ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד שי אמסולום :

לפני כבוד השופטת ורדה מרוז

המערערת
מדינת ישראל

נגד

המשיב
שי אמסולום


נוכחים:
ב"כ המערערת עו"ד רוני שוהם עידן
המשיב ובא כוחו עו"ד חי הבר

בית המשפט המחוזי מרכז

פרוטוקול

ב"כ המערערת: אפנה לדנ"פ 1537, מדובר בדנ"פ שהוא בקשה לדיון נוסף על רע"פ המדבר על העניין הזה של ריצוי מאסר אחרי שנאשם סיים לרצות עונש של של"צ והדנ"פ חשוב לנו בשתי רמות, האחת האמירה הבסיסית שאומר כבוד הנשיא גרוניס (מצטטת), פה אנו נמצאים במצב נכון בו למעשה טרם החל הנאשם לבצע את עבודות השירות המדינה פנתה והנשיא של בית המשפט העליון אומר שזו המדיניות, היינו צריך כדי לחרוג ממנו משהו דרמטי.
הדבר השני שעולה מהדנ"פ שאם יתחיל ויסיים לבצע את עונש השל"צ ייעקר מתוכן את הערעור. בהרבה מקרים כאשר אנו עותרים למשל להחמיר מעבודות שירות למאסר, אזי עצם התחלת עבודות השירות יש בו קושי אבל פה זה לא קושי, אלא משפטית קובע בית המשפט העליון סיים לבצע את השל"צ לא יוכל לבצע מאסר, זה סיכול ממשי של הערעור והרזולוציה בין התחיל שלכאורה מאפשר מאסר לבין סיים שלא מאפשר מאסר לא צריך להיכנס לשם בכלל.
המבקש הוא זה שמדבר שחלף הרבה זמן, לכן אנו אומרים במקרה זה שהערעור קבוע לקרוב מאוד, ל-2.9.12, הערעור הוגש לדעתי ביולי ולכן לדעתנו משתי הסיבות הללו אין מקום לשנות את הסטטוס קוו.
אנו סבורים שמדובר בערעור שסיכוייו גבוהים, ומאידך חברי ערער על הכרעת הדין בשים לב להכרעת הדין של בית המשפט קמא לטעמנו זה ערעור שסיכוייו נמוכים, כיוון שעיינתי היום בהכרעת הדין וראיתי שמדובר על הכרעת דין שרובה ככולה קשורה לענייני מהימנות.
להסביר לבית המשפט למה סיכויי הערעור גבוהים הוא למעלה מן הצורך. אדגיש שללא קשר לאיך בית המשפט יאמוד את סיכויינו עדיין יש מקום לעכב את הביצוע.
מדובר באדם שלפני מספר שנים הורשע בביצוע עבירה בהודיה, הוטל עליו עונש מאסר של שמונה חודשים בפועל.

ב"כ המשיב: בית המשפט העליון ביטל את פסק הדין הזה.
ב"כ המערערת: היה ערעור לעניין סירובו של בית המשפט קמא לבטל הודייתו של המשיב, ולעניין העונש. בית המשפט המחוזי קבע ואישר החלטת בית המשפט השלום לעניין העונש וגם לעניין החזרה מההודיה.
לא התעצל המבקש ופנה לבית המשפט העליון, ובית המשפט העליון בלי להתייחס לעניין העונש קבע שלמעשה קם ספק בליבו וגם בדעת הרוב אם הודייתו הייתה מרצון. ההליך הוחזר בחזרה לבית המשפט השלום כאשר מאז בבקשות דחייה אינסופיות הדיונים נדחו שנים. פעם אחת לא בעטייה של התביעה, נוצר מצב אבסורדי על אותו מעשה למעשה שבית המשפט המחוזי אישר עונש של מאסר בפועל, מקבל היום המבקש קיבל עונש של"צ וכל זה מפאת חלוף הזמן. אני סבורה שזו שגיאה להתייחס לחלוף הזמן כשיקול שעה שכל כולו נעוץ בהתנהלות המבקש.

ב"כ המשיב: למעשה, גישה שכזו אומרת במילים אחרות שהמותב שישב בערעור לא מספיק חד כדי לעשות את ההבחנה. בית המשפט העליון דחה את הטיעון לגבי פרשנות סעיף 7 לחוק העונשין.
כאשר המותב ישב בתיק ויונחו בפניו שתי הודעות ערעור, אחת מטעם המבקש ואחת מטעם המשיבה, כמובן שהוא יחליט על פי מיטב הבנתו המשפטית ואם יתחיל המבקש לרצות חלק מעבודות השל"צ, לא ישפיע לא לכאן ולא לכאן, אין רצון להרוויח משהו טקטי יש כאן עניין ענייני אישי בעקבותיו הוגשה הבקשה.
הסכמתי ברמה הקולגיאלית לעיכוב ביצוע של 45 יום שהסתיים.
את הבקשה הנוכחית הגישו מבלי לקבל תגובה ממני. המבקש ברמה האישית, הרי הכלל הוא שמיד עם גזר הדין יתחיל לרצות את העונש עיכוב ביצוע הוא החריג של הכלל.
המדינה בבקשתה לא נמקה מדוע יש כאן עניין שונה שיטה את הכף של האינטרס הציבורי להחיל את הכלל שלאחר גזר דין יתחיל לרצות את העונש. לבקש בקשה ולהגיד רק את עונש השל"צ מבקשים לעכב אולי זה חוסר תום לב בנקודה מסוימת.
בהסכמתי כתבתי שאני מסכים ובלבד שכל גזר הדין יעוכב ולא רק הרכיב של השל"צ.
המבקש מצבו האישי נכון להיום זה שמבחינת עבודתו שזה ההנמקה העיקרית אליה התייחס שירות המבחן כאשר בחר להמליץ להטיל של"צ כאשר בתוכו גילם את האלמנט השיקומי שהוא חלק מהאינטרס הציבורי בענישה, התייחס לעניין מקום עבודתו ולפגיעה הפוטנציאלית הקיימת במידה ויוטל עונש עבודות שירות. נכון להיום המבקש עובד בתור סוכן בחברה גדולה כאשר בגלל חודשי הקיץ הם מורידים פעילות ולכן יש שעות פניות, לדאבון הלב, לאחרונה עבר המבקש הליך גירושין קשה, דבר שהגביר את ההוצאות המוטלות על כתפיו, אז אם ניקח את הפרמטר הזה ונוסיף את עצם היותו חייב בהוצל"פ, אם לא נאפשר לו להתחיל לבצע עכשיו מתפספסת נקודה. כי מצד אחד לא יספיק לסיים את 300 השעות, מצד שני יכול המותב להתחשב בכמות השעות שיבצע ויכול להחליט שלא להתחשב. עצם כך שהמבקש הגיש ערעור ובחר שלא לבקש עיכוב ביצוע, במודע, מקסימום החברה הרוויחה מישהו שתרם לה אי אלו שעות בינתיים.
ברמה האישית שלו למשל את אותם מפגשים בקבוצה כחלק מההליך הטיפולי שהומלץ בתסקיר ביצע המבקש. המבקש לקח עצמו בידיו ומדובר באירוע מלפני שמונה שנים, חברתי דיברה על הדחיות גם להגיש את כתב האישום לקח לתביעה שנתיים ולזה אין הסבר. גם חלק מן הדחיות קרו מעניינים של בית המשפט שהחליט על דעת עצמו לדחות, עובדתית נכון לעכשיו, המבקש נכנס לאירוע כאשר היה בן 25 והיום הוא גרוש עם שני ילדים בן 33, מצב הדברים שונה וזו עובדה, לו היה מדובר בבקשה מפליגה אז בסדר אך אין שום רצון להרוויח משהו טקטי אלא מישהו שרוצה לשים את הפרשות מאחוריו, בין אם לכאן או בין אם לכאן, לכן אין מקום לעכב כאן.


החלטה

בפניי בקשה לביטול החלטה מיום 12.7.12 לפיה הורה בית המשפט על עיכוב ביצוע גזר הדין עד למתן פסק דין בערעור ובתוך כך קבע מועד לדיון בערעור שהגישה המשיבה בבקשה זו, על קולת העונש, ליום 2.9.12. בין לבין, הגיש גם המבקש ערעור הן על הכרעת הדין והן על חומרת העונש.
המבקש טוען כי החלטת בית המשפט ניתנה במעמד צד אחד ומבלי לקבל את תגובתו ולגופו של עניין, טוען הוא כי הואיל ובמהלך חודשי הקיץ עומס העבודה המוטל עליו קטן יותר, עז רצונו לסיים חלק מעבודות השל"צ ובדרך זו, להמשיך בעבודתו לאחר מכן ללא הפרעה.
המשיבה מנגד טוענת כי אף אם מלכתחילה היה מקום לקבל את תגובת המבקש טרם שניתנה ההחלטה, הרי שלגופו של עניין, יש להותיר את ההחלטה על כנה, שכן כל החלטה אחרת שתינתן בנידון עלולה לסכל את הערעור שהגישה שכן, היה וערעורה יתקבל, תעמוד למבקש טענה כי ריצה למצער חלק מעונשו.
טענת המשיבה אינה משוללת יסוד. בדנ"פ 1537/12 מדינת ישראל נגד אלון גנני נקבע כי אי עיכוב גזר דין שעניינו של"צ מעורר קושי שכן משמעו הינו צמצום שיקול דעתה של ערכאת הערעור להתערב בעונש שגזרה הערכאה הדיונית כאשר מדובר בנאשם שהשלים את ביצוע צו השירות לפני שניתן פסק דינה של ערכאת הערעור.
הדברים הינם בבחינת קל וחומר בהינתן העובדה שהערעור נקבע למועד מוקדם ועל כן, אין מקום לטענה כי יגרם נזק של ממש למבקש. בעניין זה, יצוין כי במהלך החודשים ספטמבר אוקטובר אין עומסי עבודה ממילא בשל החגים ועל כן, יהיה סיפק בידי המבקש לבצע את השל"צ, בכפוף לתוצאות הערעורים במהלך תקופה זו מבלי שיינזק.

לפיכך, הבקשה נדחית ועיכוב הביצוע נשאר על כנו.
למען הסר ספק, גזר הדין במלואו מעוכב עד למתן פסק דין בערעור.

ניתנה והודעה היום כ"ח תמוז תשע"ב, 18/07/2012 במעמד ב"כ הצדדים והמשיב.

ורדה מרוז, שופטת


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: שי אמסולום
שופט :
עורכי דין: