ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין גיאוריאל אילת בע"מ נגד מ. א. חבל אילות :

בעניין:
העותרת

גיאוריאל אילת בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד משה שיפמן ועו"ד אביבה דורפן

נגד

המשיבות

1.מועצה אזורית חבל אילות
2.מנהל מקרקעי ישראל - מחוז דרום
3.ערדג - מרכז מבקרים - שותפות רשומה

1 ו-3 ע"י ב"כ עו"ד אורית נווה ועו"ד מיכל זילברברג
2 ע"י ב"כ עו"ד נועם חת-מקום

בית משפט לעניינים מנהליים בבאר שבע

פסק דין

העותרת מבקשת להשיג אחר החלטת המשיבה 1, המועצה האזורית חבל אילות (להלן:"המועצה"), אשר סירבה להאריך ו/או לחדש את תוקפו של רישיון עסק זמני שניתן לה לניהול עסק של "עריכת אירועים תחת כיפת השמים", ואחר החלטת המשיב 2 (להלן:"המינהל") אשר סירב ליתן לה היתר לשימוש חורג, בנכס נשוא העתירה.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת
העותרת, חברה בע"מ, שכרה מהמשיבה 3 (להלן: "ערדג"), על פי הסכם שכירות מיום 17.2.08, נכס מקרקעין בשטח של כ- 27 דונם בתחום המועצה, כאשר על פי מטרת השכירות הושכר המושכר לעותרת: "למטרת מסעדה, וחנות לממכר מוצרי מזון, ולא לשום מטרה אחרת. השוכר יהיה רשאי לקיים בתוך המושכר אירועים, בכפוף להשגתו של כל היתר ורישיון שידרש ובכפוף להוראות כל דין וכל רשות מוסכמת...".

עוד הוסכם, במסגרת הסכם השכירות, כי השוכר (העותרת) יהיה אחראי להשיג על חשבונו ועל אחריותו את ההיתרים והרישיונות הנדרשים לצורך השימוש במושכר כשהמשכיר (ערדג) מתחייב לסייע , כמיטב יכולתו, בכל הנדרש לשם קבלת הרישיונות וההיתרים.

אין חולק כי במועד חתימת הסכם השכירות ניתן היה להשתמש במושכר לשם הפעלת מסעדה ולא היה כל היתר לקיים אירועים תחת כיפת השמים אולם, היה ידוע, לצדדים להסכם השכירות הנ"ל, כי בכוונת העותרת לנקוט בהליכים לקבלת היתר לשימוש חורג במושכר לצורך הפעלת המושכר לעריכת אירועים תחת כיפת השמיים.

גם אין חולק כי קודם להסכם השכירות האמור קיבלה ערדג, על פי הסכם חכירה עם המינהל מיום 3.7.05, בפטור ממכרז, את הנכס האמור, שהינו מגרש בשטח של 27 דונם. חוזה החכירה נחתם לתקופה שמיום 24.10.04 ועד ליום 23.10.2053 כאשר, על פי התוכנית החלה על הקרקע, ייעוד המגרש הינו לשם הקמת מכון ימי ו/או למחקר לתעשייה וחקלאות למי ים. על פי התוכנית החלה, ניתן היה לבנות בשטח גם קפיטריה. ערדג, שהחזיקה במקום, עד להסכם השכירות עם העותרת, הפעילה במבנה הקיים בנכס מסעדה וזאת בהתאם לתוכנית החלה.

ביום 21.5.03, נחתם חוזה הרשאה, בנוגע לתקופה המתחילה ביום 10.10.02 ומסתיימת ביום 9.10.09, אשר התיר לערדג לעשות שימוש חורג בשטח של 65 מ"ר, לצורך הפעלת חנות ממכר. כאשר, על פי חוזה ההרשאה הרשות האמורה היתה אישית מבלי שהמורשה יכול להעביר את זכויותיו לאחר.

בתום תקופת ההרשאה, ביום 8.2.2010, הודיע המינהל לערדג כי לנוכח סיום חוזה ההרשאה ואי הפסקת השימוש החורג על ידם, חולטה הערבות שהיתה בידי המינהל לצורך זה. עוד הובהר לערדג כי היא מוזמנת לאלתר לחידוש ההרשאה.

בעקבות מכתב זה פנתה ערדג למינהל, ביום 14.3.2010, וביקשה לחדש את השימוש החורג. יצוין, כי הבקשה הוגשה בעת שהעותרת מחזיקה בנכס, ולא ערדג, והבקשה התיחסה לחידוש שימוש חורג כפי שהיה קיים על פי הסכם ההרשאה (ראה נספח 5 לתגובת המינהל) מבלי שהתבקשה כל תוספת של יעוד לצורך עריכת אירועים תחת כיפת השמים או כל ייעוד נוסף אחר מעבר לניהול חנות ממכר, על פי ההיתר לשימוש חורג שהיה בתוקף כמפורט לעיל.

ביום 7.4.2010 הודיע המינהל לערדג כי אינו מתנגד לדיון עקרוני בבקשתה הנוגעת לקבלת היתר בניה לשימוש חורג למטרת חנות דגים, אך הבהיר כי בשלב זה, הוא מתנגד למתן היתר בניה לשימוש החורג והבהיר כי אין לתת היתרי בניה ללא הסכמתו. להדגיש כי מכתב זה מתייחס לבקשת ערדג לקבלת היתר בניה לשימוש חורג כאשר השימוש המוגדר הינו חנות דגים ולא בניה להקמת מתחם לאירועים תחת כיפת השמיים.

בהמשך, במהלך חודש אפריל 2010 פנתה ערדג, בשם העותרת, למינהל וביקשה היתר שימוש חורג להקמת מתחם אירועים, כשהבקשה חתומה על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה חבל אילות. השטח שהתבקש הוא שטח של כ-110 מ"ר, בנוסף לשטח של 65 מ"ר של החנות.

המינהל לא נתן כל אישור לבקשה זו, אם כי גם לא נתן תשובה פורמאלית בכתב, לא לחיוב ולא לשלילה. יחד עם זאת, מנהלי העותרת נפגשו עם מנהלת מחוז דרום של המינהל אשר הבהירה להם כי הפעילות המותרת במקום היא הפעלת המסעדה בלבד (ראה נספח ט' 3 – מכתב המינהל מיום 17.5.2011 לעותרת.)

נמצא אפוא כי התוכנית שהגישה העותרת, לקבלת היתר לשימוש חורג בשטח האמור, לצורך הקמת והפעלת מתחם אירועים, לא נחתמה על ידי המינהל וכי בפועל אין בנמצא כל מסמך המאשר כי ניתנה הסכמת המינהל לשימוש המבוקש.

בפועל, אין חולק כי העותרת קיימה בנכס המושכר אירועים תחת כיפת השמיים והמינהל הבהיר לעותרת, באמצעות חברת ערדג, במכתבו מיום 4.8.11, כי השימוש החורג נעשה ללא היתר ועל כן נדרשת הפסקתו. עוד הובהר לעותרת כי היא רשאית לפעול להסדרת קבלת ההיתר, אם כי אין התחייבות מצד המינהל כי העניין יוסדר.

כאמור לעיל, העותרת ששכרה את הנכס מערדג, בשנת 2008, ביקשה לעשות שימוש במושכר לצורך קיום אירועים תחת כיפת השמים ולשם כך החלה לקדם הליכי רישוי נדרשים, בין השאר ערכה בקשה, באמצעות אדריכל, לקבלת היתר לשימוש חורג במושכר לצורך הפעלת המושכר לעריכת אירועים כאמור לעיל. ערדג, סייעה לעותרת וחתמה על הבקשה, בהיותה חוכרת הקרקע, כמפורט לעיל.

בקשה זו הועברה לוועדה המקומית לתכנון ובניה של המועצה וביום 26.11.09 אישרה הוועדה את הבקשה למתן שימוש חורג במושכר למשך 5 שנים. בהתאם, הוציאה המועצה לעותרת רישיון זמני לניהול עסק לשם קיום אירועים תחת כיפת השמיים, עד 1600 איש, לתקופה שמיום 21.4.2010 ועד 31.10.2012 כשעל פי תנאי הרישיון מחויבת העותרת ליתן הודעה על כל אירוע שמתקיים. במקביל, היה ברור לעותרת כי עליה לפעול להסדרת קבלת היתר לשימוש חורג מהמינהל.

גם לאחר תום תקופת הרישיון הזמני, 31.12.2010, המשיכה העותרת להפעיל את עסקה וזאת עד אשר קיבלה הודעה מהמועצה, במכתב מיום 26.4.2011, כי רישיון העסק הזמני לא יחודש היות ואין אישור לשימוש חורג מטעם המינהל וכן מטעמים הנוגעים להערותיו של משרד הבריאות.

משלא עלה בידי העותרת לקבל את הסכמת המינהל לשימוש החורג הוציאה המועצה ביום 8.5.2011, צו הפסקה מינהלי, שאף נדון בהליך משפטי בבית המשפט באילת ובהסכמת הצדדים נמחקה בקשת העותרת לביטול הצו. צו ההפסקה המנהלי הפך חלוט.

בהמשך לכך, משלא ניתנה הסכמת המינהל ולאור מכתב המינהל המופנה אל מנכ"ל ערדג, מכתב מיום 4.8.2011, המתריע בפני נקיטת הליכים אם לא יופסק השימוש החורג שנעשה במקרקעין וסילוק המבנים והמתקנים המשמשים להפעלת גן אירועים במקום, שלחה המועצה, ביום 11.8.2011, מכתב לעותרת המודיע לה כי, לנוכח העובדה שהמינהל לא התיר שימוש חורג במקום ועל אף ארכות רבות שניתנו לה להסדיר הפעילות בנכס, המועצה לא תאריך את ההיתר הזמני שניתן לה עד ליום 31.8.2011 והיא תידרש להפסיק את הפעילות במקום, אלא אם כן יתקבל אישור המינהל.
אין חולק כי הסכמת המינהל לא ניתנה והעותרת, בצר לה, פנתה בעתירה זו לבית המשפט.

טענות העותרת
העותרת, בעתירתה הנדונה, הטיחה טענות רבות כנגד המינהל וכנגד המועצה כשעיקר טענותיה כנגד המינהל, כי ביטל הסכמתו שנתן לה לשימוש חורג בחוסר תום לב ובאופן בלתי מידתי ובלתי סביר.
עוד טענה העותרת, כי התנגדות המינהל הינה בלתי מידתית ועליו להתאים עמדתו למציאות המשתנה ולהתיר שימושים חורגים. בהתאם טענה, כי ברבות השנים ועקב הצרכים והנסיבות המשתנים, אושרו שימושים שונים חורגים בשטח המקרקעין הנדון, אשר יועד במקור לשימוש מכונים ימיים. כך למשל, הותר לערדג לעשות שימוש מסחרי במקום, בין השאר על דרך של היתר להפעיל במקום מסעדה ואף חנות מסחרית לממכר דגים ולאחר מכן להציב במקום מתקני שעשועים ובחלק אחר של המתחם הותר שימוש למטרת מגרש כדורגל.
מכאן, טענה העותרת, כי התנגדות המינהל איננה נובעת מטעמים תכנוניים עקרוניים ומקום שהמינהל אישר בעבר את השימושים החורגים בנכס, כמפורט לעיל, שהינם שימושים מסחריים, היה על המינהל להתיר את השימוש החורג המבוקש ולא ברורה התנגדות המינהל לקיום אירועים מסחריים בחצר המסעדה.

עיקר טענות העותרת כנגד המועצה, התמצו בכך שהציגה בפניה מצג לפיו לא תהיה כל מניעה מלקבל היתר לשימוש חורג, כמבוקש על ידה, במקום. כי, נתנה לה רישיון לשימוש חורג, ולא התנתה את הרישיון בהסכמת המינהל, ורק בהמשך הדרך חזרה בה לאור עמדת המינהל. לטענת העותרת המועצה נתנה לה להבין כי עמדת המינהל הינה חיובית וקבלת הסכמתו הינה עניין של מה בכך.

לטענת העותרת שתי הרשויות – המינהל והמועצה, במצג אשר יצרו בפניה בכל מהלכי הרישוי, נתנו לה להבין כי בסופו של יום ינתן לה היתר לשימוש חורג כמבוקש וכי על סמך מצג זה השקיעה כספים רבים בפיתוח המקום, בהקמת והתאמת הנכס לשם קיום אירועים תחת כיפת השמיים. לפיכך, טענה העותרת, כי איזון האינטרסים מחייב התערבות בעמדת המינהל והמועצה, ובפרט עמדת המינהל, שהוא המפתח לקבלת ההיתר המבוקש, בהיותה, לטענתה, שרירותית, בלתי סבירה, בלתי מידתית ופוגעת בכללי הצדק הטבעי.

טענות המועצה וערדג
המועצה חזרה וציינה כי הסכמתה למתן רישיון לשימוש חורג במקום היה כפוף לקבלת הסכמת המינהל ובהעדר הסכמת המינהל, לא ניתן היה ליתן רישיון קבוע. גם חברת ערדג, כבעלת זכות החכירה בנכס, ציינה בתגובתה כי היה ברור לעותרת שעליה לקבל את הסכמת המינהל לשימוש החורג, כשהיא מפנה להסכם השכירות שנחתם בינה לבין העותרת וכן לרישיונות העסק שקיבלה העותרת מהמועצה.
המועצה וערדג, שתיהן כאחד, טענו כי הגם שלא היתה להן התנגדות למבוקש על ידי העותרת, הרי משלא ניתנה הסכמת המינהל לשימוש חורג המבוקש, אין בידן ליתן מענה כלשהו לעותרת. הדגישו השתיים כי הצורך בקבלת הסכמת המינהל היה נהיר לכל וכי מעולם לא ניתנה הסכמה שכזו.
נמצא אפוא כי המועצה וערדג הינן בעלות דין רלבנטיות אולם, בעתירה דנן, אינן בעלות דין מהותיות, מאחר וגילו דעתן שאין להן התנגדות עקרונית למבוקש. אך, עדיין, אין בכך די מאחר וכדי לרשות את השימוש הנעשה במקרקעין יש לקבל את הסכמת המינהל.
בהנתן האמור, מופנות טענות העותרת כלפי המינהל אשר עמד על דעתו כי אין ליתן לעותרת היתר לשימוש חורג בנכס.

טענות המינהל
המינהל, בעמדתו התקיפה כלפי העותרת, טען, כי יש לדחות את העתירה על הסף מאחר, ובניגוד לטענת העותרת, מעולם לא נתן הסכמתו לשימוש חורג במקרקעין וגם לא חזר בו מהסכמה כלשהי, כטענת העותרת בעתירה.
בנוסף, טען המינהל, כי ככל שבסיכומי טענותיה מרחיבה העותרת את היריעה וטוענת כנגד הסירוב גופו ליתן היתר שימוש חורג, אזי המדובר בהרחבת חזית שאין להתירה. לחילופין ולגופו של עניין טען, כי לא ניתן להתיר שימוש חורג במקום מאחר ויהא בכך משום סטייה ניכרת מן התוכנית החלה על השטח.
לעניין זה, טען המינהל כי אם מבקשת העותרת לעשות בשטח שימוש אחר מן היעוד הקבוע לקרקע הנדונה עליה לנקוט בהליכים מתאימים לשינוי היעוד וככל שלא עשתה כן, באמצעות ערדג, בעלת זכות החכירה בקרקע, יש לדחות טרוניותיה.

דיון
לאחר שחזרתי ושקלתי את טענות הצדדים סבורה אני כי דין העתירה להידחות.
בעתירה מפנה העותרת אצבע מאשימה כלפי המינהל, אשר לטענתה חזר בו מהסכמות ליתן לה היתר לשימוש חורג לקיים בנכס אירועים תחת כיפת השמים, כפי שביקשה.
אלא שלאחר שחזרתי והפכתי במסמכים למכביר שהציגו בפני הצדדים, הן העותרת והן המשיבים, לא מצאתי כל מסמך היכול ללמד כי המינהל התיר לעותרת שימוש חורג כמבוקש על ידה.
העותרת, אשר חזרה והתייחסה לרישיונות ולהיתרים שקיבלה לידיה, אינה מדייקת כאשר מדברת על קבלת היתרים קבועים לשימוש חורג לצורך הפעלת גן אירועים תחת כיפת השמים. העותרת לא המציאה כל אישור שניתן לה על ידי המינהל המעיד כי קיבלה היתר לשימוש חורג מהמינהל ובקשתה לשימוש חורג, שהוכנה והוגשה, מעולם לא נחתמה על ידי המינהל. ההיתרים היחידים שהיו בידיה היו היתרים זמניים מהמועצה, וגם הם הגיעו לכלל תפוגה משנוכחה המועצה כי המינהל מתנגד למבוקש.
לפיכך, במישור העובדתי יש לדחות את טענות העותרת כי המינהל חזר בו מהסכמה כשלהי ליתן היתר לשימוש חורג. המינהל מעולם לא נתן הסכמה שכזו.

בסיכומי טענותיה, חזרה בה העותרת מעמדתה הראשונית, כמפורט בעתירה, בדבר חזרת המינהל מהסכמה שנתן, וטענה כי למדה, לכאורה, על הסכמת המינהל מתוך התנהלות המועצה, שהעניקה לה רישיון זמני להפעלת עסק, ומכך שהמינהל לא השיב פורמאלית לפניה לבקשה להיתר שימוש חורג.
אלא, שהעותרת נפלה לכלל טעות בסיסית בהבנת הדברים. נקודת המוצא הינה, כי כל עוד המינהל לא אישר בכתב את הבקשה, אין אישור מינהל ולא ניתן ללמוד על קיומה של הסכמה מדבריו של פלוני או אלמוני או מעצם העדר מענה מצד המינהל.
אומנם, מן הראוי כי המינהל ימסור תשובה פורמאלית לפניתו של אזרח הפונה אליו בבקשה, כפי שהיה בנסיבות דנן, ולא יעכב הבקשה תחת ידיו תקופה כה ממושכת ללא מענה. אולם, שתיקה אינה יכולה להוות הסכמה בנסיבות דנן, לענייננו זה. מה גם, שאין להתעלם מן העובדה כי העותרת ו/או ערדג לא פעלו לקדם קבלת התשובה מהמינהל ואף לא פנו לערכאות כדי לזרז קבלת התשובה.

מעבר לאמור, העובדה כי, במקביל להגשת הבקשה למינהל, על ידי ערדג, לקבלת היתר לשימוש חורג בנכס, נתנה המועצה לעותרת רישיון עסק זמני, מתוך הנחה כי בתוך פרק הזמן של הרישיון הזמני תצליח העותרת להסדיר את קבלת ההיתר מהמינהל, איננה יכולה להעלות או להוריד בכל הנוגע לעצם הצורך בקבלת הסכמת המינהל. גם אם המועצה יצרה אצל העותרת מצג, ואינני קובעת מסמרות בעניין, כי ניתן יהיה לקבל את הסכמת המינהל, אין בכך כדי לקדם את עניינה של העותרת אל מול המינהל.

לגופה של התנגדות, אין לומר כי התנגדות המינהל למתן היתר לשימוש חורג הינה שרירותית ובלתי סבירה או בלתי מידתית, אשר תצדיק התערבות בית המשפט. התנגדות המינהל מעוגנת בדין וראשיתה בתוכנית המתאר החלה על הקרקע, לפיה השימוש המותר בקרקע הינו למכוני מחקר לתעשיות ולחקלאות הקשורים והזקוקים למי ים, כאשר ניתן לבנות בניינים של מכון הדרכה לחקלאות ימית הכולל כיתות, מעבדות, אולם הרצאות, קפיטריה, משרדים וכיו"ב. במילים אחרות על פי התוכנית ייעוד המגרש הוא אומנם למכונים ימיים אולם, ניתן לבנות בשטח גם קפיטריה אך לא יותר מכך.

התנגדות המינהל ליתן את ההיתר לשימוש החורג המבוקש מקורה בעובדה כי העותרת מבקשת לעשות שימוש מסחרי בקרקע, ומקום שערדג קיבלה את הקרקע בתנאים של פטור ממכרז, בשל יעוד הקרקע האמור, ומקום שמבוקש שימוש שעיקרו מסחרי, שימוש הנוגד את יעוד הקרקע, מחויב המינהל לפרסם מכרז בנדון.

סעיף 2 לחוק חובת המכרזים התשנ"ב – 1992, קובע את העיקרון לפיו המדינה וכל תאגיד ממשלתי לא יתקשרו בחוזה לביצוע עסק בטובין או במקרקעין אלא על פי מכרז פומבי הנותן לכל אדם הזדמנות שווה להשתתף בה.
אומנם, תקנות חובת המכרזים, התשנ"ג – 1993, קובעות מקרים בהם אין חובה לערוך מכרז, אולם הן עצמן קובעות את העדיפות למכרז הפומבי. (ראה תקנה 1 ב' (א) ותקנה 1 ב' (ד)).
במילים אחרות, ככל שמדובר במינהל דווקא ההחלטה לאשר פטור ממכרז היא הטעונה הסבר בעוד שהעמדה על פיה אין מקום לאפשר שימוש חורג לייעוד מסחרי לקרקע שהוקצתה בפטור ממכרז, היא החלטה הנובעת מהדין ולא דורשת הסבר מיוחד. (ראה עע"מ 8412/07 חברת מלון סויטות אף.אס.אר. בירושלים בע"מ נ' שימי הורן, שם קובע בית המשפט כי "החלטה להקצות מקרקעין שהינן רכוש הציבור, שלא על ידי מכרז פומבי, אמורה להתקבל רק במקרים חריגים ונדירים".

לפיכך, טענות העותרת ככל שהן נוגעות למאזן הנוחיות וזכויותיה אל מול פעולות המינהל דינן להידחות. המינהל בעמדתו הציב בפניו אינטרס ציבורי משמעותי של הקצאת משאבים ציבוריים במכרז פומבי ולא מצאתי כי לעותרת זכות עודפת לקבל הקצאה מבוקשת של קרקע בשטח כה ניכר, שלא במכרז פומבי, וכל טענה כנגד המינהל אשר פעל כנגדה בשרירותיות או בחוסר מידתיות דינה להידחות.
אילו היה נענה המינהל לבקשת העותרת ונותן לה את ההיתר לשימוש חורג כמבוקש על ידה, היה נדרש הוא ליתן את הדין ולהסביר מדוע הוקצתה הקרקע לשימוש מסחרי ללא מכרז, כאשר ספק אם יכול היה המינהל להתגונן ולהסביר מדוע עשה כן.
עמדתו של המינהל בעניין הנדון הינה סבירה וראויה. היתר שימוש במקרקעין יינתן על פי ייעוד החל על הקרקע בהתאם לתוכנית בניין, זו דרך המלך, אשר איננה דורשת הסבר או הצטדקות מטעם המינהל. העותרת שמבקשת מהמינהל לסטות מדרך המלך וליתן היתר חורג לא הניחה כל תשתית ראייתית או משפטית לבסס עמדה זו, אשר תצדיק התערבות בית המשפט בהחלטה מנהלית זו.
במאזן הנוחיות הקיים, הנזק שייגרם לציבור הרחב, מהקצאות קרקע ללא מכרז וביעוד החורג מן היעוד הקבוע בתוכנית, גבוה לעין שיעור מן הנזק שנגרם לעותרת מהחלטה זו ולכן במבחן המידתיות שיש להחיל, החלטת המינהל מידתית ואין להתערב בה.
בפני העותרת, באמצעות ערדג, האפשרות לנסות ולשנות את ייעוד הקרקע בתוכנית או לחפש הקצאה בקרקע אחרת אשר ייעודה מסחרי.

טענות העותרת כי לנוכח ההרשאה להפעיל במקום מסעדה יש ליתן לה היתר להפעיל במקום מתחם אירועים אף היא דינה להידחות. הפעלת המסעדה במקום נעשתה על פי התוכנית החלה במקום ומתירה הפעלתה של קפיטריה. גבולות ההגדרה בין קפיטריה למסעדה אינן ברורות ועל כן גם לא נדרש היתר המינהל לשימוש חורג לצורך הפעלת המסעדה והמינהל גם לא הוציא היתר לשימוש חורג כלשהו לגבי המסעדה. אולם, כאשר מבקשת העותרת לקיים במקום אירועים תחת כיפת השמים בכמות של עד כ-1,600 איש, כששימוש זה הינו שימוש מסחרי לכל דבר ועניין, אין המדובר בשימוש התואם את התוכנית ועל כך כאמור, יש לקבל היתר לשימוש חורג.

יתר על כן, העובדה כי המינהל נתו לערדג היתר לשימוש חורג להפעיל במקום חנות, שימוש מסחרי אינו מהווה סטיה ניכרת לעומת השימוש המבוקש כעת על ידי העותרת. אין דין חנות לממכר דגים לצד מסעדה כהפעלת אירועים תחת כיפת השמיים לכמות אדירה של אנשים. שימוש המהווה סטיה ניכרת מן המותר.

מיותר לציין כי בהעדר הסכמת המינהל, שכאמור לעיל אין להתערב בה, נשמט הבסיס לקבלת סעד כנגד המועצה. מה גם שהרישיון הזמני לשימוש חורג שניתן לעותרת על ידי המועצה, כפוף היה לקבלת היתר מטעם המינהל והדבר היה נהיר לעותרת.

בטרם סיום אציין, כי העותרת נפלה לכלל טעות בהבנת המציאות. העותרת כמי שביקשה לעשות שימוש חורג במקרקעין אותם שכרה ולקיים במקום אירועים תחת כיפת השמים, היתה מחויבת, עוד קודם לביצוע השקעות במקום לקבל את הסכמת המינהל, בעלי הקרקע. אלא שהעותרת פעלה, לצערי, באופן בלתי מקובל והקדימה להשקיע בפיתוח המקום עוד קודם קבלת הרשות הנדרשת מהמינהל.
בהתנהלותה זו לקחה סיכונים ונוכח התוצאה אין לה להלין אלא על עצמה. היה על העותרת להכשיר את דרכה בהתאם לדין, תחילה אל מול המינהל, ובמקביל אל מול המועצה ולא לפעול כפי שפעלה. – בכך כשלה.

סוף דבר - דין העתירה להידחות. אין לראות בהתנהלות המינהל והמועצה וסירובם ליתן לעותרת היתר לשימוש חורג, כסירוב בלתי סביר או בלתי מידתי, המצדיק התערבותו של בית המשפט.

העותרת תישא בהוצאות המשיבים ושכר טרחתם בסכום כולל של 20,000 ₪.

ניתן היום, כ"ט תמוז תשע"ב, 19 יולי 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: גיאוריאל אילת בע"מ
נתבע: מ. א. חבל אילות
שופט :
עורכי דין: