ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שמעון כהן נגד מרדכי שנסי :

בפני כבוד הרשם הבכיר צחי אלמוג

התובע
שמעון כהן

נגד

הנתבע
מרדכי שנסי

בית משפט לתביעות קטנות בהרצליה

פסק דין

רקע כללי וטענות התובע

התובע הוא נהג מונית ובעל מונית נושאת לוחית רישוי מס' 7841025 והנתבע הוא בעל סוכנות לתיווך רכבי מוניות והשכרת זכויות ציבוריות.

בין הצדדים היה קיים הסכם שבו השכיר הנתבע לתובע זכות ציבורית השייכת לאחד בשם ברכה אברהם. לאחר תום ההסכם, בחודש ינואר 2012 דרש הנתבע מהתובע להעלות את דמי השכירות בשיעור של 10% ומאחר שהתובע סירב, הודיע לו הנתבע כי בחודש פברואר הוא מסיר את המספר מרכבו של התובע.

על מנת להמשיך לעבוד במונית בחודש פברואר, שריין התובע מספר חדש עם הסכם שכירות לשנה שנחתם בינו לבין בעל זכות ציבורית אחר בשם יוסי גומל.

בחודש פברואר הגיע התובע לנתבע על מנת שיסיר את המספר כדי להפעיל את המספר החדש אך לטענת התובע הנתבע התחמק ועל כן נאלץ התובע לעבוד עם המספר של הנתבע. רק ביום 23.4.2012 נפגשו התובע והנתבע על מנת להסיר את המספר הקודם והנתבע ביקש מהתובע את רישיון הרכב לשם כך ותבע מהתובע לשלם דמי שכירות בגין הזכות עבור כל התקופה עד ליום הפגישה אך התובע סירב ולטענתו נעלם הנתבע עם הרישיון. התברר לתובע כי הנתבע הפקיד את הרישיון במשרד הרישוי והשאיר אותו עם המונית ללא אפשרות לעבוד איתה.

בלית ברירה נאלץ התובע לטענתו לשלם את מה שהתבקש ולדבריו היה 12 ימים ללא שימוש ברכב ועקב כך נגרמו לו נזקים. התובע תובע השבת דמי שכירות ששילם עבור חודשיים בסך 3,000 ₪, הוצאות שנגרמו לו עבור פניית עו"ד מטעמו, תשלום יחסי של שכירות מספר, חלק יחסי של מס תחנה, הפסד הכנסה ונזקים עקב השבתת הרכב ובסך הכול עומדת התביעה על סך 13,040 ₪.

טענות הנתבע

הנתבע טוען להגנתו כי אכן בין הצדדים היה הסכם התקשרות עבור זכות ציבורית וכי דמי השכירות בגין השימוש בזכות הציבורית כוללים רישיון הסעה, מונה וכובע לגג רכב המונית. לטענת הנתבע, המשיכה ההתקשרות זמן נוסף גם לאחר שחלף תאריך ההסכם המקורי וזאת בשל האמון הרב ששרר בין הצדדים. בסוף שנת 2011 ולאור דרישת בעל הזכות הציבורית, הודיע הנתבע לתובע כי דמי השכירות יועלו בשיעור 10% לערך. התובע אמר כי אינו מעוניין להמשיך אך סירב להשיב את המונה, הכובע ורישיון ההסעה. בנוסף, התובע לא שילם לנתבע דמי שכירות בגין 3 חודשים וגם המשיך לעשות שימוש בזכות הציבורית.

עוד טוען הנתבע כי אין כל היגיון ויכולת שרכב המונית שבחזקת התובע יופעל באמצעות שתי זכויות ציבוריות שונות באותו פרק זמן, אלא אך ורק בזכות ציבורית אחת וזכות זו של הנתבע הופעלה עד יום 23.4.2012 שהוא המועד בו היא הופקדה במשרד הרישוי. לראיה מציין הנתבע כי התובע קיבל דוחות חנייה וקנסות בגין שימוש בכביש 6 אשר נשלחו לביתו ועל שמו של בעל הזכות הציבורית שמספרה 10570, מר אברהם ברכה. עוד טוען הנתבע כי התובע לא הוכיח את נזקיו הממוניים ולא הציג אישור רו"ח על הכנסותיו.

הצדדים חזרו על טענותיהם בדיון.

לבית המשפט הוצג הסכם מיום 3.1.09 המעיד כי בעל הזכות, ברכה אברהם, השכיר לתובעת את הזכות מיום 3.1.09 עד 3.1.10 תמורת 1,200 ₪ + מע"מ לחודש ההסכם הבא שהוצג הוא מיום 3.1.10 עד 3.1.11 תמורת 1,500 ₪ + מע"מ לחודש.
ההסכם הבא שהוצג הוא מיום 3.1.11 עד 3.1.12 תמורת 1,500 ₪ כולל מע"מ.

אם כן, אין מחלוקת כי ההסכם האחרון הסתיים ביום 3.1.12 (ראו גם סעיף 16 להסכם) ומאז לא נחתם הסכם וזאת עקב סירובו של התובע להעלאת דמי השכירות. במקרה כזה, המשמעות היא כי על התובע היה להשיב לבעל הזכות את הזכות (על מרכיביה).

המחלוקת היא איפוא, האם התובע עשה שימוש בזכות לאחר תום התקופה ואשר בגינה עליו לשלם לנתבע דמי שכירות.

על פי סעיף 16 להסכם האחרון תם ההסכם ביום 3.1.12. כפועל יוצא מכך היה על התובע להשיב את הזכות מייד עם תום ההסכם. ואולם, אם הסכימו הצדדים על הארכת ההסכם בעל פה, הרי שבמקרה כזה יחולו הוראות ההסכם המקורי ואין התובע יכול לעשות שימוש בזכות ללא תמורה.

התובע צירף הסכם שנעשה עם בעל זכות ציבורית אחרת, בשם יוסי גומל, לתקופה שמיום 1.2.12 ועד 1.2.13 וטוען כי הסכם זה הינו ראיה כי עשה שימוש במונית תחת זכות אחרת.

כידוע, על פי סעיף 1 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] ועל פי הגדרת "רישיון להפעלת מונית" לפי תקנה 485 לתקנות התעבורה התשכ"א – 1961 ובנוגע ל"בעל המונית", קיימת דרישה כי בעלות על מונית, תהיה על שם בעל הרישיון להפעלת המונית, כפי כינויה השגור: "בעל הזכות הציבורית". כלומר ובמילים פשוטות, במשרד הרישוי רשומה המונית על שם בעל הזכות, כאילו הוא הבעלים.

בנקודה זו מקובלת עליי טענת הנתבע כי לא ייתכן שבעת ובעונה אחת יעשה התובע שימוש בשתי זכויות ציבוריות במקביל בעת ובעונה אחת. הדבר אף עולה מהוראות הדין כפי שהובאו לעיל ולפיהן המונית נרשמת על שם בעל הזכות הציבורית. אכן, זכותו של התובע היה לכרות הסכם עם מר יוסי גומל, אולם אין בהסכם זה כל ראיה מספקת לכך כי התובע אכן עשה שימוש במונית תחת הזכות הציבורית האחרת, זו של מר גומל, וכדי להוכיח זאת היה עליו להציג רישיון רכב שבו רשום כי בתקופה הרלבנטית לתביעה זו אכן המונית רשומה על שם בעל הזכות הציבורית מר יוסי גומל ולא על שם אברהם ברכה. הנטל להוכיח זאת מוטל על התובע בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה", ובנסיבות העניין לא די בהסכם שצורף.

בנוסף, וכפי העולה מראיות שהציג הנתבע לבית המשפט, נסע התובע בכביש 6 בתקופה שבין 11.2.12 ועד 10.5.12 (חשבונית כביש 6 מיום 13.5.12). חשבונית זו מוענה למר אברהם ברכה, בעל הזכות שעל שמו רשומה המונית במשרד הרישוי.

הוצגה גם הודעת תשלום קנס של עירית תל אביב בגין העמדת רכב התובע שלא כדין ביום 16.2.12 ואשר נשלחה גם היא אל מר ברכה אברהם.

לאור כל זאת אין מנוס מן מסקנה כי התובע המשיך ועשה שימוש ברכבו תחת הזכות הציבורית של מר אברהם ברכה אשר הושכרה לו עוד בעבר על ידי הנתבע, לפחות ככל שנוגע הדבר לחודש פברואר 2012. מכאן שקמה עליו חובה לשלם בגין חודש זה.

באשר לחודש מרץ 2012, הרי שכאמור לעיל לא הוכיח התובע כי באותה עת היתה המונית רשומה על שם בעל הזכות האחרת, מר גומל, כראיה לכך, כי באותה תקופה עשה שימוש בזכות של מישהו אחר. יצוין כי התובע עצמו צירף את ההסכם עם מר יוסי גומל שלפיו הוא היה יכול להפעיל את הזכות הציבורית החדשה כבר ביום 1.2.12, ובמצב דברים זה עולה השאלה הפשוטה מדוע לא השיב כבר אז את הזכות הציבורית של מר אברהם ברכה לנתבע ?! אם כך היה עושה הרי שהוא לא היה צריך לשלם דמי שכירות לנתבע עבור החודשים אשר בגינם הוא תובע השבה אלא יכול היה לעשות שימוש כבר בזכות הציבורית ששכר ממר גומל . אמנם, התובע אינו חייב לעשות שימוש במונית כתנאי לתשלום דמי השכירות במונית, אולם משהסתיים ההסכם ולאור הוראות סעיף 16 שלו היה עליו להשיב את הזכות. התובע הינו נהג מונית ותיק והתרשמתי כי הוא מבין את המהלכים בענף, וחזקה עליו כי הוא הבין מה הוא עושה. למצער, וככל שכרת הסכם עם מר גומל במקביל להחזקה בזכות הציבורית שהשכיר לו הנתבע, הרי שמדובר בסיכון שנטל על עצמו.

מאחר והמונית היא בחזקתו של התובע הרי שאני מקבל את עמדת הנתבע כי התובע עצמו בא מרצונו ומסר את הרישיונות לשם הפקדתם. התובע עצמו לא טען כי אולץ לעשות כן או כי הרישיון ניטל ללא הסכמתו. מכאן שעד מועד המסירה יש לראותו כמשתמש בזכות. בנוסף, לא ברורה הטענה כי שילם עבור שלושה חודשים, שכן החשבונית היא על סך 3,000 ₪ ודמי השכירות עמדו על סך 1,500 ₪ לחודש.

לאור כל זאת לא שוכנעתי כי יש מקום להורות על השבת הסכומים ששילם התובע לנתבע בגין השימוש בזכות הציבורית.

ביחס לשאר רכיבי התביעה הרי שלאור דחיית התביעה להשבה, אין מקום לפסוק שכר בגין שכ"ט ששילם התובע לעו"ד, שכן ההליך בבית המשפט לתביעות קטנות נועד בדיוק כדי לחסוך בעלויות שכ"ט עו"ד, ואין לפסוק אותן בעקיפין. כמו כן לא הוכחו ולא צורפו קבלות בגין תשלום יחסי של שכירות מספר, מס תחנה, אובדן הכנסה והשבתת רכב, ועל כן דינם של רכיבים אלו להדחות, בהעדר הוכחה.

התוצאה היא שהתביעה נדחית. בנסיבות העניין יישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ט תמוז תשע"ב, 19 יולי 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: שמעון כהן
נתבע: מרדכי שנסי
שופט :
עורכי דין: