ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד אלטללקה(עציר) :

בפני כבוד השופט אלון אינפלד

מבקשת

מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד מסעד מסעד

נגד

משיבים

1. עהאד אלטללקה (עציר)
ע"י ב"כ עו"ד אבו גררה
2. ראפע טלאלקה (עציר)
3. סלמאן טלאלקה (עציר)
4. טלעת טלאלקה (עציר)
שלשתם על ידי עו"ד אלעטאונה נאסר

בית המשפט המחוזי בבאר שבע

החלטה

האישום והמחלוקת
בפני בקשה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים נגדם.
נגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, תקיפה בנסיבות מחמירות וחבלה במזיד.
על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 2.6.12 סמוך לשעה 21:00, יצא המתלונן מאזור צומת שומריה בדרכו הביתה, נוהג ברכב מסוג "יונדאי". המתלונן נסע בנתיב הימני בכביש 358 והבחין ברכב, עם אורות כבויים, עומד בניגוד לכיוון הנסיעה, על הנתיב השמאלי וקבוצת אנשים רצה ונכנסת לתוכו. המתלונן, שנבהל מכך, לא עצר את רכבו, אך צפר בכדי להתריע על הסיכון, והמשיך בכיוון נסיעתו.
עוד נטען כי, הנאשמים קשרו קשר עם אחרים, אשר זהותם אינה ידועה למאשימה, לעשות פשע, לתקוף את המתלונן ולפגוע ברכבו. כך, בהמשך הנסיעה, זמן קצר לאחר מכן, נטען כי המתלונן עצר את רכבו בשולי הכביש וניסה להפעיל את מכשיר ה-GPS. בעת הזו, הגיעו שלושה כלי רכב ביניהם רכבו של המשיב 1, מסוג "טיוטה" מ.ר 632-586-09 ומתוך כלי הרכב יצאו מספר אנשים, המשיבים ואחרים. אלה ניגשו אל המתלונן שחש לחייו והחל לנסוע.
נטען כי כלי הרכב האמורים נסעו אחרי המתלונן במהירות. הם עקבו אחריו, ניסו לעקוף אותו ולגרום לו לסטות ולרדת לשולי הכביש, המתלונן שחשש לחייו התקשר למוקד "100" של המשטרה ודווח להם על-כך. עוד נטען כי במהלך השיחה עם המוקד הצליח אחד מכלי הרכב הרודפים, לעקוף את רכבו של המתלונן ולנסוע לפניו, רכב אחר משמאל ורכב נוסף נצמד מאחורי רכבו של המתלונן, כך שכמעט נחסמה דרכו של המתלונן. המתלונן הצליח לסטות מנתיב נסיעתו ולעקוף את כלי הרכב, אשר המשיכו לדלוק אחריו.
לפי כתב האישום, המתלונן המשיך בנסיעתו, במהירות, תוך שהוא מנסה להימלט מכלי הרכב, אשר ניסו להורידו מהכביש, עד להגעתו לקרוב לצומת דבירה. שם הרכב שנסע מאחוריו התנגש בו במתכוון ורכב הטיוטה חסם את דרכו מקדימה והתנגש בו. כך אולץ הרכב לעצור ובתוכו המתלונן.
בשלב זה, על פי הנטען, יצאו הרודפים מכלי הרכב לעבר טרפם. הם ניגשו אל רכבו של המתלונן, פתחו את הדלת, הוציאוהו ממכוניתו בכוח תוך שהם קורעים את חולצתו. אז תקפו אותו המשיבים והאחרים בצוותא חדא, באגרופים, אבנים ובעיטות בכל חלקי גופו, כשהוא שוכב על האדמה, מנסה להתגונן וצועק להם שהמשטרה בדרך. הרודפים גם לא חסו על מכוניתו אשר לה גרמו נזק. אז, עזבו התוקפים את המקום אך חלק מהם חזרו כדי לאסוף מכשיר "מירס" שנפל. שניים מתוך החבורה שוב הכו את המתלונן ובעטו בו תוך כדי קללות.
נטען כי, כתוצאה ממעשיהם של הנאשמים והאחרים, נגרם למתלונן נזק רפואי של ממש, כמתואר בכתב האישום, והוא נזקק לטיפול ריפואי. רכבו ניזוק, השמשה האחורית והימנית אחורית נשברו וכן השמשה הקדמית נופצה.
המדינה מבקשת לעצור את המשיבים בטענה כי לא ניתן להסתפק במקרה זה בחלופת מעצר שכן לא ניתן לתת במשיבים אמון בסיסי שיקיימו את תנאיה של חלופת מעצר כלשהי. הסנגורים סבורים כי הראיות נופלות מהאיכות הנדרשת על מנת להורות על מעצר.

מבנה ראיות התביעה
ראיות התביעה מבוססות בראש ובראשונה על עדותו של המתלונן, התיעוד הרפואי של המתלונן שנחבל באירוע, ושיחות הטלפון שלו למוקד 100 של המשטרה בעת המרדף אחריו. האירוע עצמו נראה על ידי עדי ראייה אובייקטיביים ולמעשה אינו שנוי במחלוקת. המחלוקת היא לגבי זיהוי המשיבים כמי שהשתתפו במעשה.
לעניין זה הראיות הן שהמתלונן זהה את פרטי רכב הטיוטה ורשם מספר לוחית הזיהוי בטלפון הנייד שלו, DNA של חלק מהמשיבים שנמצא על רכבו של המתלונן, איכוני טלפונים של חלק מהמשיבים שאוכנו בזירה סמוך לזמן האירוע, התוודותו של המשיב 1 בפני המדובב, המפליל את עצמו ואת המשיבים 2 ו-3, טביעות כף יד ימין של המשיב 1 על החלון האחורית של דלת הרכב, בדל סיגריה שנמצא בזירה שפרופיל ה-DNA תואם לפרופיל של המשיב 3, כתם דם עם DNA של המשיב 2 שנמצא על מכסה המנוע של רכבו של המתלונן. יש גם עדות המשיב 4 הקושר עצמו למקום עם המשיב 1, המחוזק באיכון.
כבר עתה יאמר כי מלבד המשיב 4 שמסר, באחת מגרסאותיו במשטרה, כי עבר ליד הזירה ואף עצר, שאר המשיבים מכחישים בחקירות הגלויות את הימצאותם בזירה ומעורבותם באירוע.
לכאורה, עדות בפני מדובב, טביעת אצבע וממצאי DNA צריכים להספיק כראיות לכאורה. אולם, הסנגורים עומדים על טענתם בדבר העדר ראייה כזו.

בחינת הראיות והטענות נגדן:
המשיב 1 עהאד:
רכב הטיוטה שהמתלונן רשם את לוחית הזיהוי שלו, רשום על שמו של המשיב זה (הודעתו הראשונה שורה 40). המשיב מוקלט גם בשיחות ארוכות עם מדובב, בהם מספר את האירוע ואף מפליל לכאורה את המשיבים 2 ו-3 אותם קשר יחד עמו לזירת האירוע. טביעת כף ידו של המשיב נמצאו על רכבו של המתלונן.
עיון בראיות מלמד כי גרסתו של המשיב אינה מתיישבת עם מכלול הראיות בתיק. טענה ראשונה של הסנגור היא שהמשיב 1 בשום שלב במהלך שיחתו עם המדובב קשר את עצמו לפגיעה במתלונן. לשיטתו, לכל היותר קשר את עצמו לזירת האירוע. אך לא כך הם פני הדברים שכן, המשיב 1 מאשר כי תקף את המתלונן ביחד עם האחרים כך עולה מעיון בהודעתו של המדובב מיום 10.6.12 שעה 15:57 עמ' 1 ש' 8, המשיב 1 מאשר כי כולם ירד מהרכב תקפו את המתלונן. מעבר לכך, המשיב גם בחלק המתומלל של השיחה עם המדובב מפרש מבחין בין "אבו זיאד" (המשיב 3) שלא הכה, לבין האחרים שבמשתמע כן הכו. עצם יציאתו מהרכב במקום ותיאור המתלונן שכולם הכו נמרצות (למעט מבוגר אחד שהכה מעט וביקש להגביל האחרים, מספיקה כראייה לכאורה.
הסנגור מפנה לעדותו של המשיב 1 מיום 5.6.12 בשעה 22:18 עמ' 6 ממנה עולה, לדבריו, כי הוא לא היחידי שמשתמש ברכב הטיוטה. מכאן סבור הסנגור שאין ראייה נגד המשיב ברישום מספר הרכב. דא עקא, שהוא מסר באותה עדות כי האחים שלו גרים בלקייה והוא עצמו גר ברהט. כשנשאל המשיב 1 מי מהאחים לקח את האוטו ביום האירוע, טען כי אינו יודע. לו היה הרכב הראייה היחידה, היה לדבר חשיבות, אך הרכב, במקרה זה, היא ראייה משנית.
הסנגור ממשיך וטוען בעניין המצאות טביעת האצבעות של המשיב 1 על חלקו האחורי של הרכב, כי אף בכך אין ראיה ניצחת. לשיטתו, ייתכן שהמשיב, המסתובב הרבה בארץ, נגע במקרה ברכב הזה בפעם אחרת. זאת במיוחד משום שמדובר על ט.א בחלקו האחורי של הרכב. שוב, לו הייתה טביעת האצבע ראייה יחידה, היה לטענה בדבר ספק שכזה משקל כלשהו. אך אין זו ראיה יחידה.
עוד טוען הסנגור כי איכון הטלפון של המשיב 1 אשר אוכן בשעה בשעה 20:42 בקיבוץ דביר, בזירת האירוע. אולם, שיחת המתלונן למוקד 100 של המשטרה כאשר השיחה למוקד התקבלה בשעה 21:24 והטלפון של המשיב 1, בשעה 21:40 מאוכן באזור ב"ש. עוד לשיטתו, המתלונן מסר "היו 2 רכבים שתקפו אותי, והם הקיפו את הכיכר ונסעו" המתלונן נשאל לאן נסעו הרכבים ומסר שנסעו חזרה לכיוון ג'ו אלון. לטענת הסנגור, הכיכר שבה נחבל המתלונן זה המקום היחיד שניתן לעבור דרכו כדי להגיע לבאר שבע ואם המשיב נסע לכיוון ג'ו אלון, לא ניתן היה לאכן אותו בבאר שבע בשעה 21:40, לאחר שביצע עבירה בשעה 21:24. למעשה טענה זו היא הטענה המוחשית היחידה של הסנגור. אולם, יש לשים לב שהאיכון לא היה בתוך באר שבע, אלא על כביש באר שבע – אופקים, סמוך לאופקים. בהנחה שהמשיב נסע לכיוון הכביש הראשי ולא למזרח, דרך כביש 310, הרי שהמרחק הוא מעט יותר מ- 23 ק"מ. במהירות 120 קמ"ש (מתיקי המרדפים למדנו שזו מהירות מדודה, זהירה ומתונה עבור מי שבורח לאחר שביצע פשע) יכול היה המשיב לעבוד את המרחק הזה ב- 12 דקות. יוזכר כי בשעות הערב המאוחרות, אין פקקים באזור זה. משמע, ניתן היה להיות באירוע בשעה ולהיקלט סמוך לאופקים גם דקותיים קודם לכן, או יותר מכך, אם מהירות נסיעתו הייתה גבוהה יותר. לפיכך אין מדובר באליבי של ממש.
השילוב של ההודיה בפני המדובב, טביעת האצבע ורישום מספר הרכב, ובהעדר אליבי מוצק, מחייבים המסקנה כי הראיות בעניינו של המשיב 1 טובות מאוד. זאת, הרבה מעל ומעבר לנדרש לפי הלכת זאדה.

המשיב 2 - ראפע:
הראיות נגד המשיב 2 עיקרן ההפללה שמפליל אותו המשיב 1 בפני המדובב וכן העובדה שכתם דם שלו נמצע על מכסה המנוע.
לעניין ההפללה טוען הסנגור כי דברי המשיב 1 בפני המדובב כוונו נגד אדם אחר העונה על אותו שם, המשיב 1 בשיחותיו כל הזמן דיבר על ראאפת אלטללקה ולא על המשיב רפאע אברהים אלטללקה (וראו הבקשה לתיקון הפרוטוקול). הסנגור מפנה לעדותו של המשיב 3 מיום 12.6.12 עמוד 5 שורה 122 ממנה עולה שיש שתי דמויות, אשר הדמיון בשמם עלול להטעות. כך עולה גם מעדותו של מאלק, מיום 19.6.12 שורה 8 עמ' 1.
לא מצאתי ממש בטענת הסנגור, מעיון בהודעות שהפנה אליהם הסנגור עולה כי מדובר באדם אחר ששמו ראפת סלימאן טלאלקה שבאותו יום של האירוע, דהיינו 2.6.12 היה לו יום ארוסים. אולם, עיון בתמליל של העדות בפני המדובב מלמדת כי המשיב 1 מדבר בבירור על מישהו שנעצר, נחקר, ועדותו מתפתחת, כפי שהוא שומע מפי השמועה, או מנסה לנחש לפי דברי החוקרים. הטענה כי הוא מתכוון לאדם אחר, שלא נעצר, בעל שם עם צליל דומה – קשה מאוד.
הסנגור טוען כי חסר חלק מהתיעוד של השיחות עם המדובב. מעיון בתיק החקירה אני מסכים איתו בנקודה זו. לפחות מבחינת התמלולים, אין הם שלמים, ואין בתמלולים שיחות במועדים אחרים אשר עליהם מדווח המדובב. לרבות דברים בעלי תוכן חיוני. הדבר אינו משליך על הראיות לכאורה בשלב זה, אולם, אם הדבר לא יבוא על פתרונו תום זמן סביר, ולאחר דיונים מתאימים לפי סעיף 74, יהיה צריך לבדוק גם כיצד הדבר משליך על המעצר.
אולם, אפילו לא הייתה כל עדות, די בזיהוי הדם של המשיב 2 על מכסה המנוע לקשור אותו לאירוע אלים בסביבת הרכב של המתלונן. לדברי הסנגור, עניין זה עומד בסימן שאלה, והוא מפנה לפסקי-דין לעניין הסטטיסטיקה בעדה הבדואית ובסיסי הנתונים ליהודים וערבים בישראל לעניין ההסתברות. לשיטתו, העובדה שהורי המשיבים 2 ו-4 הם בני דודים, בן לעדה אשר בה רבים חיתוני הפנים, לא נלקחה בחשבון. מכאן שלשיטתו בסיס החישוב לא נעשה באופן מדויק בתיק הזה, כך שהראייה הזו "שנויה במחלוקת".
איני יכול לקבל הטענה. הסנגור מפנה לפסיקה שניתנה בעניין זה לפני יותר מעשור. עשור, במדע בניגוד למשפט, הוא זמן רב מאוד. עיינתי, במסקנות חוות הדעת DNA מיום 17.6.12 ביחס למשיבים 2 ו-3. לעניין המשיב 2 פרופיל DNA שהתקבל ממטוש מכתם הדם על מכסה המנוע תואם לפרופיל של המשיב 2. לעניין המשיב 3 פרופיל ה-DNA שהתקבל מסיגריה שנתפסה בזירה זהה ותואם לפרופיל של המשיב 3. המסקנות של חוות הדעת כוללת את השכיחות המחושבת, לסיכוי שגיאה אחת של יותר מאחת למיליארד. חישוב זה כבר כולל תיקון סטטיסטי הבא לפצות על האפשרות כי בתת אוכלוסיה, אליה משתייך מקור ה-DNA שונה משאר האוכלוסייה הכללית, בשל נישואי פנימיים בתוך המשפחה. יש סייג, הנוגע להבחנה לעומת בן משפחה מסוים בלבד. לפיכך ראיית ה- DNA היא ראייה טובה מאוד.
אכן, המתלונן לא זיהה את המשיב 2 במסדר זיהוי. אין לכך ערך שלילי משמעותי. הרי אין מדובר בשיחה רגועה בחדר מואר. אלא אירוע מהיר, מפחיד, מרובה משתתפים בשעת לילה. קושי גדול יש בזיהוי מעורבים במצב כזה.
בזירה נתפסו נעלי נייק של אחי המשיב 2, בשם מאלק. נקבע כי נעליים אלה הטביעו חותמם על רכב המתלונן ברמת וודאות של "אפשרי" לנעל אחת ו"אפשרי בהחלט" לנעל אחרת. המשיב טען במקום מסוים כי לעיתים הוא נועל את הנעליים האלה (הודעה מיום 14.6.12) והאח מאלק אמר לחוקר לפני חקירתו כי הנעלים הם של המשיב 2, אך חזר בו בהודעה. בשים לב לכך שאין זיהוי מוחלט של עצם המגע של הנעליים בחלון, ובשים לב לספק מי נעל אותם, אין לראות בכך חיזוק מוחשי נגד המשיב 2.
סיכומו של דבר, חוות הדעת DNA במקומה עומדת, אפשר שבמשפט עצמו תובא חוות דעת נגדית. אולם עתה, לצורך הראיות לכאורה, טיפת דם זו מספיקה בהחלט כראייה לכאורה. כאשר המשיב 2 גם מופלל לכאורה על ידי שותף בפני מדובב יש לראות הראיות נגדו כטובות מאוד.

המשיב 3 - סלמאן
גם כן הופלל על ידי המשיב 1 כמי שנכח באירוע. גרסתו היא שלא היה כלל במקום. לגביו נמצא בדל סיגריה עם DNA שלו ליד רכב המתלונן. אמנם, בדל סיגריה היא חפץ נייד במידה מסוימת. אך בדל הסיגריה קולטת הDNA תוך כדי שימוש. אז בדרך כלל נזרק הסיגריה למקום מסוים, ואינו נע משם אלא ברוח.
לא אחזור על הנימוקים שפורטו בעניין המשיב 2, השילוב של ההפללה של המשיב 1 לפני המדובב עם בדל הסיגריה מקימים ראיה לכאורה. אמנם, אין זה דם על הרכב, אלא בדל סיגריה ליד הרכב, שאפשר תיאורטית, שהגיע בזמן אחר או אופן אחר. אולם, אפשרות זו רחוקה למדי והייתה חשובה לו הייתה זו הראייה היחידה. מכיוון שאין זו ראייה יחידה, אלא ראייה מסייעת לעדות בפני המדובב, בוודאי שיש בשילוב של שני הדברים להקים ראייה טובה לכאורה כי המשיב היה בין המגיעים לזירה עם בני משפחתו האלימים.
הקושי בעניין המשיב 3 הוא אחר. המתלונן מספר כי היה שם אחד בן 35 או 40, "הוא קצת הרגיע אותם והכה אותי במקביל". המשיב הוא יליד 1979, ומבוגר ביותר מעשור מאשר חבריו לכתב האישום. המשיב 1 מספר למדובב כי המשיב 3 "הוא איש מבוגר ויודע, אמר לנו לעזוב אותו" (מסמך צה עמ' 5). שילוב שני הדברים מלמד כי המשיב 3 לכאורה שיתף עצמו במעשה, אולם, למרות שותפותו, היה גורם ממתן. הדבר יכול להשליך על הערכת מסוכנותו, כאשר יגיע העת לבחון אפשרות של חלופת מעצר.

המשיב 4 - טלעת
בעניינו של המשיב 4 הראיות שונות בתכלית. אף המשיב 4 מכחיש מעורבות במעשה. הוא אינו מופלל על ידי המשיב 1 כאחד השותפים. אין ראייה פורנזית הקושרת אותו לזירה. למעשה, המשיב 4, טען, באחת מהודעותיו (מיום 12.6.12), כי אכן היה בזירה. הוא מספר שם כי היה עם המשיב 1 אשר נהג ברכב. המשיב 1 עצר ליד אירוע. הוא ראה במקום כי היה יהודי אחד שבאמת נפגע. הם עצרו כדי לבחון אפשרות להושיט עזרה והמשיב 1 אפילו ירד מן הרכב. הוא סבר שמדובר בתאונה, משראו שיש מי שמגיש סיוע – עזבו.
עדות זו יש לה משקל. למרות כל העדויות הסותרות שלו לפיהן היה בכלל במקום אחר ולמרות טענתו כי גרסה זו הוצאה ממנו באמצעי לא כשר. טענות אלה ייבדקו במשפט. כאן הוא קושר עצמו בבירור למשיב 1 שהודה בפני מדובב שהיה חלק מביצוע העבירה, וקושר עצמו לנוכחות באירוע. הסנגור לא חלק על כך שהוא אוכן קרוב למקום האירוע כרבע שעה קודם לכן, בניגוד לעדויותיו האחרות. מתברר גם שהופרכה גרסתו האחרת. הוא טען כי היה במסעדה עם אחד הישאם ואז הלך עמו לנרגילה. הישאם הכחיש זאת מכל וכול. אין ספק שהפרכת אליבי בצורה בוטה זו מחזקת את הראיות נגדו. דא עקא, שהראיות עצמן אינן מאוד חזקות.
סיכומו של דבר, אני סבור שאין ראיות מספיקות לצורך מעצרו ממש של המשיב 4 עד תום ההליכים, ויש להימנע מכך ככל שניתן. אין ראייה ישירה הקושרת אותו למעשה האלימות. הפה שאסר הוא הפה שהתיר, הוא אמר שהיה במקום וטען עם זאת שלא יצא מהרכב. איני אומר שאין ראיות כלל, שהרי המשיב 4 קשר עצמו למשיב 1 שהיה בזירה, הוא גם אוכן ואף גרסתו הופרכה. אולם, יש לראות הראיות נגדו כראיות גבוליות לעניין הלכת זאדה. לפיכך, אף אם יש עילת מעצר חזקה, יש להעדיף בעניין המשיב 4 חלופת מעצר, ודי בחלופה שאינה מכבידה.

סיכון חיי אדם
טענה כללית של הסנגוריה היא כי המדינה מייחסת לארבעת המשיבים, עבירה של סיכון חיי אדם בהקשר למרדף הרכוב אחרי המתלונן. לדבריו, עבירת הסיכון אינה ברורה והמדינה לא הצליחה לשייך אליהם את כלי הרכב שביצעו את המרדף. הטענה היא שהדברים הם כללים והמדינה מניחה שמי שקשור למעשה התקיפה קשור לעבירת סיכון חיי אדם, ללא הצדקה מספקת. לטעמי, טענה זו מקומה להתברר בתיק העיקרי שכן, לכאורה, על פי חומר הראיות, עולה כי כן הייתה עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. המתלונן מתאר נהיגה מסוכנת בעליל, ומתאר שכל תוקפיו הגיעו מכלי רכב שביצעו את המרדף. הדבר באו לידי ביטוי בדיווחים בזמן אמת למוקד המשטרה. לפיכך, עקרונית, מי שקשור לביצוע העבירות של התקיפה, רצה במרדף שהתקיים קודם לכן והשתתף בו ביודעין. אשר על כן עוצמת הראיות ביחס לסיכון חיי אדם כמעט זהה לעוצמת הראיות ביחס לעבירות האלימות הישירות.

עילת מעצר וחלופה
לעניין עילת המעצר, הסכנה שיצרו המשיבים למתלונן בנהיגה, מקימה כשלעצמה עילת מעצר. המשיבים רדפו אחרי רכבו של המתלונן, הביאו לנהיגה מסוכנת ועקיפות מסוכנות, תוך נגיחה ברכבו, פעם אחר פעם. זאת, עד אשר הביאו לכך שרכבו של המתלונן נאלץ לעצור בסוף. הרודפים ידעו כי המתלונן גם כן ייסע בצורה מסוכנת על מנת לברוח, שהרי הם איימו עליו בדרך והוא ברח מהם. בודאי שמדובר בנהיגה מסוכנת במידה המקימה לעצמה עילה למעצר עד תום ההליכים.
אולם, לטעמי, עילת המעצר העיקרית נובעת מהאלימות האכזרית שהופנתה כלפי המתלונן, על לא עוול בכפו. הדבר המדאיג ביותר הוא המאמץ הרב שהושקע "לנקום" במי שהעז בסך הכול להזהיר מפני סכנה. המרדף מלמד על מסוכנות לא רק בשל הנהיגה, אלא בשל כך שלמען כעס כה מותעה וכה בלתי מוצדק, נכונה הייתה חבורה גדולה כזו לרדוף באף, להשיג, להכריע ולהתעלל באכזריות. מי ששם לעצמו מטרה לפגוע בעוצמה כה קשה בבן אדם, ומוכן להשקיע כאלה מאמצים על מנת לפגוע פיזית בשל עניין כה קל ערך, מסכן את הציבור הרחב. שכן אין לדעת איזה עלבון קל, מזדמן ומקרי יצית את חמת הזעם, ואין לדעת אם עוצמת האלימות לא תגרום לנזק חמור עוד יותר בפעם הבאה.
נוכח האמור, קשה לדמיין הערכה בתסקיר וחלופת מעצר מוצעת אשר תוכל להפיג מסוכנות של משתתף באירוע כזה. שכן, כאמור, מי שיש ראיות טובות לכך שהשתתף באירוע חמור כזה, הוא אדם מסוכן ביותר, ולכאורה יסכן גם כל אדם, בכל חלופה, לרבות את ערביו. מי שנכונים היו לנגוח רכב בנסיעה, תוך גרימת נזק לרכבם שלהם, ובכך מוכיחים שזעמם חשוב להם מממונם, מדוע יורתעו על ידי ערבויות כספיות?
לפיכך, הערכת המסוכנות הבסיסית, במקרה זה גבוהה מאוד, ואפריורי, קשה לראות חלופה הולמת. אם כי, הסנגורים טרם טענו לעומק בעניין זה.
לעניין המשיב 4, הראיות חלשות מאוד. לפיכך יש להציע לגביו חלופת מעצר קונקרטית, שאינה מכבידה, ואם היא תהיה מניחה את הדעת, בודאי שניתן יהיה לשחררו ללא צורך בתסקיר.
לעניין יתר המשיבים, מוזמנים הצדדים לטעון בעניין אפשרות עצם קיום של חלופת מעצר, ואם נדרש תסקיר בעניין.

ניתנה היום, כ"ט תמוז תשע"ב, 19 יולי 2012, בנוכחות המשיבים, ובאי כוחם עו"ד אבו גררה ועו"ד אל עטאונה והתובעת עו"ד סיגל דהן הירש.


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: אלטללקה(עציר)
שופט :
עורכי דין: