ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רחל עטאר נגד הרשות המוסמכת :

רע"א 8052/11

המבקשת:
רחל עטאר

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל - הרשות לזכויות ניצולי השואה

בשם המבקשת:
עו"ד אשר פדלון

בשם המשיבה:
עו"ד אפרת ברנר (הורביץ)

בבית המשפט העליון

החלטה

1. מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"ר 1490/08, כבוד השופטות א' קובו, מ' רובינשטיין, ע' צ'רניאק). נפסק כי המבקשת, ילידת לוב, איננה זכאית להכרה כנכה מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: החוק).

2. תחילה תוצג התשתית הנורמטיבית הצריכה לענייננו.

סעיף 3 לחוק קובע כי "נכה" זכאי לתגמולים. הגדרת "נכה" היא ניצול שואה, אשר אלמלא הסכם השילומים בין ישראל לגרמניה - היה זכאי לתגמול מגרמניה. הזכות לתגמולים מכוח החוק הישראלי – נגזרת, אפוא, מן הזכות לפיצויים שנקבעה בחוק הגרמני.

החוק הגרמני מבחין בין נרדפים בתוך גבולות הרייך השלישי, לבין נרדפים מחוץ לגבולות הרייך: זכאותם של נרדפים מן הסוג הראשון מעוגנת בסעיף 47 לחוק הגרמני, ומבוססת על "הגבלת חירות". זכאותם של נרדפים מן הסוג השני מעוגנת בסעיף 43 לחוק הגרמני, ומבוססת על "שלילת חירות". בנוסף, סעיף 28 לחוק הגרמני קובע זכות פיצוי לנרדף שניזוק בגופו או בבריאותו, ללא קשר למקום מגוריו. בהקשר זה, ועל בסיס פסיקות בתי המשפט בגרמניה - הוכרה בישראל "הלכת הפחד". על פי הלכה זו, גם פחד מפני מעשה אלימות מצד הכוחות הנאציים מהווה בסיס להכרה כנרדף, וזאת בתנאי שהוכח יסוד סובייקטיבי של פחד ותשתית אובייקטיבית המבססת את סבירות הפחד (רע"א 217/83 הרשות המוסמכת נ' שהם, פ"ד מ(1) 789 (1986)).

לוב, שהיא האזור הגיאוגרפי הרלבנטי להכרעה כאן, לא הייתה חלק מן הרייך הגרמני, אלא נשלטה בידי משטר כיבוש איטלקי. אשר על כן, בעניינם של ניצולי לוב - אין תחולה לסעיף 47 (הגבלת חירות), אלא רק לסעיף 43 (שלילת חירות), סעיף 28 והלכת הפחד. בעניין ברנס נקבע כי יהודי לוב לא סבלו באופן גורף משלילת חירות. כן נקבע כי הם אינם נכנסים אוטומטית בגדרי "הלכת הפחד". ברם, התאפשרה הוכחה פרטנית כי בעניינו של מבקש ספציפי התקיימה שלילת חירות או "הלכת הפחד" (ו"ע 3571/02 ברנס נ' הרשות המוסמכת (27.10.2004)). בהמשך לכך, בעניין טייר נקבע כי יהודי יוצא לוב אשר יוכיח כי פחד מפני הצורר הנאצי היווה מניע (ולוּ חלקי) לבריחתו – יהיה זכאי לתגמולים מכוח "הלכת הפחד" (ו"ע 255/08 טייר נ' הרשות המוסמכת (7.4.2010)).

לאחר פסקי הדין בעניין ברנס וטייר, התקבלה החלטה מנהלית מרחיבה על ידי המשיבה. בהחלטה נקבע כי התגמול מכוח החוק יינתן לכל יהודי ששהה בלוב בתקופה הרלבנטית ונמלט ממקום מגוריו, מבלי שיידרש להוכיח באופן פרטני התקיימות של "הלכת הפחד" בעניינו. כל ניצול שיוכר כזכאי לתגמולים מכוח החלטה מנהלית זו, יקבל את התגמולים רטרוספקטיבית מחודש אפריל 2010. נקבע כי פרט שתביעתו נדחתה בעבר – רשאי יהיה להגיש תביעה מחדש, ולקבל תגמולים מכוח ההחלטה המנהלית באופן רטרוספקטיבי כאמור (ראו סעיף 48 לתגובת המשיבה).

3. וכעת לעובדות הצריכות לענייננו. המבקשת היא ילידת בנגזי שבלוב. ביום 29.7.2001 הגישה המבקשת תביעה למשיבה לקבלת תגמולים לפי החוק. לדבריה, בשנים 1942-1943 נאלצו היא ובני משפחתה להימלט מביתם פעמים רבות מאימת הגרמנים, ולהסתתר במקומות שונים.

ביום 28.8.2002 הודיעה המשיבה למבקשת כי תביעתה לתגמולים נדחית. זאת משום שהמבקשת לא הוכיחה כי נכותה נגרמה עקב היותה נתונה בתנאי מאסר, או כעין מאסר, במובן של סעיף 43 לחוק הגרמני (שלילת חירות).

בחלוף שנים מספר הגישה המבקשת ערר בפני ועדת העררים (ו"ע 2697/07). לשיטתה – חלה בעניינה "הלכת הפחד", משום שהסתתרה כאמור במקומות שונים באזור העיר בנגזי. במהלך עדותה בפני הוועדה תיארה המבקשת אירוע בו אוים אביה באקדח, תוך שהיא מוסיפה שהיה זה אירוע משמעותי שנחרט בזיכרונה.

בפסק דינה של הוועדה נקבע כי "אירוע האקדח" הוזכר לראשונה על ידי המבקשת במהלך עדותה בפני הוועדה, מבלי שניתן הסבר מספק להשמטתו. הוועדה לא השתכנעה מגרסת המבקשת, הן ביחס ל"אירוע האקדח" והן ביחס לטענתה כי נמלטה מביתה פעמים רבות. לנוכח זאת נדחה הערר.

המבקשת ערערה על פסק דינה של הוועדה בפני בית המשפט המחוזי (כאמור, ערעור זה נדחה). נקבע כי פסק דינה של הוועדה מבוסס על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. כן צוין שהמבקשת לא הצביעה על שאלה משפטית הטעונה ליבון. זאת בניגוד להוראות סעיף 17(ח) לחוק, על פיו ערעור על החלטות הוועדה בפני בית המשפט המחוזי יהיה בנקודה משפטית בלבד. לנוכח זאת נדחה הערעור. מכאן בקשת רשות הערעור שבפנינו.

4. המבקשת טוענת כי יש להעניק לה רשות ערעור, לנוכח הפלייתם לרעה של יהודי לוב בבואם לתבוע תגמולים מכוח החוק. לשיטת המבקשת, ניצולים יוצאי לוב הם היחידים שנאלצים להופיע בפני ועדת העררים על מנת לזכות בתביעות תגמולים, וזאת בניגוד לבני עדות אחרות. לגופו של עניין טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי התגמולים אינם מגיעים לה מכוח "הלכת הפחד".

המשיבה, מצידה, טוענת כי אין מקום לתת רשות ערעור במקרה זה. זאת משום שפסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס על בירור עובדתי, שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהם. כמו כן, אין ממש בטענת ההפליה: כל מי שעותר לקבלת תגמולים מכוח הלכת הפחד – נדרש להוכיח כי מתקיימים בעניינו התנאים שנקבעו בדין, ואין זה משנה אם הוא יוצא לוב או כל מדינה אחרת.

5. לאחר שעיינתי בחומר, דעתי היא כי דין הבקשה להידחות. בית המשפט המחוזי התבסס על הלכות שנקבעו זה מכבר בבית משפט זה, ולפיהן – הטוען לתגמולים מכוח "הלכת הפחד" נדרש להוכיח כי תנאיה התקיימו בעניינו. בית המשפט המחוזי יישם הלכה זו, ולא ביקש לחדש כל הלכה משפטית. ראשיתו של ההליך בהגשת ערעור על החלטות ועדת העררים. כפי שקבוע בסעיף 17(ח) לחוק, ערעור כזה צריך להיות בנקודה משפטית בלבד. במקרה דנן, לעומת זאת, אין מתעוררת שאלה משפטית, לא כל שכן שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית כללית, כנדרש בגלגול שלישי. המבקשת מתמקדת בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאות קודמות, שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהם.

החומר איננו מבסס את טענת המבקשת כי ישנה הפליה. היא לא הציגה ולוּ ראשית ראיה, לא כל שכן תשתית משפטית יציבה, שתלמד על קיומה של אפליה לרעה כלפי יוצאי לוב בעניין זה. יתירה מזאת, כפי שעולה מן החומר שלפניי - כל אדם המבקש לקבל תגמולים, בין אם מוצאו מלוב או מכל מדינה אחרת, נדרש להוכיח כי הוא עומד בתנאים שנקבעו בחוק ובפסיקה. משכך, אין מקום לומר – כטענת המבקשת – שיהודי לוב מופלים לרעה בידי הרשויות. אדרבה, בעניינם של יוצאי לוב אף קיימת החלטה מנהלית מיוחדת, כאמור, אשר מאפשרת קבלת תגמולים לכל מי ששהה בלוב בתקופה הרלבנטית ונמלט ממקום מגוריו, מבלי שיידרש להוכיח באופן פרטני התקיימות של "הלכת הפחד" בעניינו.

הנה כי כן, הסתייגותה האמיתית של המבקשת הינה ברובד העובדתי הפרטני. בית המשפט קבע כממצא, על סמך החומר, שהכללים למתן תגמולים – אשר התגמשו במהלך השנים גם עקב רגישות הנושא - אינם חלים על המבקשת. החסר העובדתי בתיאורה של המבקשת לא זכה להסבר משכנע, נתון המלמד כי אם ההיפך היה נכון - התוצאה הייתה משתנה. מצב דברים זה ייבחן על פי הוראות החוק, אשר מאפשרות כאמור הליך ערעורי בנקודה משפטית בלבד – וזו לא הוצגה. ההכרעה איננה משפטית, אלא נשענת על התרשמותה הישירה של המשיבה מן המבקשת, והיגיון הדברים על פי הסברה.

6. אשר על כן, דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ד באב התשע"ב (2.8.2012).

ש ו פ ט


מעורבים
תובע: רחל עטאר
נתבע: הרשות המוסמכת
שופט :
עורכי דין: