ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין נסאר מסיס נגד נציבות שירות המדינה :

המערער
נסאר מסיס
ע"י ב"כ עוה"ד אופיר טל ונעמי ווסטפריד

נגד

המשיבה
נציבות שירות המדינה
באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (פלילי)

בית המשפט המחוזי בירושלים

פסק-דין

1. לפניי ערעור על גזר-דינו של בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה בתיק בד"מ 72/10 (עו"ד א' כהן – מ"מ אב"ד, גב' צ' שמעון וגב' ע' שהינו), מיום 25.1.11, שבו הוטלו על המערער אמצעי משמעת של נזיפה חמורה, פיטורים לאלתר, פסילה מלעבוד בשירות המדינה למשך שנה אחת, וכן פסילה מלעבוד ברשות השידור למשך שנה אחת; זאת לאחר שהורשע, על-פי הודאתו, בעבירות לפי סעיפים 17(1), 17(2) ו-17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן – החוק), וזוכה מחמת הספק מעבירה לפי סעיף 17(4) לחוק הנ"ל.

2. להלן עובדות האישום הראשון, העומדות ביסוד ההודאה וההרשעה. המערער, עובד רשות השידור (להלן גם – הרשות), שימש בתקופה הרלבנטית לתובענה כקריין חדשות בטלוויזיה וברדיו בערבית, וכן כעורך ומגיש תכניות משפט באולפן של הרשות בירושלים. במקביל, החזיק המערער בתקופה הרלבנטית ברישיון לעריכת-דין; ובין השנים 2010-2005 היה בעלים של משרד פרטי ברחוב סאלח א-דין בירושלים, שתחום עיסוקו עריכת-דין, ובמסגרת עבודתו במשרד נתן שירותים משפטיים לפונים אליו. עבודתו של המערער כעורך-דין במסגרת המשרד, נעשתה מבלי שקיבל היתר לעבודה פרטית כנדרש בנהלים הרלבנטיים של הרשות (נוהל היתר עבודה פרטית ברשות השידור, מיום 28.1.1988; ונוהל עבודה פרטית מיום 31.12.08 – אשר החליף את הראשון). בין-השאר, ייצג המערער את אחת מעובדות הרשות בהליך משפטי שניהלה נגד בעלה. על-אף שבתחילת שנת 2008 נחקר המערער באזהרה בנציבות שירות המדינה, בגין חשד לביצוע עבודה פרטית ללא היתר, המשיך הלה להפעיל את משרדו וליתן בו שירותי עריכת-דין פרטיים, כאמור, עד לשנת 2010. בכך, על-פי האישום הראשון, פגע המערער במשמעת שירות המדינה, הפר את האמור בנוהל עבודה פרטית לעובדי רשות השידור, לא קיים את המוטל עליו כעובד מדינה על-פי הוראות שניתנו לו כדין והתנהג התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד מדינה.

מכאן לעובדות האישום השני, שבו הודה והורשע המערער. במסגרת עבודתו במשרד, כעורך-דין פרטי, ייצג המערער נאשמים ועותרים בפני ערכאות משפטיות, בין-השאר בהליכים נגד רשויות המדינה, אשר אחד-עשר מהם נמנו בכתב-האישום. בחלקם של ההליכים הנ"ל, התקיימו הדיונים המשפטיים לאחר חקירתו הראשונה של המערער בתחילת חודש פברואר 2008 בנציבות שירות המדינה. במעשים האמורים, על-פי האישום השני, פעל המערער כעורך-דין באופן שפעולתו יצרה, או הייתה עלולה ליצור, ניגוד עניינים עם עבודתו כעובד מדינה; וכן פגע במשמעת שירות המדינה, לא קיים את המוטל עליו כעובד מדינה על-פי הוראות שניתנו לו כדין והתנהג התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה.

3. בתשובתו לאישום בבית-הדין למשמעת, ביום 6.1.11, הודה המערער בכל העובדות שיוחסו לו בשני האישומים, אך כפר בביצועה של עבירה לפי סעיף 17(4) לחוק, קרי – כפר בעובדה שנטענה בסיפא לאישום הראשון לפיה התנהג התנהגות שאינה הוגנת. על-יסוד תשובתו לאישום הורשע המערער, בהכרעת-דין שניתנה באותו דיון, בעבירות לפי סעיפים 17(1), (2) ו-(3) לחוק, אשר יוחסו לו בשני האישומים, דהיינו: עשיית מעשה הפוגע במשמעת שירות המדינה – לפי סעיף 17(1) לחוק; אי-קיום המוטל עליו כעובד מדינה – לפי סעיף 17(2) לחוק; והתנהגות שאינה הולמת עובד מדינה – לפי סעיף 17(3) לחוק. בהכרעת-דין משלימה, שניתנה ביום 23.3.11, לאחר שנשמעה עדותה של לקוחה של המערער, ולאחר שמיעת סיכומים, זוכה המערער, מחמת הספק, מהעבירה של התנהגות בלתי הוגנת, לפי סעיף 17(4) לחוק, אשר יוחסה לו באישום הראשון.

4. בגזר-הדין המפורט והמנומק, התייחס בית-הדין לטיב עבירות המשמעות שעבר המערער, לתכליתם של אמצעי המשמעת, וכן לנסיבותיו האישיות של המערער. בכלל אלו צוין, כי המערער "עשה דין לעצמו, זלזל באופן בוטה בהוראות הממונים ולא עשה לסגירת משרדו"; כי הוא "דרס... את כללי האתיקה המקצועית" שחלו עליו מכוח נהלי הרשות שצוינו לעיל; וכי בנוסף לכללי האתיקה האמורים, חלים על המערער, כעורך-דין, גם כללי לשכת עורכי-הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1966, אשר אוסרים עליו להיות נתון במצב של ניגוד עניינים. בהקשר זה הודגש, כי האיסור על עבודה פרטית במקביל לעבודה בשירות הציבורי, נועד הן כדי להגן על אינטרס המעביד, כך שהעובד יקדיש את תשומת לִבו לעבודתו; והן – ובעיקר – כדי למנוע מצב של ניגוד עניינים שבו עלול להימצא העובד, בין עבודתו הראשית לבין עבודתו הנוספת, בפרט כשמדובר בשירות המדינה, כאשר העובד אמור לשמש אף כנאמן הציבור. עוד נקבע, כי אין להשלים עם עשיית דין עצמי בהקשר הנדון; וכן כי הטענה לפיה הרשות אוכפת את נהליה בצורה חלקית – אינה מקימה זכות לעובד לעבוד באופן פרטי בניגוד לנהלים. בגדר השיקולים לקולא הודגש בגזר-הדין, כי המערער התנצל ונטל אחריות על מעשיו, וכי חווֹת-הדעת המקצועיות בעניינו היו טובות מאוד. לאחר בחינת מכלול השיקולים הרלבנטיים, הטיל בית-הדין על המערער את אמצעי המשמעת שצוינו לעיל, בהתאם לדעת הרוב (מ"מ אב"ד עו"ד א' כהן וגב' צ' שמעון). דעת המיעוט (גב' ע' שהינו) סברה, כי יש להשית על המערער אמצעי משמעת של נזיפה חמורה והורדה בדרגה למשך שנה, זאת נוכח תִפקודו החיובי כעובד רשות השידור, והעובדה שיש עובדים נוספים ברשות השידור העוסקים בעבודה פרטית ללא היתר.

5. ב"כ המערער טען, כי בית-הדין חרג מרף הענישה המקובל, ובהקשר זה מנה שורה של מקרים שבהם הורשעו עובדים בכירים – וביניהם משפטנים בשירות המדינה בכלל וברשות השידור בפרט – בעבירות משמעת הדומות בטיבן ובנסיבותיהן לאלו שאפיינו את מעשיו של המערער, אולם אמצעי הענישה שננקטו לא כללו רכיב של פיטורים. בפרט ביקש ב"כ המערער לגזור גזירה שווה מגזר-הדין בבד"מ 88/10 נציבות שירות המדינה נ' עטאר (27.2.11), שבגדרו הוטלו על הנאשם באותו הליך – עובד רשות השידור שעסק ללא היתר בעבודה פרטית כעורך-דין – אמצעי משמעת קלים מאלו שנגזרו בענייננו. כן גרס ב"כ המערער, כי בית-הדין התעלם מנסיבותיו האישיות של המערער, ובכלל אלו – כי הלה אינו עובד בכיר ברשות השידור; כי הגיש בקשה להיתר לביצוע עבודה פרטית, אולם הבקשה סורבה רק בחלוף ארבע שנים, ולאחר שהוגשה התובענה נגדו; כי מנהליו של המערער ברשות השידור היו מודעים לעיסוקו כעורך-דין, ואף הסתייעו בשירותיו לצורך ענייניה המשפטיים של הרשות; כי המערער הִנו הקריין המצטיין ברדיו בערבית, כפי שהעידה בבית-הדין מנהלת חטיבת הביצוע ברדיו בערבית ברשות השידור; וכי מיד עם פתיחת החקירה השנייה נגדו, שלאחריה הוגשה התובענה לבית-הדין, חדל המערער מלקבל תיקים חדשים לטיפולו, והמשיך לעסוק רק במספר מצומצם של תיקים שנמצאו בשלבים מתקדמים, עבור בני משפחה וחברים קרובים בלבד. בנוסף נטען, כי בפועל לא היה נתון המערער במצב של ניגוד עניינים, היות שהוא אינו עובד מדינה, כי אם עובד רשות השידור בלבד; וכן כי שגה בית-הדין משייחס למעשיו של המערער חומרה יתרה בשל היותו משפטן. עוד הוטעם, כי יש מקום להקל באמצעי המשמעת שהוטלו על המערער על-רקע הטענה, כי עובדים רבים ברשות השידור מבצעים עבודות פרטיות ללא היתר, והרשות נמנעת מלאכוף את הנהלים בעניין זה.

6. ב"כ המדינה גרסה, כי אין מקום להתערב בגזר-דינו של בית-הדין למשמעת, ויש לדחות את הערעור. בין-השאר טענה, כי מעשיו של המערער חמורים, בפרט לנוכח משך התקופה שבה ביצע עבודות פרטיות במקביל לעבודתו ברשות, שנפרשה על-פני כחמש שנים; וכן בשים לב לכך שהלה המשיך בעבודתו הפרטית – על-אף שנחקר פעמים תחת אזהרה בנציבות שירות המדינה, וחרף העובדה שבקשותיו להיתר לעבודה פרטית ולמתן חופשה ללא תשלום לצורך סגירת המשרד שבבעלותו – נדחו. לשיטתה, העובדה כי חל עיכוב במתן ההחלטה בבקשת המערער להיתר לעבודה פרטית, אינה יכולה להכשיר את העבודה הפרטית האסורה; ובמיוחד כאשר המערער נחקר תחת אזהרה בעניין זה במהלך ביצוע העבודות הפרטיות. לעמדתה, מעשיו של המערער חמורים אף בשל כך שעסק – בגדר עבודתו הפרטית האמורה – בייצוג לקוחות נגד רשויות המדינה, ובכך פעל בניגוד עניינים ביחס לעבודתו ברשות השידור. כן גרסה ב"כ המדינה, בין-השאר, כי אין מקום להשוואה בין עניינו של המערער לבין מקרים אחרים שהפנה אליהם, שכן המקרים הללו שונים בנסיבותיהם מהמקרה דנן; כי בית-הדין התייחס בגזר-דינו לכל היבטיה של הענישה; וכי גזר-הדין מאזן באופן הולם ומידתי, בין נסיבותיו האישיות של המערער לבין חומרת מעשיו. היא הוסיפה והדגישה, כי הרשות לא נעזרה בשירותיו של המערער כעורך-דין, כפי שטען, ולכל היותר פנה אליו מנהלו הישיר בסוגיה ספציפית, כאשר פנייה זו לא אושרה על-ידי המחלקה המשפטית של הרשות.

7. אפנה תחילה לסקירת מטרות הדין המשמעתי, ואחזור על הדברים שהובאו על-ידי במסגרת פסק-הדין בעמש"מ 6859-12-10 מדינת ישראל נ' נועם נתן (3.4.11). אמצעי המשמעת המוטלים על עובדי המדינה בהליכים משמעתיים, מטרתם היא מניעתית והרתעתית, והשיקולים בהטלתם שונים במהותם מאלו הנוגעים לענישה הפלילית (עש"מ 4411/99 אלקלעי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5) 302, 307 (1999)). הם נועדו לשמור על טוהר המידות בשירות המדינה ולהגן על השירות הציבורי ורמתו (עש"מ 7113/02 מדינת ישראל נ' שחר לוי (1.5.03); ועע"מ (י-ם) 2/08 אביזמל נ' מדינת ישראל (15.2.09)). תכליתם העיקרית של אמצעי המשמעת היא ההגנה על תִפקודו היעיל והתקין של השירות הציבורי, וכן השמירה על רמתו המוסרית ותדמיתו, כמו-גם אמון הציבור בו, שהִנן מטרות השלובות והכרוכות זו בזו (עש"מ 5771/01 פודולסקי נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נו(1) 463, 481-480 (2001); עש"מ 7111/02 נציבות שירות המדינה נ' אשואל, פ"ד נז(1) 920, 927-926 (2003); ועש"מ 5626/05 רחל אוחנה נ' מדינת ישראל – נציבות שירות המדינה (14.3.06)). הדיון המשמעתי מכוון לא רק כלפי העובד שסרח, אלא אמור לשמש מסר לכלל עובדי המדינה, ולציבור בכללותו, בדבר נורמות ההתנהגות המתחייבות ממשרתי הציבור (עש"מ 8622/05 נעאמנה עלי נ' מדינת ישראל (25.12.06)). בחירת אמצעי המשמעת שישיגו את התכליות האמורות, נגזרת משיקולים של צורך בהרחקת עובדים שתִפקודם פוגע בשירות המדינה, של הרתעה אפקטיבית כלפי עובדי המדינה מחריגה מנורמות ראויות, וכן של העברת מסר לציבור בדבר ההקפדה של גורמי אכיפת דיני המשמעת להגן על השירות הציבורי ולשמור על תִפקודו ורמתם של עובדיו (עש"מ 3666/06 אחמד אסדי נ' נציבות שירות המדינה (7.11.07) בפסקאות 11 ו-12; עש"מ 1928/00 מדינת ישראל נ' ברוכין, פ"ד נד(3) 649, 703 (2000); ועש"מ 3789/04 ציפורי נ' נציבות שירות המדינה (15.8.04) בפסקה 19). בבחירת אמצעי המשמעת יש להתחשב בנסיבותיו האישיות של העובד (עש"מ 10566/02 מדינת ישראל נ' גרינבוים (23.3.03)); ואולם, לנוכח תכליותיו של הדין המשמעתי, יינתן בדרך כלל משקל מוגבר לאינטרס הציבורי, של הרתעת עובדי הציבור ושמירה על אמון הציבור בעובדי המדינה, על-פני האינטרס של העובד שסרח ונסיבותיו האישיות (עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב, פ"ד נב(5) 87, 93 (1998); ועש"מ 5271/03 סדיקוב נ' מדינת ישראל (10.9.03)).

8. עיקרון היסוד, המנחה גם בענייננו בשאלת מתחם ההתערבות השיפוטית של ערכאת הערעור, מורה כי בית-משפט לערעורים לא ייטה להתערב בהכרעותיו של בית-הדין למשמעת, שהִנו הטריבונל האמון הן על קביעת נורמות ההתנהגות הראויות בשירות הציבורי, והן על נקיטת אמצעי המשמעת ההולמים (עש"מ 5771/01, בעניין פודולסקי, לעיל; ועש"מ 2168/01 חמני נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נה(5) 949, 960 (2001)). כן נפסק, כי בית-משפט לערעורים "יתערב ויסטה מאמצעי המשמעת שהשית בית-הדין על עובד ציבור במסגרת דין משמעתי רק במקרים חריגים, בהם נפלה בגזר-הדין טעות משפטית, או מקום שחלה בו חריגה מהותית מן הסבירות או המידתיות, או שנגרם עוול ממשי אחר המחייב תיקון" (עש"מ 3666/06 בעניין אחמד אסדי, לעיל; עש"מ 7778/00 ועקנין נ' נציב שירות המדינה (21.5.00); ועש"מ 309/01 זרזר נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נה(2) 830, 837 (2001)).

9. לאחר ששקלתי את מכלול טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

נהלי רשות השידור בעניין היתר עבודה פרטית, שאליהם כפוף המערער, קובעים במפורש, כי כל עבודה פרטית של עובד רשות השידור, תעשה באישור מראש של מנכ"ל הרשות. בנוסף צוין ב"נוהל היתר עבודה פרטית ברשות השידור", שחל מיום 1.2.88 ועד ליום 31.12.08, כי עבודה פרטית לא תאושר אם היא עלולה לפגוע בעבודתו של העובד ברשות או לסתור אינטרסים של הרשות; ובדומה, נקבע ב"נוהל עבודה פרטית", אשר נכנס לתוקפו ביום 31.12.08, והחליף את קודמו, כי עובד הרשות אינו רשאי לעסוק בכל עיסוק אם יש בכך משום ניגוד עניינים עם תפקידו או עבודתו ברשות, וכן כי היתר לעבודה פרטית יינתן רק אם יוכח, בין-היתר, שאין בעבודה משום ניגוד עניינים לעבודתו של העובד ברשות. כבר נפסק, כי האיסור על עבודה פרטית בלא היתר, נועד להגן בעיקר על שני אינטרסים לגיטימיים של המעביד, האחד – מניעת ניגוד עניינים מהותי; והשני – מניעת מצב שבו ישקיע העובד את מֵרב תשומת הלב והמסירות לעיסוק אחר, על חשבון תפקידו בשירות הציבורי: "בראש ובראשונה האיסור נועד למנוע היווצרות מצב של ניגוד עניינים בין עבודתו הראשית של העובד לבין העבודה הנוספת שבה הוא מעוניין לעסוק, בייחוד כאשר מדובר בעובד השירות הציבורי, האמור לשמש כנאמן של הציבור. מעבר לכך, האיסור נועד לממש את ציפייתו הסבירה של המעביד כי העובד יקדיש את תשומת לבו לעבודה שבעבורה הוא מקבל משכורת מלאה, בלי שיוסח או יופרע בשל מחויבויותיו למקום עבודה אחר" (עש"מ 5205/01 פרנס נ' יושב ראש רשות השידור, פ"ד נו(2), 9, 18 (2001); וכן ראו: בר"ש 2736/11 מדינת ישראל נ' משה פרלמוטר (24.7.11); עמע"ש 4/80 שנון נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד לד(4) 298, 301)). עוד נקבע בפסיקה, כי אין צורך להוכיח שניגוד העניינים גרם בפועל לפגיעה בתפקודו של עובד המדינה, ודי אם בנסיבות העניין קמה אפשרות לניגוד עניינים; וכי מדובר במבחן אובייקטיבי.

10. המערער פעל בניגוד לנהלי הרשות בדבר עבודה פרטית. אמנם המערער הגיש בקשה לקבלת היתר לביצוע עבודה פרטית, ואולם הוא לא המתין להחלטה בבקשתו (שניתנה בחלוף מספר שנים), והחל לעסוק כעורך-דין פרטי, במקביל לעבודתו ברשות השידור. המערער אף הגדיל לעשות וניהל משרד עורכי-דין פרטי בבעלותו בתקופה זו. אין חולק, כי המערער היה מודע לפסול שבמעשיו, ולוּ מן הטעם שכבר קיבל בעבר היתר לעבודה פרטית, זאת כדי שיוכל להשלים את תקופת ההתמחות במשפטים, המהווה את אחד התנאים לקבלת רישיון לעריכת דין; ומכאן שהיה ידוע לו במה כרוך הליך לקבלת היתר. זאת ועוד, המערער אף ידע כי עבודתו הפרטית אינה עולה בקנה אחד עם דרישות רשות השידור, היות שנחקר בשנת 2008 במשרדי נציבות שירות המדינה, תחת אזהרה, בגין ביצוע עבודה פרטית ללא היתר. אך חרף זאת, ותוך הפגנת עזות מצח שלא ניתן לה הסבר, המשיך המערער בביצוע העבודות הפרטיות עד לשנת 2010, עת נפתחה נגדו חקירה נוספת שלאחריה הוגשה התובענה בבית-הדין, ורק בעת ההיא "נפל האסימון", כלשונו, באשר לפסול שבמעשיו. גם לאחר חקירתו השנייה בשנת 2010, המשיך המערער בעבודות הפרטיות, אם כי לדבריו לא קיבל לטיפולו בשלב זה תיקים חדשים ורק השלים הטיפול במספר מצומצם של תיקים שהיו בשלב מתקדם.

11. במעשיו האמורים, הפר המערער ברגל גסה את נהלי רשות השידור, לא נשמע ל"תמרורי האזהרה" שהוצבו לפניו בעניין זה, ואף גילה זלזול מופגן בחובות המוטלות עליו כעובד הרשות; זאת במשך תקופה ממושכת של כחמש שנים. בנוסף לאמור, פעל המערער באופן שעלול היה להעמידו במצב של ניגוד עניינים, משייצג גורמים שונים בהליכים משפטיים מול רשויות המדינה. בעניין זה גרס אמנם המערער, כאמור, כי הוא אינו עובד מדינה, אלא עובד רשות השידור בלבד, ולכן אינו יכול להימצא בניגוד עניינים בין עבודתו הפרטית לבין ענייניה של המדינה. ואולם, אף מבלי להידרש לטענתו האחרונה, הרי שהטענה בדבר היעדר חשש לניגוד עניינים, ניגפת בהודאתו של המערער בבית-הדין בעובדות שיוחסו לו בכתב-האישום. בפרק העובדות באישום השני צוין, בין-השאר, כי במעשים המתוארים באישום זה "פעל הנאשם [המערער] כעורך דין באופן שפעולתו יצרה או הייתה עלולה ליצור ניגוד עניינים עם עבודתו כעובד מדינה..." (סעיף 3 לעובדות). המערער הודה בכל העובדות שיוחסו לו בכתב-האישום, וסייג והודאתו אך בכך שלא ביצע עבירה לפי סעיף 17(4) אשר יוחסה לו באישום הראשון (עבירה שממנה זוכה, כאמור). לנוכח הודאתו של המערער בכל עובדות האישום השני, בדין קבע בית-הדין, כי יש לראותו כמי שפעל באופן שהעמיד אותו – או שעשוי היה להעמידו – בניגוד עניינים, בין עבודתו ברשות השידור לבין עבודתו הפרטית כעורך-דין, שעה שייצג לקוחות מול רשויות המדינה.

12. ב"כ המערער טען, כי בית-הדין חרג באופן ניכר מרף הענישה המקובל, הן ביחס לעובדי המדינה בכלל, והן בעניין עובדי רשות השידור בפרט; ואולם, רובם המכריע של גזרי-הדין שעליהם נסמך בעניין זה, ניתנו בגדרם של הסדרי טיעון שאליהם הגיעה נציבות שירות המדינה עם הנאשמים. כידוע, ככלל, יאשר בית-הדין הסדרי טיעון ולא יסטה מהם, "אלא אם יש לכך טעם טוב בנסיבות המקרה", קרי – "אם מתברר כי ההסדר מתבסס על שיקולים פסולים, כגון משוא פנים... כאשר בית-הדין סבור שאמצעי המשמעת שעליהם הוסכם בהסדר הטיעון סוטים במידה משמעותית מן האמצעים הראויים בנסיבות המקרה, או כי הם בלתי סבירים באופן בולט עד שהעניין הציבורי, הדורש לסטות מן ההסדר, גובר על העניין הציבורי בקיום הסדרי טיעון" (עש"מ 4542/97 אליהו סבג נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נא (5), 593, 596 (1997); והשוו: ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577 (2002)). אין בפסיקה שהציג המערער – שנסמכת רובה ככולה על הסדרי טיעון, ואשר מתייחסת למקרים שנסיבותיהן פחות חמורות מאלו בעניינו של המערער – כדי לתמוך בטענתו בדבר אי-סבירות או היעדר מידתיות בעניין אמצעי המשמעת שננקטו לגביו.

כמו-כן, אין בטענה, לפיה נהלי רשות השידור בנושא עבודה פרטית אינם נאכפים כדבר שבשגרה, כדי להביא להתערבות בגזר-הדין. טענה זו בדבר אי-אכיפת הנהלים בתקופה הרלבנטית נטענה בעלמא, מבלי שהמערער הביא לה תימוכין או ביסוס כלשהו, ומשכך לא ניתן להעניק לה משקל. מכל מקום, כבר נפסק, כי "העובדה שנוהל או הוראה מחייבת בשירות המדינה אינם נאכפים במשך זמן, או שהאכיפה היא חלקית ביותר, אינה מקימה לכשעצמה זכות לעובד ואינה מונעת מהרשות לשנות ממדיניותה הפסולה ולעמוד על קיום הנוהל" (עש"מ 5205/01, בעניין פרנס, לעיל). הדברים נכונים גם באשר לטענת המערער בדבר התנהלותה של הרשות, אשר לא טרחה במשך מספר שנים ליתן החלטה בבקשתו לקבלת היתר לעבודה פרטית. העיכוב במתן החלטה הדוחה את בקשתו של המערער לקבלת היתר לעבודה פרטית, אינו מקים עילה להתערבות לקולא באמצעי המשמעת שננקטו; מה-גם, שהמערער ידע, כמבואר לעיל, כי חל עליו איסור לבצע עבודה פרטית משנחקר בעניין זה, תחת אזהרה, בנציבות שירות המדינה כבר בשנת 2008.

13. לאור האמור סבורני, כי אמצעי המשמעת שהוטלו על המערער על-ידי בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה, מביאים בחשבון, מחד גיסא, את חומרת העבירות הנדונות ונסיבות ביצוען; את האינטרס הציבורי העומד ביסוד עבירות המשמעת, קרי – הגנה על תִפקודו היעיל והתקין של השירות הציבורי, והשמירה על רמתו המוסרית ותדמיתו, כמו-גם אמון הציבור בו; ואת התכלית המניעתית וההרתעתית של הדין המשמעתי; ובפרט, כאשר המערער ייצג נאשמים ועותרים נגד רשויות המדינה, עשה זאת בריש גלי לאורך שנים, המשיך במעשיו גם לאחר חקירתו בשנת 2008, ואף לא חדל מהם מיידית לאחר החקירה הנוספת בשנת 2010. אמצעי משמעת שננקטו מתחשבים, מאידך גיסא, בנסיבותיו האישיות של המערער, תִפקודו המקצועי לאורך שנים והצטיינותו בעבודה, אשר תוארו בבית-הדין וכן בטיעונים בערעור. אמצעי המשמעת שננקטו – אשר כוללים, כאמור, רכיבים של פיטורים לאלתר (תוך תשלום פיצויי פיטורין מלאים), נזיפה חמורה ופסילה בת שנה אחת לעבודה בשירות המדינה או ברשות השידור – הִנם סבירים ומידתיים, ומאזנים בצורה הולמת וראויה בין מכלול שיקולי הענישה המשמעתית – לחומרה ולקולא; ולא מצאתי כי עניינו של המערער בא בגדר המקרים החריגים אשר מצדיקים התערבות בגזר-הדין של הטריבונל המשמעתי המקצועי.

14. אשר על כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

הצו בדבר עיכוב ביצוע רכיב הפיטורים שבגזר הדין – מבוטל.

המזכירות תמציא עותקים מפסק-הדין לב"כ הצדדים באמצעות פקסימיליה.

ניתן היום, י"ד באב תשע"ב, 2 באוגוסט 2012, בהיעדר הצדדים.

11


מעורבים
תובע: נסאר מסיס
נתבע: נציבות שירות המדינה
שופט :
עורכי דין: