ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ש. שלמה רכב בע"מ נגד דב גרשון רז :

בפני כבוד השופטת רויטל באום

תובעת

ש. שלמה רכב בע"מ, ח.פ. 51-376321-9

נגד

נתבע

דב גרשון רז, ת.ז. XXXXXX789

בית משפט השלום בחיפה

פסק דין

לפני תביעה כספית שהגישה התובעת נגד הנתבע.

1. התובעת דורשת לחייב את הנתבע בתשלום הסך של 27,135 ש"ח, בגין נזקים שנגרמו לרכב מסוג טויוטה מ.ר. 78-203-14, אשר בבעלותה (להלן – "הרכב") בגין תאונה שארעה בערבו של יום 25.12.07 ביציאה מהיישוב אלון הגליל, עת פגעה ברכב סוסה אשר בבעלות הנתבע או באחריותו.

2. אציין כבר בפתח הדברים, כי טענות ב"כ הנתבע לדחיית התביעה על הסף מפאת העדר יריבות, הן מבחינת האישיות המשפטית של התובעת והן מבחינת זהות הנתבע, כמו גם טענתו לדחייתה מפאת העדר הוכחת הנזק – דינן דחייה:

2.1 זהות התובעת –

כעולה מכתב התביעה, התובעת, ש. שלמה רכב בע"מ, נושאת מס' ח.פ.
51-376321-9. כעולה מרישיונות הרכב, אשר צורפו לכתב התביעה, זהו מס' ח.פ. בעלת הרכב, הגם ששמותיהם שונים. הנתבע לא הביא כל ראיה לכך שהמדובר בשתי חברות שונות, ומכתבי בי-הדין שהוגשו ע"י התובעת לא עולה כי המדובר בשתי חברות שונות כאמור; בהתאם למס' זיהוי התובעת – התובעת היא בעלת הרכב.

2.2 זהות הנתבע –

הנתבע טען בכתב הגנתו כי הוא אינו הבעלים של הסוסה, אלא בנו, אך אין בכך, לטעמי, כדי להעלות או להוריד; הנתבע אישר בתצהיר עדותו הראשית (סע' 6.1) וכן בעדותו לפניי כי הוא הוליך את הסוסה והסייח במועד אירוע התאונה, יחד עם בנו (שאינו הבעלים של הסוסים), ומבחינה זו הוא היה האחראי עליהם בעת קרות התאונה, ונושא באחריות לנזקים שגרמו, בהתאם לקביעות להלן.

הנתבע אף דרש קיזוז נזקיו; אם הנתבע כלל אינו בעל הדין הנכון, בוודאי שאין הוא נושא בנזקים שנגרמו לבעל הסוס מהאירוע. אם נגרמו לנתבע נזקים, אותם הוא מפרט ולגבי חלקם מצרף אסמכתאות אשר מטיבם וטבעם הם נזקי בעלי הסוסים (דוגמת 'ירידת ערך' הסוסה), ברי כי הוא הבעלים.

2.3 אשר לטענות כנגד חוות דעת השמאי –

חוות הדעת צורפה לכתב התביעה מטעמה של התובעת, בהתאם להוראות תק' 214ח(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, והיא מהווה ראיה לכל דבר ועניין.

משלא ביקש הנתבע לחקור את השמאי מטעמה של התובעת, בהתאם להוראות תק' 130א לתק' סדר הדין האזרחי, לא נסתר האמור בה.

הנתבע טען בנוסף, כי חוות הדעת 'הוזמנה' ו'הותאמה' למחיר ששולם, וזאת נוכח העובדה שעל חוות הדעת נרשם התאריך 3.4.08, שהוא תאריך מאוחר לתאריך החשבונית בגין תיקון הרכב (החשבונית הינה מיום 21.1.08).

גם בכך אין כדי להעלות או להוריד;

ראשית, וכאמור, עורך חוות הדעת לא נחקר, אף לא התבקשה חקירתו ע"י הנתבע.

שנית, בחוות הדעת עצמה נרשם כי הרכב נבדק ביום 27.12.07, יומיים בלבד לאחר התאונה, והנזקים תועדו בתמונות. יש לציין, כי עניינית, אין מחלוקת בין הצדדים בדבר הנזקים המתועדים בתמונות.

שלישית, מהחשבונית שצורפה עולה כי בפועל שולם ע"י התובעת הסך של 21,070 ש"ח, סכום נזקיה הישירים התובעת.

משנדחו כל טענותיו המקדמיות של הנתבע, יש לדון בשאלת האחריות לתאונה ובנזקים שנגרמו בעטיה.

3. מטעם התובעת העיד נהג הרכב, מר דן שפרי (להלן – "הנהג"), ומטעמו של הנתבע העיד הנתבע עצמו.

בעניין הבאת עדים נוספים, אשר היו עדים לתאונה – הרי שלשני הצדדים היו עדים כאמור (או שהם ידעו על עדים כאמור), אך שני הצדדים, כל אחד מטעמיו, בחר שלא לזמן כל עד נוסף.

4. בחינת גרסתם של הנהג אל מול גרסת הנתבע מעלה, כי גרסתו של הנתבע מתיישבת יותר עם תיאור אירוע התאונה ע"י הנהג עצמו, ועם הנזקים שנגרמו, שאין לגביהם חולק. יחד עם זאת, אין בכך כדי להטיל על התובעת את מלוא האחריות לנזקים שנגרמו בעטיה של התאונה.

5. גרסת הנהג

5.1 בתצהיר עדותו הראשית טען הנהג כי כשהיה במרחק 50 מ' ממקום התאונה עמד, ולפיכך רכבו הגיע למהירות של כ-50 קמ"ש בלבד בעת הפגיעה (בעדותו לפני טען כי מהירותו הייתה רק 40 קמ"ש; עמ' 3 ש' 8).

הנהג תיאר בתצהירו, כי נסע ברכבו כאשר לפתע הבחין בשני סוסים דוהרים לעברו על הכביש. מאחר והיה חשוך (שעה 18.30 בערב, בשלהי דצמבר) ומאחר והסוסים היו כהים, ראה אותם הנהג למשך שבריר שנייה. סוס אחד סטה מהכביש למרכז הכביש, והסוס השני פגע ברכב מלפנים בצידו הימני.

5.2 בעדותו לפני טען הנהג כי לא ראה את הסוסים אלא בשנייה לפני שפגע באחד מהם (עמ' 2 ש' 29-30).

5.3 הן בתצהירו והן בעדותו חזר הנהג על הטענה, כי שני הסוסים דהרו במרכז הכביש (עמ' 2 ש' 28).

5.4 בתצהירו טען הנהג כי סוס אחד סטה למרכז הכביש, והשני התנגש ברכב בצידו הימני.

בעדותו טען הנהג, כי אחד הסוסים ברח לצד ימין של הרכב (עמ' 2 ש' 30-31), כלומר לא למרכז הכביש (המצוי בצד השמאלי של הרכב), אלא בדיוק לכיוון ההפוך.

עוד טען הנהג בעדותו, כי הסוס השני ניסה לברוח לצד השני (צד ימין של הרכב), אבל בגלל רוחב המכונית הוא פגע בצד הימני של הרכב (עמ' 2 ש' 30-32).

5.5 מעבר לסתירה שהתגלתה (בתצהירו טען הנהג כי סוס אחד סטה לצד שמאל של הרכב ובעדותו טען כי אותו סוס סטה לצד הימני שלו), גרסת הנהג בתצהירו, כי אחד הסוסים סטה למרכז הכביש, אינה הגיונית על פניה: הנהג טען בתצהירו, כי הוא עצמו לא יכול היה לסטות לכיוון הנגדי, מאחר ובנתיב מולו נסע רכב; אם אחד הסוסים סטה לנתיב זה, בו נסע רכב כאמור, היה אותו סוס נפגע מהרכב. אין חולק כי רק סוס אחד נפגע באירוע, וכי הפגיעה הייתה ברכב התובעת.

5.6 אף הטענה, כי שני הסוסים דהרו במרכז הכביש, אינה מתיישבת עם תיאורו של הנהג את אירוע התאונה: הנהג טען, הן בתצהירו והן בעדותו כי ראה את הסוסים שנייה לפני שפגע באחד מהם, זאת לאחר ששניהם דהרו במרכז הכביש לעבר רכב התובעת.

אם שני הסוסים דהרו במרכז הכביש, והנהג ראה אותם עושים כן שבריר שנייה לפני שרכבו פגע באחד מהם (עמ' 3 ש' 5-6), אין זה אפשרי כי אחד מהסוסים הצליח, באותה שנייה, לחמוק מהפגיעה לחלוטין בעוד שהשני פגע רק בצד הימני קדמי של הרכב, ולא בקדמת הרכב - במרכז. לא היה מספיק זמן לאחד הסוסים לסטות לחלוטין לשול הכביש (שבריר שנייה), וזאת עפ"י תיאורו של הנהג עצמו, והעובדה, שאין עליה מחלוקת, כי הפגיעה הייתה בצד הקדמי-ימני של הרכב (ולא במרכז הרכב).

מכאן, שאינני מקבלת את גרסת הנהג, כי הסוסים דהרו במרכז הכביש.

6. גרסת הנתבע

6.1 גם בגרסת הנתבע התגלו אי דיוקים, אך זאת בהתייחס לשאלת האחריות לתאונה, לא באשר לאופן אירועה.

6.2 בתצהיר עדותו הראשית, וכן בעדותו לפניי, טען הנתבע כי הלך עם הסוסים (סוסה וסייח) בשולי הכביש (סע' 6.1 לתצהיר ועמ' 5 ש' 1, עמ' 6 ש' 33 עמ' 7 ש' 1), וכי רכב התובעת, אשר היה נהוג בידי הנהג, סטה מהכביש ופגע בסוסה בשוליו. מאחר והסוסה הלכה לפני הסייח (עמ' 6 ש' 6-7) היא נפגעה מהרכב.

6.3 מהתמונות שצירף הנתבע לתצהירו (נספח א'), ואשר בעדותו ציין כי הן מראות את מקום הפגיעה המדויק (עמ' 9 ש' 20-21), עולה כי הפגיעה הייתה על הפס הצהוב של הכביש, המסמן את סיומו של הנתיב (מצד ימין) ותחילת השול.

7. המסקנה העולה מכל המפורט לעיל היא כי הסוסה הלכה בשולי הכביש (ולא במרכז הכביש, כטענת הנהג), אך בסמוך לנתיב הנסיעה, ונפגעה מרכב התובעת, שנסע על שול הדרך; עובדה זו מתיישבת עם תמונות הנזק ברכב התובעת: לו היה רכב התובעת פוגע בסוסה מהצד – לא היה נגרם נזק למכסה המנוע ולשמשה הקדמית של הרכב, עליהם נפלה הסוסה, כשנפגעה ע"י רכב התובעת מלפנים.

8. תקנה 142 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 קובעת -

"(א) המוליך בעל-חיים בודד או הרוכב עליו בדרך, ישא בזמן התאורה בצדו השמאלי פנס דולק לבן או צהוב בהיר, הנראה ממרחק סביר לעוברי דרך משני הכיוונים מלפניו ומאחוריו.
(ב) לא יוליך אדם ולא ירשה לאחר להוליך עדר בדרך בזמן התאורה, אלא אם אדם אחד נושא בראש העדר בצדו השמאלי פנס דולק באור לבן או צהוב בהיר ואחד נושא בקצה האחורי של העדר בצדו השמאלי פנס דולק באור אדום והאורות נראים לעוברי דרך ממרחק סביר".

9. הואיל והנתבע הוליך יותר מבעל חיים בודד אחד (סוסה וסייח), הרי שהיה עליו ועל בנו לפעול בהתאם להוראות תק' 142(ב) לתקנות התעבורה, לאחוז בשני פנסים דולקים, דבר שלא נעשה, ועל כך אין חולק.

10. טענתו של הנתבע בעדותו, כי הלך אחרי הסוסה והסייח והחזיק פנס (עמ' 5 ש' 8), אשר אין לה כל זכר בכתב ההגנה או בתצהיר עדותו הראשית, ואשר באה מיד לאחר שנחקר ע"י ב"כ התובעת על כך שבשעת התאונה היה חשוך (עמ' 4 ש' 23-28), אף אם הייתה אמת – לא היה בה די, בהתאם להוראות תקנות התעבורה כאמור לעיל. אף אם אין שני הסוסים נכנסים לגדר הגדרת 'עדר' בתק' 142 (ב) לתקנות התעבורה (הגם שאין כל דרך אחרת להגדירם בתקנה זו), אין חולק כי הנתבע לא נשא פנס הנראה משני כיווניו.

הנתבע גם העיד, כי בנו הלך לפני הסוסה והסייח מצידם השמאלי של בעלי החיים, כדי שלא יכנסו לחצרות השכנים (עמ' 5 ש' 23-24), והוא הלך אחריהם "קצת מצד ימין שלהם כדי שלא ילכו לכביש" (עמ' 5 ש' 25), וגם זאת בניגוד להוראות תק' 142, הדורשת כי שני המלווים ילכו בצידו השמאלי של ה'עדר' אותו הם מוליכים.

11. שקלול העדויות הנוגע לשאלת האחריות לתאונה, מלמד על חלוקת אחריות בין הצדדים, באופן שלנתבע אחריות מוגברת לתאונה;

הנתבע לא היה צריך להוביל את הסוסים במקום בו הובילם ובאופן בו הובילם.

יחד עם זאת, הנהג סטה, אם כי באופן קל, מנתיב הנסיעה, נסע על שול הכביש, בניגוד להוראות סע' 33 לתקנות התעבורה (וראה הגדרות 'כביש', ו'שול הדרך' בסע' ההגדרות לתקנות), ופגע בסוסה כשהוא על השול.
12. לאחר שקלול התנהלות הצדדים בעניין זה, הנני אומדת את רשלנותו התורמת של הנהג בהיקף של 25% וקובעת, כי אחריותם של הצדדים לתאונה עומדת על 75% לנתבע ו–25% לתובעת.

13. הנזקים

13.1 נזקי התובעת

בחוות הדעת מטעמה של התובעת, אשר לא נסתרה כמפורט לעיל, הובאו ראיות לנזקים בסכום של 27,135 ש"ח, כפי הפירוט כדלקמן:

21,070 ש"ח - נזק ישיר

932 ש"ח - שכ"ט שמאי

5,133 ש"ח – ירידת ערך.

13.2 נזקי הנתבע

מטעמו של הנתבע צורפו אסמכתאות להוצאות בסכום של 5,611 ש"ח, בגין אשפוזה של הסוסה והטיפול בה לאחר התאונה.

כן טוען הנתבע לירידת ערך הסוסה בסכום של 5,000 ש"ח, ודורש פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 15,000 ש"ח.

ההוצאות שהוציא הנתבע לטיפול בסוסה לאחר התאונה לא נסתרו ע"י התובעת, והן הוכחו כנדרש.

להוכחת ירידת ערך הסוסה דרושה הייתה חוות דעת, ומשלא הוגשה חוות דעת כאמור, לא הוכח רכיב זה.

אשר לרכיב עגמת הנפש: אין כל ספק בידי, כי לנתבע נגרמה עגמת נפש מרובה מהתאונה. הדבר ניכר בנתבע בעת שהעיד לפניי, קרוב לחמש שנים לאחר אירועה של התאונה. הנתבע העיד כי הסוסה שנפגעה נמצאת עם משפחתו מזה חמש עשרה שנה (עמ' 6 ש' 9-10), וברור לי לחלוטין, כי המחזה של פגיעתה ע"י רכב נוסע, כמו גם תוצאות הפגיעה ושיקום הסוסה, היו קשים עבור הנתבע. מנגד, הנתבע דרש כאמור פיצוי בגין 'ירידת ערך' של הסוסה, משמע הייתה רכוש, ולא יצור חי אותו הוא מגדל מזה חמש עשרה שנה, ואשר עצם הפגיעה בו גרמה לעצב רב.

אין הנתבע יכול לתבוע עבור אחר שלא תבע בשם עצמו, ואני קובעת כי הנתבע זכאי לפיצוי בגין ביטול זמנו בטיפול בסוסה ועגמת נפש בסכום של 2,000 ש"ח.

13.3 התוצאה היא כי מנזקי התובעת (27,135 ש"ח) יש לקזז את נזקי הנתבע (7,611 ש"ח). את יתרת נזקי התובעת, בסך של 19,524 ש"ח (סכום ההפרש בין 27,135 ש"ח ל-7,611 ש"ח) יש לחלק באופן שנקבע לעיל (25% התובעת, 75% הנתבע).

14. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את הסך של 14,643 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד הגשת התביעה (20.6.11) ועד התשלום המלא בפועל.

כן אני מחייבת את הנתבע בהוצאות התובעת בסך של 1,500 ש"ח ובשכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ש"ח. סכומים אלה ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ט תמוז תשע"ב, 19 יולי 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ש. שלמה רכב בע"מ
נתבע: דב גרשון רז
שופט :
עורכי דין: