ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ציפורה פרחי נגד נסים ממון :

בפני כבוד השופטת אורלי מור-אל

תובעים

ציפורה פרחי

נגד

נתבעים

1.נסים ממון
2.אייל כינרתי
3.מנורה חברה לביטוח

בית משפט לתביעות קטנות בתל אביב - יפו

פסק דין

בפני תביעה בגין תאונת דרכים שארעה ביום 5/10/11. מדובר בתאונת שרשרת בה היו מעורבים רכבה של התובעת, רכבו של הנתבע-1 ורכבו של הנתבע-2.

לטענת התובעת, עת נסעה ברכבה ברחוב אבן גבירול בתל-אביב לכיוון צפון במסלול השמאלי או האמצעי, לפתע "חתך" את רכבה רכבו של הנתבע-1 מצד ימין שלה, לנתיב שנסעה בו. התובעת נאלצה לבלום ועצרה עצירה מוחלטת. לטענתה, כתוצאה מבלימת החרום שבלמה, הרכב של הנתבע-2, שנסע מאחוריה פגע בה והדף את רכבה אל הרכב שלפניה (של הנתבע-1). לדבריה, חשה מכה עוצמתית מאחור, היה מרחק מאוד קטן מאוד בין רכבה לבין רכבו של הנתבע-1, והיא הועפה אל הרכב של הנתבע-1 שהיה לפניה.

אין מחלוקת וכך גם עולה מן התמונות שהוצגו, כי התובעת נפגעה בצד הימני בחלק הקדמי ורכבו של הנתבע-1 נפגע בצד שמאל אחורי.

חברת הביטוח של הנתבע-2, פיצתה את התובעת לגבי הנזק האחורי ברכבה בלבד וסרבה לפצותה בגין הנזק הקדמי. התובעת הגישה תביעתה הן כלפי הנהג ברכב הקדמי והן כלפי הנהג ברכב האחורי (חברת הביטוח הצטרפה כנתבעת נוספת) והיא מבקשת, כי תפוצה על ידי מי מהם.

הנתבע-1, נהג המונית, החל עדותו בטענה כי 50% מדבריה של התובעת לא היו אמת. לדבריו, יש במקום 3 נתיבים. הוא נסע בנתיב הימני לאט, "חתך" אותו רכב שברח אחר-כך, הוא בלם את רכבו. לטענתו, התובעת לא שמרה מרחק, שכן אם הייתה שומרת מרחק הייתה עוצרת בזמן ומעבר לזה, דיברה התובעת בפלאפון, וכתוצאה מכך נכנסה בו מאחור. לדבריו, קיבל מהתובעת שתי מכות, מכה אחת חזקה ואחר-כך עוד מכה. כנראה בגלל שנכנס בה רכב. לאחר שבית המשפט הסב את תשומת לב הנתבע-1 שגירסתו לא הגיונית, שכן אם היה בנתיב הימני, כיצד "חתך" אותו רכב, טען, כי היה בנתיב האמצעי, ואם אמר קודם שהיה בימני זו טעות. כאשר עומת הנתבע-1 עם תמונות הנזק לפיהן נפגע בצד שמאל אחורי ומכאן לא יתכן כי היה במסלול הוא טען כי בגלל מי שחתך אותו, הוא ברח קצת שמאלה.

הנתבע 2 העיד, כי נסע בנתיב האמצעי והתאונה קרתה בנתיב האמצעי. להערכתו היה פקק, הוא נסע לאט והתובעת נעצרה לפניו, הוא לא הספיק לבלום, שכן לא שמר מרחק ופגע בה. הנתבע-2 העיד בהגינותו כי אינו זוכר אם הדף את התובעת קדימה. לדעתו, לא הרגיש כי הדף אותה קדימה, הוא הרגיש מכה. לדבריו, הוא לא ראה מה שקרה מקדימה, לא שם לב לזה. הנתבע-2, העיד ובצדק, כי אין לו שום אינטרס בעניין, הוא שילם השתתפות עצמית בחברת הביטוח, הוא פשוט בא לומר את הדברים כפי שהיו.

לאחר שבחנתי את העדויות שנשמעו בפני, את תמונות הנזק, ואת מכלול הנסיבות, אני מעדיפה את עדותה של התובעת על עדותו של הנתבע-1. גירסתו של הנתבע-1 אינה הגיונית, לכתחילה טען כי נסע במסלול הימני וחתך אותו רכב, כאשר נוכח שגירסה זו לא הגיונית, שינה את גירסתו וטען כי נסע במסלול האמצעי, כאשר נוכח שגם גירסה זו לא הגיונית, שינה שוב את עדותו לפיה היה במסלול הנסיעה ובלם וטען כי ברח שמאלה. מכל מקום, גם הנתבע-1 וגם הנתבע-2, שניהם לא טענו כי התובעת לא הייתה במסלול הנסיעה. מיקום הנזקים מעלה באופן ברור כי מכוניתו של הנתבע-1 היתה בהטיה מלאה שמאלה, בתוך נתיב נסיעתה של התובעת, ומכאן שטענת התובעת שהנתבע-1 חתך אותה והתפרץ לנתיב נסיעתה עומדת נכוחה. מיקומי הנזקים מתאימים לטענת התובעת וסותרים באופן מוחלט את גירסת הנתבע-1 – הנתבע 1 נפגע בפינה שמאלית אחורית, מה שמלמד כי היה בנטיה שמאלה, והתובעת נפגעה בפינה ימנית קדמית, מה שמלמד שהייתה בנתיב נסיעתה בנסיעה ישרה.

אשר להכרעה הדרושה האם התובעת נהדפה לרכבו של הנתבע-1, או פגעה בו עצמאית והנתבע-2 הצטרף לתאונה קיימת. הנתבע-2, שעדותו מהימנה עלי, לא זכר האם הדף את רכבה של התובעת. התובעת זוכרת בבירור כי נהדפה. גירסת הנתבע-1, כי חש שתי מכות אינה מהימנה בעיני. משכך, אני קובעת, כי התובעת בלמה את רכבה בעקבות התפרצות הנתבע-1 למסלולה, הנתבע-2 שלא שמר מרחק פגע ברכבה של התובעת, התובעת נהדפה אל עבר רכבו של הנתבע-1 שבינתיים בפרק הזמן בו פגע הנתבע-2 ברכב התובעת והדף אותו, הספיק להכנס כמעט כולו למסלול נסיעתה של התובעת ומכאן נגרמה הפגיעה בפינה השמאלית אחורית של הנתבע-1, ובפינה הקדמית ימנית של התובעת.

תקנה 40 מתקנות התעבורה הדנה בסטייה מנתיב נסיעה קובעת חד משמעית: "א. לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון". אין כל ספק, כי הנתבע-1 סטה מנתיב נסיעתו באופן שגרם הפרעה או סיכון ומכאן שיש לו אחריות לתאונה. התובעת אמנם הספיקה לעצור את רכבה טרם ההתנגשות, אך התנהגותו של הנתבע-1 גרמה להפרעה או סיכון בכביש, והלכה למעשה, תרמה באופן ממשי לתאונה. הנתבע-2, לא שמר מרחק ופגע ברכבה של התובעת, שכן אם היה שומר מרחק, היה מספיק לעצור את רכבו כפי שעצרה התובעת, ושוב הייתה התאונה נמנעת, מצד שני הנתבע-2 אף הוא הופתע כפי שהופתעה התובעת.

בנסיבות המקרה, אני מחלקת את האחריות לתאונה כך שעל הנתבע-1 מוטלת אחריות של 50% בנוגע לנזק הקדמי, בכך שסטה לנתיב נסיעתה של התובעת, ועל הנתבע-2 מוטלת אחריות של 50% בכך שלא שמר מרחק והדף את רכב התובע לעבר רכב הנתבע-1.

התובעת תבעה, 4,124 ₪ נזקים לרכב בגין נזק קדמי וירידת ערך, 150 ₪ הפסד זמן עבודה ונסיעות ו- 50 ₪ אגרת משפט. הפסד זמן ונסיעות לא הוכח ומכל מקום הוא מגולם בהוצאות בית משפט. אשר לסכום ירידת הערך שפסק השמאי, חברת הביטוח טענה כי ראש הנזק הזה מוכחש, אך לא ביקשה לחקור את השמאי ולא הציגה חוות דעת נגדית ומכאן שיש לקבל את קביעת השמאי. יתירה מזו לפי נספחי כתב התביעה, החלק הארי של ירידת הערך נגע לחלק האחורי, והתובעת פוצתה במלוא ירידת הערך לחלק האחורי, כך שירידת הערך בגינה לא פוצתה התובעת היא בסכום של 64 ₪ בלבד !.

לפיכך אני פוסקת, כי הנתבע-1 ישלם לתובעת סך של 2,062 ₪, בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום 17/10/2011, בצירוף הוצאות משפט בסך 150 ₪, והנתבעת-3 תשלם אף היא לתובעת סך של 2,062 ₪, בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום 17/10/2011 בצירוף הוצאות משפט בסך 150 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 ימים, שאם לא כן ישא התשלום ריבית והצמדה כדין.

לצדדים נתונה הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים.

ניתן היום, כ"ח תמוז תשע"ב, 18 יולי 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ציפורה פרחי
נתבע: נסים ממון
שופט :
עורכי דין: