ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אומניות קיסריה בע"מ נגד אסתר סעדה :

בפני כבוד השופט חגי ברנר

תובעת ונתבעת שכנגד

אומניות קיסריה בע"מ

נגד

נתבעת ותובעת שכנגד

אסתר סעדה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו

פסק דין

מבוא

בפניי תביעה ותביעה שכנגד שעילתן סכסוך הנוגע לזכויות יוצרים בבתי מזוזה מעוצבים.

על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת היא חברה בע"מ העוסקת בעיצוב בתי מזוזה מאבן, המהווים יצירות אמנות מקוריות מבחינת צורתם, גודלם והחריטה עליהם. עוד נטען כי בתי המזוזה שעיצבה התובעת רכשו הכרה ומוניטין בקרב ציבור הצרכנים.

התובעת טוענת כי הנתבעת והתובעת שכנגד, אסתר סעדה (להלן: "סעדה"), שימשה סוכנת מכירות של התובעת החל מחודש מאי 2006 וכלה בחודש אוגוסט 2007, ובין השאר, שיווקה את בתי המזוזה של התובעת. דא עקא, החל מחודש דצמבר 2007 החלה סעדה לייצר בתי מזוזה המחקים את אלה של התובעת, תוך הפרת זכות היוצרים של התובעת ותוך ביצוע עוולה של גניבת עין, שכן אדם מן השורה מתקשה להבדיל בין בתי המזוזה של התובעת לבין אלה של סעדה. מכאן התביעה העיקרית, בגדרה עותרת התובעת לצו מניעה קבוע שיאסור על סעדה מלייצר ולשווק בתי מזוזה מפירים, וכן לסעד של תשלום פיצויים סטטוטוריים בסך 250,000 ₪.

סעדה כופרת בטענותיה של התובעת. לדבריה, בתי המזוזה אינם ראויים להגנת זכות יוצרים אלא להגנת מדגם, ומשלא נרשם מדגם, דין התביעה להדחות על הסף. לגופו של ענין טוענת סעדה כי לא הפרה זכות כלשהי של התובעת שכן העיצוב החרוט על גבי בתי המזוזה שלה שונה לחלוטין מזה של התובעת. סעדה מוסיפה וטוענת כי לא ביצעה עוולה של גניבת עין משום שאין מוניטין לבתי המזוזה של התובעת ומשום שאין חשש שהציבור יזהה בטעות את בתי המזוזה של סעדה עם אלה של התובעת בשים לב לעיצוב השונה, לאריזות השונות ולשימוש בדבק שונה.

במסגרת התביעה שכנגד טוענת סעדה כי התובעת פרסמה עליה לשון הרע בכך שביום 6.7.2008 שלחה שני מכתבי התראה לגורמים הקשורים בהפצת בתי המזוזה של סעדה, בהם ייחסה לסעדה הפרה של זכות היוצרים במזוזות התובעת. סעדה עותרת לפיצוי סטטוטורי בסך 240,000 ₪.

מטעם התובעת העיד מנהלה ובעליה, בריאן ברגנר (להלן: "ברגנר"). כמו כן, התובעת הגישה כמוצגים בתי מזוזה מתוצרתה, וחמישה מתוך שישה בתי מזוזה של סעדה, לגביהם הועלתה טענת ההפרה (להלן: "בתי המזוזה שבמחלוקת"). סך הכל הוגשו כראיה 25 בתי מזוזה.

מטעם סעדה העידו היא עצמה וכן שישה עדים נוספים, ובהם בעלי חנויות או מוכרים העוסקים במכירת בתי מזוזה וכן מי שעיצבה עבורה את בתי המזוזה שבמחלוקת.

לאחר תום שלב ההוכחות, הגישו הצדדים סיכומי טענות בכתב.

השאלות העיקריות הטעונות הכרעה הן אלה: האם בתי המזוזה של התובעת ראויים להגנת זכות יוצרים; האם סעדה הפרה את זכות היוצרים של התובעת; האם סעדה ביצעה עוולה של גניבת עין; האם התובעת פרסמה לשון הרע על סעדה; האם עומדת לתובעת הגנה על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").

נדון בשאלות אלה כסדרן.

האם בתי המזוזה של התובעת ראויים להגנת זכות יוצרים?

בתי המזוזה של התובעת עשויים אבן, והם מיוצרים בשני גדלים: 16 ס"מ X 4.5 ס"מ ו- 12 ס"מ X 4 ס"מ. בתי המזוזה אינם אלא כלי קיבול דקורטיבי לקלף המזוזה שמצוי בחלקם האחורי, בתוך שקע מיוחד החצוב באבן. בתי המזוזה הם בתבנית של חצי גליל. חלקו האחורי של בית המזוזה הוא שטוח ונטול עיצוב, והוא מודבק על משקוף דלת הכניסה לבית. על חלקו החיצוני הקמור של בית המזוזה ישנה חריטה של מוטיבים שונים מתחום היודאיקה. בתי המזוזה נבדלים זה מזה במוטיב החרוט על גבי כל אחד מהם. החריטה מתבצעת בטכניקה של התזת חול. התובעת החלה לייצר את בתי המזוזה בשנת 2001 (ראה ס' 21(ג) לתצהירה של סעדה).

השאלה האם בתי המזוזה של התובעת ראויים להגנת זכות יוצרים, תיקבע לפי חוק זכות יוצרים, התשס"ח- 2007 (להלן: "חוק זכות יוצרים" או "החוק"), שהחליף את חוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק הקודם"). לעומת זאת, ככל שישנה הפרה של זכות היוצרים, הרי ששאלת הסעדים המגיעים לתובעת בגין הפרה זו תיקבע לפי החוק הקודם. טעמו של דבר הוא שס' 78(א) לחוק זכות יוצרים מחיל את עצמו גם לגבי יצירות שקדמו לו (ובלבד שזכות היוצרים בהן היתה קיימת גם לפי החוק הקודם), ואילו ס' 78(ג) לחוק קובע כי על פעולה ביצירה שנעשתה לפניו יחולו הוראות ההפרה והתרופות הקבועות בחוק הקודם.

ס' 4 לחוק זכות יוצרים קובע כי תהא זכות יוצרים ביצירה מקורית שהיא יצירה אמנותית.

ס' 1 לחוק זכות יוצרים מגדיר יצירה אמנותית באופן הבא: "לרבות רישום, ציור, יצירת פיסול, תחריט, ליטוגרפיה, מפה, תרשים, יצירה אדריכלית, יצירת צילום ויצירת אמנות שימושית;"

הכלל הוא שדי במידה מינימלית של השקעה ויצירתיות על מנת שיצירה תזכה להגנה של זכות יוצרים:

"אשר למידה הנדרשת של השקעה ושל יצירתיות נאמר: '...ראוי לציין שלפי כל הגישות אין מדובר אלא במבחנים מינימאליים, הן לעניין ההשקעה והן לעניין היצירתיות הנדרשת... השקעה מתבטאת בהשקעת משאב אנושי כלשהו: זמן, מאמץ, כישרון, כסף, ידע, שיפוט, פיתוח, כאב או טעם אישי... נדרש שהשקעת היוצר תעבור מינימום מסוים, אם כי מינימום זה נמוך מאוד. נדרש 'שניתן יהיה להבחין בתרומתו העצמאית של היוצר', או ש'המוצר ניתן להבחנה מאבני הבניין שלו'" (ע"א 2790/93 Robert E. Eisenman נ' אלישע קימרון (2000) (פורסם בנבו).

הדעה הרווחת היא שנדרשת לא רק מקוריות (קרי, שהיוצר הוא אכן המחבר הראשון של היצירה), אלא גם יצירתיות מסויימת (קרי, שהיצירה תהיה ביטוי של מחשבה מקורית), כדי להצדיק את מתן ההגנה של זכות יוצרים:

"המקוריות היא העיקר ולא די בהשקעה של מאמץ, זמן או כשרון כדי להצדיק הגנת זכות יוצרים. על כך נאמר: 'לאור מטרתם של דיני זכויות היוצרים --- ברור כי המסקנה היא שאין די בהשקעה בלבד כדי להצדיק הענקת הגנה של זכות יוצרים לביטוי. מסקנה זו נתמכת הן בכך שדיני זכויות יוצרים מהווים איזון בין צרכים חברתיים מתחרים והן בהיקף ההגנה שבעל הזכות זוכה לה. התפקיד המאזן של החוק נובע מכך שמתן זכויות יוצרים על ביטוי מסויים מגביל ביטויים עתידיים אפשריים. גישה הרואה את הזכות כנובעת מעצם ההשקעה אינה רגישה דיה לאיזון חשוב זה העומד בבסיסם של דיני זכויות יוצרים. ... עם זאת, חשוב לציין כי יש הסוברים שהשקעה כלשעצמה של מאמץ, זמן או כשרון, על ידי היוצר, יכולה להעיד על קיומה של יצירתיות ... ראינו שליקוט ועריכה עשויים לבוא בגדרה של "יצירה ספרותית", כמשמעה בחוק, וכי השאלה אם קמה זכות יוצרים ביצירה נבחנת לפי מידת המקוריות שבה. עוד ראינו שלא די בכך שהיוצר השקיע ממשאביו האנושיים אלא שנדרשת גם מידה של מקוריות - לא רק ביצירה גופה אלא גם בתהליך של יצירתה - על מנת שהיצירה תזכה בהגנה." (שם. ראה גם ע"א 513/89-Interlego A/S נ' .Exin - Lines Bros S. A פ"ד מח(4), 133).

בעניננו, אין ספק כי בתי המזוזה של התובעת הם בבחינת יצירה של אמנות שימושית, שכן אין המדובר אך ורק בבית מזוזה פונקציונלי, שכל תכליתו להוות כלי קיבול לקלף המזוזה, אלא עסקינן בבית מזוזה דקורטיבי, מעוצב היטב, שעליו תבליטים אסתטיים של מוטיבים שונים מתחום היודאיקה. אין גם ספק שלצורך עיצוב בתי המזוזה של התובעת הושקעו מאמץ, דמיון ויצירתיות, גם אם היוצרים קיבלו בחלק מהמקרים השראה מיצירות קודמות של אחרים (ראה הודאתו של ברגנר בע' 11- 12 לפרוטוקול וכן מוצגים נ/2, נ/3, נ/4 ונ/5). העובדה שעוד לפני התובעת כבר היו יוצרים קודמים שיצרו בתי מזוזה מאבן בתבנית של חצי גליל, תוך שימוש בטכניקה של התזת חול, לשם יצירת תבליט על פני בית המזוזה (ראה למשל בתי מזוזה של אמן בשם דוד קופייצקי משנת 1996, נספח ב' לתצהירה של סעדה), אינה משנה עובדה זו. בתי המזוזה של התובעת עומדים כיצירה אמנותית בפני עצמם, שכן הם נושאים עליהם תבליטים ייחודיים שאינם מופיעים על גבי בתי מזוזה אחרים. אכן, גם יוצרים קודמים השתמשו בתבליטים של מוטיבים מתחום היודאיקה על גבי בתי מזוזה מאבן, אך כל תבליט עומד בפני עצמו, וכל בית מזוזה שכזה מהווה יצירה בפני עצמה, ובלבד שהתבליט שהוא נושא, שונה מתבליטים אחרים. מן הבחינה האובייקטיבית, קיימות אפשרויות רבות מספור של עיצוב תבליטים על גבי בתי מזוזה, והתבליטים בהם משתמשת התובעת שונים מאלה שמופיעים על גבי בתי מזוזה שעיצבו אחרים.

עסקינן ביצירות של אמנות שימושית. לגבי יצירות כאלה נפסק כי גם מוצרים פונקציונליים זכאים לעתים להגנתה של זכות יוצרים:

"בערעור זה נבקש להצביע על כך שבנוסף על מנגנון החלוקה בין החוקים קיים מנגנון נוסף להתמודדות עם הנושא של מוצרים פונקציונליים. מנגנון זה מתבטא בכך שחוק יוצרים עצמו מכיל בתוכו איזון מיוחד לצרכי יצירות פונקציונליות, שנועד להתמודד עם הקשיים המיוחדים שמציבים מוצרים אלה. איזון זה חשוב, שכן אף שככלל דיני המדגמים מותאמים יותר לטיפול ביצירות פונקציונליות, עדיין קיים סוג של יצירתיות אשר מן הראוי לתמרץ אותו, אך הוא אינו זוכה להגנה במסגרת דיני המדגמים, ושלילה מוחלטת של הגנת חוק יוצרים מיצירות פונקציונליות, פירושה הסרת ההגנה על יצירתיות זו. ... נקודת המוצא היא כי אין הצדקה לשלילה אפריורית של הגנת זכות יוצרים ממוצרים פונקציונליים."

(ע"א 513/89 Interlego הנ"ל, בע' 146- 148).

ראה גם ת.א. (ת"א) 24048/08 מסטרפונט בעמ נ' חב' החדשות הישראלית בע"מ (2011) (פורסם בנבו).

על כן, יש לדחות את טענתה של סעדה לפיה בתי המזוזה של התובעת כלל אינם ראויים להגנה של זכות יוצרים.

האם סעדה הפרה את זכות היוצרים של התובעת

משקבענו כי בתי המזוזה של התובעת ראויים להגנת זכות יוצרים, יש מקום לבחון את השאלה האם סעדה הפרה את זכות היוצרים של התובעת.

ממבט ראשון ושטחי, אכן ישנו דמיון בין בתי המזוזה של התובעת לבין בתי המזוזה שבמחלוקת: אלה גם אלה עשויים אבן בצורה של חצי גליל, אלה גם אלה נמכרים באותם שני גדלים, אלה גם אלה נושאים מוטיבים שונים מתחום היודאיקה, ואלה גם אלה מבוססים על תבליט של מוטיב מסויים המופיע על גבי צידו החיצוני של גליל האבן.

מאידך, התבוננות מעמיקה יותר מגלה כי לא מדובר כלל ועיקר ביצירות זהות. בתי המזוזה שבמחלוקת נושאים תבליטים שונים בתכלית מאלו של התובעת. אכן, גם תבליטים אלה מבוססים על מוטיבים מתחום היודאיקה, אך כל תבליט הוא ייחודי ועומד בפני עצמו ואיננו זהה לתבליטים של התובעת. יתר על כן, כעולה מחומר הראיות, סעדה הזמינה את העיצובים של בתי המזוזה שבמחלוקת מאמנית יודאיקה בשם עיניה קשת. זו עיצבה את התבליטים בעצמה, ולא העתיקה אותם בשום צורה ואופן מהעיצובים של התובעת (ראה ס' 2- 5 לתצהירה של עיניה קשת), הגם שכמו התובעת, עיניה קשת קיבלה השראה מיצירות אחרות (רעה עדותה, בע' 33 לפרוטוקול). מי שמשווה מקרוב זה כנגד זה בית מזוזה של התובעת מול בית מזוזה שבמחלוקת, יווכח על נקלה כי מדובר ביצירות שונות זו מזו לנוכח התבליט הייחודי של כל בית מזוזה. כמו כן, ישנו שוני מהותי בטכניקת הביצוע של התבליטים: התובעת משתמשת בהתזת חול לשם הסרת עודפי האבן, ואילו סעדה משתמשת בטכניקה של צריבה כימית (ראה ס' 8 לתצהירה של קשת וכן עדותה, בע' 32 לפרוטוקול).

אכן, אין ספק שסעדה נהגה מנהג חיקוי, במובן זה שבחרה לעצב את בתי המזוזה שלה באבן דווקא, בצורה גלילית דווקא ובגדלים מסויימים דווקא, בדומה לבתי המזוזה של התובעת. לא מדובר בצירוף מקרים בלבד, שכן סעדה עבדה בשרותה של התובעת מחודש מאי 2006 ועד חודש אוגוסט 2007, והחלה בשיווק בתי המזוזה שבמחלוקת כבר בחודש דצמבר 2007. סמיכות הזמנים והקשר הקודם עם התובעת מדברים בעד עצמם. מאידך, השימוש במוטיבים מתחום היודאיקה הוא כשלעצמו איננו מעורר תמיהה, שכן כעולה מתצהירה של סעדה, היא ניהלה עסק עצמאי לשיווק מוצרי יודאיקה החל מחודש יוני 2005, עוד בטרם עבדה בשרותה של התובעת. אך טבעי איפוא מבחינתה הוא להשתמש דווקא במוטיבים מתחום מומחיותה.

חרף האמור לעיל, מעשה החיקוי של סעדה איננו מהווה בשום צורה ואופן הפרה של זכות היוצרים הנתונה לתובעת. הכלל הוא שזכות יוצרים אינה חלה על רעיון, אלא על אופן ביטויו. כפי שנפסק בע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים בע"מ נ' טרנסבטון בע"מ, תק-על 2003(2), 3908, 3912 (2003):

"עם זאת, לא כל פרי רוחו של אדם ולא כל המצאה המומצאת על ידו ראויים להגנה משפטית. ההגנה על זכויות יוצרים אינה מגינה על הרעיון כי אם רק על אופן הביטוי שלו ..."

ראה גם ע"א 23/81 הרשקו נ' אורבוך, פ"ד מב(3) 749, 756 (1988) וכן המ' 25/81 מיכאל גולדנברג נ' מיכאל בנט, פ"ד לה(2) 360 , 364-365 (1981).

על כן, כדי לבסס תביעה בגין פגיעה בזכות יוצרים, נדרש התובע להוכיח שהנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירתו. עצם קיומו של דמיון מסויים בין יצירות אינו מספיק כשלעצמו להוכחת העתקה. כפי שנפסק בע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825, 830:

"השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לשם קביעה, שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מיצירת התובע היא שאלה של עובדה ושל דרגה, ותשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על סמך השוואה מכנית של מספר מילים או שורות הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי ההתרשמות של השופט מהיצירות בכללותן."

ראה גם ת.א. (ת"א) 45232-05 אורלי קראוס נ' ישראל 10 בע"מ (ערוץ 10) (2010) (פורסם בנבו).

עקרון בסיסי זה, של הגנה על אופן הביטוי של רעיון אך לא על הרעיון עצמו, מעוגן כיום בס' 5(1) לחוק זכות יוצרים, הקובע כי אין הגנה על רעיון, תהליך ושיטת ביצוע, אלא אך ורק על דרך ביטויים.

בעניננו, סעדה העתיקה מהתובעת את הרעיון הכללי, של עיצוב בתי מזוזה מאבן חצי גלילית תוך שימוש במוטיבים מתחום היודאיקה, אך לא העתיקה בשום צורה ואופן את דרך הביטוי של הרעיון, קרי, את התבליטים הפרטניים בהם עשתה התובעת שימוש על גבי בתי המזוזה. על כן, סעדה לא הפרה את זכות היוצרים של התובעת. בשולי הדברים אציין כי גם התובעת לא היתה הראשונה שהגתה את הרעיון של בתי מזוזה חצי גליליים מאבן, וקדמו לה יוצרים אחרים (ראה עדותו של יצחק לובטון, בעלים של חנות יודאיקה בירושלים, בס' 12 לתצהירו וכן עדותה של אלינה ברון, מנהלת חנות יודאיקה, בס' 6 לתצהירה).

האם סעדה ביצעה עוולה של גניבת עין?

משקבענו כי סעדה לא הפרה את זכות היוצרים של התובעת, נותר לבחון את טענתה של התובעת לפיה סעדה ביצעה כלפיה עוולה של גניבת עין.

ס' 1(א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט- 1999, הדן בעוולה של גניבת עין, קובע:

"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר."

הכלל הוא שכדי לבסס עילת תביעה בגין גניבת עין, צריך התובע להוכיח שני תנאים מצטברים: התנאי הראשון הוא קיומו של מוניטין למוצר והתנאי השני הוא קיומו של חשש להטעיית ציבור הלקוחות, שיחשוב בטעות כי המוצר של הנתבע הוא המוצר של התובע. ראה למשל ע"א 5689/94 ורגוס בע"מ נ' נגה הנדסה בע"מ (1998) (פורסם בנבו):

"מקובל על הכול כי על-מנת להוכיח את ביצועה של העוולה, נדרש התובע על פיה, להוכיח שניים אלה: (א) ראשית – כי התובע רכש לטובין של עסקו 'מוניטין', באופן שהציבור מתייחס אל מוצריו – קרי: מעדיפם על פני מוצרים אחרים – על בסיס המוניטין האמור. (ב) ושנית – כי התנהגותו של הנתבע מקימה סיכון ממשי שהציבור יטעה להאמין שטובין שמייצר הנתבע הם טובין של התובע, ויעדיפם על פני מוצרים אחרים מכוחו של ה'מוניטין' שהקנה התובע למוצריו".

נבחן תחילה את שאלת המוניטין של בתי המזוזה מתוצרת התובעת.

התשובה לשאלה האם טובין מסויימים נהנים ממוניטין, נגזרת ממספר שיקולים שיש להביא בחשבון. בין שאר השיקולים, ניתן להצביע על השיקולים הבאים: מהו היקף המכירות של הטובין; האם המוצר רכש לעצמו "משמעות משנית" או אופי מבחין, קרי, משמעות המקשרת אותו עם היצרן בעיניו של ציבור הלקוחות; האם מדובר בחיקוי שאין לו כל תכלית פונקציונלית.

במקרה דנן, מדובר בחיקוי שאין לו כל תכלית פונקציונלית (שהרי ניתן לעצב בתי מזוזה בשלל צורות, גדלים, חומרי גלם וכו'), מה שעשוי לתמוך בטענת התובעת בדבר קיומו של מוניטין בבתי המזוזה שלה.

מאידך, נפסק בעבר, כי חיקוי כשלעצמו אינו מלמד בהכרח שמדובר במוצר בעל מוניטין:

"מכאן, כי החיקוי שהנתבע מחקה את מוצרו של התובע ואת עיצוב מוצרו הוא לבדו אינו מלמד שהתובע רכש מוניטין במוצר, או שהנתבע מכיר בכך, שהרי עצם החיקוי הינו לגיטימי ומותר. ... מהחיקוי כשלעצמו אין להסיק, אם כן, דבר לעניין הפגיעה במוניטין. תחילה על התובע להוכיח, שאכן רכש מוניטין באופן שהציבור מזהה את המוצר עם המקור, ורק אז תידון שאלת הדמיון וההטעיה. רק בשלב השני תינתן, אם כן, משמעות כלשהי לעצם החיקוי, וגם אז עדיין אין בחיקוי כשלעצמו כדי להוכיח שאכן הייתה הטעיה."

ע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ' les verreies de saint gobain (1991) (פורסם בנבו).

בעניננו, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי בתי המזוזה שלה נהנו ממוניטין. למעשה, לא הובאו על כך ראיות כלשהן זולת עדותו של ברגנר, שהוא עד מעונין בדבר בהיותו בעליה של התובעת. כך למשל, לא הובאו בפניי נתונים כלשהם בדבר היקף השוק הכולל של מכירת בתי מזוזה בישראל. אמנם, ברגנר העיד כי התובעת מוכרת בממוצע כ- 400 בתי מזוזה לחודש תמורת סך של כ- 200 ₪ לבית מזוזה, אך לא ניתן להקיש מכאן על המעמד שהיא תופסת בשוק המזוזות בכלל והאם אכן מדובר בכמות משמעותית המעידה על קיומו של מוניטין. לא הוכח גם היקף ההשקעה של התובעת בקידום המכירות של בתי המזוזות, מלבד העלאת טענה כללית בעלמא בדבר השקעה בפרסום ובקידום המכירות בארץ ובעולם.

בנוסף, לא שוכנעתי כלל ועיקר כי בתי המזוזה של התובעת נהנים ממשמעות משנית או מאופי מבחין, במובן זה שהציבור מזהה את בתי המזוזה שבמחלוקת, על פי צורתם בלבד, כמוצר של התובעת. בע"א 307/87 מ. וייסברוד ובניו נ' ד.י.ג. ביח"ר למצרכי חשמל בע"מ (1990) (פורסם בנבו), נפסק כי:

"במשפט בגין גניבת עין צריך התובע להוכיח, כי השם, הסימן או התיאור רכשו להם הוקרה והערכה (reputation) בקהל, ושהקהל התרגל לראות בסימן ובתיאור או השם את ציון עסקו או סחורותיו של התובע ... לאמור - כי המוצר רכש לעצמו "משמעות משנית" המקשרת אותו עם התובע עד כי ציבור הלקוחות מזהה את המוצר על-פי חזותו עם תוצרתו של התובע וכי התרגל לראות בחזות המוצר את סחורתו של התובע ... ייתכן כי זיהוי המוצר בציבור נעשה על-פי עיצובו החיצוני המיוחד או אף על-פי צורתה החיצונית של אריזתו, ובלבד שהייחוד הוא כזה אשר מנחה את הצרכנים בעת הרכישה."

ראה גם ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ נ' אס.בי.סי פרסום שיווק וקידום מכירות בע"מ (2001) (פורסם בנבו):

"בראש ובראשונה שומה עליו על תובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירותים שהוא מציע לציבור, לאמור: כי הציבור מזהה את הטובין או את השירותים שבהם מדובר עם עסקו של התובע-הנפגע (לנוחות הדיון נדבר להלן אך בטובין, ודברים שנאמר יחולו, בשינויים המחויבים, על שירותים אף-הם). פירוש הדברים הוא, שעל התובע להוכיח כי נתקיים בטובין אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף. באין הבחנה בין טובין של התובע לבין טובין של זולתו, לא ניתן לומר כי קם לו מוניטין ייחודי כנדרש. נזכור כי על דרך העוולה של גניבת עין יכול תובע שירכוש מונופולין בטובין מסוימים; מונופולין, על דרך הכלל, אינו אהוד, ובצדק כך; חונק הוא תחרות חופשית, מסגיר הוא את הציבור בידיו של בעל-המונופולין, ומכאן התביעה הבלתי מתפשרת כי התובע – הנפגע, לטענתו – יוכיח תחילה שהציבור מזהה את הטובין שבהם מדובר (על דרך של שם, של כינוי של סימן) דווקא עם הטובין שלו. לא יעמוד בנטל זה – לא תקום עילה של גניבת עין."

ואכן, לא הובאה בפניי כל ראיה על כך שציבור הלקוחות הפוטנציאליים מזהה את בתי המזוזה שבמחלוקת עם התובעת דווקא. נהפוך הוא: העד יצחק לובטון, בעלים של חנות יודאיקה בירושלים, העיד כי הלקוחות אינם מבחינים בין בתי מזוזה מתוצרת היצרנים השונים וכי מעולם לא קרה שלקוח מסויים ביקש ממנו לרכוש בתי מזוזה מתוצרת התובעת דווקא, או מתוצרת של יצרן אחר. למעשה, מבחינת הצרכן הסופי, לאף יצרן של בתי מזוזה אין מוניטין (ס' 9 לתצהירו). כך העידו גם אלינה ברון, מנהלת חנות יודאיקה בירושלים (ס' 12 ו- 13 לתצהירה), רמי בן אורי, בעלים של חנויות יודאיקה אחרות בירושלים (ס' 7, 11 ו- 12 לתצהירו) וכן יוסי ניב, יצרן מוצרי יודאיקה (ס' 6 ו- 9 לתצהירו).

נתתי דעתי לכך שחלק מבעלי החנויות שהעידו בפניי מטעם סעדה לא ידעו להבחין בין בתי מזוזה של התובעת לבין בתי המזוזה שבמחלוקת. כך למשל, העדה אלינה ברון זיהתה שני בתי מזוזה בלבד מתוך חמשת בתי המזוזה שבמחלוקת כבתי מזוזה של סעדה (ע' 19 לפרוטוקול), העד רמי בן אורי זיהה ארבעה בתי מזוזה מתוך החמישה שבמחלוקת ככאלה שמיוצרים על ידי סעדה (ע' 20 לפרוטוקול), והעד יצחק לובטון זיהה שלושה בתי מזוזה מתוך חמישה (ע' 23 לפרוטוקול). חרף זאת, אין לייחס משקל של ממש לאותן "טעויות בזיהוי", שכן בתי המזוזה כולם הוצגו בפני העדים כשהם מונחים בערבוביה בתוך קופסה אחת, ללא אריזה חיצונית, בשונה מהאופן שבו הם מוצגים למכירה בחנויות, בנפרד זה מזה ובאריזה ייחודית לכל יצרן.

סיכומו של דבר, לא הוכח כי בתי המזוזה של התובעת נהנים ממוניטין. ממילא, לא עלה בידי התובעת לבסס עילת תביעה בגין גניבת עין.

למעלה מהצורך אציין כי לא קיים חשש של ממש מפני הטעייה של ציבור הלקוחות. בתי המזוזה שבמחלוקת ארוזים בחנויות באופן שונה בתכלית מאלו של התובעת: הם ארוזים באריזה כחולה מהודרת עם חלון שקוף ודף הסבר, ואילו בתי המזוזה של התובעת ארוזים באריזת קרטון חומה ועליה מדבקה לבנה (ראה צילומי אריזות נספח 7 לתצהירה של סעדה, וכן ס' 22(ט) לתצהירה). לא נעשה איפוא כל נסיון של סעדה לארוז את בתי המזוזה שבמחלוקת באופן דומה לבתי המזוזה של התובעת. גם לא נעשה כל נסיון שלה להשתמש בשמה של התובעת כדי לקדם את מכירת בתי המזוזה שבמחלוקת, שכלל אינם נושאים סימני זיהוי של התובעת. ראה לענין זה את שנפסק בת"א (מחוזי יר') 7361/05 מייזליק זאב נ' קרשי אינטרנשיונאל בע"מ, תק-מח 2007(2), 2619 , 2632 (2007) (כבוד השופט י' שפירא):

"יתרה מכך, מרבית המוצרים של הנתבעת מסומנים בשמה היא, דבר שאינו מותיר מקום להטעיית הקונה לחשוב שהתובע ייצר אותן."

ראה גם ת"א (מחוזי ת"א) 2318/03 אהרון קצב נ' פסגות עד יבוא ושיווק בע"מ, תק-מח 2007(3), 14003 , 14009 (2007) (כבוד השופטת צ' ברון):

"מהתבוננות בדגמי התובע למול אלה של הנתבעים ניתן להתרשם מהדמיון הרב בחזותם. עם זאת, איני סבורה כי קיים חשש שציבור הלקוחות הרלבנטי יטעה לחשוב שהדגמים המשווקים על ידי הנתבעים הם של FUNKIER, שכן לא נראה שהציבור מזהה את היצרנים בתחום האופנה על פי מראה הדגמים המוצעים. על הדגמים שיוצרו על-ידי הנתבעים לא מוטבע השם FUNKIER. מוצרי הנתבעים משווקים תחת השם STUDIO PASHA השונה מהשם בו עושה התובע שימוש בשיווק בגדיו ובשקיות ייחודיות הנושאות את השם STUDIO PASHA. ... גם בענייננו, צרכנית המבקשת לרכוש חולצה או חצאית תבחין, ללא קושי, כי פריט הלבוש המבוקש אינו נושא את השם FUNKIER אלא שם אחר ואין חשש שתטעה ותחשוב כי חולצה או פריט אחר הוא של FUNKIER. לפיכך, אני קובעת כי לא הוכח יסוד החשש להטעיה. התוצאה המתבקשת היא כי התובע לא השכיל להוכיח את עוולת גניבת העין."

וכן ראה ת"א (מחוזי ת"א) 1746/01 REEBOK INTERNATIONAL LIMITED נ' אלמוג יבוא נעליים בע"מ, תק-מח 2004(3), 6941 , 6943 (2004) (כבוד השופט נ' ישעיה):

"העובדה כי נעלי הנתבעים נמכרות תחת השם ROCKET, שהוא שונה לחלוטין, בצלילו ובאופן ביטויו, מהשם REEBOK וכי שם זה מוטבע במקום בולט ביותר בחלק העליון של לשונית הנעל, כמו גם במקומות אחרים בנעל, עובדה זו משמעותית ביותר ושוללת, לדעתי, במידה רבה את האפשרות להטעיית הצרכן, באופן שהוא יבין, או יחשוב, בטעות כי הוא רוכש נעליים של התובעת."

ראה גם ת.א. (ת"א) 60670/05 רד רוב בע"מ נ' א.ת סנאף בע"מ (2009) (פורסם בנבו).

נתתי בהקשר זה את דעתי לטענתו של ברגנר לפיה בחלק מחנויות היודאיקה, נמכרו בתי מזוזה של סעדה לאחר שהמוכרת הציגה אותם כבתי מזוזה של התובעת. דא עקא, מדובר בעדות שמיעה של ברגנר, שכן הוא הודה בחקירתו כי מי שביצע את הרכישה מטעמו היה אדם בשם אשר אילוז (ע' 10 לפרוטוקול). מכאן שהמצגים שהוצגו בפני אותו רוכש, שלא העיד במשפט, לא הוכחו. באשר לכיתוב על גבי החשבוניות בגין אותן רכישות, נספח ג' לתצהירו של ברגנר, לא נסתרה עדותה של תמר קדמי, מוכרת בחנות "סט מתנות", לפיה הכיתוב "שם אומן קיסריה", כלל לא נכתב על ידה, אלא על ידי הרוכש עצמו, במועד מאוחר יותר (ראה תצהירה וכן עדותה בע' 21 לפרוטוקול). לראיה, היא הציגה העתק משובר הרכישה שנשמר אצלה מיום 26.5.2008, שאינו נושא את הכיתוב האמור, בשונה מהעותק שבידי ברגנר. לא נסתרה גם עדותה לפיה אשר אילוז, נציגו של ברגנר, הוא שביקש ממנה לרשום על חשבונית אחרת, בגין רכישה ביום 7.7.2008, את המילים "אמנות קיסריה". מכאן שלא הוכחה הטענה כאילו בעלי החנויות מטעים את הלקוחות. מכל מקום, אף אם היה עולה בידי התובעת להוכיח מעשה הטעיה כזה מצידם של בעלי החנויות, לא היה בכך כדי להטיל חבות על סעדה, שאינה אחראית לאופן בו מוצגים בתי המזוזה על ידי המוכרים בחנויות.

סיכומו של דבר, בהעדר הפרה של זכות יוצרים ומשלא הוכח כי סעדה ביצעה עוולה של גניבת עין, דין התביעה העיקרית להדחות.

האם התובעת פרסמה לשון הרע על סעדה ?

במסגרת התביעה שכנגד טוענת סעדה כי התובעת פרסמה עליה לשון הרע.

עסקינן בשני מכתבי התראה ששלחה התובעת ביום 6.7.2008 לשלושה נמענים. המכתב הראשון נשלח לנתן ליפשיץ ולגראפיקס שלטים בע"מ (להלן: "המכתב הראשון"), ואילו המכתב השני נשלח למאיר רבי (להלן: "המכתב השני").

במכתב הראשון נטען כלפי הנמענים כי "הינכם מייצרים עבור גב' אתי סעדה (להלן: "המפרה") מזוזות ו/או חלקים ממזוזות המחקות את המזוזות המיוצרות על ידי מרשתי מזה שנים רבות ואשר למרשתי זכויות יוצרים לגביהן."

במכתב השני נטען כלפי הנמען כי "הינך מוכר כסיטונאי ו/או כמפיץ ו/או כמשווק ו/או בכל דרך אחרת מזוזות המיוצרות ו/או משווקות על ידי אתי סעדה (להלן: "המפרה") המחקות את המזוזות המיוצרות על ידי מרשתי מזה שנים רבות ואשר למרשתי זכויות יוצרים לגביהן."

התובעת טוענת כי לא מדובר בלשון הרע, ומכל מקום, עומדת לה הגנה של אמת בפרסום וכן הגנת תום הלב לפי סעיפים 15(2) ו- 15(3) לחוק איסור לשון הרע.

על פי ס' 1 לחוק איסור לשון הרע, לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול, בין השאר, להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז, או ללעג מצידם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו וכן לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. המבחן לענין זה הוא מבחן אובייקטיבי, קרי, כיצד מפרש האדם הסביר את הדברים שנאמרו ביחס לנפגע:

"ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים." (ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני (1989), פ"ד מג(2) 333, בעמ' 337).

עוד נפסק כי:

"הגדרת "לשון הרע" הקבועה בחוק הינה הגדרה רחבה, הנבחנת בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר ..." (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (2008), בעמ' 13 – (פורסם בנבו).

אני סבור כי אכן מדובר בפרסום לשון הרע על סעדה. אין ספק שהאדם הסביר הקורא את מכתבי ההתראה מטעמה של התובעת, מתרשם כי סעדה מעורבת בהפרה של זכויות יוצרים תוך פגיעה בזכויות של התובעת. ייחוס מעורבות כזו לאדם יש בה משום פגיעה בשמו הטוב. יתר על כן, במקרה של סעדה, הפרסום עלול היה גם לפגוע במשלח ידה, שכן הוא נועד למנוע מיצרן בתי המזוזה ומאחד המפיצים של סעדה, לבצע את העבודה שהוזמנה על ידה. פרסום שעלול לפגוע במשלח ידו של אדם מהווה לשון הרע כמשמעה בחוק איסור לשון הרע. ודוק: השאלה האם בפועל נגרמה פגיעה כזו, אינה מעלה או מורידה, שכן המבחן הוא האם הפרסום עלול היה לגרום לתוצאה מסויימת, ולא האם התוצאה המזיקה אכן נגרמה בפועל.

האם עומדת לתובעת הגנה על פי חוק איסור לשון הרע?

משקבענו כי התובעת אכן פרסמה לשון הרע על סעדה, נותר עדיין לבחון האם עומדת לתובעת הגנה כלשהי על פי חוק איסור לשון הרע.

לענין זה טענה התובעת לקיומן של שתי הגנות: הגנת אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק איסור לשון הרע, והגנת תום הלב לפי ס' 15 לחוק איסור לשון הרע.

ס' 14 לחוק איסור לשון הרע, קובע:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."

מכאן שנתבע המבקש להתגונן בטענה של אמת בפרסום, צריך להוכיח שני תנאים מצטברים: התנאי הראשון הוא שהדבר שפורסם היה אמת. התנאי השני הוא שהיה בפרסום ענין ציבורי.

בעניננו, עלה בידי התובעת להוכיח כי מה שפירסמה היה אמת. כפי שקבעתי לעיל, סעדה אכן חיקתה את רעיון בתי המזוזה של התובעת. אמנם, חיקוי זה איננו מהווה הפרה של זכות יוצרים וגם איננו מהווה גניבת עין, אך עדיין, מדובר במעשה חיקוי לכל דבר וענין. על כן, הדבר שפורסם לגביה במסגרת שני המכתבים היה בבחינת אמת. אכן, במסגרת מכתבי ההתראה כונתה סעדה על ידי התובעת בכינוי "המפרה", למרות שבפועל היא לא הפרה כל זכות של התובעת, אלא שמדובר בפרט לוואי שאין עימו פגיעה של ממש ואין בו כדי לשלול מהתובעת את ההגנה של אמת בפרסום.

נותר עדיין לבחון האם היה בפרסום ענין ציבורי. הכלל הוא שענין ציבורי בפרסום משמעו אינטרס ציבורי בפרסום (א' שנהר, דיני לשון הרע, ע' 225). מקובל ליישם בעניין זה את המבחן המכונה "מבחן התועלת":

"השאלה באיזו מידה קיים אינטרס חברתי בחשיפת המידע הנכון אודות הפרט מוכרעת על פי "מבחן התועלת" שהציע פרופ' זאב סגל ואומץ על ידי הפסיקה. המבחן קובע, כי "'עניין ציבורי' המצדיק פגיעה בפרטיות אדם על-ידי פרסום הינו עניין שיש לציבור תועלת בידיעתו, אם לשם גיבוש דעתו בענינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו". (שם, ע' 228).

בעניננו, היה בפרסום ענין ציבורי, שכן הפרסום כוון אך ורק אל קהל היעד שהיה שותף לדידה של התובעת למעשה החיקוי- יצרן בתי המזוזה מטעם סעדה והמפיץ שלהם. לקהל יעד זה היו גם ענין וגם תועלת בקבלת המידע האמור, כדי שיוכלו לכלכל התנהגותם בהתאם.

סיכומו של דבר, עומדת לתובעת הגנת אמת בפרסום.

האם בנוסף עומדת לתובעת הגנה לפי ס' 15 לחוק איסור לשון הרע?

סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע, קובע:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו ... הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;"

אני סבור כי עומדת לתובעת הגנה לפי ס' 15(3) לחוק איסור לשון הרע, שכן הפרסום נועד להגן על ענין אישי כשר שלה - מניעת חיקוי של בתי המזוזות מתוצרתה. ושוב, גם כאן, העובדה שלא הופרה זכות היוצרים של התובעת איננה שוללת את המסקנה כי היה כאן נסיון סביר, טבעי ומובן של התובעת להגן על ענייניה העסקיים. מאותו טעם ממש, מדובר בפרסום שנעשה בתום לב. על תום הלב ניתן ללמוד גם מן העובדה שהמכתב כוון אך ורק כלפי מי שלדעתה של התובעת עסקו במלאכת החיקוי מטעמה של סעדה.

יצויין כי לפי ס' 16(א) לחוק איסור לשון הרע, אם הוכיח הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בס' 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. במקרה דנן, הפרסום לא חרג מתחום הסביר, שכן הוא כוון אך ורק כלפי מי שלסברת התובעת עסקו במלאכת היצירה וההפצה של המזוזות שבמחלוקת. לא היה כאן נסיון להרחיב את הפרסום שלא לצורך, מה שעלול היה לשלול מהתובעת את חזקת תום הלב.

סיכומו של דבר, חרף העובדה שפרסמה לשון הרע על סעדה, עומדות לתובעת הגנות על פי חוק איסור לשון הרע. לפיכך, דין התביעה שכנגד להדחות.

סוף דבר

התביעה העיקרית והתביעה שכנגד, נדחות. לנוכח התוצאה, אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ד אב תשע"ב, 02 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.

15 מתוך 16


מעורבים
תובע: אומניות קיסריה בע"מ
נתבע: אסתר סעדה
שופט :
עורכי דין: