ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בת שבע גאוליקר נגד דן, אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית :

בפני כבוד השופט ירון בשן

תובעת
בת שבע גאוליקר

נגד

נתבעים
1.דן, אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית
2.רוני שלו
3.איילון חברה לביטוח בע"מ

בית משפט השלום בתל אביב - יפו

פסק דין

זוהי תביעה בגין נזק גוף עפ"י חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "החוק" או "חוק פלת"ד") בעקבות תאונת דרכים שאירעה למנוח, שמעון גאוליקר ז"ל. לאחר הליכים קודמים שבהם נקבעה חבות הנתבעים, נותרה להכרעה רק שאלת הנזק.

המנוח, יליד 1928, נסע ביום 8.9.97 באוטובוס ולבקשתו ירד ממנו שלא בתחנה. לאחר שצעד צעדים אחדים ובטרם הספיק להתייצב מתנופת הירידה, נפל המנוח ונחבל. הוא איבד את הכרתו ונמצא על ידי כוחות מד"א עם דימום מאוזן ימין, ציון גלזגו 4 ואישונים שווים ומגיב לכאב אך לא למלים. הוא פונה לבית החולים איכילוב ואושפז במחלקה הנוירוכירורגיה כשהוא סובל מדמם לחלל התת עכבישי באספקט הקדמי של הפלקס והטנטוריום מימין וכן מדמם תת עכבישי באזור מצחי מימין וטמפורלי משמאל. כמו כן, סבל המנוח משברים במסטואיד השמאלי ובעצם האוקיספטלית משמאל ומדמם סובדוראלי טמפורלי. לאחר יומיים שב המנוח להכרה מלאה, החל להתנייד באופן עצמוני אך התלונן על סחרחורות ועל חוסר יציבות. מבית החולים, עבר המנוח לשיקום גריאטרי בתנאי אשפוז עד ליום 14.10.97. ביום 14.8.01 לקה המנוח באירוע מוחי. ביום 22.4.06 נפטר המנוח עקב אירוע מוחי שני והסיבוכים הנובעים מהאירועים המוחיים שעבר.

נכותו של המנוח עקב התאונה הוערכה ע"י שני מומחים: ד"ר אהרון צ'צ'יק קבע שלמנוח היו 19% נכות אורטופדית אולם מהם רק % 4.75 נגרמו בתאונה (יתר הנכות קדמה לה). פרופ' אלדד מלמד קבע שלמנוח היו 80% נכות נוירולוגית ומזה רק 40% עקב התאונה. הוא סקר את עברו של המנוח, שהיה אלכוהוליסט, וקבע כי עוד קודם לתאונה המנוח סבל מאלכוהוליזם כרוני מלווה בתופעות של נוירופתיה פריפרית כרונית (פגיעה בעצבים ההיקפיים) שהתבטאה, בין השאר, ברעידות בידיים ובירידה של רפלקס אכילס. כן ציין כי המנוח אובחן בעבר כסובל מאטקסיה צרברלית קשה (הפרעת הליכה ויציבה) ומניוון צרברלי כללי כתוצאה מנזקי האלכוהול. לבדיקת המומחה התייצב המנוח כשהוא הולך בעזרת מקל הליכה וחזותו ללא ממצאים חריגים. משנפטר המנוח התעורר צורך לברר את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין מותו. לא רק שיש לבחון האם התאונה עצמה פשוט גרמה (לאחר זמן) לאירוע המוחי, אלא גם, האם הפחיתו תוצאות התאונה מיכולתו של המנוח להתמודד עם אירוע מוחי שסיבתו הישירה לא נבעה מהתאונה.
פרופ' מלמד העיד שהתובע סיפר לו שהוא היה אלכוהוליסט בעברו. לדבריו, "הנזק נעשה ונגמר" ו"העובדה שהוא הפסיק לשתות לפני מספר שנים, כבר לא משנה שום דבר לגבי הנזקים, שהוא הספיק לגרום לעצמו קודם". כמו כן, העיד פרופ' מלמד כי "... מבחינה סטטיסטית, מצפייה באוכלוסיית ענק, לחץ דם גבוה, עישון, סכרת, כולסטרול, שומנים, אלכוהוליזם כרוני, גורמי סיכון לאוכלוסיה כזאת, האירועים המוחיים, השיעור שלהם גדול לעין ערוך מאוכלוסיית בקרה שלא משתמשת בכך". לגבי שאלת הקשר הסיבתי בין האירועים המוחיים לבין התאונה קבע פרופ' מלמד נחרצות כי אין ולא יכול להיות כל קשר: "... טראומה של הראש או של המוח אינה מהווה גורם סיכון לאירועים מוחיים מאוחרים". לעומת זאת, בכל הנוגע לקשר הסיבתי בין תאונת דרכים להעצמת תוצאות אירוע מוחי, שאינו קשור לתאונה, היה פרופ' מלמד פחות נחרץ וקבע כי סיכויי התובע להחלים מאירוע מוחי אלמלא התאונה היו מעט טובים יותר.

עדי התביעה סיפרו על הרגלי השתיה של המנוח (ובעיקר הכחישו אותם) על תפקודו של התובע לפני התאונה והעזרה שקיבל אחריה.

מר יצחק פינקר, חברו של המנוח, העיד שלא ידע שהתובע היה אלכוהוליסט אך ידע שהמנוח נהג לשתות כוסית משקה בסוף היום. מצד שני, הוא העיד שהתובע הפסיק לשתות לאחר שיצא לפנסיה והחל לחפש עבודה חדשה משגילה שכספי הפנסיה לא יספיקו לו למחייתו ומשהבין שלא יוכל להתקבל לעבודה חדשה כשהוא שותה. העד הסכים שאינו יודע כמה אלכוהול צרך התובע בביתו כשהיה לבד עם משפחתו. הוא העיד שהתובע יצא לפרישה מוקדמת בגיל 58 אך לא מצא עבודה בשל חולשתו הגופנית. לפי עדותו, מבחינה גופנית, רמת תפקודו של התובע לאחר התאונה הייתה דומה לרמת תפקודו לפניה, כאשר נקודת המפנה הקריטית חלה לאחר האירוע המוחי הראשון. בכל הקשור להיבט הקוגניטיבי, העיד מר פינקר שהתובע היה מבולבל יותר לאחר התאונה אולם הוא התהלך ללא עזרה תוך שימוש במקל הליכה.

מר אלי גאוליקר, בנו של המנוח, העיד שבזמן האירוע הוא לא עבד לאחר שנפגע קודם לכן בתאונת עבודה. הוא לא ידע לומר מתי הוא שב לעבודתו אולם הוא סיפר שלפחות חלק מתקופת האבטלה שלו ניתנת לשיוך לצורך של אביו לעזרה צמודה בביתו לאחר התאונה. כמו כן, העיד מר גאוליקר כי התובעת, אשת המנוח, לא עבדה לפחות מאז שנת 94. בכל הקשור לרמת תפקודו של אביו, העיד מר גאוליקר כי "מיום התאונה... התחילו כל הבעיות, פתאום" וכי לפני התאונה היה אביו אדם בריא לחלוטין. העד הכחיש לחלוטין שאביו היה אי פעם מכור לאלכוהול וכשנשאל מדוע המנוח פנה למל"ל לקבלת קצבת נכות כללית עוד לפני התאונה, טען העד שתביעת המל"ל הייתה שקרית כדי לקבל כספים מהמל"ל. בכל הנוגע למצבו הפיזי של המנוח, העיד הבן, שהמנוח השתחרר מבית רבקה כשהוא נזקק להשגחה צמודה וזאת למרות שהדבר לא עולה ממסמכי השחרור.

גב' מרים טלקר שכנתו של המנוח, העידה שהתובעת לא עבדה בשכר והייתה עקרת בית. היא לא הכירה את הרגלי השתייה של המנוח ולא ידעה על כל בעיה בריאותית לפני התאונה. לאחר התאונה, היא המשיכה לבקר אותו בזמן אשפוזו באיכילוב ובזמן שטופל בבית רבקה. על פי עדותה, התובע לא זיהה אותה והפך לאדם עצבני לאחר שהוא הפך לאדם תלותי בעוד שהוא רגיל היה לתפקד ללא כל קושי בעבר. כמו כן, סיפרה העדה שהתובעת אמרה לה שלתובע קשיים בשליטה על הסוגרים, אם כי היא לא ידעה להגיד אם הקשיים נתהוו לאחר התאונה או לאחר האירוע המוחי הראשון.

התובעת העידה שהיא לא עבדה מעולם ופרנסת המשפחה הייתה בידי המנוח, שהיה אדם בריא לפני התאונה. הוא לא סבל מאי יציבות או מכאבים מכל סוג שהוא ולא היה שתיין, אם כי גרסתה בנושא זה לא הייתה עקבית והיא הודתה שהמנוח שתה מידי פעם מחוץ לבית. לטענתה, האמור במסמכי המל"ל מבוסס על מידע כוזב שנמסר לחברי הוועדות כדי לזכות בתנאים סוציאליים משופרים. כשנשאלה התובעת למה הוועדה ציינה מפיה כי התובע נוהג להשתכר, היא הכחישה שהיא אי פעם אמרה דברים אלה. בכל הקשור לתקופות השונות, העידה התובעת שהמנוח לא נזקק לעזרה מאסיבית מיום שחרורו מבית רבקה ועד ליום האירוע המוחי. לטענת התובעת, בתקופה זו הוא נעזר במקל אך התהלך באופן עצמאי בבית, הוא אכל לבד ובאופן כללי נזקק למעט עזרה במקלחת.

גב' עליזה טלקר, בתו של המנוח, העידה כי עובר לתאונה היא התגוררה באשדוד וכי לאחר התאונה היא חזרה להתגורר עם הוריה כדי לעזור בסיעוד המנוח. לדבריה, התובע נהג לשתות בהודו קצת בסוף הארוחה ולאחר העליה לארץ הוא נהג לשתות מעט גם בזמן העבודה. לטענתה, שתייה מסוג זה, לא עולה לכדי שתיינות והמנוח מעולם לא השתכר. בכל הקשור למצבו הפיזי של התובע עובר לתאונה, העידה גב' טלקר שהיה ללא רבב.

הראיות מציגות שני סיפורי חיים שונים של התובע: סיפור החיים הראשון, עולה מהתיעוד הרפואי ממסמכי המל"ל ומקביעותיו, מדבריו של התובע עצמו ומגרסת התובעת שנרשמה במל"ל. בסיפור חיים זה התובע היה אלכוהוליסט שסבל מנזקים ניכרים עקב התמכרותו, עוד לפני שנפצע בתאונת הדרכים. סיפור החיים השני, עולה מעדויות עדי התביעה בהליך זה – והוא תואם לחלוטין את האינטרס של התובעת בתביעה. עיקרו הוא, שהסיפור הראשון היה סיפור בדוי, שבא לעולם כדי לזכות בזכויות שלא הגיעו לתובע.

ועדה לקביעת דרגת נכות כללית של המל"ל סיכמה את מצבו של התובע עוד בשנת 1989 וציינה כי "לא רואה בכלל בעיניים, כאבים ברגליים ובגב, גר בקומה שלישית, לא יכול לעבוד, עבד בתעשייה האווירית 18 שנה, הפסיק לפני שלוש שנים, לדבריו שותה מאז שהפסיק" וועדה נוספת סיכמה כי "מגיל עשרים שתיין... בשנים האחרונות שותה יום יום בקבוק, מתלונן על ליקוי בראייה, כאב בשתי הרגליים, לפני דברי בנו, אבא אלים מאוד". סיפור זהה עולה גם מהתיעוד הרפואי הגולמי. סיכום מחלה מיום 16.4.92 מציין כי "ידוע על אלכוהוליזם מזה מספר שנים" וכי "מדובר בחולה ששותה כמויות גדולות של אלכוהול ותפקודי כבד מופרעים קרוב לוודאי מדובר בצירוזיס", אישור רפואי מיום 3.11.84 הממוען לצה"ל מציין אף הוא כי התובע סובל מבעיית שתייה וכך גם שורת מסמכים נוספים מיום 22.1.91, 24.6.88, 13.1.97, 2.3.97 ועוד.
בני המשפחה העידו כולם כי מצבו של התובע עובר לתאונה היה ללא רבב וכי הוא לא היה שתיין. לטענתם, ההליכים במל"ל היו דרכו היחידה של התובע לקבל לידיו כספים מהמל"ל אחרי שפרש מעבודתו בפרישה מוקדמת וגילה שלא די בה כדי להמשיך ולהתקיים. איני סבור שטענותיהם בפני הן טענות אמת. אפילו בחר המנוח לשקר למל"ל, הוא לא יכול היה לבדות את תוצאות הבדיקות שנבדק וגם לא את התיעוד הרפואי הממושך והרציף שייחס לו אלכוהוליזם ונזקיו במשך שנים רבות. חבל שעדי התביעה בחרו להציג את המנוח כשקרן רק כדי לזכות בפיצוי כספי, זוהי דרך מאוסה "לכבד" את זכרו של אדם.

אין לפקפק בכך שהמנוח היה (לפחות בעבר) אלכוהוליסט שהתמכרותו גרמה לו לנזקים קשים ובלתי הפיכים (ממילא, השאלה אם נגמל מההתמכרות אין כל חשיבות). מעדות פרופ' מלמד בוססו שני היבטים של אותו ענין: מצד אחד, עצם פגיעת הראש בתאונה לא היוותה גורם סיכון להתרחשות אירוע מוחי אחרי יותר מ–3 שנים. מצד שני, המנוח היה מעשן כבד ואלכוהוליסט, שני נתונים שהצטברותם בהחלט מהווה גורם סיכון משמעותי לאירוע המוחי. מעדות פרופ' מלמד שוכנעתי גם שהפגיעה בתאונה לא החמירה את תוצאות האירוע המוחי המאוחר יותר. גופו של התובע היה יכול להתמודד טוב יותר עם האירוע המוחי אילו היה התובע אדם בריא מלכתחילה אולם עקב נזקי האלכוהול התובע לא יכול היה להיות עוד אדם בריא ללא קשר לתאונה.

סביר, שאלמלא התאונה היה התובע עשוי להתמודד מעט טוב יותר עם האירוע המוחי. המשמעות היחידה שניתן לייחס לדבר היא שאחרי האירוע המוחי, אולי נזקק המנוח למעט יותר עזרה בבית, משהיה צריך אלמלא נפצע קודם בתאונה. באותו שלב התובע כבר היה גמלאי, אשתו לא עבדה מחוץ לבית והמשפחה קיבלה גמלת סיעוד מלאה מהמל"ל. מכאן, שככל שהיתה תוספת בעזרה שלה נזקק המנוח אחרי האירוע המוחי בשל פציעתו הקודמת בתאונה, הוא כבר פוצה עליה במישרין, או קיבל אותה בעין. מכל בחינה מעשית, "נבלעו" נזקי התאונה בנכויות החמורות בהרבה שגרם האירוע המוחי. לפיכך יוערכו נזקי התובעת רק לתקופה שבין 8.9.97 ו – 17.8.01.

עזרת צד ג' - התובעת, אלמנת המנוח, טוענת שמצבו של המנוח חייב סיעוד בהיקף נרחב מידי יום ביומו ובכל שעות היממה. הנתבעת טוענת שמצבו הרפואי של המנוח עוד קודם לתאונה הצדיק עזרה בהיקף משמעותי וכי התובעת, אשתו של המנוח, ממילא גרה עם המנוח ובמצב זה, לא נגרמו לה הוצאות והפסדים מהעזרה שניתנה לתובע. עוד מציינת הנתבעת כי המנוח הופיע בפני המומחים שלא התרשמו שלפניהם אדם סיעודי והמנוח אף הופיע בבית המשפט ונחקר על אודות תצהיר עדותו מבלי שיותיר רושם של אדם סיעודי הנזקק לעזרה בהיקף הנטען.
נראה שהצדק בדבר היקף העזרה הוא עם הנתבעים. עם זאת, דומה שכאשר בן משפחה מעניק עזרה יום יומית אינטנסיבית למדי במשך תקופה ארוכה, ראוי לשלם לו פיצוי, אם לא בשל אובדן ההכנסה שנגרם לו, כי אז בפיצוי על המאמץ והזמן שהשקיע (למעשה, בהקטנת הנזק, לתועלת הנתבעים). התובעת התגוררה ממילא עם המנוח ולא הוכח שעבדה מחוץ לבית בשכר ושנגרם לה הפסד כספי בפועל. בנסיבות אלה, אין אלא להעריך את גובה הפיצוי על דרך האומדן, בסך 1,000 ₪ לחודש, למשך 48 חודשים שעברו בין התאונה לבין האירוע המוחי הראשון כשהסכום משוערך להיום מאמצע התקופה (מיום 27.8.99), 98,047 ₪.

נסיעות וניידות- התובעת מצביעה על העובדה שהמנוח נפגע בדרכו באוטובוס לשוק לערוך קניות וטוענת שלאחר התאונה הוא הפסיק לנסוע באוטובוס. הנתבעים טוענים שהמנוח לא הוכיח כל הפסד בפועל בראש נזק זה, הטעון הוכחה כנזק מיוחד. כמו כן, טוענים הנתבעים שהמנוח לא הצביע על כל צורך בטיפולים לאחר שחרורו מהמסגרת השיקומית וממילא גם לא הוכח כל צורך בנסיעות לצורך קבלת הטיפולים. המנוח היה זכאי לקבל פיצוי עבור כל תוספת עלות נסיעות שנגרמה לו בשל פציעתו בתאונה. משמע – נסיעות נשגרמו עקב הפציעה (ואשר לא היה נוסע אלמלא התרחשה – למשל נסיעות לטיפול רפואי) או, נסיעות שהתייקרו עקב פציעתו (למשל – נסיעות שנאלץ לנסוע במונית וקודם לכן היה נוסע באוטובוס). כל זה נותר עיוני לגמרי. אכן, כאשר עיסוקנו בהוצאה כספית שהתרחשה בעבר, מתבקש להוכיחה באמצעות קבלות, או לפחות באמצעות ראיות מהימנות. דבר מזה לא הוכח. לאור זאת מצאתי לנכון להעריך את נזקו של המנוח באופן גלובאלי בתשלום 30,000 ₪ (גם בשים לב למימד הזמן שחלף בינתיים).

טיפולים רפואיים ותרופות – התובעת טוענת להוצאות בראש נזק זה אולם גם טענות אלה לא נתמכו בראייה אובייקטיבית כלשהי. רוב הטיפול אותו קיבל המנוח ניתן במסגרת סל הבריאות, או בכפוף להתחייבות המבטחת לתשלום הוצאות הטיפול אולם סביר להניח שקיים רכיב מסוים של השתתפות עצמית שלא כוסה – ובאופן גלובאלי הוא נאמד ב – 10,000 ₪.

נזק לא ממוני – בהתאם לכללי החישוב לפי חוק פלת"ד - 101,990 ₪.

התביעה מתקבלת. הנתבעים ישלמו לתובעת 240,037₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% והאגרה.

כספים שהופקדו למימון הוצאות עדים ולא ניתנה לגביהם החלטה אחרת, יש להשיב למפקיד.

ניתן היום, י"ד אב תשע"ב, 02 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: בת שבע גאוליקר
נתבע:
שופט :
עורכי דין: