. על כן טוענת המערערת כי לא יכול בית המשפט לסטות מקביעה זו.

בהתחשב בתקנות 462 ו-454 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, אין בעובדה כי ועדת העררים קבעה בפסק דינה כי החלטת המשיבה לקבל את תביעת המערערת נעשתה על יסוד סעיף 18 לחוק, או בעובדה שהמשיבה טעתה כאשר כתבה במכתב קבלת התביעה שהתביעה מתקבלת על יסוד סעיף 18, בכדי לכבול את בית המשפט לקביעה זו במידה והוא סבור אחרת.

עולה מן האמור לעיל, כי בנסיבות העניין המשיבה השתמשה לכאורה בסעיף 18 לחוק, כפתח משפטי להכרה מאוחרת במערערת, על אף שתנאי הסעיף כלל לא התמלאו.
על כן, אני סבור כי את פנייתה האחרונה של המערערת למשיבה מיום 12.10.09 יש לראות כפנייה חדשה לקבלת תגמולים, שנעשתה על סמך עילה חדשה והיא שינוי המדיניות של המשיבה, עילה שלא הייתה קיימת קודם לכן, ולכן לכאורה, לא היה מקום לתשלום התגמול קודם לכן או לכל המאוחר ממועד זה, ולא מדובר בראיה חדשה, בוודאי לא במובנה הקלאסי לפי סעיף 18 לחוק.
כך גם ראתה זאת המערערת עצמה שפנתה ביום 12.10.09 למשיבה בבקשה לפתוח שוב את התיק עקב המדיניות החדשה הנוהגת לאחר חוק ההטבות.

מועד תשלום התגמולים

כפי שציינתי לעיל, בענייננו לא מתקיימים לכאורה תנאי סעיף 18 לחוק, ולכאורה היה ניתן להסתפק בכך, אולם, גם אם היו חלים, ומאחר והמשיבה השתמשה בסעיף זה כפתח משפטי להכרה מאוחרת בתביעת המערערת, ועקב השלכות הרוחב האפשריות לגבי מקרים אחרים בהם מתקבלות ראיות חדשות לפי סעיף 18 לחוק – אבחן, ולו למעלה מן הצורך, מהו ההסדר הקבוע בסעיף 18 לחוק ביחס למועד תחילת תשלום התגמולים כאשר תביעה מתקבלת על יסוד סעיף זה, ואבחן את השאלה האם יש להחיל הסדר זה גם בענייננו, והאם יש מקום לחיוב ממועד הגשת הבקשה המקורית לתגמול שנסמכה על אותו מכתב - ראיה (כטענת המערערת), או ממועד הפנייה המחודשת לקבלת הראיה החדשה, ולכל היותר תשלום של שנה רטרואקטיבית ממועד זה, בדומה להסדר שבחוק הנכים (כטענת המשיבה).

בסעיף 18 לחוק לא קיימת הוראה המסדירה את מועד תחילת תשלום התגמולים, כאשר תביעה מתקבלת על יסוד הסעיף.

ועדות הערר בחרו להקיש בעניין זה מסעיף 35(ב) לחוק הנכים.
סעיף 35 לחוק הנכים מורה כדלקמן:

"(א) קצין תגמולים רשאי לתת החלטה חדשה בכל בקשה, אף אם ניתנה בה כבר החלטה סופית לפי סעיף 33, 34, אם הוכח, כי ההחלטה הושגה על ידי מעשה או חדלה המהווים עבירה פלילית, או אם נתגלה על סמך ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת, כי אותה החלטה בטעות יסודה.
(ב) ניתנה החלטה חדשה המזכה נכה בתשלום תגמולים או תגמולים מוגדלים, ישולמו התגמולים או התגמולים המוגדלים החל מהמועד של הגשת הראיות החדשות שעל פיהן ניתנה ההחלטה החדשה, אולם רשאי קצין התגמולים להורות שישולמו החל ממועד מוקדם יותר ובלבד שלא יקדם יותר משנה אחת להגשת הראיות החדשות".

בדברי ההסבר לתיקון לסעיף 35 לחוק הנכים (תיקון מס' 6) נאמר בין היתר כדלקמן:

"מוצע גם, שתחילת תשלום התגמולים על פי החלטה חדשה, שניתנה על סמך ראיות חדשות והמזכה את התובע בתגמול, תהיה מהיום שבו הוגשו לקצין התגמולים הראיות החדשות שעל פיהן הוכר התובע כזכאי לקבל תגמולים, אך רשאי קצין התגמולים במקרים הנראים לו ראויים לכך להקדים את תחילת התשלום לפי ההחלטה החדשה עד לשנה אחת לפני הגשת הראיות החדשות".

כפי שצוין לעיל, לא אחת ועדות הערר בחרו להקיש בעניין זה מסעיף 35(ב) לחוק הנכים. כך למשל בו"ע 1513/08 וידנפלד שמאי נ' הרשות המוסמכת (לא פורסם, 17.6.09) קבעה הועדה את הדברים הבאים:

"חוק נכי רדיפות הנאצים אינו מכיל הוראות ברורות בדבר מועד התשלום בהקשר של קבלת החלטה חדשה על יסוד ראיה חדשה. לפיכך, יש להקיש לענייננו מהקשר מקביל ומתאים של ההסדר בחוק הנכים (תגמולים ושיקום), סעיף 35, שם נאמר כי בהקשר כזה התשלום הוא מיום הגשת הראיה החדשה, ולכל המוקדם – כעניין של שיקול דעת – שנה קודם לכן.
נזכיר כי הוראת החוק האמורה דומה להוראות מקבילות בחוקים סוציאליים אחרים, לרבות במשפט ההשוואתי, וזאת מחמת העיקרון כי עיקר יעודם של תשלומים סוציאליים לאפשר קיום בהווה, ולאו דווקא להקנות נכסים הוניים בגין תקופה שהיא וצרכיה כבר חלפו.
לפיכך, אין מקום בענייננו להורות כי ישולמו לעורר תגמולים מיום הגשת תביעתו המקורית. אולם, במסגרת הגישה המרחיבה והנדיבה שאנו מצווים בה כלפי ניצולי השואה, נורה כי ישולמו לו תגמולים שנה לפני מועד הגשת התצהיר החדש, קרי: מיום 30/5/06".

וראה גם וע (ת"א) 1569-08 הרשקוביץ יצחק נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, 9.9.09), וכן וע (ת"א) 14306-11-09 פרידה בלכנר נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים (לא פורסם, 17.1.11).

בע"א 530/68 רפאל מרידור נ' קצין התגמולים פ"ד כב (2) 794, 797, התייחס בית המשפט העליון למונח "ראיות" המופיע בסעיף 35 לחוק הנכים בהשוואה לסעיף 15 לחוק נכי המלחמה בנאצים, תשי"ד-1954, ולסעיף 18 לחוק נכי רדיפות הנאצים, ואומר את הדברים הבאים:

"אם ניתן בכלל ללמוד משהו משינויי נוסחאות אלה, הרי הוא שהמחוקק לא דייק כלשונו בנושא זה, כי קשה להניח שהוא רצה בהסדר תחיקתי שונה בכל אחד מחוקים אלה שהם כה קרובים זה לזה במטרותיהם הכלליות".

ודברים אלו יפים לענייננו ומדברים בעד עצמם.

חוק הנכים וחוק נכי רדיפות הנאצים שייכים שניהם לתחום דיני הרווחה, ותכליתם לדאוג לצרכי הקיום של הניצול, הנזקק או הנכה.
העותרת טוענת כי הקושי הראייתי המוטל על שכמו של תובע לפי חוק נכי רדיפות הנאצים גדול יותר לעומת נכה התובע לפי חוק הנכים, ועל כן אין מקום להחיל את ההסדר הקבוע בסעיף 35(ב) במקרה בו מתקבלת החלטה חדשה לפי סעיף 18 לחוק. אינני מקבל טענה זו.

הקושי הראייתי המוטל על נכה התובע לפי חוק הנכים לא נופל מהקושי הראייתי המוטל על נכה התובע לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, ולעיתים אף מוטלים קשיים אחרים על נכה התובע לפי החוק הנכים. כך למשל, במקרה בו נכה מעוניין להציג תוצאות בדיקות שלא היו קיימות או נגישות בזמן הפגיעה ומתאפשרות רק לאחר שנים, או כאשר עולות טענות של החמרת מצב, ויש לבחון האם ההחמרה נובעת מהפגיעה הראשונית או מסיבות אחרות.

על כן, ייתכן כי הקשיים הראייתים המוטלים על התובעים לפי חוק הנכים וחוק נכי רדיפות הנאצים שונים, אך לא ניתן להסיק מכך כי הנטל הראייתי המוטל על אחד מהם גדול מהשני, ומכל מקום, אין בכך כדי ליצור אי אחידות, אי שוויון והסדר שונה בשני החוקים וליצור שני "סוגים" של נכים המקבלים תגמולים שונים.

בע"ו 8349-02-10 בר (המנוח) ואח' נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים (לא פורסם, 12.12.10) (להלן: "עניין בר") כבוד השופטת שטמר ציינה בהערת אגב כי יש לתקן את חוק נכי רדיפות הנאצים, כך שיתווסף לו סעיף כדוגמת 35 לחוק הנכים, והצטרפה לפסק דינו של כבוד השופט זרנקין בו נעשה היקש מסעיף 35 לחוק הנכים לצורך ניסיון הסדר כהצעה מיטיבה עם הנכה לקבלת תגמולים שנה אחת למפרע מיום הגשת התביעה האחרונה.

לאור תכליתם המשותפת של חוק הנכים וחוק נכי רדיפות הנאצים אף אני סבור כי יש להקיש מסעיף 35(ב) לחוק הנכים במצב בו מתקבלת החלטה חדשה לפי סעיף 18 לחוק נכי רדיפות הנאצים. לכאורה, אין סיבה להפלות בין נכה לפי חוק הנכים לנכה לפי החוק, ביחס לאותו סעיף של ראיה חדשה, הקיים בשני החוקים. כך או אחרת, אף אני סבור כי ראוי שהמחוקק יביע את דעתו בעניין, ויקבע הסדר מפורש בחוק אשר קובע את מועד מתן התגמולים כאשר מתקבלת החלטה לפי סעיף 18.

יצוין כי אף אם בעבר היו מקרים בהם שולמו תגמולים לנכה רטרואקטיבית מיום הגשת הבקשה לתגמול, אין בכך כדי לגרוע מכך, שלכאורה, לאור הצורך במדיניות אחידה ושוויונית כלפי הנכים יש לפעול בהתאם לסעיף 35 לחוק הנכים ולהגביל את מועד התשלום.

על כן, לכאורה, נראה כי הואיל ופנייתה האחרונה של המשיבה הייתה ביום 12.10.09, ובהתאם לסעיף 3 לחוק ביטול מועדים, היה על המשיבה להעניק לה תגמולים מיום 1.10.09, והחלטתה של המשיבה לתת לה תגמולים שנה קודם לפני מועד פנייתה האחרונה, וזאת בהיקש מסעיף 35(ב) לחוק הנכים, על אף שכפי שצוין לעיל תנאי סעיף 18 אינם מתקיימים לכאורה במקרה דנן, נראית כמיטיבה עם המערערת.

לכל היותר, גם אם היה מדובר בקבלת ראיה חדשה לפי סעיף 18 לחוק, הרי, לטעמי, לאור הצורך במדיניות אחידה ושווה לגבי הנכים היה מקום לחיוב רטרואקטיבי של שנה ממועד הפנייה לקבלת הראיה החדשה, כפי שאכן נעשה בפועל.

התוצאה
לפיכך, דין הערעור להידחות.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ד"ר קובי ורדי, שופט

השופט י' שנלר - אב"ד:

אני מסכים, ומצטרף לאמור בפסק דינו המקיף של חברי כבוד השופט ד"ר קובי ורדי. אוסיף כי לאור האמור גם ברע"א 61/11 אינסלר נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, 11.8.11) בדברי כבוד השופטת חיות, אכן לא היה מקום להיזקק לסעיף 18 לחוק ובגדר קל וחומר. דהיינו, אם שינוי הלכה אין בו משום "ראיה חדשה" על אחת כמה שינוי מדיניות, אשר יש לראותו כחל מכאן ואילך. משכך למעשה מדובר בפנייה/תביעה חדשה ועל-כן קביעת מועד התשלום שנה טרם פנייה זאת היטיבה עם המערערת.

ישעיהו שנלר, שופט
אב"ד

השופטת ר' לבהר שרון:

אני מסכימה ומצטרפת לחוות דעתו המקיפה של חברי כבוד השופט ד"ר קובי ורדי. אף אני סבורה שלא מדובר ב"טעות" אלא בשינוי מדיניות ולכן קשה מאוד לראות במסמך כ"ראיה חדשה".

רות לב הר שרון, שופטת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ד אב תשע"ב, 02 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.

ישעיהו שנלר, שופט
אב"ד

ד"ר קובי ורדי, שופט

רות לב הר שרון, שופטת

19 מתוך 20


מעורבים
תובע: שרה וידר
נתבע: משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים
שופט :
עורכי דין: