ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד בלעאוי(עציר) :

בפני כבוד השופטת רות לבהר שרון

המבקשת:
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עוה"ד שרית טובבין מפרקליטות מחוז תל אביב (פלילי)

נגד

המשיב:
סעיד בלעאוי (עציר)
ע"י ב"כ עוה"ד איתן און וענבר קינן

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו

החלטה

1. בפניי בקשה למעצר עד תום ההליכים (להלן: "הבקשה") כנגד המשיב, סעיד בלעאוי (להלן: "המשיב" או "הנאשם") לו מיוחסת על פי כתב האישום עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק" או "חוק העונשין"). על פי הבקשה הנאשם "רצח את המנוח אשרף טוויל, כאשר עבדו יחדיו במאפייה השייכת לאחי הנאשם. בין הנאשם והמנוח פרץ ריב שהוביל למתחים במהלך המשמרת המשותפת במאפייה, לקראת בוקר בקש הנאשם מהמנוח לצאת עימו החוצה בעודו חמוש בסכין השייכת למאפייה, לאחר דין ודברים בין השניים, ובעוד מנהל המשמרת מנסה להפריד בין השניים, דקר הנאשם את המנוח דקירה אחת בליבו שהובילה למותו".

ראיות לכאורה

2. הלכה היא כי ראיות לכאורה להוכחת אשמה הן "ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר" [בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2)133 (1996)]. בבואו של בית המשפט לבחון קיומן של ראיות לכאורה עליו לבחון את כל חומר החקירה, בחינה כוללת, ולהשתכנע כי עולה ממנו סיכוי סביר להוכחת האשמה.

3. אין מחלוקת כי הנאשם אכן דקר את המנוח, דקירה שהובילה למותו, אירוע בגינו מיוחסת לו עבירת רצח, כאשר המדינה טוענת לקיומן של ראיות לכאורה למעצר עד תום ההליכים בגין עבירה זו. מנגד, טוען ב"כ הנאשם כי עומדת לנאשם טענה של הגנה עצמית, וכי בכל מקרה אין ראיות לכאורה לעבירת הרצח שכן לא מתקיים היסוד הנפשי של "כוונה תחילה", וכן כי מהראיות עולה שהמנוח קינטר את הנאשם עובר לאירוע הדקירה, ועל כן על התביעה הנטל להוכיח העדר קינטור לשם הוכחת עבירת הרצח.

4. מחומר הראיות עולה כי הנאשם הודה בדקירתו של המנוח, הודה שהוא זה שאמר למנוח לצאת עמו החוצה, הודה שהייתה בחזקתו סכין מטבח גדולה השייכת למאפיה (ראה תצלומים של הסכין), והודה כי הוא היה עצבני כתוצאה מדברים שאמר לו המנוח לגבי חברתו.

המשיב בהודעתו תיאר את האירועים כך (ראה הודעת המשיב מיום 8.6.12):

"אני הוצאתי אותו החוצה והוא נצמד אלי עם הראש ובא לתת לי ראסייה. אני דחפתי אותו ואמרתי לו שאני לא רוצה לריב איתו, ואז הוא בא לתת לי סטירה, אבל לא הביא לי, והוא אמר לי שהוא לא מפחד והוא לא פראייר, ואז רבנו והוא הרים עלי סולם והוא נתן לי סטירה ואני נתתי לו סטירה. אני אמרתי לו שיעזוב את הסולם ושנסגור את זה והוא אמר לי שהוא חייב לתת לי מכות, ואני פחדתי, אז הוצאתי את הסכין שהיה לי ודקרתי אותו. אבל אני לא שמתי לב איפה הדקירה כי יעקב היה מסתיר אותו. אני לא שמתי לב אם זה בכיוון הבטן או למעלה. אני באתי לשים לו בכיוון הרגל שילמד. הוא בא לזרוק עלי בקבוק בירה ואני אמרתי לו שלא יתקרב אלי. זה היה מחוץ למאפיה. אני הוצאתי אותו החוצה שלא יהיה בלאגן לאחי" [יוער כי אחיו של הנאשם הינו בעל המאפיה בו עבדו המנוח והנאשם].

מתמליל הודעת הנאשם מיום 8.6.12 - מ"ט 4096/12 - עולה כי לאחר שהנאשם והמנוח יצאו החוצה, התפתחה ביניהם קטטה בה שני הצדדים היו מעורבים, כשהנאשם מתאר שבסופו של האירוע, כשהמנוח הוחזק על ידי מנהל המשמרת, יעקב סלינז (להלן: "יעקב"), שבא להפריד בין הניצים - "הוא בא אלי רצה לדפוק לי מכות אז אני דפקתי לו סכין..." (עמ' 4, שורה 37).

5. למעשה, די בהודעה הראשונה של הנאשם מיום 8.6.12 (ההודעה והתמליל) כדי ללמד על קיומן של ראיות לכאורה לעבירה המיוחסת לנאשם, שכן כאמור הלכה פסוקה היא שבשלב זה של דיון, בבואנו לשקול אם יש מקום להורות על מעצרו עד תום ההליכים של נאשם - יבדוק ביהמ"ש אך ורק אם קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת לנאשם, ואין מתפקידו של בית המשפט לבחון סתירות כאלה ואחרות או לרדת לפרטי פרטים, וגם אם קיימות סתירות מסויימות וגם אם קיימים קשיים ותמיהות כאלו ואחרות ביחס לראיות, אין בכך כדי לשלול את האפשרות שהראיות הן בעלות פוטנציאל להרשעה, והינן בגדר ראיות לכאורה [בש"פ 3086/01 חמדאן נ' מדינת ישראל].
בחינת מכלול הראיות, כולל הודעותיהן של עדים נוספים, והראיות הנוספות כפי שהוצגו בפניי - יש בהן לחזק את המסקנה בדבר קיומן של ראיות לכאורה, כפי שיפורט להלן.

מנהל המשמרת, יעקב, היה עד ראיה לאירוע הדקירה. על פי הודעתו מיום 8.6.12 התפתחה בין המנוח לנאשם קטטה והוא יצא אליהם, וניסה להפריד ביניהם, תפס את המנוח במטרה להרחיקו מהמקום, כאשר המנוח ניסה להשתחרר ממנו, וזה הרגע בו הנאשם דקר את המנוח.

עובד המאפייה, עמאד סונקרט, ציין בהודעותיו כי הנאשם הוא שביקש מהמנוח לצאת החוצה, בשלב זה התפתחה קטטה והנאשם דקר את המנוח. על פי הודעתו, המנוח הרים את הסולם ואת בקבוק הבירה כלפי הנאשם רק לאחר הדקירה (אתייחס לסוגיות אלה בהמשך). עוד העיד סונקט כי הנאשם רצה לדקור את המנוח פעם נוספת, וכי הנאשם היה אדם עצבני. כן ציין כי עובר לאירוע הדקירה, מוקדם יותר באותו ערב, ציין הנאשם בפני עובד אחר כי ידקור את המנוח "כי הוא דיבר על החברה שלו" (הודעה מיום 10.6.12).

עובד המאפייה, שאדי אבו מאדי, ציין גם הוא בהודעתו כי הנאשם הוא שאמר למנוח לצאת החוצה, כאשר המנוח לא רצה אך בסופו של דבר יצא, ואז התפתחה הקטטה, כאשר יעקב ניסה להפריד ביניהם ו"אז פתאום סעיד [הנאשם] תפס סכין ודקר את אשרף [המנוח]" [הודעה מיום 8.6.12]. בעניין הסולם ציין כי "היה סולם ואשרף [המנוח] רצה להרים אותו ולא הצליח, רצה לזרוק אותו..." [הודעה מיום 8.6.12].

גם עובד המאפייה, סעיד שוויכי, ציין בהודעתו כי הנאשם הוא ש"הזמין" את המנוח לצאת החוצה, וכי המנוח לא רצה בתחילה לצאת, אך בסופו של דבר יצא. גם מדבריו עולה כי האיום בסולם נעשה רק לאחר הדקירה.

כך גם נחקרה חברתו של הנאשם, סיגלית שושקוב, שציינה כי הנאשם, שהגיע אליה לאחר האירוע, הודה בביצוע הדקירה, והודה כי הוא עצמו לא נפצע בקטטה (ראה הודעתה מיום 8.6.12).

6. "כוונה תחילה" - טוען ב"כ הנאשם כי לנאשם לא הייתה כוונה להמית את המנוח.
בבואנו לבחון אם לנאשם הייתה כוונה להמית באירועים מסוג זה, הרי שלא מדובר דווקא בכוונה מוצהרת מראש, דהיינו עם "תוכנית פעולה" מתוכננת מראש. הכוונה נבדקת ברגע האירוע, כאשר הנאשם החליט ליטול את הסכין ולבצע את הדקירה הקטלנית. יפים בהקשר זה דברי בית המשפט בע"פ 7520/02 ראיד חמאתי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2)710: "יסוד ההחלטה להמית יכול להתגבש כהרף עין, אף במהלכו של האירוע הקטלני גופו, וכי המבחן היחיד להתקיימותו, נעוץ בשאלה האם גם בפרק זמן קצר ביותר, אכן חזרה הממית את תוצאות מעשיו וחפץ בהגשמת כוונתו". כל אדם בר דעת מצופה שידע את התוצאות של דקירת אדם בסכין, על אחת כמה וכמה כאשר הסכין מכוונת לליבו של הקורבן, והתוצאה במקרה זה מלמדת בעד עצמה.

7. קינטור - עוד טוען ב"כ הנאשם כי מחומר הראיות עולה לכאורה כי עובר לדקירה, לאורך כל הערב, קינטר המנוח את הנאשם באמירות לגבי חברתו, כאשר ציין בפניו כי "אני אזיין את החברה שלך לשבוע", או בקללות על אמו המנוחה, וכי על כן על המבקשת להוכיח העדר קינטור.

8. סעיף 301(א) לחוק העונשין קובע כי "לעניין סעיף 300 [עבירת הרצח], יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה...". דהיינו, בהתקיים "התגרות בתכוף למעשה" עומדת לנאשם הגנת הקינטור המפחיתה את אחריותו מעבירת רצח לעבירת הריגה.

הפרשנות הראויה לטענת הקינטור נדונה והוכרעה בפסיקה בדנ"פ 1042/04 ביטון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 27.11.2006). טענת הקינטור נשענת על שני יסודות - סובייקטיבי ואובייקטיבי. היסוד הסובייקטיבי של טענת הקינטור עניינו בכך שהנאשם אכן הגיע למצב של אובדן שליטה עצמית, כאשר יסוד זה מתקיים רק כאשר "אם ההתנהגות המתגרה השפיעה בפועל על הנאשם, עד כדי לגרום לאיבוד שליטתו העצמית, כך שביצע את המעשה הקטלני בלי לחשוב על תוצאות מעשהו" [ראו פסק דינו המנחה של השופט אגרנט בע"פ 369/69 בנו נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1) 561 (1970)]. בית המשפט העליון חזר ואימץ את אמת המידה של "אובדן שליטה" בשורה ארוכה של פסקי דין. בנוסף על כך, מהיבטו של היסוד האובייקטיבי, נדרש שכעס או עלבון אלה אכן יהלמו סטנדרט חברתי ראוי של התנהגות - דהיינו, נדרש שהתגובה הקיצונית של הנאשם תהיה מובנת, גם אם לא מתקבלת ולגיטימית, בהתחשב בתפיסותיה של החברה ונורמות ההתנהגות המקובלות, או במילים אחרות: "האם 'אדם מן היישוב' היה עשוי, בהיותו נתון במצבו של הנאשם, לאבד את השליטה העצמית ולהגיב בדרך הקטלנית בה הגיב הנאשם" (פס"ד בנו הנ"ל, בעמ' 579).

דהיינו, כאשר מדובר בקינטור או בהתגרות יש להוכיח שמדובר באירוע ממשי שגורם לאובדן שליטה שבעקבותיו באה התגובה האלימה של הנאשם כלפי הקורבן, בעיקר בשל יסוד ההפתעה. יסוד הקינטור תומן בחובו כאמור מבחן משולב; הן מבחן סובייקטיבי, המשיב לשאלה אם התנהגותו המתגרה של הקורבן השפיעה על הנאשם במידה כזו שגרמה אצלו לאובדן שליטה עצמית עד כדי ביצוע מעשה ההמתה; והן מבחן אובייקטיבי, שנועד להשיב לשאלה אם אדם סביר מן הישוב, אילו היה נתון במצבו הספציפי של הנאשם, אכן היא עלול לאבד את השליטה העצמית ולהגיב כפי שהגיב הנאשם.

9. המקרה בענייננו שונה ממקרה בו הקורבן מאיים ומפחיד מילולית באופן ברור כי הוא יפגע בנאשם, ירצח אותו, יהרוג אותו, יחנוק אותו וכדומה - דברים שיש בהם משום חשש ממשי בפגיעה. לזאת הכוונה בבואנו לבחון האם היה קינטור.

10. גם אם אצא מנקודת הנחה כי המנוח הטיח בנאשם אמירות כאלו ואחרות לגבי חברתו או לגבי אמו המנוחה במהלך הערב עובר לדקירה, ואינני נדרשת להכריע בשאלה זו עתה, לאור המחלוקת הקיימת בין הצדדים בהקשר זה, והראיות השונות שהוגשו בעניין זה, אינני סבורה כי יש בהקנטות אלה, כפי שפורט לעיל, ככל שאכן היו, כדי לעלות לכדי דרגה של "קינטור".

11. ב"כ הנאשם טוען כי בכל מקרה, וגם אם תידחנה טענותיו בעניין הקינטור והעדר הכוונה, עומדת לנאשם טענה של הגנה עצמית, שכן המנוח היה הגורם האגרסיבי בקטטה, והנאשם היה למעשה תחת מתקפה, שכללה: מכות (סטירה, "ראסיה", "מכה בביצים"), חניקה, וכן איום באמצעות סולם ובקבוק בירה, שאלו נעשו לטענת ב"כ הנאשם עובר לדקירה, וכאשר המנוח הקניט את הנאשם לאורך כל הערב לגבי חברתו ואמו המנוחה. לטענתו, התנהגות זו מצד המנוח היא שהובילה את הנאשם לנהוג כפי שנהג, ולדקור את המנוח.

12. נסיבות האירוע כפי שעולות ממכלול הראיות שהוצגו, לרבות מדברי הנאשם בהודעותיו ובשחזור האירוע, שוללים לכאורה קיומה של הגנה עצמית, לפחות ככל שהדבר דרוש בשלב זה של הדיון, ואולי אף מעבר לכך.

13. חוק העונשין בהתייחסו להגנה עצמית קובע בסעיף 34י כדלקמן: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו,שלו או של זולתו, ואולם אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את התפתחות הדברים".
סעיף 34טז לחוק העונשין קובע כי הוראת סעיף 34י לא תחולנה "כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה".

הפסיקה קובעת כי כדי להוכיח קיומה של הגנה עצמית, על הנאשם להוכיח קיומם של מספר תנאים מצטברים כדלקמן: (1) קיומה של תקיפה מצד הקורבן; (2) נחיצות הפעולה לשם הדיפת הקורבן התוקף, כאשר יש לבחון האם הנאשם פנה לשימוש בכוח רק משנוכח כי לא ניתן היה להדוף את התוקף באמצעות שימוש בחלופות אחרות, פחות פוגעניות; (3) מיידיות - יש לבחון האם ההגנה העצמית הופעלה רק כאשר הסכנה ממשמשת ובאה; (4) סבירות - יש לבחון קיומו של מתאם סביר בין חומרת הסכנה שיוצר התוקף לבין מידת הכוח שהפעיל הנאשם; (5) המותקף/הנאשם לא הביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה, תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים [ע"פ 20/04 קליינר נ' מדינת ישראל].

14. ב"כ הנאשם טוען להתקיימות התנאים הנ"ל בענייננו, אולם אני סבורה כי לא כך הדבר. אין ספק שגם המנוח תקף את הנאשם, ולא מן הנמנע שהוא אף זה שנתן את המכה הראשונה לנאשם, לאחר שהם יצאו מחוץ למאפייה, ואולם הנאשם הוא זה שדרש מהמנוח לצאת החוצה כדי "לגמור חשבון", ולא רק כדי ללבן את העניינים כפי שטוען הנאשם, שהרי הוא עצמו אמר "אני הוצאתי אותו החוצה שלא יהיה בלאגן לאחי". אין גם מחלוקת שהנאשם תקף את המנוח חזרה וכך התפתחה הקטטה. המנוח הסביר מדוע למעשה החליט לדקור את המנוח ואמר: "... הוא הרים עלי את הסולם, אמרתי לו, לא, תעזוב, בשביל מה סולם, בוא נסגור את זה. אומר לי לא. אני חייב לך כאן מכות, אז קיבלתי עצבים,פחדתי מהסולם, אז הרמתי את הסכין מאחורה, דפקתי לו. אחרי זה הוא הרים עלי בקבוק של בירה , זרק אותה אבל הבקבוק בירה לא פגע בי" (תמליל הודעת הנאשם מיו ם8.6.12, עמ' 11, שורה 20 ואילך).

בהקשר זה, טען ב"כ הנאשם כי המנוח תקף את הנאשם במהלך הקטטה בסולם, דבר שגרם לנאשם לחוש תחת סכנה ממשית, וטוען כי הייתה לנאשם הצדקה לשימוש בכוח כהגנה עצמית. ואולם, גם מהודעתו של הנאשם עצמו כפי שצוטטה לעיל, עולה כי לכל היותר מדובר בהרמת סולם על ידי המנוח, שלא נזרק עדיין לעבר הנאשם ["אני אמרתי לו שיעזוב את הסולם..." (עמ' 2, שורה 12, להודעת הנאשם הראשונה), מה גם שעל פי מספר עדויות, המנוח הרים את הסולם רק לאחר הדקירה [עדות סונקרט, עדות שוויכי].
כך גם לגבי טענת ב"כ הנאשם לפיה במסגרת הקטטה שקדמה לדקירה, העיף המנוח לעברו של הנאשם בקבוק בירה. אולם מהודעתו של הנאשם עצמו (עמוד 5, החל משורה 10, הודעתו הראשונה של הנאשם) עולה כי השימוש בבקבוק הבירה היה לאחר שהמנוח נדקר ולא קדם לדקירה. כך גם ציינו מס' עדים נוספים, כפי שפורט לעיל.
כך שלכאורה אותו "איום" ו"סכנה" הנטענים לא היו כלל לפני הדקירה. יתרה מכך, עצם הרמת הסולם אינה מצדיקה המתה בסכין, מה גם שלפי כל העדויות הנאשם לא נפגע כלל.

15. בענייננו הרואות, כי עובר לדקירה לא היה קיים איום ממשי שהצדיק את פעולת הנאשם, שלא הייתה סבירה או מידתית בנסיבות העניין. אין מחלוקת כי בין המנוח לנאשם התפתחה קטטה, וגם אם המנוח תקף את הנאשם, וגם אם היה המנוח הגורם האגרסיבי בקטטה, ברור כי הנאשם לא היה בסכנת חיים או בסכנה מוחשית, כפי שגם עולה מהודעותיו שלו עצמו, ובוודאי שלא הייתה סכנה שהצדיקה לשלוף סכין. יתרה מזאת, כפי שהנאשם עצמו הודה הרי שהוא דקר את המנוח דווקא בעת שמנהל המשמרת, יעקב, ניסה להפריד ביניהם, והחזיק את המנוח בשתי ידיו, כך שבאותו הרגע בוודאי שלא היה כל סיכון שהמנוח יפגע בנאשם, והדברים נכונים גם אם המנוח היה בשלבי "השתחררות" מאחיזתו של יעקב. דווקא ברגע זה ניצל הנאשם את אוזלת ידו של המנוח, כדי לדקור אותו דקירה אחת מכוונת לליבו, שהייתה דקירת המוות.
טענתו של הנאשם כי היה חושך וכל כוונתו הייתה לכל היותר לפגוע במנוח ברגלו, אין בה כל היגיון, שכן האירוע כולו החל בשעה 05:00 לפנות בוקר, בחודש יוני, לאחר זריחת החמה, כאשר יש כבר אור יום. לכן, אין לקבל את טענתו כי היה חושך, וכך גם אין לכאורה לקבל את טענותיו כי הוא כיוון את הסכין לרגלו של המנוח, והסכין פגעה בבטן ובלב רק בגלל שלא יכול היה להבחין היטב במעשיו בשל החושך. כל זאת, במקום לנצל את ההזדמנות לברוח ולעזוב את המקום.

קיומה של עילת מעצר

16. אין ספק כי במקרה זה קיימת עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996, והתנהגותו של הנאשם מלמדת על מסוכנותו, הן בשל הספונטניות וקלות הדעת של הנאשם שהודה בעצמו שהיה "עצבני" ולכן נהג כפי שנהג, והן מעצם העבירה.

17. זאת ועוד אינני סבורה כי במקרה דנן יש לבחון אפשרות של חלופת מעצר, כפי שטוען ב"כ הנאשם. במקרה דנן קיימות ראיות לכאורה ועוצמתן אינה מצדיקה בחינת חלופת מעצר [בש"פ 5837/00 חטואל נ' מדינת ישראל], ואין המקרה דומה למקרים בהם מסכת הראיות מעלה "סימני שאלה באשר לעוצמתה עשויה להצדיק חלופת מעצר.." [בש"פ 3138/05 חסיד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 03.05.05)].

לסיכום,

18. בחינת מכלול הראיות מלמדת על קיומן של ראיות לכאורה, כאשר הנאשם הוא "שיזם" את האירוע כאשר "הזמין" את המנוח לצאת החוצה, התפתחה ביניהם קטטה, בה היו מעורבים שני הצדדים, ובזמן שהמנוח מוחזק על ידי יעקב, מנהל המשמרת, שניסה להפריד ביניהם, דקר הנאשם את המנוח בדקירה אחת שגרמה למותו. כפי שפורט לעיל, לא השתכנעתי שהתנהגותו של המנוח היה בה משום קינטור שהצדיק את פעולתו האלימה של המשיב.

19. בסיכומו של דבר, אני סבורה כי לא הוכחה, לכאורה, קיומה של הגנה עצמית. הנאשם לא היה חשוף לכל סכנה, ובוודאי שלא לסכנה ממשית, שהצדיקה שימוש בסכין, פעולותיו לא היו נחוצות להדיפת המנוח, שהיה באותה עת מוחזק על ידי יעקב, ואין כל אפשרות להצדיק את התנהגותו של הנאשם ולקבוע כי הנאשם פנה לשימוש בכוח רק משלא הייתה לו כל ברירה. למנוח היו אפשרויות רבות להדוף את התוקף בדרך פחות פוגענית. מכל האמור, לפחות בשלב זה, ברור לכאורה כי הנאשם פעל בחוסר סבירות, מתוך דחף פנימי, כפי שהעיד על עצמו כי הוא היה "עצבני".

20. אוסיף ואציין כי במקרה זה, משקיימות ראיות לכאורה, על אף שמעצר עד תום ההליכים אינה מקדמה על חשבון העונש, הרי מחובתו של בית המשפט להעמיד לנגד עיניו את חובתו לשמור ולהגן על הציבור מפני קלות הדעת של "תופעת הסכינאות", ולעשות כל אשר ניתן כדי לאיין את המסוכנות ולקבוע כי מקומם של מי שנוקטים בדרך זו, ואינם יכולים לשלוט על דחפים רגעיים כאלה ואחרים להיעצר מאחוריי סורג ובריח עד תום ההליכים.

21. לאור כל האמור, הנני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

ניתנה היום, י"ד אב תשע"ב, 02 אוגוסט 2012, במעמד ב"כ הצדדים והמשיב.

11 מתוך 11


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: בלעאוי(עציר)
שופט :
עורכי דין: