ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אריק ציון נגד בנק אוצר החייל :

בש"א 5034/12 - א'

המבקשים:

  1. ציון אריק
  2. ציון מרטין

נ ג ד

המשיב:
בנק אוצר החייל

בקשה להארכת מועד

בבית המשפט העליון בירושלים

החלטה

1. זו היא בקשה להארכת מועד להגשתה של בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטים דברת, ואגו ונצר) מיום 13.3.2012. בפסק-הדין הנ"ל נדחה ערעור המבקשים על פסק-דינו של בית-משפט השלום באשדוד (כבוד השופט דניאל), במסגרתו נדחתה תביעת המבקשים כנגד המשיב תוך חיובם בהוצאות. ההליך שבכותרת הוגש ביום 27.6.2012, קרי- כשלושה חודשים וחצי לאחר מתן פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

2. לטענת המבקשים בבקשת האורכה ובתצהיר המשלים מטעמם, לאחר הדיון שהתקיים לפני בית-המשפט המחוזי, נתגלעו חילוקי דעות ביניהם לבין בא-כוחם הקודם שייצג אותם בבית-המשפט קמא, עו"ד בנגלס, והוא ניתק כל קשר עימם. המבקשים טענו כי בא-כוחם הקודם לא יידע אותם אודות מתן פסק-הדין נשוא ההליך שבכותרת ולא מסר להם מעולם עותק ממנו. כתמיכה לטענה זו, צירפו המבקשים מכתבים שנכתבו בכתב-ידם ונשלחו למזכירות בית-המשפט המחוזי ביום 28.3.2012 וביום 1.4.2012, במסגרתם פירטו המבקשים טענות כנגד המשיב, וכן טענו כי איבדו אמון בעורך-דינם וביקשו "לקבל את התשובה" לכתובתם הפרטית שפורטה במכתבם מיום 1.4.2012 (עותק של המכתבים סרוּק במערכת נט-המשפט). המבקשים הוסיפו וטענו כי בסוף חודש מאי 2012 - ביום 29.5.2012 או ביום 30.5.2012 - ניגשו המבקשים למזכירות בית-המשפט המחוזי ורק אז נמסר לידיהם עותק מפסק-הדין נשוא ההליך שבכותרת. עוד טענו המבקשים כי ביום 6.6.2012 פנו למשרד באת-כוחם הנוכחית, עו"ד בר-ששת, כדי להסדיר את ייצוגם. לטענת המבקשים, נוכח החמרה במצבו הבריאותי של המבקש 2 אשר נאלץ לפי הנטען לטוס לצרפת לקבלת טיפול רפואי, הוסדר הייצוג ביום 18.6.2012, וביום 27.6.2012 הוגש ההליך שבכותרת.

אם נסכם את טענות המבקשים, הרי לטענתם העיכוב בהגשת ההליך נעוץ בניתוק הקשר עם בא-כוחם הקודם, אשר לפי הנטען לא יידע אותם על מתן פסק-הדין נשוא ההליך שבכותרת ולא מסר להם עותק ממנו; וכן במצבו הבריאותי של המבקש 2 אשר נזקק לטוס לחו"ל לטיפול רפואי בחודש יוני 2012. לטענת המבקשים, הם פעלו בתום-לב ולא שקטו על השמרים בתקופה שקדמה להגשת ההליך שבכותרת, ותמיכה לכך ניתן למצוא - כך לפי הנטען - במכתבים ששלחו המבקשים למזכירות בית-המשפט המחוזי בכתב-ידם בסוף חודש מרץ ובתחילת חודש אפריל 2012.

3. המשיב מתנגד לבקשה להארכת מועד. לטענת המשיב, פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הומצא לבא-כוחם הקודם של המבקשים אשר ייצג אותם בבית-המשפט קמא, כבר ביום 20.3.2012 ולכל המאוחר ביום 25.3.2012. לפי הנטען, ההליך שבכותרת הוגש באיחור משמעותי שמשכו כחודשיים. לטענת המשיב, לאיחור האמור לא הוצג "טעם מיוחד" - הן מאחר שיחסיהם של המבקשים עם בא-כוחם לשעבר אינם מעניינו של בית-המשפט; והן מאחר שלפי הנטען, לא הובהר כיצד מצבו הרפואי של המבקש 2 שלא נטל חלק פעיל בהליכים קמא, מנע מהמבקשת 1 להגיש את ההליך במועד מוקדם יותר. בנוסף, נטען כי מדובר בערעור ב"גלגול" שלישי שסיכוייו להתקבל נמוכים.

4. בפתח הדיון בטענות הצדדים, אומר כי לאחר עיון במכלול התגובות שהוגשו בתיק, אני סבורה כי בנסיבות העניין נותר ספק בשאלה האם פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הומצא כדין לידי בא-כוחם הקודם של המבקשים אשר ייצג אותם בבית-המשפט המחוזי, עו"ד בנגלס. עוד נותר ספק בשאלה האם הבקשה להארכת מועד הוגשה מלכתחילה בתוך תקופת 30 הימים הקבועה בדין להגשת הליך ערעורי, או שמא ההליך שבכותרת הוגש באיחור. להלן פירוט הדברים.

בהתאם לרישומי מערכת נט-המשפט, מזכירות בית-המשפט המחוזי שלחה העתק מפסק-דינו של בית-המשפט קמא למשרד בא-כוחם הקודם של המבקשים, עו"ד בנגלס, באמצעות מכשיר פקסימיליה ביום 20.3.2012. דא עקא, אין במערכת נט-המשפט רישום בדבר אישור טלפוני על קבלת הפקס. בתגובתו של עו"ד בנגלס מיום 12.7.2012, אשר הוגשה בהתאם להחלטתי בתיק, טען עו"ד בנגלס כי לא הצליח למצוא ברישומי משרדו רישום אודות מועד קבלת פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי לידיו. עוד נטען כי "ככל הנראה נודע לח"מ [עו"ד בנגלס - ד.כ.ל] על פסק הדין דרך אתר האינטרנט של הנהלת בתי המשפט" - כך לשון התגובה. בנוסף, טען עו"ד בנגלס בכלליות כי מסר העתק מפסק-הדין למבקשים (לא צוין המועד והאופן המדויק).

כידוע, בהתאם להלכה הפסוקה, ידיעה אודות מתן פסק-דין (לרבות עיון בו באתר הרשות השופטת) אינה יכולה להוות תחליף להמצאתו כדין (למעט בנסיבות חריגות ויוצאות-דופן, שהמקרה דנן אינו נימנה עימן, בהן "כלל הידיעה" גובר). בהעדר אישור במערכת נט-המשפט על קבלה בפקס של פסק-הדין הנדון במשרדו של עו"ד בנגלס, ונוכח האמור בתגובתו הנזכרת של עו"ד בנגלס מיום 12.7.2012, ספק אם ניתן לראות במשלוח הפקס מיום 20.3.2012 משום המצאה כדין של פסק-הדין (ראו: תקנה 497א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

5. ואולם, בכך לא תם הדיון בסוגית מועד המצאתו של פסק-הדין הנדון למבקשים או למי מטעמם. לטענת המשיב, בין הצדדים בהליך שבכותרת התנהל הליך נוסף בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת"א 52699/07), אשר בירורו עוכב בשעתו עד למתן הכרעה בהליכים נשוא הבקשה להארכת מועד שבכותרת. לפי הנטען, לאחר מתן פסק-דינו הנדון של בית-המשפט המחוזי אשר דחה את ערעור המבקשים, הגיש המשיב לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בקשה למתן פסק-דין באותו הליך תלוי ועומד, בהתבסס על עובדת דחייתו של הערעור בבית-המשפט המחוזי. לבקשה הנ"ל צירף המשיב כנספח ד' את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי נשוא ההליך שבכותרת, והמציא את הבקשה ונספחיה לעו"ד בנגלס בדואר רשום. מאישור המסירה החתוּם שצירף המשיב לתגובתו עולה כי הבקשה נמסרה למען משרדו של עו"ד בנגלס ביום 25.3.2012. באותו מועד, טרם שלחו המבקשים את המכתב למזכירות בית-המשפט המחוזי בו ניסו להודיע כי איבדו את האמון בעורך-דינם וכי הם מבקשים לשנות את מען ההמצאה עבורם. לשון אחר; ביום 25.3.2012 שימשה כתובת משרדו של עו"ד בנגלס מען המצאה עבור המבקשים, כפי שנמסר מטעמם בפתח ההליך שהתנהל לפני בית-המשפט המחוזי (ראו בעניין זה: תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 לפיה בהליך בו ניתן מען להמצאת כתבי-בית-דין, הרי כל עוד לא הודיע בעל-דין בהודעה בכתב על שינוי במען ההמצאה עבורו, יראו כל כתב שהומצא לפי המען האמור כאילו הומצא כראוי). הנה כי כן, לכל המאוחר ביום 25.3.2012 נמסר פסק-הדין לידי עו"ד בנגלס כנספח לכתב-טענות שהמציא לידיו המשיב באמצעות דואר רשום. לשיטת המשיב, מדובר בהמצאה כדין של פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי לבא-כוח המבקשים, ולפיכך לשיטת המשיב ההליך שבכותרת הוגש באיחור.

בהתייחס לטענות המשיב, אומר כי בנסיבות העניין מתעוררת שאלה האם מסירת פסק-דין בדרך של צירופו כנספח לכתב-בית-דין שהומצא בדואר רשום לצד שכנגד במסגרת הליך אחר תלוי ועומד בין הצדדים, עולה בגדר המצאה כדין של אותו פסק-דין. מחד גיסא, ניתן לטעון כי פסק-דין שניתן בעניינו של בעל-דין, צריך להיות מומצא לידיו ככתב-בית-דין העומד לעצמו, כך שבעל-הדין ישית ליבו אל פסק-הדין, ולא יפספס את מסירתו לידיו כנספח אחד-מיני-רבים במסגרת כתב טענות שהומצא בהליך אחר בין הצדדים. מאידך גיסא, בנסיבות המקרה דנן, פסק-הדין הנדון עמד במרכזו של כתב-הטענות הנזכר, אליו צורף פסק-הדין כנספח, ואשר הומצא למשרד בא-כוחם הקודם של המבקשים באמצעות דואר רשום. בנסיבות כאמור, יטען הטוען כי מדובר בהמצאה כדין של פסק-הדין.

למותר לציין כי בהתאם לגישה הראשונה מבין השתיים עליהן עמדתי, לא בוצעה המצאה כדין של פסק-הדין לידי בא-כוחם הקודם של המבקשים. לפי אותה גישה, פסק-הדין הומצא כדין לידי המבקשים רק כאשר אלה פנו מיוזמתם למזכירות בית-המשפט המחוזי וקיבלו את פסק-הדין לידיהם ביום 29.5.2012 או ביום 30.5.2012. יצוין כי לפי גישה זו, ההליך שבכותרת - שנפתח ביום 27.6.2012 - הוגש בתוך תקופת 30 הימים הקבועה בדין להגשת הליך ערעורי (למען הדיוּק יוער כי באת-כוח המבקשים לא העלתה במפורש טענה כאמור בבקשתה להארכת מועד). מנגד, לפי הגישה השנייה - היא גישת המשיב - פסק-הדין הנדון הומצא כבר ביום 25.3.2012 למען ההמצאה שמסרו המבקשים בפתח ההליך בבית-המשפט המחוזי. אם כך, הרי ההליך שבכותרת הוגש באיחור של קרוב לחודשיים.

6. הנה כי כן, קיים ספק בשאלה מהו המועד הראשון בו הומצא כדין פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי למבקשים או למי מטעמם, והאם ההליך שבכותרת הוגש מלכתחילה בתוך תקופת 30 הימים הקבועה בדין להגשת ההליך הערעורי, אם לאו. בנסיבות העניין, לא ראיתי הכרח להכריע בשאלות אלה. טעם הדבר הוא כי אף אם אניח לצורך הדיון כי פסק-הדין הומצא כדין לבא-כוחם הקודם של המבקשים כבר ביום 25.3.2012 וכי ההליך שבכותרת הוגש באיחור של כחודשיים כנטען על-ידי המשיב, עדיין בנסיבותיו הייחודיות של המקרה דנן תתבקש המסקנה כי יש מקום להיעתר לבקשת האורכה שבכותרת, בכפוף לחיוב המבקשים בהוצאות המשיב. אבהיר את דבריי.

בהנחה שפסק-הדין הומצא כדין לבא-כוחם הקודם של המבקשים כמפורט לעיל (וכאמור אינני מכריעה בכך), צודק המשיב בטענתו לפיה נסיעתם של המבקשים לצרפת למשך 12 ימים בחודש יוני 2012 בשל מצבו הרפואי של המבקש 2, אין בה, כשהיא לעצמה, כדי להסביר איחור של שבועות ארוכים בהגשת ההליך (להבדיל ממתן הסבר לשיהוי קצר בהסדרת הייצוג במהלך חודש יוני, עת שהו המבקשים בצרפת לצורך טיפול רפואי שטיבו לא הובהר, שכן המסמך שצורף בעניין זה נכתב בשפה הצרפתית ללא תרגום לעברית). זאת ועוד; יש ממש בטענת המשיב לפיה בהתאם להלכה הפסוקה, על דרך-הכלל נימוקים הנעוצים ביחסים שבין בעל-דין לעורך-דינו, אינם מקימים "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת הליך משפטי (ראו למשל: בש"א 2760/09 אספדי נ' רקושה (לא פורסם, 16.4.2009); בש"א 3294/09 בריסק נ' בן איון, בפיסקה 15 והאסמכתאות המובאות שם (לא פורסם, 15.9.2011)). יחד עם זאת, בכלל האמור אין כדי לייתר את הצורך בבחינת נסיבותיו של כל מקרה לגופו, שהרי אין לךָ כלל שאין לו חריג.

אין ספק כי ההליך שלפניי אינו המסגרת הדיונית המתאימה על-מנת לדון ולהכריע בטענות שהעלו המבקשים כנגד בא-כוחם הקודם, ובכלל זה טענתם לפיה עורך-דינם לשעבר לא יידע אותם על מתן פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ולא מסר להם העתק ממנו. אין, אפוא, בהחלטתי זו כדי להכריע בטענות אלה. יחד עם זאת, ראיתי ליתן משקל לכך שמן המכתבים שכתבו המבקשים בכתב-ידם ואשר נשלחו למזכירות בית-המשפט המחוזי ביום 28.3.2012 וביום 1.4.2012, עולה כי המבקשים אשר אותה עת לא היו מיוצגים, ניסו להודיע לבית-המשפט על כך שאיבדו אמון בעורך-דינם ואף ביקשו למסור כתובת חדשה כמען המצאה עבורם. זאת ועוד; המבקשים העלו במכתביהם לבית-המשפט קמא טענות מהותיות לגוף המחלוקת עם המשיב, באופן המתיישב לכאורה עם טענתם כי אותה עת לא ידעו כי ערעורם נדחה (ואכן, דחיית הערעור אינה מוזכרת במכתבים האמורים). אוסיף ואומר כי משראו המבקשים כי מכתביהם לא זכו למענה, ניגשו ביוזמתם למזכירות בית-המשפט, קיבלו את פסק-הדין לידיהם, הסדירו את ייצוגם והגישו באמצעות באת-כוחם החדשה את ההליך שבכותרת. הנה כי כן, בראייתם הסובייקטיבית, עשו המבקשים מאמץ ממשי כדי לקדם את ההליך בעניינם, וזאת נוכח טענתם כי אותה עת כלל לא ידעו כי בית-המשפט המחוזי כבר נתן פסק-דין שדחה את ערעורם. על רקע כל אלה, מתקבל הרושם כי העיכוב בהגשת ההליך לא נבע מזלזול בסדרי-הדין וכי המבקשים שאותה עת לא היו מיוצגים פעלו בתום-לב. אוסיף ואומר כי בנסיבות העניין, לא ניתן לשלול אפשרות כי לוּ היו המבקשים זוכים למענה למכתביהם בציוּן העובדה כי ערעורם כבר הוכרע, העיכוב בהגשת ההליך לבית-משפט זה יכול היה להצטמצם (ראו והשוו: בש"א 6229/11 דון-יחיא נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה, פסקאות 8 ו- 13 (לא פורסם, 10.1.2012)).

לשם שלמוּת התמונה ובהתייחס לטענות המשיב, אציין כי בחנתי באמצעות מערכת נט-המשפט את התביעה-הקטנה שהגישו המבקשים ביום 13.5.2012 כנגד עו"ד בנגלס, אליה התייחסו בטענותיהם (ת"ק 24542-05-12). אותה תביעה-קטנה אינה מאזכרת את הליך הערעור שהתקיים לפני בית-המשפט המחוזי, ואף לא את פסק-הדין נשוא ההליך שבכותרת במסגרתו נדחה הערעור האמור. ממילא, אין בסיס לקבוע כטענת המשיב, כי המבקשים ידעו על פסק-הדין הנדון והסתמכוּ עליו במסגרת התביעה-הקטנה שהגישוּ.

7. באיזון הכולל בין מכלול השיקולים שפורטו לעיל, אני סבורה כי הפתרון הראוי והמידתי בנסיבות העניין הוא לאפשר למבקשים אורכה קצרה להגשתה של בקשת רשות ערעור מטעמם, בכפוף לתשלום הוצאות לטובת המשיב בשל הטורח בהגשת תגובה מפורטת בהליך שלפניי (זאת, בין אם מלכתחילה הוגש ההליך שבכותרת באיחור, ובין אם לאו). יוער כי בשיעור ההוצאות ראיתי להביא בחשבון גם את העובדה כי על-אף שהמבקשים מיוצגים כיום, הבקשה המקורית להארכת מועד הוגשה ללא תצהיר, באופן שחייב מתן החלטה בדבר הגשת תצהיר משלים. יודגש כי קבלת הבקשה להארכת מועד (בכפוף לתשלום הוצאות למשיב), נעוצה בנסיבותיו הייחודיות של ההליך שלפניי, וכי אין בהחלטתי כדי להביע כל עמדה בדבר סיכוייו של ההליך העיקרי לגופו.

8. סוף דבר; המבקשים רשאים להגיש בקשת רשות ערעור מטעמם תוך 7 ימים מעת המצאת החלטה זו (ימי הפגרה במניין). תנאי לקבלת ההליך לרישום הוא הצגת אישור למזכירות בית-משפט זה בתוך המועד שנקבע, בדבר תשלום הוצאות למשיב בסך 4,000 ₪.

המבקשים יציינו את דבר האורכה בפתח כתב בקשת רשות הערעור מטעמם, ויצרפו עותק מהחלטה זו אליו.

ניתנה היום, י"ב באב תשע"ב (31.7.2012).

דנה כהן-לקח, שופטת

ר ש מ ת


מעורבים
תובע: אריק ציון
נתבע: בנק אוצר החייל
שופט :
עורכי דין: