ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יפה דיין נגד המוסד לביטוח לאומי :

בית דין אזורי לעבודה בירושלים

בפני כבוד השופטת שרה שדיאור

מבקשים

יפה דיין
ע"י ב"כ עו"ד נחמני אפרת

נגד

משיבים

המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד יפה רוטשילד

פסק דין

בפני בית הדין תביעת התובעת מכח הסכם הניידות לטענתה ב"עילת התביעה הנוכחית שהיא גביית יתר עקב הפעלת שיקול דעת מוטעה החורג ממידת הסבירות של רשות מנהלית באופן קיצוני באשר לאופן ודרך גביית החוב נשוא פסק הדין."
הנתבע טען כי יש לדחות על הסף את התביעה מחמת מעשה בית דין, כמו כן טען להתיישנות.
הצדדים הסכימו להגיש תחילה סיכומים בשאלות המשפטיות בדבר מעשה בית דין והתיישנות על מנת שסוגיות מקדמיות אלו תידונה ותוכרענה בראשונה ע"י שופט.

העובדות
התובעת ילידת 1054, מוגבלת בניידות בשיעור 100% ומרותקת לכסא גלגלים.
בתאריך 1/11/99 הוחל בתשלום גמלת ניידות כחסרת רכב , ב7/7/02 קיבלה הלוואה עומדת והחל מ-1/1/03 שולמה לה קצבת ניידות לבעל רכב. אז הצהירה על גב' נזרי כמורשית נהיגה מטעמה, ב- 18/2/03 החל לנהוג אחיה אסי דיין וזאת מבלי לדווח לנתבע חרף החובה לעשות כן.
בעקבות חקירה גילה הנתבע כי מורשית הנהיגה אינה זו הנוהגת ברכב והפסיק מייד לשלם קצבת ניידות. כן נדרשה להשיב את הרכב והאביזרים הנלווים.
התובעת הגישה תביעה לתשלום גמלה לבית הדין בתיק בל 10376/04 ואילו הנתבע הגיש תביעה להחזר הלוואה עומדת,בגין הפרת הסכם הניידות בתיק בל 13957/04. שני התיקים התבררו יחדיו.
בתאריך 5/6/06 ניתן פסק הדין של כבוד הש' שטיין (נ.צ. ש.שמש וא. כהן),פסק הדין מפורט ומנומק . על פסק דין זה לא הוגש ערעור ועל כן הוא חלוט.(להלן:פסק הדין).
בפסק הדין נקבע מפורשות וחד משמעית כי הנתבע נהג כדין, כי הסכם הניידות הופר על ידי התובעת וכי הנתבע רשאי לגבות את חובו. המותב המליץ להעביר את יתרת חובה לשיקול דעת ועדה לביטול חובות ובהבהרה שנתבקש לתת (הח' מיום 25/6/06) קבע:"מובהר בזאת כי בית הדין קיבל את עמדת המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) בשני התיקים . משמעות הדבר כי הסכומים המפורטים בסיכומי ב"כ המל"ל בשני התיקים התקבלה . יחד עם זאת ובנוסף המליץ בית הדין כי הצדדים יפעלו על פי הודעת המל"ל מיום 19.3.06 על מנת שהגב' דיין תעמוד בפני הועדה לביטול חובות."(להלן : ההבהרה).
אמירתו של בית הדין גם בהבהרה חד משמעית עמדת המוסד התקבלה בשני התיקים לרבות בסוגית התחשיבים.
ממועד מתן פסק הדין לא עשתה התובעת דבר להסדרת חובה כפי שנדרש ממנה חד משמעית בהכרעה בפסק הדין ..
המוסד מיוזמתו שלח עניינה לועדה לביטול חובות, ובכך נהג על פי פסק הדין וההבהרה.
המוסד הציע לתובעת לאחר פסה"ד כי תמציא אישור מהחברה בה הותקנו האביזרים,ובהתאם יבוטל חובה בעניין זה (נספח א' לכ. ההגנה) התובעת לא עשתה דבר.
הרכב הגנוב נמצא .המוסד פתח תיק הוצל"פ ב – 28.5.08 (תיק הוצל"פ 03-18675-08-2 ) וננקטו פעולות לגביית החוב. התובעת לא עמדה בצו התשלומים ,וב-7/10 הוטל עיקול על הרכב על פי פסק דין שנתן רשם ההוצל"פ.
בתאריך 21/12/10 נתפש רכבה ונמכר (10/3/11).תמורתו בסך 29,934 ₪ הופחתה מסך חובה שעמד על 142,999 ש"ח. גם לאחר המכירה נשלח לה מכתב להסדרת חובה והתובעת לא עשתה דבר.
שוב פנה המוסד לועדה לביטול חובות ב- 8/5/11 ואז בוטל מחובה 85% שהם 96,105 ₪.
נותר חוב של 16,960 ₪,המקוזז ב-17 תשלומים מקצבת הניידות שבתשלומה החלו ב -12/10 לפנים משורת הדין. מועד חידוש הקצבה הוא מועד תפישת הרכב.
עוד, הנתבע אישר לתובעת הלוואה עומדת חדשה לקניית רכב ואף קרן הלוואות בתאריך 23/1/12 ,עוד טרם סיום תשלום חובה.
ב-13/3/12 הוגשה תביעה זו.

המחלוקת
הצדדים חלוקים מהו גדר המחלוקת.
התובעת טוענת כי בהליך זה עילת התביעה הנוכחית היא "גביית יתר עקב הפעלת שיקול דעת מוטעה החורג ממידת הסבירות של רשות מנהלית באופן קיצוני באשר לאופן ודרך גביית החוב נשוא פסק הדין."
הנתבע טוען כי המחלוקת היא האם רשאי היה הנתבע להפסיק את קצבת הניידות ואף לדרוש את ההלוואה העומדת.
כפי שנראה מטה המחלוקת אחת היא שכן לא מדובר רק בגביית חוב אלא גם באי תשלום קצבה או בהפסקתה , כולם כאחד בסמכות המוסד על פי שיקול דעתו , על פי הסכם הנידות.

הכרעת הדין
פסק הדין של כבוד הש' שטיין בשני התיקים שנוהלו יחדיו, הגדיר חלק מהמחלוקת (סע' 3 לפסק הדין) "ד. באם גב' דיין הפרה את ההסכם , איזה סכומים היא חייבת להחזיר לנתבע . כפועל יוצא משאלות אלו- האם על הגב' דיין לשלם בגין החזר הלוואה עומדת ואביזרים מיוחדים לרכב (כולל החזר בגין גימלה ככבר שולמה לה ) או שאין לחייבה בכל אלו, ואף יש לשלם לה את גמלת הניידות מהמועד בו נשללה(8/03)."(דגש שלי ש.ש.)ברי מהגדרת המחלוקת שם שהיא אותה המחלוקת בשינוי אדרת אותה מנסה להלביש ב"כ התובעת.
התשובה לפלוגתא לעיל ניתנה בסעיף 7 לפסק הדין בו נקבע חד משמעית כי אין מחלוקת שהתובעת הפרה את הסכם הניידות, כי ידעה על חובת הדיווח לעניין הנהג המורשה , ולא דיווחה, כי אחיה נהג ברכב שלא לצרכיה אלא לצרכיו הפרטיים וכי גם הכיסא שהוצא , הוצא בניגוד להסכם הניידות ולכללים וגם על כך לא דווח חרף החובה. וזו מסקנת פסק הדין בסעיף 8 בהכרעה:"לאור כל האמור לעיל, אין מנוס מקביעה כי התובעת הפרה את ההסכם עמה ועל כן בהתאם לסעיף 20(א) (ד) להסכם הניידות- רשאי היה היה הנתבע להפסיק את קצבת הניידות , ואף לדרוש את ההלוואה העומדת".(דגש שלי ש.ש.)
לעניין זה יפים דברי בית המשפט עליון ב- ע"א 1650/00, זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, [פורסם בנבו];
"כללי מעשה בית דין מבוססים על הרעיון כי מסגרת סדרי הדין ששיטת המשפט מספקת לבעלי הדין מאפשרת להם בדרך כלל למצות בהליך דיוני אחד את מלוא טענותיהם ומלוא סעדיהם. בכך טמונה גם ההנחה הנוספת כי מקום שבעל הדין לא מיצה את מלוא טענותיו וסעדיו בהליך הראשון, די בכך שניתנה לו הזדמנות דיונית לעשות כן כדי שתחסם דרכו לתבוע פעם נוספת באותו עניין".
משיש פסק דין חד משמעי הרי שגם לו פעל המוסד בדרך של "יקוב הדין את ההר "היה עומד במבחן הסבירות והמידתיות שכן בית הדין אישר שהתנהגות התובעת והפרת ההסכם מצידה היוו הצדקה מלאה ליישום הסנקציות בהסכם הניידות במלואן. אם בכך לא די הרי שלשון ההבהרה חד משמעית עוד יותר גם לגבי הסכומים שנטענו בכתבי הטענות של המוסד בפני כבוד הש' שטיין.דהיינו ניתן פסק דין גם ביחס לסכומים שטען המוסד ואותם גבה בפועל, נושא תביעה , וגם ביחס לגימלה אותה לא שילם. הפסקת תשלום הגימלה עמדה לנגד עיני בית הדין בפסק הדין והוא מציין בפלוגתא"...מהמועד בו נשללה(8/03)."
משכך גם בעילה אותה מגדירה התובעת, כזו שבמחלוקת לרבות סכומי הגמלה שלא שולמו ,דין תביעתה להידחות. אולם בכך לא די.
המוסד לא רק שכיבד את פסק הדין אלא אף פעל לפני ולפנים משורת הדין אף שקיבל גושפנקא מבית הדין. ראשית פנה המוסד מיוזמתו לועדה לביטול חובות, ובכך ביצע את ההמלצה בפסק הדין ובהבהרה. ואף פנה פעמיים. הוועדה לביטול חובות שהיא חלק מהנתבע אף ויתרה על 85% מהחוב, זאת חרף העובדה שהתובעת לא כיבדה את פסק הדין כלל. לא פעלה על פיו ואף הפרה את פסק דינו של כבוד רשם ההוצל"פ.
המוסד אף הרחיק לכת , ופרט לצמצום החוב במכירת הרכב, החל בתשלום הקצבה שוב, טרם השלימה את כיסוי החוב וכבר במועד מכירת הרכב שלא כיסה אלא כרבע מחובה. יתר על כן אף העמיד לרשותה הלוואה עומדת חדשה וקרן הלוואות טרם תשלום חובה.
לפיכך , ועוד בטרם נדחה את התביעה מחמת מעשה בית דין ,בדקנו אף לשיטתה של התובעת את שיקול הדעת של המוסד וסבירותו ומצאנו כי החריגה היחידה היתה בהנהגה של לפנים משורת הדין כלפי התובעת לכל אורך הדרך .המוסד היה רשאי להפסיק את תשלום הקצבה ולא לשלמה עד לסיום תשלום החו. וכן לדרוש את מלוא ההלואה העומדת לא רק בגלל פסק הדין אלא כי התובעת הפרה את הסכם הניידות באופן בוטה וזלזלה בחובותיה כולם. המוסד לא נהג כך וככל האפשר הלך לקראתה.
בנוסף לא מצאנו כל ממש בטענת ה"פרעתי "- מדובר בהתפלפלות לשונית שאין לה ולא כלום עם הליך זה. מקומה בהוצל"פ ובהליכים שם. גם לגופה לא מצאנו כל ממש.ואין לה כל קשר עם הסכומים האמיתיים, כפי שציינה השופטת שטיין בהבהרה.
מעבר לכל אלה, יש לקבל את טענת מעשה בית דין. גם אם יעשה שימוש במשחקי מילים ,הפלוגתא אותה קבעה השופטת שטיין לאמור: "ד. באם גב' דיין הפרה את ההסכם , איזה סכומים היא חייבת להחזיר לנתבע . כפועל יוצא משאלות אלו- האם על הגב' דיין לשלם בגין החזר הלוואה עומדת ואביזרים מיוחדים לרכב (כולל החזר בגין גימלה ככבר שולמה לה ) או שאין לחייבה בכל אלו, ואף יש לשלם לה את גמלת הניידות מהמועד בו נשללה(8/03)."היא בדיוק הפלוגתא שלפנינו. מדובר באותה מסכת עובדות, באותה עילה באותה שאלה ובאותן קביעות משפטיות עליהן נפסק בפסק דין חלוט.
על כן טענת מעשה בית דין של הנתבע מתקבלת במלואה.

התיישנות
על פי פסק הדין חדלו לשלם גמלה ב 3/03. התביעה בה ניתן פסק הדין הוגשה ב-2004 לאחר ההפסקה של תשלום הגמלה . כפי שציינו לעיל נושא הפסקת תשלום הגמלה היה לנגד עיני בית הדין ובא לביטוי בפסק הדין.
מ-2006 מועד פסק הדין לא עתרה התובעת לחידוש הגמלה , ואף לא ערערה על פסק הדין. מדוע הגישה תביעה רק ב 13/3/12 עת הנתבע החל לשלם את הגמלה כבר בחודש דצמבר שנת 2010 למעלה משנה ורבע טרם הגשת התביעה.ועשר שנים! מאז הפסקתה לראשונה ,ושש שנים ותשעה חודשים מיום מתן פסק הדין. ברור שחלה לגבי תביעה זו התיישנות.
מ -3/03 חלה אף התיישנות לפי חוק ההתיישנות המסגרת הנורמטיבית העומדת בבסיס התיישנות מ2003 עד 20012 מועד הגשת התביעה , הנה סעיף 5 (1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") הקובע כי:
"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא – (1) בשאינו מקרקעין – שבע שנים".
סעיף 6 לחוק ההתיישנות מגדיר את המועד ממנו מונים את תקופת ההתיישנות כדלקמן:
"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".
"עילת התובענה" הינה –
"מסכת העובדות המהותית המזכות את הנושא (התובע) בקיום החיוב של החייב (הנתבע)...". (דגש שלי ש.ש.)
היום שבו נולדה עילת התובענה הוא אפוא היום, בו מתגבשות העובדות המהותיות, המזכות את התובעת ככל שמזכות,מידי הנתבע. מיום זה מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ. דהיינו, אילו הגישה התובעת באותו יום תביעה לבית הדין והיתה מוכיחה את כל העובדות המהותיות, היתה זוכה בפסק דין.
(ד"נ 32/84 עזבון ויליאמס נ' בנק א"י בריטניה בפירוק, פד"י מד(2)) 265, 271).
חוק ההתיישנות קובע מהו פרק הזמן העומד לתובע לצורך הגשת תביעתו, היינו מה פרק הזמן שיחלוף ממועד היווצרות העילה ועד המועד האחרון שבו ניתן יהיה להגיש תביעה בגין אותה עילה, מאזן בין מספר אינטרסים שאינם מתיישבים זה עם זה בהכרח: "הכרה בזכותו של בעל דין להביא את עניינו בפני הערכאות, היכולת של הנתבעת להתגונן,בפני התביעה, הקושי בשמירת ראיות, חלוף הזמן כהודאת התובע בויתור על תביעתו, זכותו של נתבע לכלכל את צעדיו בהנחה כי אחרי שנים רבות לא תוגש נגדו תביעה, אינטרס הציבור שבתי המשפט יעסקו בסוגיות שטרם אבד עליהן הכלח (ע"ע 346/05 שלמה שלום נ' אלה קוזמינוב, ניתן ביום 15.6.06). (דגש שלי ש.ש.)
התובעת מימשה את זכותה ב2004 ולא זכתה. מאז תביעתה התיישנה.
אולם בנוגע לביטוח הלאומי תקופת ההתיישנות קצרה עוד יותר : "סעיף 296(א) לחוק קובע כי תביעה לגמלה תוגש תוך 12 חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה . בקשר לכך נקבע בסעיף 296(ב) כי תביעה שהוגשה לאחר המועד תשולם למפרע לתקופה של 12 חודשים בלבד. מדובר בהוראת "שיהוי" או "התיישנות " אשר נועדה להמריץ את הזכאים להגיש תביעתם סמוך ככל האפשר למועד היווצרות זכאותם לגימלה...הוראה זו שבחוק מחייבת ואין המוסד רשאי לשלם גמלה תוך חריגה ממנה".(עבל 162/07 אורי מור נ. המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו), וראה גם עבל 782/07 חגית יצחק נ. המוסד לביטוח לאומי(פורסם בנבו).
בנוסף, תקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה),התשנ"ח-1998 קובעת חיוב להגשת תביעה שבהעדרה לא חלה חובת תשלום על המוסד.(ראה דב"ע מה/0-66 בראלי נ. המוסד לביטוח לאומי פד"ע ט"ז 404).הדרישה היא לא רק להגשת התביעה אלא גם מותנית בהחלטת הגורם המוסמך- פקיד התביעות."
ממועד תחילת התשלום בשנית לתובעת עברה יותר משנה כך שגם מתביעה זו לו זכתה לא היתה זכאית ליותר משנה רטרואקטיבית ומכאן שגם סיכויי התביעה לגופה לא מביאים לכל תשלום בפועל.

נוכח לוח זמנים זה התיישנה תביעתה זה מכבר מכל מועד ממנו נמנה את מירוץ הזמן.
עתה עותרת התובעת לתשלום הגמלה בגין כל התקופה בה לא שולמה, וכלשונה בסיכומיה :"36. ושוב אין התובעת באה להשיג על פסיקת כבוד בית הדין מיום 5/6/06 באשר אין כל ספק כי הפסקת תשלום גמלת הניידות בזמנו בדין יסודה וכפי שנקבע בדברי כבוד השופטת יפה שטיין, השאלה היא עד מתי רשאי היה הנתבע להפסיק גמלה זו?..." (דגש שלי ש.ש.) לא מצאנו את המיוחס לכבוד השופטת בסיכומי התובעת. ההיפך כל שאלת ההתנהלות של המוסד כלפיה, הותנתה מפורשות בכך שהתובעת תחזיר בפועל חובה וכאמור בדברי השופטת בסיום ההליך וכלשונה:" יחד עם זאת ,בנסיבותיו החריגות של התיק , ולאור הודעת הנתבע מיום 19/3/06. וככל שהתובעת תתחייב להחזיר ( ותחזיר בפועל) את כל כספי הביטוח שתקבל (ואם קיבלה להחזיר את מה שקיבלה) בגין גניבת הרכב, ימליץ בית הדין כי התובעת תועמד בפני הועדה לביטול חובות, אשר תשקול גם מחיקת יתרת החוב(ככל שישנו) וכן את החזרת קיצבת הניידות ומתן הלוואה לרכישת רכב נוסף". אין ספק כי לנגד עיני בית הדין היתה התנהגות התובעת שהפרה באופנים שונים את הסכם הניידות ולכן רק "המליצה" כלשונה , ולכן גם התנתה את החריגה מהכללים בכך שהתובעת תמלא את חלקה בתשלום החוב.
דא עקא שהתובעת לא מילאה אף חלק ולא עשתה דבר לצמצם את חובה. המוסד הוא זה שאחרי שרכבה נמצא ואיפשר לה לשלם חובה ואף פנה אליה בכתב ללא הועיל,עיקל ומכר אותו ואף לרשם ההוצל"פ לא שעתה התובעת. כל אותו הזמן לא קיבלה גימלה ולא עתרה לגימלה כי ידעה שלא מילאה את חלקה כנדרש בפסק הדין . משכך יש לדחות את התבססות התביעה לכאורה על דברי כבוד השופטת שטיין משלא כך פני הדברים.
עוד, הסתירה מובנית בדברי ב"כ התובעת עצמה. ראשית אם אין ספק שהפסקת תשלום הגמלה בזמנו בדין יסודה, אזי מה שונה היום מאז, ההפרה אותה הפרה. שנית אם כבר אז ידעה למה לא תבעה. הסתירה כפולה : מחד טוענת כי מדובר בתקופה שלאחר מתן פסק הדין, מאידך מונה 93 חודשים שהם מ-3/03 הנופלת בגדרו של פסק הדין ומאוזכרת בו מפורשות גם מטעם זה דינה להידחות.
ככל שעולה שאלת עשית עושר ולא במשפט, ניתן לזקוף התנהלות זו דווקא לחובת התובעת ולא לחובת הנתבע בנסיבות תיק זה והשתלשלותו. משהתובעת לא נקפה אצבע לצמצם את חובה והנתבע כגוף סוציאלי קידם מיזמתו את עניינה חרף קביעות נוקבות בפסק הדין על התנהגות התובעת , וגם לא תבעה משך למעלה משבע שנים ובחלוף תקופת חוק הביטוח הלאומי ותקנותיו אין לה להלין אלא על עצמה.
גם מהמועד בו חודשה הגמלה חלה התיישנות.
כפי שציינו לעיל לוח הזמנים מצביע על התיישנות מובהקת של התביעה.

סוף דבר
נוכח כל האמור לעיל התביעה נדחית גם מחמת מעשה בית דין וגם מחמת התיישנות.
רק מחמת מצבה של התובעת , ונסיבותיה, לא חוייבה בהוצאות. כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ו' אב תשע"ב, 25 יולי 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יפה דיין
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: